# שער הגלגולים — הקדמה לט

[קריאה בקורא](/reader/kabala-5ac7036f42dd/1/32/)

<div lang="he" dir="rtl">

הקדמה לט
בקשר החברים כלם עם אבא מארי זלה&quot;ה: 
ועתה אבאר הקשר שיש לי עם החברים שלי, א&quot;ל מורי ז&quot;ל כי הנה נתבאר איך כל הנשמות כלם 
היו תחלה כלולות באדה&quot;ר, ואח&quot;כ מפני שחטא, נשרו איבריו, ונתמעט קומתו. וכבר ביארנו, 
כי פי&#x27; הדבר הוא, ענין ירידת הנשמות אל עמקי הקליפות, ולא נשתיירו בו אלא קצתם, 
שהוא סוד מאה אמות, כמ&quot;ש חז&quot;ל על פסוק ותשת עלי כפכה. והנה היו באדה&quot;ר קצת נשמות 
חדשות שלא באו מעולם, והיו כלולות בו קודם שחטא, ונסתלקו, ואלו הם נקראים נשמות 
חדשות האמיתיות. ואח&quot;כ יש מדרגה אחרת, והם הנשמות שנשתיירו באדם הראשון, ואלו עדיין 
נקראות חדשות, אבל לא בערך הראשונות. וכאשר אלו הנשמות יבאו בגלגול בפעם ראשונה, 
אחר שמת אדה&quot;ר ונפרדו ממנו, אז נקראות חדשות. והטעם הוא, לפי כי יצירת אדה&quot;ר עדיין 
אינה נחשבת לפעם א&#x27;, לפי שיצירתו היתה בבחי&#x27; אחורבאחור כנודע ולכן אינה נחשבת, עד 
שיבא פנים בפנים, ואז תקרא פעם א&#x27;, ואם גם אחרי מיתת אדם לא תזכה נשמה זו לבא 


בעולם, אלא ע&quot;י זווג אחור באחור, עכ&quot;ז כבר נקרא עתה פעם א&#x27; ג&quot;כ, כיון שבא אחר מיתת 
אדה&quot;ר: 
ואחר מדרגה זו, היא מדרגת קין והבל, שהם מאותם הנשמות אשר נשתיירו באדה&quot;ר, והורישם 
לקין והבל בחייו. וגם בחי&#x27; זו אינה נחשבת עדיין לפעם א&#x27;. אבל כאשר נשמות אלו יחזרו 
לבא בעולם אחר מיתת קין והבל, אפילו אם יבאו בבחי&#x27; אחור באחור, תקרא פעם א&#x27;, ותקרא 
ג&quot;כ נשמה חדשה. ומשם ואילך אם תחזור פעם אחרת, אז תקרא מגולגלת, כי אפילו שניתן מן 
אדם לקין והבל, כיון שלא היה אחר מיתתו אלא בהיותו חי עדיין הנחילם לבניו, אינו 
נחשב לביאת פעם א&#x27; בפני עצמה, אמנם עכ&quot;ז הם גרועים מן אותם שנשארו באדה&quot;ר ממש, 
ואינם כ&quot;כ נקראים חדשות כמותם: 
ואח&quot;כ מדרגה אחרת, הם הנשמות שנפלו בעמקי הקליפות בחטאו של אדה&quot;ר, כי אלו בפעם 
ראשונה שיבואו לעולם נקראים מגולגלות: 
ואח&quot;כ מדרגה אחרת, והם הנשמות הבאים בגרים, והנה כל פרטי הנשמות כלם ירדו אל 


הקליפות, חוץ מן החדשות הגמורות האמיתיות, שהם מדרגה א&#x27; הנז&quot;ל. אבל כל השאר ירדו אל 
הקליפות, אלא שאינם שוות במדרגתם, כי אותם אשר נשתיירו באדם עצמו, אין בהם רק פגם 
אחד של אדם. ואותם אשר הנחיל לקין והבל בניו, יש בהם ב&#x27; מיני פגם, אחד של אדם, ואחד 
של קין והבל עצמם, שחטאו גם הם, כנזכר בתקונין: 
ודע, כי כאשר הנשמות יוצאות מעמקי הקליפות, כדי לבא בעולם, הם צריכות בתחלה להתעבר 
במלכות, כדי להטהר ולהתנקות מאותם הקליפות והזוהמות שהיו בתוכם כבראשונה, וכפי גדר 
הנשמה, כך יהיה בה כח וזכות להתעכב שם, כי בחי&#x27; החדשות הגמורות, הם יכולות להתעכב 
במלכות, בסוד עבור י&quot;ב חדש, ואח&quot;כ באות בעולם, ולכן יש עבור של י&quot;ב חדש, כנזכר 
בגמרא במעשה דרבא תוספאה, ובחי&#x27; הב&#x27;, שהם הנשמות שנשתיירו באדם, כי אלו גם הם 
חדשות, אבל לא כבראשונות, ולכן אינם עומדות בסוד עבור במלכות רק ט&#x27; חדשים בלבד, 
ואח&quot;כ באות בעולם. ובחינה השלישית, והיא נשמת קין והבל, גם הם נקראים חדשות אבל לא 


בראשונות ולא בשניות, שאלו יש בהם ב&#x27; מיני פגם כנז&quot;ל, ולכן אלו עבורם ז&#x27; חדשים 
בלבד. ובחי&#x27; הד&#x27; שהם שאר הנשמות שנשרו מאדה&quot;ר, ירדו אל הקליפות, אע&quot;פ שהם עדיין 
בפעם א&#x27;, או שאר בחי&#x27; הנשמות הראשונות כשבאו בפעם ב&#x27;, אז כלם נקראים נשמות מגולגלות 
כנז&quot;ל. וכל אלו אינם יכולות להתעכב בעבור במלכות רק מ&#x27; יום כנגד יצירת הולד, ואח&quot;כ 
באות בעולם. ובחינה החמשית והם נשמות הגרים, אלו אינם מתעכבות רק עבור שלשה ימים 
בלבד כדי קליטת הזרע, ואח&quot;כ באות בעולם. ודע, כי כפי זמן התעכבם בעבור במלכות, כך 
יהיה גודל הארתם והזדככותם מן הקליפות: 
גם דע הקדמה אחרת, כי הנה כל אלו הנשמות כאשר יוצאות מתוך הקליפות, אינם יוצאות אלא 
ע&quot;י התפלות של ישראל, שעולות בסוד מ&quot;ן כנודע, או ג&quot;כ ע&quot;י איזה יחוד שמיחד האדם איזה 
צדיק שיהיה, או ג&quot;כ ע&quot;י איזו מצוה שיעשה האדם. והנה יש נשמות שע&quot;י איזה פגם שיש 
בתחתונים, או מחמת פגם עצמם שחטאו בראשונה בהיותם בעה&quot;ז, ועי&quot;ז הם יורדות אל 


הקליפות אז, ואם אז נזדמן יציאת ועליית איזו נשמה מתוך הקליפה להתעבר במלכות ולהתקן 
כנז&quot;ל, יש יכולת באותה נשמה שבמלכות, לאחוז באותם הנשמות הנפגמות קודם שירדו אל 
הקליפות, ולהעמידם במקומם, ולהחזירם עמם למעלה בתוך המלכות בסוד העבור, ושם יתוקנו 
כלם יחד, ואח&quot;כ יבאו בעולם. והענין הוא, כי בהיות הנשמה במעי המלכות, היא שם תמיד 
מעלה מ&quot;ן למעלה, ובכח אותם המ&quot;ן שהיא מעלה, יכולה להעלות עמה לאותה הנשמה הנזכרת. 
אמנם אי אפשר זה, אם לא על ידי שיניח קצת רוחא דשדי בגווה, פי&#x27; שהנשמה הראשונה שהיא 
במלכות, נותנת כח א&#x27; ממנה, באותה נשמה הפגומה, והיא מתלבשת בהאי רוחא, ועל ידה היא 
נתקנת, וזה הרוח נשאר תמיד עמה קשור, עד זמן תחית המתים, ואז הם מתפרשות: 
ודע, כי אם הנשמה שהיתה מעוברת, כבר היא ממדרגת אותם הנשמות, שעומדות בעבור י&quot;ב 
חדש, יש בה כח ויכולת, שגם הנשמה שהיא פגומה שעכבה עמה, תעמוד עמה ג&quot;כ י&quot;ב חדש, 


אפילו שאינה אלא ממדרגה התחתונה שבכלם, שהיא של שלשה ימים, שהם נשמות הגרים. וכן אם 
הראשונה מבחי&#x27; ט&#x27; או ז&#x27; חדשים, והאחרת גרועה יותר שהיא מבחי&#x27; מ&#x27; יום, או שלשה ימים, 
תעמוד כמוה ט&#x27; או ז&#x27; הדשים. ואם הדבר להפך, שהראשונה המעכבת את האחרת, אינה אלא מן 
מדרגת ט&#x27; חדשים, והשנית שנתעכבה על ידה היא ממדרגת י&quot;ב חדש, אז שתיהם עומדות י&quot;ב 
חדש, באופן שלעולם אזלינן לרווחא דמילתא ולעלוייא: 
אמר לי מורי ז&quot;ל, כי כל החברים האלו שהיו עמי, כלם הם מגולגלים מבחי&#x27; מ&#x27; יום בלבד. 
אבל אני חדש מבחי&#x27; קין והבל בפעם אחד שבאתי לעולם, וזמני הוא עבור של שבעה חדשים, 
וא&quot;כ נמצא עכבתי אותם, שלא יפלו אל הקליפות, וזכו על ידי להתעכב גם הם כמוני שבעה 
חדשים. ואני שיש לי בכל אחד מאלו קצת מהרוח שלי מורכב בהם, וכלם יונקים ע&quot;י, ולכן 
אני צריך להשתדל לתקנם, כי אני מתקן את עצמי ע&quot;י תקנתם כמו שאבאר למטה: 
והנה אני מסופק בזה איך א&quot;ל מורי ז&quot;ל, אם אמר שגם אלו המגולגלים, אם יהיו מבחי&#x27; אדם 


עצמו, רק שבאו שני פעמים, כיון ששרשם הא&#x27; הוא מתשעה חדשים, א&quot;כ עתה שנתעכבו ונתקנו 
ע&quot;י זאת הנשמה, א&quot;כ גם את זאת הנשמה תהיה משבעה חדשים, גם שניהם מתעכבים ט&#x27; חדשים. 
ואם כך שמעתי, יש לי ספק גם בעצמי, כי הנה אני יודע כי קצת מהחברים האלו הם מבחי&#x27; 
אדם, וא&quot;כ נתעכבנו אני והם ט&#x27; חדשים: 
ונחזור אל הענין, כי הנה לא תכנתי אני יחד את כל נשמות החברים הנז&#x27;, אבל בראשונה 
עכבתי נשמה אחת, ואחר כך ע&quot;י שתופי ושתוף הנשמה ההיא שעכבתי, שנינו עכבנו את הנשמה 
האחרת, ונמצא כי בנשמה ההיא יש בה ב&#x27; רוחין, אחד שלי, ואחד מן הנשמה הראשונה שעכבתי 
אני. וכן עד&quot;ז בכלם, עד הסוף. ונמצא כי הנשמה העשירית, יש בה חד רוחא ממני, וכן רוח 
אחת מכל התשעה חברים שקדמו אליה, ולא ביאר לי מורי ז&quot;ל סדרם. אבל כפי הסדר שסדר 
מורי ז&quot;ל בענין חזרת קריאת הדרושים, הבנתי כי סדרם כך, כי תחלה הוא אני הצעיר חיים 
ויטאל, ואחר כך ה&quot;ר יונתן סאגיס ז&quot;ל, ואחר כך מהר&quot;י ארזין ז&quot;ל, ואחר כך מהר&quot;י הכהן 


ז&quot;ל. והשאר לא ידעתי, ואין לתמוה אם אני קודם להם כנז&quot;ל שאני עכבתים, אם כן איך יש 
בהם חברים גדולים ממני בשנים וקדמו בעולם אלי, והענין הוא, כי אע&quot;פ שאני קדמתי להם 
בבחי&#x27; עבור, עכ&quot;ז בזמן יציאת הנשמות בעה&quot;ז, אפשר שיקדמו הם: 
ובאור הענין הוא, דע, כי אחר שהנשמה היתה בסוד עבור במלכות, יש נשמה שתכף אחר זמן 
עבורה, יורדת אל העה&quot;ז, ויש שיורדת אל עולם הבריאה ועומדת שם, ומשרתת לפני השי&quot;ת, 
כשאר המלאכים אשר שם. ואח&quot;כ לזמן קצוב, או בזמן שיזדמן איזו תפלה, או איזה זכות, או 
איזה מצוה של איזו אדם בעולם, אז תרד ותבא בעה&quot;ז. וז&quot;ס פסוק חי ה&#x27; אשר עמדתי לפניו, 
הנזכר באליהו הנביא ז&quot;ל. כי אליהו ז&quot;ל, אחר צאת נפשו מסוד העבור דמלכות דאצילות, 
ירדה אל הבריאה, ושם ממש נתעכב שם, והיה משרת לפני השי&quot;ת כשאר מלאכי השרת אשר שם. 
ואל זה רמזו בזוהר פרשת אחרי מות בדף ס&quot;ח, בענין פסוק חי ה&#x27; אשר עמדתי לפניו וע&quot;ש. 


ויש נשמה שיורדת בעולם היצירה, ונשארת שם ע&quot;ד הנזכר. ויש נשארת בעולם העשיה בעה&quot;ז. 
אבל כלם הם יוצאות מן מלכות דאצילות, רק שזו נשארת בבריאה ע&quot;ד הנז&quot;ל, וזו ביצירה, 
וזו בעשיה. והנה כל זה תלוי במעשה התחתונים בעה&quot;ז, כי יש תפלה שאין בה כח רק לעלות 
הנשמה בעבור במלכות, ויש תפלה אחרת יותר בכונה, ומקובלת לפני השי&quot;ת, ויש בה כח 
להוריד ולהביא את הנשמה בעה&quot;ז, ויש תפלה שאינה יכולה להורידה רק בעולם הבריאה, וכן 
כיוצא בזה, ואין זה תלוי בענין גדרי הנשמה בעצמה, רק כפי פעולות התחתונים המתייחסות 
אל הנשמות ההם, וגם כפי האדם עצמו הפועל הפעולה ההיא, כך ישיג ויהיה כח בידו להמשיך 
נשמה אחת בבנו, אותה שהיא יותר קרובה אליו כפי בחי&#x27; שרש נשמתו, והנשמה האחרת תשאר, 
עד שיהיה לה גואל הקרוב אליה יותר, ואין דבר זה תלוי במעלת הנשמה או בפחיתותה 
להתעכב יותר מחבירתה: 
והנה הנשמה אשר תכף אחר הולדה ממלכות דאצילות, יורדת בעה&quot;ז בלי הפסק בינתים, זו 


ודאי יש לה יתרון, כי אינה מתלבשת בשום עולם, רק עוברת בו דרך מעבר בלבד. אבל 
המתעכבת למעלה, הנה היא מתלבשת באותו עולם, ובאה אה&quot;כ מלובשת. וגם אינו דומה המתעכב 
בבריאה, אל המתעכב ביצירה, או בעשיה, כי לבוש הבריאה, הוא זך ודק עד מאד משל יצירה, 
ושל יצירה זך משל עשיה. והנה לפעמים שהנשמה המתעכבת ומתלבשת באיזו עולם, היא גדולה 
במעלה, מן הנשמה היורדות ברגע בעה&quot;ז בלי שום הפסק ולבוש, לפי שמעלתה גדולה מן 
האחרת. אמנם בכל נשמה בעצמה יש בה שנוי, כי אם הנשמה עצמה תרד ברגע, תהיה יותר 
מאירה מן כאשר תתעכב באיזה עולם ואחר כך תרד. וא&quot;ל מורי ז&quot;ל, כי גם נצוץ נפשי, לא 
ירדה תכף אחר צאתה מן העבור בעולם הזה, אמנם נתעכבה למעלה, ולא הגיד לי באיזה עולם 
נתעכבה: 
ונחזור לענין, כי א&quot;ל מורי ז&quot;ל, כי אני מוכרח להשתדל שאלו החברים שלי, יתקנו 
מעשיהם, לפי שאני יש לי רוחא בהם, ונמשך לי ריוח אם הם יהיו צדיקים, אבל הם אין להם 


רוחא בי, ואין להם תועלת במעשי, באופן שבכל המצות שהם עושים, יש לי חלק בהם ע&quot;י 
ההוא רוחא שלי שבהם. וברור הענין כך הוא, דע, אין לך צדיק וצדיק שאין לו ב&#x27; נשמות, 
כנזכר בזוהר בריש פרשת נח בתוספתא על נח נח, משה משה, שמואל שמואל. וזה פירושו, כי 
הנה יש בחי&#x27; נשמה פנימית, וזו באה עם האדם. ויש נשמה מקפת, וזו עומדת על ראש האדם 
בעולם העליון למעלה, וזו בחי&#x27; צנור שיש לאדם לעלות למעלה, ע&quot;י אותה הנשמה. וכאשר 
ח&quot;ו אותה הנשמה הפנימית של האדם היא חוטאת, היא יורדת למטה בקליפות מעט מעט, עד 
שתרד כלה, והכל כפי גדר הענין של העונות. וכאשר ירדה כלה למטה בקליפות, אז הנשמה 
המקפת יורדת בתוך פנימיות האדם, ונמצא כי שתיהם ירדו ממעלתם. וגם נמצא, שאין עתה אל 
האדם רק נשמה אחת, כי האחרת ירדה אל הקליפות. וז&quot;ס פסוק ונכרתה הנפש ההיא, כי היא 
נכרתת ונכנסת בקליפות. אבל הצדיק, יש לו ב&#x27; נשמות קיימות, אחת בבחי&#x27; מקיף, ואחת 


בבחי&#x27; פנימית. וז&quot;ש פרשת נח ענין נה נח וכו&#x27;, שכל צדיק יש לו ב&#x27; נשמות. והנה דרך 
אותה הנשמה המקפת שיש לי, משם נמשך כל אור ושפע הנמשך לאלו החברים, מצד ההוא רוהא 
די הוא בגוייהו, והכל עובר דרך שם, ואז מאותו האור שלהם, הנמשך להם דרך שם, נמשך 
אלי גם כן מאותו האור שלהם וחלק שלהם, אל נשמתי הפנימית. ולכן אני צריך ומוכרח 
להשתדל שיתוקנו על ידי, וילמדו על ידי. אבל בנשמה הפנימית שלי אין להם שתוף בה, 
ולכן אינם יונקים מן המצות שלי: 
ועתה נדבר בבחי&#x27; הקשר של החברים, ואני עמהם עם מורינו ז&quot;ל, וגם קשר שלהם עצמם זה עם 
זה. ועי&#x27; בספרנו איך בדעת יש ז&#x27; קצוות דחסדים, המתפשטים בגופא. וכנגדם שבעה גבורות. 
והם שרשים לחסדים וגבורות המתפשטים למטה בגוף. ואלו הארבעה עשר שרשים שבדעת, הם 
נשמות שנים עשר שבטים, ואפרים ומנשה. גם כבר ידעת, כי כל טפות הזרע אינם באות, אלא 
מן הדעת דז&quot;א, הכולל חו&quot;ג. ואמנם יש טפות זרע, נמשכות ממוח הדעת עצמו, בהיותו 


במקומו למעלה בראש. ויש נמשכות מהחו&quot;ג, שנמשכו ונתפשטו בגוף, שהוא ו&quot;ק דז&quot;א: 
והנה נפשי מהגבורה החמשית, הנקראת הוד שבדעת ממש, בהיותו בראש בבחי&#x27; מוחין דגדלות 
מצד אימא. הר&quot;י הכהן, מן הגבורה הנמשכת בזרוע ימין, הנקרא חסד. ה&quot;ר יונתן סאגיס, 
בגבורה הב&#x27;, הנמשכת בזרוע שמאל, הנקראת גבורה. ה&quot;ר יעקב ארזין, בגבורה הג&#x27;, הנמשכת 
בגוף, הנקרא ת&quot;ת. ה&quot;ר יוסף ן&#x27; טבול, בגבורה הרביעית, הנמשכת בירך ימין, הנקרא נצה. 
נמצא כי אלו הד&#x27; נפשות, מד&#x27; גבורות דגדלות, המתפשטות בד&#x27; קצוות הנקראים חגת&quot;ן 
דזעיר, ויונקין מן נפשי, שאני בגבורת ההוד העליונה שבדעת שבראש ז&quot;א. ה&quot;ר יהודה משען 
וה&quot;ר גדליה הלוי, וה&quot;ר שבתי מנשה, הם מן חב&quot;ד דז&quot;א, ממוחין דקטנות דז&quot;א, דמצד אבא. 
ה&quot;ר שמואל אוזידא, וה&quot;ר אברהם גבריאל, וה&quot;ר אליא פלקו&quot;ן, הם מחב&quot;ד דז&quot;א, ממוחין 
דקטנות מצד אימא. ואמנם בחי&#x27; התפשטות חמשה גבורות דקטנות אינם ניכרות, אלא המוחין 


דקטנות בלבד: 
גם דע, כי אין אור נשמה בעולם, שאין לה כלי ולבוש אחד, שבו מתלבשת בעה&quot;ז, והלבוש 
הזה נזכר בזוהר פרשת משפטים ברב ייבא סבא ז&quot;ל, על פסוק שארה כסותה ועונתה לא יגרע. 
ועל פסוק בבגדו בה. וענין לבוש הזה של אלו החברים, דע, כי הנה מה שאירע ליוסף הצדיק 
עם אדונתו במצרים, שיצאו עשרה טיפי זרע מבין נצוצי רגליו, כמש&quot;ה ויפוזו זרועי ידיו, 
ג&quot;כ היה כן בעולם העליון. כי הנה יוסף הצדיק, הוא דוגמת היסוד, ואז בעת ההיא, יצאו 
נצוצות לבושי אורות נשמות מיסוד העליון של הזכר לבטלה, ולא נתנו בנקבה, ולכן נאחזו 
בהם הקליפות. ובכל בחי&#x27; יסוד שיש למעלה, יצאו נצוצות של נשמות לבטלה בקליפות כי כל 
היסודות נרמזים ביוסף. והנה חמשה מיני זווגים יש שם למעלה, ובכל יסוד מהם, יצאו 
נצוצות של נשמות לבטלה כנזכר, ואלו הם כפי סדר מעלתם: 
זווג א&#x27;, הוא ישראל שהוא ז&quot;א, עם רחל. וזווג זה הוא בשבת במוסף, כי אז רחל נגדלת 


בכל אורך ז&quot;א ממש כמוהו, ואז מזדווגים יהד ע&quot;י יסוד האמיתי של ז&quot;א: 
זווג ב&#x27;, הוא זווג יעקב עם רחל, בשחרית בימי החול, ומזדווג עמה ביסוד שלו האמיתי: 
זווג ג&#x27;, הוא זווג יעקב עם לאה, אחר חצות לילה, ואז מתפשטים שניהם באורך כל הז&quot;א 
כלו, ואז הוא מציאות יסוד אחד שלו: 
זווג ד&#x27;, הוא זווג ישראל עם לאה, במנחה דחול, ואינה היא מתפשטת רק בחציו העליון, 
שהוא עד החזה שלו, ואז הוא מזדווג עמה ביסוד הא&#x27; שהיה לו אל הז&quot;א בהיותו בסוד ו&quot;ק 
כמבואר אצלינו בענין התפלות: 
הזווג ה&#x27;, הוא זווג יעקב עם לאה, בתפלת ערבית דחול, והוא בחציו העליון של ישראל, 
ואז הוא מציאות עמה יסוד אחר: 
והנה הם חמשה מיני זווגים, וחמשה מיני יסודות, ומכל אלו היסודות יצאו טפות קרי. 
והנה אלו הטפות, הם סוד לבושי קצת הנשמות, ואלו הלבושים תמיד נשארים עם הנשמות, 
ואינם נפרדים מהם, אפילו אחר התחיה. וכן בכל מיני הלבושים שלוקחות שאר הנשמות. וז&quot;ס 


פסוק ותנח בגדה אצלה: 
ונבאר כל אלו החמשה בחי&#x27;, הבחי&#x27; הא&#x27;, שהוא זווג היותר מעולה מכלם, הוא זווג ישראל 
עם רחל. והנה יש בו ה&#x27; בחי&#x27;, משא&quot;כ בשאר הזווגים. והוא, שביסוד ישראל האמיתי, שהוא 
המזדווג עם רחל, יש בו חו&quot;ג הנמשכים שם ממוחין דאימא, גם ממוחין דאבא, כי הנה היסוד 
דאבא שבתוך ז&quot;א, הוא מגיע ומתפשט עד היסוד דז&quot;א ממש, והנה העשר גבורות, שהם חמש 
דאבא, וחמש דאימא, הם בחי&#x27; עשרה הרוגי מלכות, אשר נתלבשו נשמותיהם באלו הטפות. וחמש 
גבורות דאבא, הם אלו, ר&#x27; עקיבא, רשב&quot;ג, ר&#x27; ישבב הסופר, ר&#x27; ישמעאל בן אלישע כ&quot;ג, ר&#x27; 
יהודא בן בבא. ונלע&quot;ד כי סדורם הוא כך ממש, ר&#x27; עקיבא חסד שבגבורה. רשב&quot;ג גבורה 
שבגבורה וכו&#x27;. ואל תתמה, אם ר&#x27; עקיבא הוא משרש קין כנז&quot;ל שהוא מאימא, ולבושו הוא 
מאבא, ועד&quot;ז בשאר כל אחד כפי מה שהוא, כי אין בזה קפידא כמו שיתבאר לקמן, וגם כי 
ביסוד הכל מתערב, ויש ליוסף קורבה עם כל השבטים כלם, להיותו בחינת יסוד. ושאר הרוגי 


מלכות הם מחמת גבורות דאימא: 
והנה לפי שעשרה הרוגי מלכות אלו, הם בחי&#x27; גבורות כלם, לכך הוצרכו ליהרג, כי הקליפות 
נאחזים בגבורה מאד, ובפרט בטפות קרי של יוסף הצדיק, כמו אלו העצומים הגדולים: 
ועשרה חסדים דאו&quot;א, הם לבושי הנשמות של עשרה תלמידי הרשב&quot;י ע&quot;ה, שהם, ר&quot;א בנו, ור&#x27; 
אבא, ור&#x27; יהודה, ור&#x27; יצחק נפחא. ולהיותם בחי&#x27; חסדים, לא הוצרכו ליהרג, כי הקליפות 
אינם נאחזות בהם. ואותם השלשה, שהם ר&#x27; יוסי בר יעקב, ור&#x27; חזקיה, ור&#x27; ייסא, שמתו 
באדרא רבא, הם היו בחי&#x27; שלשה חסדים של אימא, המגולים בתנ&quot;ה דז&quot;א, כי אלו הם העולות 
למעלה, ומסתלקות להאיר למעלה, ולכך ג&quot;כ נסתלקו אז שלשה חברים אלו, ועלו למעלה. והנה 
הרשב&quot;י ע&quot;ה הוא היסוד עצמו, שממנו יצאו טפות, ולכך בא הוא לתקנם וללמדם: 
ואמנם בגבורות, שהם עשרה הרוגי מלכות, לא מצינו להם רבי מיוחד, והטעם היא, כי כבר 
נתבאר בפסוק והבוטח בה&#x27; חסד יסובבנו, בענין תפילין של ר&quot;ת, אע&quot;פ שגם משם נראה להפך 


גם כן, עכ&quot;ז הענין הוא, כי החסדים של אבא, אינם תוך היסוד של אבא, לפי שהוא צר, 
ולכן יצאו לחוץ, ומקיפים את היסוד מבחוץ, ונמצא כי החסדים דאבא ואימא, כלם הם תוך 
יסוד אחד של אימא. אבל הגבורות הם נפרדות, אלו ביסוד דאבא, ואלו ביסוד דאימא. ולכן 
אי אפשר לכנות להם רבי מיוחד ויסוד מיוחד. וראיתי מדברי מורי זלה&quot;ה, שלא אמר לי אלא 
דרך דחיה, ולא השיב לי כל הצורך, כי אח&quot;כ הקשתי לשאול לו על הנזכר, שא&quot;כ יהיו להם 
שני מלמדים כנגד ב&#x27; יסודות, ודחה אותו, ולא רצה להשיב ואיני יודע הסבה. ודע, כי 
להיות אלו העשרה חברים מבחי&#x27; חסדים של הזיוג העליון שבכלם, שהם ישראל ורחל כנז&quot;ל, 
לכן נתבארו ונתגלו להם כל סודות התורה, שלא מתוך צער כלל, מה שלא יהיה כך עד דרא 
דמלכא משיחא, כנזכר בזוהר בכמה מקומות: 
זווג ב&#x27;, שהוא זווג יעקב עם רחל, ונודע כי רחל אין בה דינים כמו בלאה, וגם כי יעקב 
הוא מן הארת מוחין דאבא בלבד, ולכן אין כאן רק חו&quot;ג של אבא בלבד. והנה רבינו הקדוש 


שסדר המשניות הוא היסוד עצמו, ותלמידיו בני ישיבתו, הם הטפות שיצאו ממנו, והם, ר&#x27; 
חייא, ור&#x27; אושעיא, ובר קפרה, ולוי בר סיסי, ור&#x27; חנינא בר חמא. ורב, וכיוצא באלו: 
זווג הג&#x27;, כפי סדר מעלת הזווגים, הוא זה השלישי, והוא זווג יעקב עם לאה אחר חצות 
לילה, כי אע&quot;פ שהיא לאה ויש בה דינים, הנה היא בחי&#x27; אחר חצות, שהם נמתקים, וגם 
שמתפשטת בכל ארך הז&quot;א כלו, משא&quot;כ בזווג הקודם לזה של יעקב ורחל. ואלו הם עשרה, שהם, 
חמשה חסדים, וחמשה גבורות מאבא. ולכן בשני זווגים האלו, שהם, השני של יעקב ורחל, 
והג&#x27; של יעקב ולאה דאחר חצות, אין בהם הריגה, לפי שהם מבחי&#x27; יעקב, שהוא מצד אבא. 
ונודע כי בקדרותא דצפרא, אז הם יותר רחמים, לפי שכמעט כבר אז נקרא יום, ואז יש זווג 
ב&#x27; של יעקב ולאה הנז&#x27;, אשר חוזרים בזווג פעם שנית, כנזכר בפרשת שמות דף י&#x27; ע&quot;א, 
ויוצאים ב&#x27; טפות לבד, הא&#x27; כוללת חמשה חסדים, השנית כוללת חמשה גבורות, ואלו השתי 


טפות הם מעולות יותר מכל העשרה, כנזכר שיצאו מזווג שאהר חצות, ואלו הי&quot;ב טפות הם 
החברים שלי, שהיינו לומדים עם מורי ז&quot;ל, והוא עצמו ז&quot;ל הוא היסוד, שממנו יצאו אלו 
הי&quot;ב טפות הנז&#x27;: 
ודע, כי הנה קודם חצות, היו יעקב ולאה עד החזה של ישראל, כמו שנבאר בזווג החמשי, 
ואחר חצי הלילה נתפשטו עד סופו, ולכן רושם הראשון של היסוד הא&#x27; של קודם חצות לא 
נתבטל, לפי שלא חזרו יעקב ולאה אחר חצות בסוד אחור באחור, אבל בהיותם פנים בפנים 
נתפשטו עד למטה, ולכן מה שהיה להם בתחלה לא נתבטל. ונמצא שיש עשרה טפות אחרות, שהם 
יוצאים מבחי&#x27; אותו יסוד של קודם חצות, אבל אינם יוצאות אלא אהר חצות לילה. ועוד יש 
שנים אחרים מזמן קדרותא דצפרא כנז&quot;ל, והם יותר מעולים מכל אלו העשרה. ואמנם אלו 
הי&quot;ב שניים הם יותר גרועים במעלה מן השנים עשר ראשונים, ואפשר שאלו השנים של קדרותא 
דצפרא מן בחי&#x27; הב&#x27;, יוכללו עם העשרה ראשונים, לפי שהם מעולים יותר מן העשרה השניים, 


וע&quot;כ אלו הי&quot;ב השניים, קדמו ללמוד עם מורינו זלה&quot;ה בישיבתו, קודם שנכנסו אנחנו שהם 
הי&quot;ב הראשונים. והטעם הוא, לפי שהם מבחי&#x27; קודם חצות, וגם אין להם יסוד ורבי בפני 
עצמו, לפי שבחי&#x27; שתי היסודות של קודם חצות ואחר חצות זה נכלל בזה, והכל יסוד א&#x27;. 
ודע וראה איך נכללו ארבעה זווגים בזה הזווג השלישי, וארבעתם נקראים זווג א&#x27; לסבות 
הנזכרות, ואחר כך בסוף הדרוש נבאר ענין כל החברים מי הם: 
זווג הד&#x27;, כפי סדר מעלת הזווגים, הוא זווג ישראל עם לאה במנחה. ולפי שהם מן החזה 
ולמעלה, אין שם מקום התפשטות אל החו&quot;ג. ולכן החסדים מתקבצים בזרוע ימין, והגבורות 
בזרוע שמאל. והם נקראים ב&#x27; טפות לבד. ולהיות זווג דמנחה עם לאה, שהם דינים קשים לכן 
היו כנגדם הרוגי לוד, והם שני אחים פפוס ולוליאנוס. וגברה מעלתם להיותם מבחי&#x27; ישראל 
ולא יש שם יסוד ניכר ממש, ולכן אין להם רבי ויסוד מיוחד: 
זווג הה&#x27;, והוא האחרון שבכלם, הוא יעקב ולאה קודם חצות לילה, ואלו הם דינים גמורים, 


ואלו הם הרוגי ביתר. והיסוד שלהם הוא ר&quot;א המודעי ע&quot;ה, שנהרג בביתר כנודע. ודע, כי 
כל אורות הנשמות של בני ישראל, יש להם לבושים מפנימיות וחיצוניות, שהם ממוחין 
ואיברים, היורדים ונעשים טפות זרע, ממיני היסודות הנזכרים, שלא ע&quot;י קרי: 
והנה יש חלוק והפרש בין אלו החמשים טפות או יותר הנזכר, של חמשה זווגים הנז&#x27;, לכל 
שאר הנשמות. ויש להם מעלה גדולה ועצומה מכל השאר, לפי שכל שאר הנשמות הם באים שלא 
ע&quot;י קרי, אלא ע&quot;י זוג מן אתערותא דנוקבא, שמתעוררת אל הזווג ומתאוה אליו, ואחר כך 
מתעורר גם הוא, ולכן כיון שהזכר לא היה בו התעוררות מרצונו, אלא שנתעורר על ידה. 
לכן אותם הטפות של החו&quot;ג הנמשכות בזווג ההוא, אינם נמשכות מהדעת עצמו שלו, רק מן 
החו&quot;ג שנתפשטו בו למטה בשש קצותיו, אחר שנתלבשו ונתעכבו שם למטה. אבל אלו הטפות 
הנז&quot;ל, להיותם נמשכים מבלי התעוררות הנקבה כי הם טפות קרי כנז&quot;ל ודאי שמאתערותא 


דדכורא לחודיה נפקו. והזכר אותה נפשו להזדווג בנוקביה ולא מצאה, כי היתה למטה 
בבריאה או כיוצא, ואז יצאו לבטלה. וכיון שהם באים מאתערותא דדכורא, ודאי שהם גדולים 
מאד, ואינם נמשכים אלא ממוח הדעת עצמו של חו&quot;ג אשר שם למעלה, כי שם מקום התעוררת 
התאוה. וכאשר יוצאים מהיסוד, לא ירדו מתחלה ונתלבשו בשש קצוותיו של הזכר, רק עברו 
משם דרך מעבר בלבד, ויצאו מן היסוד. ולכן מעלת אלו הנשמות הם גדולה לאין קץ, על שאר 
הנשמות: 
והנה כל זה שאמרנו, הוא בענין הלבושים והכלים של הנשמות עצמם הנקראים אורות, שמהם 
נעשה רמ&quot;ח איברים, שהנשמה מתלבשת בהם. ולפי שגם בחי&#x27; אורות הנשמות של כל אלו הנז&quot;ל 
כלם, הם ג&quot;כ ע&quot;ד הנזכר, מבחי&#x27; הדעת עצמו, ולא מן התפשטות למטה, לכן נתנו להם אלו 
הלבושים, שהם הטפות הנז&#x27;, שהם מן הדעת ג&quot;כ. והנה אע&quot;פ שביארנו, כי יש קשר אמיץ בין 
כל אלו הטפות הנז&#x27;, כל זה היא בבחי&#x27; הטפות והלבושים. אבל אורות הנשמות עצמם שלהם, 


כל אחד הוא מן השרש שלו, אבל כלם הם מבחי הדעת עצמו, רק שאינם קשורים ואינם משרש 
אחד: 
גם דע, כי באלו הטפות עצמם, שהם בחי&#x27; הלבושים, יש בהם פנימיות וחיצוניות, כי יש 
טפות שנמשכות מן החיצוניות, שהוא הלבוש של נה&quot;י דאבא או נה&quot;י דאימא, שבז&quot;א או 
ביעקב, ויש טפות שנמשכות מן פנימיותם, שהוא מן המוחין עצמם, שבתוך נה&quot;י דאבא או 
אימא וכו&#x27;. והנה כל הנז&quot;ל, הם טפות לבושים מן הפנימיות, שהם המוחין ממש. ועוד יש 
טפות אחרות דוגמתם ממש בכל הנז&quot;ל, אלא שהם מבחי&#x27; טפות החיצוניות של הלבושים הנז&#x27;. 
אבל גם הם נמשכות מן הדעת עצמו למעלה, אלא שהם מבחי&#x27; החיצוניות, שהם הלבוש דנה&quot;י 
דאבא וכו&#x27; כנז&quot;ל. ולא ביאר לי מורי זלה&quot;ה מי הם, רק אותם של הזווג השלישי, כמו 
שנבאר בעהי&quot;ת: 
והנה כל בחי&#x27; אלו הטפות הנז&quot;ל, הם הנקראים בדברי הנביאים, בלשון שארית, ואותם שהם 
מבחי&#x27; ישר נקראים בלשון שארית, כמש&quot;ה שארית ישראל לא יעשו עולה וגו&#x27; ואותם שהם 


מבחי&#x27; יעקב, נקראים בלשון יעקב, כמש&quot;ה והיה שארית יעקב בגוים וגו&#x27;. ויש חמשה בחי&#x27; 
כנז&quot;ל בחמשה הזיווגים, ולכן כנגדם נזכרים בדברי הנביאים פעמים רבות, שארית ישראל 
ושארית יעקב: 
 


</div>
