שאינו ממדרגתי כי אני גבוה מאד, עכ"ז להיותו משרשי, נשארתי עמו בסוד צלם מקיף, ואז היתה התחלתי לצאת מעמקי הקליפות: וכדי שתבין זה, אודיעך פסוק עד אשר שלט האדם באדם לרע לו, כי האדם הוא אדם בליעל, והם החיצונים, ושולטים באדם הקדוש, בנשמות הקדושות, מחמת עון אדם וקין והבל בניו, שעירבו טוב ברע. וכפי גדלות הנשמה הקדושה, כן גדלות הרע שלה, כי כפי האבר שנאחזת בקדושה, כן תתערב באבר שכנגדו בטומאה. וז"ס כל הגדול מחבירו, יצרו גדול ממנו. וזה ג"כ היה ענין דוד הע"ה, שהיתה נשמה גדולה, ובפגם אדם נתערבה ברע גדול מאד בעמקי הקליפות, ולכן יצא אדמוני, ועשה ענין דבת שבע ואביגיל, ולא נחשב לו כלום, והטעם הוא, כפי שאז היתה הפעם הא' שיצא מעמקי הקליפות, ובא משותף עם רע גדול מאד, ואינו מן התימא אם יעשה מה שעשה ובפרט כי הקב"ה הניחו ביד יצרו להרבות שכרו. וז"ס מ"ש ז"ל אלמלא אתה שאול, והוא דוד, הייתי מאבד כמה דוד מפני שאול, וזה דבר תימא, כי הצור תמים פעלו. אלא הענין הוא כנזכר, כי אם הנשמה גדולה מאד, ובפרט אם אז יוצאת מעמקי הקליפות, הקב"ה מניחו ביד יצה"ר, להרבות שכרו, לראותו שנשמתו גדולה, ולא יוכל הרע עמו. ולכן אפילו שיעשה איזה דבר אשר לא טוב, לא אשם בזה. מטא"כ אם רואה הקב"ה, שהאדם חלש, ונשמתו שפלה, שמביאו בגלגול תם, שאפילו שירצה להרע, אין בו כח. ולכן אל תתמה, אם אנשים גדולים מאד יעשו איזה עון, שלא יעשהו פחות ממנו מאד במעלה. וז"ס פסוק כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב וגו', הם שני לבבות טוב ורע, והרע שלו גדול עד מאד, והטוב שהוא עושה אפילו שהוא מועט יותר גדול מאדם אחר, וז"ש דוד ויעלני מבור שאון מטיט היון וגו', ויתן בפי שיר חדש וגו', ודי בזה למבין: וא"ל מורי ז"ל, כי גם אני להיות שנשמתי בתכלית הגדולה והקדושה, הניחני הקב"ה ביד היצה"ר שלי, שאלולי גודל נשמתי, היה היצה"ר שלי יכול לאבדני ח"ו מן העולם, לכן אין עונותי שקולים א' מני אלף, כמו לאנשים אחרים, כי נסתלקה מהם בחירתם, לסבת חולשת נפשם. אמנם אני שעומד עתה בתחלת נקיון, אין עונותי נחשבים לכלום בפני עונות אחרים, כי זו היא הפעם הא' שיצאתי מן הקליפות ובאתי לעולם, ואלולי זה בקלות מועט הייתי יכול להיות חסיד גדול מאד מאד כפי גודל נשמתי: ועוד טעם אחר, כי הטוב של קין, להיותו בכור, כמו שנבאר למטה בעהי"ת, הנה הטוב שלו גדול בתכלית המעלה, יותר מכל שאר הנשמות. אמנם להיות שרשו בכתף הגבורה, ששם הדינים הם מתגברים, לכן הטוב של קין עם היותו גדול, בא מעורב עם זוהמא רבא וקליפות גדולות, והרע של קין מרובה מן הטוב, עם היותו גדול מאד: ודע, כי לעולם כשהנשמה היא גדולה מאד, אי אפשר להוציאה מן הקליפות, אלא ע"י מרמה ותחבולה, וכמו שאירע לי, שלהיותם החיצונים חושבים, שכבר הייתי אבוד ביניהם ח"ו, לא חששו על הענין, והוציאני הקב"ה מביניהם, על צלם מקיף הרב מגיד משנה, והם חשבו כי אדרבא לטובתם היה, ונהפכתי להם לאויב. וכן תראה, כי הנשמות רבות גדולות, באים בבני עמי הארץ, ולפעמים בבני רשעים, כגון אברהם מתרח, ולא הספיק זה, אלא כמ"ש חז"ל וכן נזכר בזוהר, כי תרח ארתח למאריה, שנזדווג עם אשתו בנדה, ואז יצא אברהם אבינו ע"ה, כי עי"כ רימה השי"ת את החיצונים, והמשיך באותה טפה נשמת אברהם אבינו ע"ה, ולא ידעו החיצונים כי זהו תקונו. וזהו הטעם שתרח נתגלגל באיוב, ולכן נדון בשחין, כי הבא על הנדה לוקה בצרעת. וכן לסבה זו הושלך אברהם להתלבן בכבשן האש והבן זה: וכן דוד המלך ע"ה, לא יצא מן החיצונים, אלא באותו מעשה הנזכר לרז"ל על פסוק הן בעון חוללתי, שחשב ישי אבי דוד שבא אל פילגשו, והיתה אשתו ממש. וכן אשתו ראתה טפת דם בסוף הזיוג, וזש"ה ובחטא יחמתני אמי, כי אלולי כך, לא הניחוהו החיצונים לצאת לעולם. וכן זהו הטעם, של תמר, ורות, ורחב הזונה, וכל נשמות הגרים, וכל מלכי בית דוד, והמטיח, שבאים מן רות המואביה, ומזווג יהודה ותמר, וכן ר' עקיבא בן גרים, שהוא מבני בניו של סיסרא, כי זו היא המרמה ותחבולה שהקב"ה עושה עם הקליפה, ומרמה אותה להוציא נשמה עשוקה בתוכם והבן זה: ונחזור לעניינינו, כי להיות זאת הפעם הראשונה שיצאתי מן הקליפה, לכן יש לי טורח להכניע את יצרי, וזו היא סיבת העצבות שיש בלבי תמיד, כי כל העצבון בא מן החצונים. והנה כבר אמרתי, כי נפשי באה בסוד צלם על ראש הרב מגיד משנה, אע"פ שהוא קטן ממדרגתי. ודע, כי כל הנשמות הנתונים בעמקי הקליפות, אי אפשר להם לצאת מהם ולהתגלגל תכף לבא בעולם, עד שיהיו שלשה פעמים בסוד צלם, מקיף על שלשה אנשים שיהיו משרשו, ואח"כ יכול להתגלגל ולבא בעולם בסוד נשמה פנימית ממש, ואז יקרא גלגול א'. והנה כן אירע לנפשי, כי באתי תחלה בסוד צלם מקיף בשלשה אנשים מן שרש נשמתי, אע"פ שאינם ממדרגתי. הא' היה בהרב מגיד משנה ז"ל, ואח"כ באיש אחד הנקרא ר' יהושע סוריאנו. ואח"כ באיש אחד הנקרא ר' שאול טרישטי. ואח"כ בי אני הצעיר חיים, בסוד נשמה פנימית ממש. ודע, כי אני הוא נשמה חדשה כנז"ל, שזו היא פעם ראשונה שבאתי לעולם, אמנם נתגלגלו גם כן עמי שלשה אנשים הנזכרים, באופן שיש עתה בי ארבעה נשמות, שלי החדשה, ושלשה מגולגלות ישנות. ודע, כי אלו השלשה אנשים, אע"פ ששנים מהם אינם חכמים, עכ"ז כבר כתבתי למעלה, כי אין לך נשמה של ת"ח, שאין לה ענפים של בעלי בתים ועמי הארץ ואנשי מעשה, לסבת היותם משרשי, וגם שאני הייתי בסוד צלם על ראשם, לכן נתגלגלו בי עתה לצורך עצמם. והפגם של הרב המגיד משנה הוא, שבא לידו עון שוגג של נדה. ור' שאול טרישטי היה אחריו, וחטא בעון שפיכות דמים בשוגג, כי רצה למול ילד אחד, ולא היה בקי, ומת התנוק מתחת ידו, ונמצא שהוא שוגג קרוב למזיד. ור' יהושע סוריאנו היה אחריו, וחטא שאכל חלב במזיד. ולכן שלשתם הוצרכו להתגלגל עם נשמתי, לתקן את חטאתם, ולהיות שאני הוא מבחי' הגידים, ואני צריך לנקות העפוש שיש בתוכם מחמת עונותיהם, כדי לתקן כל השרש ולהמשיך בחי' הדם והחיות לכל האבר, אע"פ שלא חטאתי עמהם, כיון שהם הענפים שלי צריך אני לתקנם: עוד א"ל מורי ז"ל בענין דרוש הנשמות. דע, כי אדה"ר היה כולל כל הנשמות שבעולם, וכשחטא נתמעט, כמ"ש חז"ל בפסוק ותשת עלי כפכה, ולא נשאר בי רק התרומה. וז"ס שנקרא אדה"ר חלתו של עולם ופי' תרומה, תרי ממאה לבד בכל בחינותיו. ואמנם מצד נפש אדם העשיה, נשארו באדם תרי ממאה היותר מובחרים, כי לכן נקרא תרומה, שנאמר בה והרמותם את חלבו ממנו, שהוא המשובח שבכלם. וזאת התרומה הנחילה אדם לקין בנו, כי הוא הבכור, ונולד אחר חטא האדם, ונפש זו נתגלגלה בנדב ואביהוא, והם תרי ממאה. וז"ס מש"ה בהם, אנחנו טמאים לנפש אדם, והיל"ל לנפשות אדם, אלא פירושו, ששניהם מבחי' נפש של אדם ממש כנזכר. ושאר תשעים ושמנה חלקים של נפש אדם, פרחו ממנו ונסתלקו בעת פגם כשחטא, וזהו ג"כ מש"ה הבכור נדב, ויש בו פסק טעמא, כלומר הבכור הראשון שבעולם שהיה קין, הוא נדב, וג"כ אביהוא, ר"ל, כי הוא אבי, שהוא נפש אדם הא', אב לכל העולם: והטעם שאביהוא נתכנה יותר אל האדם הוא, כי אביהוא היו נפשו ורוחו מבחי' קין, לכן נקרא אביהוא, שהוא הוא עצמו, בין בנפש בין ברוח. אמנם נדב לא היה בו מצד קין, אלא הרוח לבד, וז"ס ורוח נדיבה תסמכני. אמנם נפשו של נדב, היה משרש עמינדב אבי אמו, ולכן לקח ממנו אותיות נדב. אמנם אביהוא, הוא שרש נחשון אחי אמו, ונקרא נחשון, לפי שעיקר זוהמת הנחש באדם הראשון, היה בחלק נפש העשיה, ולכן כשנתגלגל אחר כך נחשון בישי אבי דוד, נאמר בו אביגיל בת נחש, וארז"ל שהיא ישי, ונקרא נחש, לפי שמת בעטיו של נחש ופירושו הוא, כי תקן כל זוהמת הנחש שנתערבה בנפש אדה"ר, אך עכ"ז מת בעטיו של נחש, ועל ידי זה נתקן הבל: והנה אם ישראל בעת מתן תורה, לא היו עושים העגל, כבר נפסקה הזוהמא מהם, ואע"פ שנדב ואביהוא חטאו מצד עצמם, כמש"ה ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו וגו', עכ"ז היה מספיק להם שימותו מיתת עצמם, אך לא ע"י שריפה. חזרה זוהמת הנחש להתדבק בנפש אדם, שהם נדב ואביהוא, ולכן הוצרכו להשרף. וזהו ענין פסוק ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה', כי הם גרמו שריפתם, לא המיתה עצמה, ולכן כל בית ישראל יבכו עליהם, יען כי הם שקולים ככל ישראל, כי הם נפש אדם עצמו. והנה מי שעשה העגל, היה אהרן אביהם, ולכן נשרפו בניו בסבתו. וזהו ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואין השמד אלא כלוי בנים, ולא נשרפו אלא נדב ואביהוא, שהם נפו אדם כנזכר: ודע, כי אהרן הכהן הוא משרש הבל, ותחלה נתגלגל, בהרן, אהרן, נדב, חור, יעבץ, הרן, שמואל, אוריה הכהן, אוריה החתי, כדאיתא למעלה בענין השרשים, ומצאת שם כי תדרשם באורך. והרן הוא גלגול הבל, וגם נחור אחי הרן הוא מן הבל. והנה אהרן הוא אותיות הרן. וחור בנה של מרים, הם אותיות נחור. והנה הרן בא לתקן העון של ע"ז שעבר אדם הא', כמש"ה ויצו ה' אלהים וגו' ואין צו אלא ע"ז. וגם עתה בהרן לא האמין בשם יתברך אלא בספק. והנה לא נמצא יותר בדרוש הזה, ולמעלה כבר נתבאר כל זה וע"ש: