# שער הגלגולים — קטע 22

[קריאה בקורא](/reader/kabala-5ac7036f42dd/1/22/)

<div lang="he" dir="rtl">

שהיה גלגול אשה, והיא יעל אשת חבר. ומסטרא דיליה נפקדה חנה, וזה אצלי כפתור ופרח כן 
נראה לענ&quot;ד): 
ענין קין ותולדותיו יובל ויבל וכו&#x27;, הנה נתבאר אצלינו, כי כמו שיש בחי&#x27; ז&quot;א בעולם 
האצילות, ונקרא ישראל, כך יש פרצוף א&#x27; הנקרא יעקב, שהוא בחי&#x27; אחורים דאבא, שנפלו 
למטה בעת מיתת מלכי אדום. וכמו שבחי&#x27; ז&quot;א הנקרא ישראל, יש בו כללות קין והבל, שהם 
חו&quot;ג שבו, וכל שרשי אדה&quot;ר. כן בפרצוף יעקב הנזכר, יש בו ב&#x27; בחי&#x27;, הנקראות קין והבל, 
וכל שרשי אדה&quot;ר. והנה בחי&#x27; קין אשר בז&quot;א, הוא קין עצמו בן אדה&quot;ר. ובחי&#x27; קין אשר 
בפרצוף יעקב, הוא יובל מבני בניו של קין, כמש&quot;ה ותלד עדה את יובל. ולכן יובל זה היה 
לוטש נחשת וברזל, להיותו מבחי&#x27; הגבורות של קין, ונודע כי הגבורות הם מן אימא, 
הנקראת יובל, היא שנת החמשים שנה, ולכן נקרא ע&quot;ש זה יובל. ובחי&#x27; יובל הזה, נרמז 
בפסוק ועל יובל ישלח שרשיו, כי גם בו יש כל השרשים הנאחזים בקין שבז&quot;א. והנה יובל 


זה הוא מוכרח להתקן, טרם ביאת המשימ שיבא במהרה בימינו אמן, וז&quot;ס יובילו שי למורא. 
ויובל זה עתיד להיות נתקן ע&quot;י משה רבינו ע&quot;ה, בסוד העבור שיתעבר בו, כי גם במשה יש 
קצת נצוצות משרש קין, אע&quot;פ ששרשו מן הבל, ובפרט האחרון הסמוך לימות ביאת המשיח, אשר 
הוא נקרא בשם בית יעקב, כמבואר לקמן כי דור זה נקרא בית יעקב, ולכן יובל זה שהוא 
בפרצוף יעקב יתוקן עתה, וזה ע&quot;י מרע&quot;ה כנזכר. וז&quot;ס &quot;ויתעבר &quot;ה&#x27; &quot;בי &quot;למענכם, ר&quot;ת 
יובל, והבן זה. והנה הודעתיך, כי גם יששכר בן יעקב הוא משרש קין, שהוא בחי&#x27; חמש 
גבורות שבז&quot;א, מצד אימא עילאה בינה, ולכן מבני יששכר יודעי בינה לעתים. גם נרמז 
בר&quot;ת יודעי בינה לעתים, הוא ר&quot;ת יובל, והוא במה שהודעתיך, כי יש כמה בחי&#x27; בקין, 
והנה בני בניו הם יבל ויובל, ואמנם יששכר הוא מבחי&#x27; יבל: 
ענין לוט בן הרן, כבר הודעתיך לעיל, כי הוא אחד מן השרשים של הבל בן אדה&quot;ר, ונשלים 
עתה עניינו, דע כי לוט בן הרן, הוא מבחי&#x27; אבר בהן יד הימנית של אדה&quot;ר, ובהן זה נמשך 


מסוד הבינה, ולכן בהן ובינה הם אותיות שוות, אלא שיש אות יו&quot;ד מיותרת במלת בינה, כי 
בהן חסר ו&#x27;. והענין הוא, כי בינה היא ר&quot;ת &quot;בינה &quot;יסוד &quot;נצח &quot;הוד. ובהן, ר&quot;ת בינה 
הוד נצח, ולהיות בהן זה מקום הדינים כמבואר אצלינו בריש אדרת נשא, בענין ההוא עלמא 
דאתפרש לז&quot;ן עיבר, כמנין בהן, וכלהו מארי דיבבא, ולכן כאשר חטא אדה&quot;ר, ואח&quot;כ הוליד 
את הבל, נתערבו נצוצותיו עם קליפות הרע של נצוצות הבל וקין, ובעת הגלגולים מתגלים, 
יחזור כל דבר אל שרשו כמבואר אצלינו, ואז זה הבהן ששרשו ומקומו באדם עצמו, שלט בו 
תערובת צד הרע אשר בהבל ולקחו עמו ונתערבו בו, ובבחי&#x27; זה אנו אומרים כי לוט בן הרן, 
הוא משרש הבל, אבל כפי האמת אינו רק מבהן אדם שנתערב בהבל, ולכן נרמז הבל בר&quot;ת ואת 
&quot;לוט &quot;בן &quot;הרן. ולפי שלוט היה אז פגום, ונאחז ומעורב בקליפת הבהן אשר שם שדי בהן 
הנודעים בחכמת הכשוף המתגלים בצפרנים, ולכן א&quot;ל אברהם הפרד נא מעלי, כי אע&quot;פ שאברהם 


אבינו ולוט שניהם משרש אדה&quot;ר עצמו, עכ&quot;ז כיון שאתה נפרדת מן אדם, ונתערבת בקליפות 
הרע של הבל, ולא נתקנת עדיין, הפרד נא גם עתה מעלי. וז&quot;ש כי אנשים אחים אנחנו, כי 
שניהם משרש אדם עצמו: 
והנה לוט זה, היו בו שני נצוצות נשמות פרדות טובות, רות ונעמה, ושתיהם נתערבו בהבל 
כנזכר, ואח&quot;כ יצאו ממנו, ונברכו ונתקנו. ולפי שזה הבהן הוא מסוד הבינה הנקראת נעמי 
כנודע, לכן יצאה נעמה העמונית ממנו, ששמה כשם נעמי. והנה שמעון בן זומא, גם הוא 
משרש הבהן הנזכר, ובהן זה יש בו ס&#x27; רבוא נצוצות נשמות, כמו שהודעתיך, כי אין לך אבר 
מאיברי אדה&quot;ר, שאינו נחלק לס&#x27; רבוא נצוצות לפעמים כפי העונות, ולפעמים פחות, אבל לא 
יותר מזה. והנה בן זומא שהיה מן הבהן הזה, הוצרך להתעבר ולהתגלגל עם כל אלו הס&#x27; 
רבוא של הבהן הזה, כי הם נצוציו, כדי לתקנם. וז&quot;ס מ&quot;ש ז&quot;ל, כי בן זומא ראה אוכלוסא 
בהר הבית, ואמר לא נבראו כל אלה אלא לשמשני. והענין הוא, כיון שכלם הם נצוצותיו 


ותלויים בו, והוא מתעבר ומתגלגל כדי לתקנם. וכבר נתבאר אצלינו, כי כל צדיק שמתגלגל 
עם איזו נפש כדי לתקנה ולעזרה, הוא נוטל חלק עמו באותם המצות שעושה, ונמצא כי כל ס&#x27; 
רבוא ההם שהיו נצוציו, נבראו לשמשו, כי הם הטורחים ועושים המצות, והוא נוטל חלקו 
עמהם בלי יגיעה: 
בענין השרשים של הנשמות, זכרנו למעלה שרש אחד מן הבל, שתחלתה הוא לבן בן נחור, 
ובכללה ר&#x27; חוצפית התורגמן. דע, כי השרש הזה, כיון שהוא של הבל, הוא מבחי&#x27; אבא 
כנודע. וכבר ביארתי בענין בלק ובלעם, איך כל האורות שהם מצד אבא, בוקעים ויוצאים 
דרך הכלים דאימא, אשר אבא גנוז בתוכה כנודע, וממנה יוצאים אל אחורי דעת דז&quot;א אל לאה 
אשר שם. ואח&quot;כ ממנה מתגלים ויוצאים לחוץ. ובהכרח הוא שבעבור אורות אבא דרך אימא 
מתערבים יחד, ונמצא כי זה השרש הנז&quot;ל שבכללו הוא בלעם, ע&quot;ש שנבלע תוך העקבים של לאה 
הנעלמים תוך כתר רחל, הנה הם עוברים בדרך השרש הראשון של קין, שהוא אשר מכללם הוא 


ר&#x27; עקיבא וריב&quot;ז, ומתערבים שם, ויש להם קצת אחיזה וקורבה אלו עם אלו, לסבה הנזכרת, 
ונכלל שרש הנזכר של הבל, תוך שרש הראשון של קין, ונקרא ע&quot;ש קין, ולשלו יחשב. וז&quot;ס 
שנקרא ר&#x27; חוצפית התורגמן, כי הוא חצוף וחזק לצאת מן אבא, ועובר ובוקע תוך אורות 
בינה שהם קין כנודע, ומשם יוצא לחוץ: 
ענין משה והלל הזקן, אשר שניהם שוים במדת הענוה, ושנותיהם שוות, הנה הם סוד ב&#x27; שמות 
משם בן ע&quot;ב, והם, מה&quot;ש, לל&quot;ה, הסמוכים זה לזה, בע&quot;ב שמהן של ויסע ויב&quot;א וי&quot;ט. וזהו 
מה שרמז השי&quot;ת למשה כשעלה למרום, וא&quot;ל &quot;היה &quot;לך &quot;לעזרני ר&quot;ת הלל, הנזכר בפרק ר&#x27; 
עקיבא במסכת שבת וכפי מה שהבנתי מדברי מורי ז&quot;ל, אע&quot;פ שלא אמרו בפירוש, הוא כי משה 
והלל משרש אחד הם. וכן ר&#x27; אליעזר שהתפלל עליו משה, ואמר י&quot;ר שיצא זה מחלצי. וכן 
רבינו הקדוש. וכן רשב&quot;י. וכמו שהודעתיך למעלה בדרוש הנשמות, הנמשכות מחמשה בחי&#x27; 
זווגים עליונים, והודעתיך כי רשב&quot;י ע&quot;ה, ורבינו הקדוש הם בחי&#x27; היסודות בזעיר, או 


ביעקב, וגם משה הוא ביסוד דאבא: 
יש נפשות, שאינם מבחי&#x27; שרש קדושת שבת עצמו, אלא מכללות תוספת שבת, ואין להם רק אותה 
בחינה לבדה, גם אינה יכולה לעלות יותר מאותה בחינה, כיון שאין שרשה אלא משם: 
ענין כלב בן יפונה, וענין המרגלים. דע, כי אליעזר עבד אברהם, הוא היה בכלל ארור 
כנען, ונכנס לכלל ברוך, כאשר אמר לו לבן בא ברוך ה&#x27;, כמ&quot;ש חז&quot;ל ולפי שזכה לבן למעלה 
זו, להוציאו מכלל ארור, לכן נתקן גם הוא, ונתגלגל בנבל הכרמלי, ושניהם גלגולי בלעם, 
כמבואר אצלינו וז&quot;ש ז&quot;ל למנצח על מות לב&quot;ן, הוא נבל והנה לולי שלמעלה לא נתקיימה 
ברכת לבן לאליעזר, לא נכתבה בתורת ה&#x27; אמת, ומהכרח זה קיימו רז&quot;ל מדרש זה, שיצא מכלל 
ארור וגו&#x27;. ולפי שלבן גרם לאליעזר שיתוקן, ויתגלגל בכלב בן יפונה, לכן נקרא בן 
יפונה, בנו של לבן, שכתוב בו ואנכי פניתי הבית לאליעזר, כי כבנו יחשב, כיון שהכניסו 
לכלל ברוך, ונתקן ונתגלגל בכלב ע&quot;י ברכתו, כי כלב בן מצרון היה, ולא בן יפונה, כי 


מחמת קושיא זו ארז&quot;ל גם כן בו דרשה אחרת בן שפנה מעצת מרגלים. ואמנם בחינת כלב היא 
שם ההוי&quot;ה דההי&quot;ן, שהיא בן והיא בגימטריא כל&quot;ב, וכבר הודעתיך כי הוי&quot;ה זו, תורה על 
מציאות ההוא רוחא דדכורא דעייל בנוקבא, לעורר בה בחי&#x27; מ&quot;ן, ושם זה מורה על הנקבה 
בהיותה אחור באחור עם הזכר כנודע: 
ועתה נבאר ענין המרגלים, דע, כי אלו העשרה מרגלים טרם שהלכו לרגל את הארץ, נתעברו 
בהם נשמות השבטים, עשרה בני יעקב ממש, וז&quot;ס מ&quot;ש להם יוסף לאחיו מרגלים אתם, רמז להם 
שהיו עתידים להתעבר במרגלים. גם ז&quot;ס מ&quot;ש בריש פרשת שלח לך, כלם אנשים ראשי בני 
ישראל המה, כי הם ממש בני ישראל סבא, ולכן לא כתיב ראשי אלפי ישראל, אלא ראשי בני 
ישראל. ואמנם אחר שנתייעצו בעצמם להוציא דבה על הארץ, והיו רוצים לחזור לבא אל משה 
ולדבר תועה, אז נסתלקו מהם נשמות השבטים שנתעברו בהם, כנודע כי מי שהוא מבחי&#x27; עבור 
מסתלק כשירצה, משא&quot;כ בבחי&#x27; גלגול. וזהו הטעם מש&quot;ה בתחלה, וישובו מתור הארץ מקץ מ&#x27; 


יום, ואח&quot;כ שהזכיר ששבו, חזר והזכיר ההליכה, באמרו וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן, 
והיל&quot;ל ויבואו, ולא וילכו, ורז&quot;ל דרשו כפי הפשט מקיש הליכתם לביאתם וכו&#x27;. והענין 
הוא כפי הסוד, כי וילכו חוזר אל נשמות השבטים, שהלכו ונסתלקו מהם, כאשר שבו מתור 
הארץ בעצה רעה. ומלת ויבאו, חוזר אל המרגלים בעצמם, שבאו לבדם בלתי עבור נשמות 
השבטים בהם. ואמנם ביהושע וכלב לבדם, נשאר בהם סוד העבור, כי אפרים בן יוסף נתעבר 
ביהושע, ויהודה בכלב, לפי שלא חטאו. וזש&quot;ה, וכלב בן יפונה ויהושע בן נון חיו מן 
האנשים ההם ההולכים, פירוש, כי אלו נשארו חיים, מבחינת נשמות השבטים אביהם שנתעברו 
בהם, ולא נסתלקו מהם אח&quot;כ בביאתם, כי כמו שבהליכתם היו עמהם, כך היו בביאתם, וזש&quot;ה 
חיו מן האנשים ההם ההולכים וכו&#x27;. ויחזור אומרו האנשים ההם, אל אפרים ויהודה שהיו 
עמהם בהליכתם, וז&quot;ש ההולכים, ירמוז כי אלו חיו מן האנשים שהלכו, ולא מאותם שבאו שלא 


כמו ההליכה. ולפי שכלב נתעבר בו יהודה, לכן נאמר בו, יען כי מלא אחרי ה&#x27;, ירצה, כי 
יהודה הוא חבור יהו&quot;ה ד&#x27;, וירמוז, שהוא סוד האחורים הנתקנים מן ד&#x27; שביהודה, לשם 
יהו&quot;ה שבו. ולפי שנתקיים בכלב עבור יהודה, אמר יען כי מלא אחרי יהו&quot;ה, המתקן את 
אחור של ההוי&quot;ה כנזכר. גם מפני שכל&quot;ב הוא בחי&#x27; אליעזר עבד אברהם, לכן כתוב בו ויבא 
עד חברון. ואמרו רז&quot;ל שהלך להשתטח על קברי האבות, כי אברהם הוא הראש שלהם, והוא היה 
עבדו, לכן עתה הלך שם. וגם כי הנה כלב ואלעזר הם בחי&#x27; שם הוי&quot;ה דב&quot;ן כנז&#x27;. ואמנם 
אליעזר נקרא ע&quot;ש שהוא בחי&#x27; התעוררות החתן, והוא משמש ועובד אל החסד שהוא אברהם, 
וזהו אליעזר עבד אברהם, ר&quot;ל, עז&quot;ר א&quot;ל, כי הוא עוזר לשם א&quot;ל, שהוא חסד אל, והוא 
אברהם, וע&quot;כ הלך להשתטח עליו: 
ועתה נבאר שאר גלגולי כלב, דע, כי נתגלגל בבניהו בן יהוידע, בסוד פנים אל פנים. 
ועיין בפרשת בראשית בזוהר בהקדמה והבן זה, וגם בו נרמז ב&quot;ן, בגימטריא כל&quot;ב, ובו 


נאמר לך פגע בו ליואב בן צרויה. ואח&quot;כ בניהו נתגלגל בזכריהו בן יהוידע, ויואב 
נתגלגל ביואש המלך, בחלוף בי&quot;ת בשי&quot;ן בא&quot;ת ב&quot;ש, ואז הרג יואש לזכריהו במצות ויעזוב 
אתכם (דברי הימים ב&#x27; כ&quot;ד) לפרוע מה שנהרג על ידו בתחלה. נבזראדן כלבא שבוע. שמעיה 
נפש. אבטליון רו&quot;ח. וכבר ביארתי זה במקום אחר. כלאב בן דוד, הוא הוי&quot;ה זו דב&quot;ן, 
כזה, יו&quot;ד ה&quot;ה וא&quot;ו ה&quot;ה. יפונה בגימטריא אהי&quot;ה דההי&quot;ן קנ&quot;א: 
(הגהה - אמר שמואל, השתא אתי שפיר, מש&quot;ה ובניהו בן יהוידע בן איש חי ופרכינן בגמרא 
אטו כוליה עלמא בני מתי נינהו, ומתרצי הכי, בן צדיק שנקרא חי אפילו במיתתו. וראוי 
להבין, אמאי למד הפסוק החדוש הזה בפסוק הזה של ובניהו בן יהוידע, יותר מבשאר 
הצדיקים. האמנם עמ&quot;ש הרב זלה&quot;ה, אתי שפיר, שבניהו היה גלגול של כלב, וכלב נתלבשה בו 
נשמת יהודה, והרי הם שלשה פעמים ב&quot;ן, בבניהו בן אחד, בכלב בן שני, ביהודה בן שלישי. 
ושלשתם נרמזו בזה הפסוק ובניהו הרי ב&quot;ן אחד. ב&quot;ן הרי ב&quot;ן שני. חי, רמז ליהודה, בן 


שלישי. ונתכנה יהודה במלת ח&quot;י, לרמוז לגלגול יהודה בכלב, שנשארה חיותו בו ולא פירש 
ממנו, ואח&quot;כ בניהו זכה לשתיהם, לכן נקרא בן, ובניהו בן יהוידע בן איש חי כנלע&quot;ד: 
ענין הלל ושמאי. הנה הלל הוא בחי&#x27; הפנים של המלכות, הנקראת רחל, ולכן הלל הוא בגי&#x27; 
אדנ&quot;י, שהוא הפנים שלה, ולכן הוא חסד ולא די&quot;ן. אבל שמאי הוא בחי&#x27; האחור של לאה, כי 
שמאי בגימטריא קפ&quot;ד וקס&quot;ו, שהם האחורים של ההוי&quot;ה דע&quot;ב ס&quot;ג, היוצאים מן זעיר אנפין 
וניתנים אל לאה. ולהיותו בחי&#x27; אחורים הוא דין וגבורה. ולכן הלל ושמאי, הם חו&quot;ג. 
ולפי שלאה קדמה אל רחל, כן דברי ב&quot;ש קודמים לדברי ב&quot;ה בכל התלמוד. והנה בן עזאי היא 
משרש שמאי, כמבואר אצלינו, אלא שהוא למטה ברחל, ולכן עז מן עזאי, הוא שם אדנ&quot;י ס&quot;ה, 
ועם חשבון י&quot;ב אותיותיו במלואם. ושתי אותיות א&quot;י מן עזאי, הם א&quot;י מן שמאי. גם הם 
א&quot;י של אדנ&quot;י ראשונה ואחרונה. גם הם סוד א&quot;י הבל אחיך, להורות כי הם מבחינת הגבורות 


שהיו בהבל, אשר בהם היה הפגם והחטא שחטא הבל, וזכור זה. והנה נתקנו אח&quot;כ בשמאי 
ועזאי, שהם א&quot;י של אדנ&quot;י: 
אמר שמואל, לבל יהי הספר הזה חסר כלום, כתבתי ג&quot;כ פה לקוטים מאשר מצאתי מכתיבת יד 
מורי זלה&quot;ה, אעפ&quot;י שרובם ככלם כבר נכתבו למעלה במקומם, וזה ביאורם, &quot;הארץ &quot;ברקים 
&quot;מטר &quot;עשה &quot;מוצא &quot;רוח &quot;מאוצרותיו, הם ר&quot;ת הבל עמרם, כי עמרם הוא המוציא רוחו של 
הבל, ונתנו במשה. גם &quot;ברקים &quot;למטה &quot;עשה &quot;מוצא, ר&quot;ת בלעם, כי גם הוא הרע של בלעם 
שבהבל: 
ודע, כי גם שת הוא הבל, וכמו שחוה ילדתו בת ק&quot;ל שנה, כן יוכבד למשה, כי כשיוכבד 
הגיעה לבת ק&quot;ל שנה, נתעברה בה רוח חוה, ושבה לימי עלומה, ותלד את משה. יתרו הוא 
קין, ולכן נקרא קיני. גם נקרא יתרו, יתר ו&#x27;, בסוד וישם ה&#x27; לקין אות יתירה, זו ו&#x27;, 
כנזכר בתקונין דף קי&quot;ח ע&quot;א. והנה קין נתערב מטוב ורע, והרע בא במצרי, ונהרג ע&quot;י משה 
זה הבל, על דבר שלומית בת דברי, מדה כנגד מדה, כי גם הוא הרג להבל על התאומה יתירה. 


והטוב של קין בא ביתרו, ונתן בתו למשה, לתקן ענין התאומה הנזכר. וכשהרג משה את 
המצרי, נתקן: 
בכך, ויצאה נפשו, ואז נדבקה בנפש יתרו, ונתגייר. גם נפש קרח, היא נפשו של קין, וכפי 
זה נמצא שנתגלגל קין ג&#x27; פעמים. גם שם נתבאר אחיזת נפש שאול ושמואל: 
ענין יעקב, שהוא האור היוצא מדופני היסוד של אבא המתלבש תוך ז&quot;א, ויוצאת הארתו מחוץ 
לז&quot;א, אבל האור מהיסוד דאבא תוך חלל הגוף ובטן ז&quot;א, נקרא משה. ויש בו ה&#x27; בחינות, 
האחת למעלה בדעת של ז&quot;א. כי גם שם מתלבש יסוד דאבא. השנית, בשליש עליון שבת&quot;ת דז&quot;א, 
מקום מכוסה תוך יסוד דאימא, ועל מקום זה נאמר ויסתר משה פניו. השלישית, בשני שלישים 
התחתונים דת&quot;ת מקום נגלה, ומשם היתה נגלת נבואת משה. הרביעית ביסוד דז&quot;א, כי שם 
נתלבש עטרת יסוד דאבא, וזו בחי&#x27; שת בן אדה&quot;ר, וז&quot;ס חשופי שת. החמישית ההבל היוצא 
מפי יסוד דז&quot;א ולחוץ, וזו בחינת הבל בן אדה&quot;ר, כי כל אלו שרש א&#x27; הם. ודור המדבר, הם 


האורות היוצאים מן הדעת של יעקב הנזכר, באחורי הדעת שבו, ונקרא לאה אשת יעקב, ולכן 
נקרא דור דעה. ושם נתבאר באופן אחר, כי הרושם שעושים האורות הנזכרים בין גוף זעיר 
לגוף יעקב הנזכר, הנקרא דור דעה. נדב ואביהוא, הם רוח ונפש דזיהרא עילאה דאצילות, 
שהיו תחלה כלולים באדם הראשון, והורישם לקין בנו. רשב&quot;י ע&quot;ה, היתה נשמתו מבחי&#x27; אור 
מקיף. נדב ואביהוא, נצח והוד, ונתגלגלו בשמואל. זיהרא עילאה דאצילות, לקחה חנוך: 
ענין מרע&quot;ה, ורבינו הקדוש, ורשב&quot;י ע&quot;ה, ועשרה הרוגי מלכות, כלם הם מבחי&#x27; יסוד 
שבז&quot;א. אלא שהם יסודות חלוקים, או דאבא או דאימא, או דז&quot;א, או דיעקב. אמנם מרע&quot;ה, 
עלה דרך קו אמצעי, גם עד הדעת דז&quot;א. ובלוחות השניות, הוא יותר למטה, כי אבד אלף 
חלקי אורות שהיו בו בזמן לוחות ראשונות, ונשאר בו חלק אחד מאותם האלף. ורשב&quot;י ע&quot;ה 
בתחלתו היה למטה ביסוד הראוי לו כנזכר ואח&quot;כ בזמן האדרא רבא, עלה לאותה מדרגה 


תחתונה שהיה בה מרע&quot;ה, בזמן לוחות שניות. רב המנונא סבא, נצוץ אחד מנצוצי מרע&quot;ה, 
המתגלגל בכל דור ודור עד ס&#x27; רבוא נצוצות. בלעם גלגול לבן, וכשנהרג ע&quot;י פינחס נתקן 
קצת, ונתגלגל פעם שלישית בנבל הכרמלי. אותיות לבן גלגול א&#x27;: 
כפי הבחי&#x27; השנית, שהיתה באדם בעת שחטא, כך צריך שיהיה כשיתגלגל. כיצד, הרי שהאדם 
הזה היה לו כשחטא נר&quot;ן מבי&quot;ע, וגם נפש מאצילות, ונתגלגל, אע&quot;פ שהשלים תקונו בשלימות 
אל נר&quot;ן דבי&quot;ע, עדיין נקרא פגום ומעוות, עד שיתקן גם הנפש דאצילות. וז&quot;ס צדיק ורע 
לו, כי הוא צדיק גמור בערך מה שיש בו עתה, אבל רע לו, כי עדיין צריך להשלים מדרגתו 
הראשונה, אע&quot;פ שעשה מצות גדולות ורבות. ויש שבתחלה לא היה בו רק נפש דעשיה לבד, 
וחטא, ועתה כשנתגלגל ותקן נפש דעשיה, והספיק לו מצות מועטות, ונקרא צדיק מתוקן וטוב 
לו: 
ענין אינון תרין רוחין הנז&#x27; בזוהר, הענין הוא, כי נשמת האדם הבאה מאימא על ידי 


התלבשותה בז&quot;א, יש לה ב&#x27; בחינות, הא&#x27; מן ראש ז&quot;א עד החזה שבו, כי זה נשמה מכוסת 
כנודע, ונעשת באדם בחי&#x27; צלם של אור מקיף על ראשו. והשנית, בחי&#x27; אורות אימא המתגלים 
מן החזה ולמטה, וזו נעשת נשמה פנימית באדם. וזו השנית, מתלבשת תוך הרוח הבא אל האדם 
מז&quot;א עצמו. ונתבאר שם, כי אפשר ע&quot;י החטא, שתרד נשמה הפנימית הזאת דרך מרגלותיו כלה 
בקליפות, ונשמת הצלם תכנס בסוד פנימית. ודע, כי גם אפשר שאם יחטא יותר, תרד מעט מעט 
גם הצלם הנזכר כלה לגיהנם. ועל זה נאמר, ונכרתה הנפש וכו&#x27;, כי לא נשאר לו שום שרש 
למעלה בקדושה: 
ובבחי&#x27; ב&#x27; הנשמות הנז&#x27; שיש לכל צדיק, בכפל שמו, נח נח, משה משה, כבר הודעתיך, כי כל 
שרש מן שרשי הנשמות, יכול להתחלק עד ס&#x27; רבוא נצוצות נשמות, ויש שרש שכלם יתבררו מן 
הקליפות, ויתוקנו כל ס&#x27; רבוא. ויש שרש, שאפשר שאיזה נצוץ קטן מהם ישאר באחרונה, שלא 
יוכל להתקן אפילו לעתיד לבא, ממעוט הקדושה שבו, ומרבוי סיום קליפותיה, ועל זה נאמר 


ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו&#x27;: 
הלל, היה נצוץ אחד מס&#x27; רבוא נצוצות, שרש נשמת מרע&quot;ה, המתגלגל בכל דור ודור, ולכן 
שניהם היו ענותנים, וחיו ק&quot;כ שנה: 
פסוק כי שבעתים יקם קין, יק&quot;ם ר&quot;ת, יתרו, קי&quot;ן, קרח, מצרי. כי נפש קין, להיותה נפש 
נאחזה בזוהמת הנחש מאד, וגבר הרע שבה על הטוב שבה, ונתגלגלה במצרי שהיה גוי. ומשה 
שהוא הבל, רצה לתקנו על ידי שהרגו בשם המפורש, שם בן מ&quot;ב, והוברר הרע שבה, והעלהו 
לבחי&#x27; הטוב שבה אל הקדושה, ואז נכנסה ביתרו שהיה גוי, ועי&quot;כ נתגייר גם הוא, ביום 
שהרג את המצרי. ולהיות נפש זו מן בחי&#x27; הרע של נפש קין, לכן אמרו בס&quot;ה, כי תחלת תקון 
קין היה ביתרו, כמ&quot;ש על פסוק קניתי איש את ה&#x27;. אמנם הטוב הראשון שבה, כבר נתגלגל 
בקינן ומהללאל, כנזכר אצלינו: 
אבל הרוח לא נכנס בגוי, כי הוא עליון מן בחי&#x27; הנפש, ואמנם עדיין היה מעורב ברע, 
ואותו הרע נכנס בקרח, בסוד ויקח קרח, לקח מקח רע לעצמו, ומכח זה הרע נתקוטט עם משה, 


שהיה הבל אחיו, כמו שנתקוטט אז. והטוב שבזה הרוח, נתגלגל בשמואל הנביא, שהיה מזרעו: 

ונשמת קין, נכנסה ביתרו אחר שנתגייר, בכח נפש המצרי שנתקנה כנזכר, ואז נשלם תקון 
חטא קין שהרג להבל, ולקח תאומתו, ועתה זן ומפרנס את משה, והחייהו, והחזיר לו 
תאומתו, והיא צפורה. והרי נתבאר, כי לא נתקן קין מחטאו של הבל, אלא ביתרו, וזה ע&quot;י 
משה כנזכר, בתחלה בהריגת המצרי, ועד סוף ביתרו כנזכר: 
והטוב שבהבל, נתגלגל בשת. והרע, באנוש בנו, ולכן עבד ע&quot;ז. הרן, נתגלגל באהרן, ולוט 
בנו, ושניהם הם משרש הבל. רבא חבר אביי משרש לוט, ונתן בבתו הצעירה, ומשם יצאה נעמה 
העמונית, וגם שם היה נכלל רבא. ותרח אבי אברהם, נתגלגל ונתקן באיוב. שתי בנות לוט, 
הם, רות ונעמה: 
ואלו הם קצת מיני עשבים שלמדתי ממורי ז&quot;ל, אע&quot;פ שלא באר לי פרטות הדברים אלא דרך 
כלל: 
עשב הדודאים, והם בלשון תרגום יברוחין, וכן בלשון ערבי יברו&quot;ח, ומוציאים פירות 


הנקראים תפוחים שוטים. הנה אחיזתם למעלה בלהט החרב המתהפכת, ולכן נקראים תפוחים 
שוטים, ולכן גורמים שטות לאדם האוכלם כנודע. וסגלתם הוא, שאם יכרכום תוך קלף צבי, 
ויתלום בצואר האדם, יועילו, שאם ירימו חרב על האדם הנושא אותם להרגו, תהפך החרב על 
האדם, ותהרוג בעליו. גם קליפת התפוחים האלה יבשה וכתישה לאבק דק, יועיל מאד לכחול 
העינים רעות: 
עשב הנקרא טוטומיליו, כי כשחותכים ממנו יוצא חלב, מועיל להקפת כסף חי, וצריך שיהיו 
בראשו חמשה ענפים, ובכל ענף חמשה זרעונין, וצריך ללקטו בעת ידוע, לא קבלתי ממנו: 
עשב הנקרא מושקטיליא, ובערבי אכליל דהב, והזרע שלו הוא כעין ג&#x27; או ד&#x27; מחטין צומחין 
בראשו, ארוכות שיעור חצי אצבע או יותר, וריחו כריח מור. סגולתה היא, לעשות בה אל 
כימיא של הזהב. גם סגולתה היא למשוח הבהקים במין שלה: 
עשב אחר יש, שעליו דומים לעלי עדשים, והפרח מור&quot;אדו, והפרחים בעצמם דומים לפרחי 


העדשים, ויש שהפרח שלו הוא אמרילייו. מין העשב הנזכר טרוף באצבעך עם מעט שמן זית 
וחומץ, יועיל למשוח בו הרגלים והשוקים והידים הנבקעות, שדומה בקיעתם כמו מין ממיני 
הגרב והתכוך, ומשח בו ערב ובקר כמה פעמים: 
עשב אחד יש, שעליו שלו ארוכות ורחבות מאד כעלי החזרת ויותר מהם, ויהיה ארכם כשעור 
שתי זרתות, ובאמצע מוצא העלים, יוצא קנה אחד ארוך וגבוה מאד יותר מן אמה וחצי, אשר 
בקנה ההוא גדל הזרע, וכל הקנה הזה צומח בו כמין צמר גפן ממש, אלא שאינו לבן כמוהו. 
המיץ שלו יועיל להשקות למי שיש בו חולי ההשתנה, שאינו יכול להתעכב ומשתין בכל שעה: 
עשב אחד יש שהוא נמוך, וקנה הזרע שלו קצר, וכלו כדמיון כוסות קטנים רבים דבוקים זה 
בזה, מסבבים כל הקנה, המיץ שלו יועיל לעינים הרעות. גם יועיל לעינים הטובים להאירם 
ביותר: 
עשב אחד יש גבהו זרת, וכשמוציא זרע, יוציא כעין קלח אחד, ויוצאים ממנו מזה ומזה 
עלים קטנים כעין עלי עשב החרדל הדק גם הפרח כפרח החרדל ממש, וגוונו אמירילייו כפרח 


החרדל, גם זה טוב לעינים: 
עשב אחד יש, עליו כעלי הבצלים קצת, אלא שהם קצרים כשעור זרת, ואינו גדל אלש בין 
הסלעים הקשים והגבוהים, והנה הגדל בסלע עצמו אינו טוב, אבל הגדל למעלה מן הסלע הוא 
טוב, ויועיל להאיר עינים החשוכות שאינם רואים בטוב. וזה עניינו, יעשה ממנו מעגו&quot;ן 
עם אגוז אחד בעל שלשה צלעות בלבד, ועשר צמוקים שחורים, ודבש דבורים, ויאכל ממנו בכל 
בקר על הצום: 
עשב אחד יש, שעליו רחבים מאד למטה במקום דבוקם אל הקלח, והולכים ומתקצרים מעט 
בראשם, וציורם הוא ממש כציור עלי הקארד&quot;ו האדום יועיל לרפואת הצרעת: 
עשב אחד יש קטן, ושרשו כמין בצלים קטנים כשעור הזיתים, ובראשו יש פרח אמירילייו אם 
תעשהו מעגון עם דבש דבורים, טוב להאיר העינים. ע&quot;כ מה שלמדתי במיני העשבים ממורי 
זלה&quot;ה: 
 


</div>
