שער הפסוקים — סימן ל"ה:

סימן ל"ה: ויהיו ימי יצחק מאת שנה ושמנים שנה: (מזולתו) טעם היות שני חייו ק"פ שנה היא, כי הנה ד' הויו"ת הם, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. האחוריים שלהם בהיותם מליאים, יש בהם ק"ב אותיות. גם יש שלש שמות אהי"ה, דיודי"ן, ואלפי"ן, וההי"ן. ואחוריהם במילואיהם, יש בהם ע"ח אותיות. סך כל האותיות, של כל האחוריים הנז', הם ק"פ. ונודע כי האחוריים הם דינים, ולכן כלם ביצחק, שהוא דינא קשיא. והנה גם אם תוסיף אותיות הפשוטות, של אהורי הוי"ה ואהי"ה, הם עשרים אותיות, כי בבחי' פשוטיהם כלם שוים, ולכן אין למנות רק הוי"ה אחת, ואהי"ה א'. משא"כ בהיותם במלואם, כי אז ישתנו כפי המלואים, ולכן צריך למנות ד' הויו"ת, וג' אהי"ה. ונחזור לענין, כי חשבון שני חיי יצחק, הם ק"פ, כחשבון אותיות האחוריים המליאים. וכשתוסיף עוד עשרים, על אחוריים הפשוטים, יהיו כלם בגימטריא מאתים, כמנין גימטריא של אחוריים הפשוטים של שם אלהים. וזה להורות, כי זהו שרשו של יצחק אע"ה, שהוא דינא קשיא (ע"כ

מזולתו): פרשת וישב סימן ל"ז: א'לה ת'ולדות י'עקב י'וסף ב'ן ש'בע: הנה ר"ת של אלו התיבות, את"י יב"ש. כי ע"י מכירת יוסף, נהר העליון יחרב ויבש. בן י"ז, שנה כמנין טו"ב, לרמז כי יוסף הוא ביסוד העליון, צדיק, שנאמר עליו אמרו צדיק כי טוב: ועשה לו כתונת פסים: ר"ת, פ'תחון, ס'גרין, י'וסף, מ'שה. אי נמי מטטרון, ועיין בתיקונים: הילד איננו ואני אנה אני בא: ר"ת של אנ"י אנ"ה, הוא, (תהלים צ"ד) אל נקמות יהו"ה, אל נקמות הופיע. והענין הוא, כי הציץ ראובן ברוח הקדש, שעתידים עשרה הרוגי מלכות ליהרג, על עון מכירת אחיו ליוסף אחיהם, ועתיד לינקם מהם. ועיין במ"ש בתפלת שחרית בפסוק אל נקמות, שנסדר אחר מזמור הודו לה' קראו בשמו: ויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה: דע, כי פרץ וזרח, הם ער ואונן שנתגלגלו שם, בסוד יבום דיהודה לתמר, כי הוא הגואל. בסוד, (בראשית מ"ט) יהודה אתה יודוך אחיך, כנזכר בסבא דמשפטים. ונתקנו אז, ונתלבנו

שניהם בפרץ וזרח: סימן ט"ל: ויוסף הורד מצרימה וגו': הנה צריכים אנו לבאר עתה דרושים רבים, נכללים בדרוש זה, כמו שתראה. נודע, כי ז"א יש לו בתחלה בזמן קטנותו ג' מוחין, שהם ג' שמות של אלהים, דיודי"ן והה"ין ואלפי"ן כנודע. וסימנם יה"א, יודי"ן, הה"ין, אלפי"ן ואח"כ בזמן גדלותו, יש לו מוחין דהויו"ת. וכשנכנסים בו מוחין אלו דגדלות, הם מורידים ודוחין את המוחין דקטנות למטה, כמבואר במקומו אצלינו. ושם נתבאר, כי תחלת מקום ירידתם הוא בגרון דז"א: והנה צריך לחקור, כי כל שאר איברי האדם נרמזים בי"ס, כי ג' מוחין שבו, הם ג"ר חב"ד. וז"ס תחתונות הם מהזרוע ימין ולמטה, בשעור קומת הגוף. אבל בחי' הגרון, אין כנגדו בחי' הי"ס. אבל הענין מובן עם הנזכר, כי הנה ג' מוחין דקטנות, כשנדחים ויורדים למטה, הם מתחילים לירד דרך הגרון. ולהיותו אבר צר ודק, הם מתעכבים ומתקבצים ועומדים שם. ונודע, כי בגרון יש ג' מיני צנורות ומעברים, אשר חיות האדם תלוי בהם, הא', הוא

הקנה. הב', הוא הושט. הג', הם הוורידין והמזרקים, שבהם מתפשט כל דם האדם, וכל חיותו כנודע, כמ"ש בגמרא הזהרו בורידין כר' יהודה, שאמר צריך שישחוט את הוורידין: והנה ג' צנורות אלו, נעשו מן הג' מוחין דקטנות שירדו שם. כי ממוח החכמה דקטנות, נעשה הקנה. ומן מוח בינה, נעשה הושט. ממוח הדעת, נעשו הוורידין. והענין הוא, כי מוח חכמה הימנית, מתפשט בקנה, שהוא לצד ימין. וז"ס, מ"ש בס"ה בפרשת פינחס בר"מ, כי ריאה שואבת כל מיני משקין. ולכאורה הוא תימא גדול, כי אם יכנס טיפת מים כל שהוא דרך הקנה, ימות האדם. וגם כי הרי בעינינו אנו רואים, כי סוף הקנה הוא מתפשט בריאה ובלב, ואין מקום מעבר בהם, לכשיצאו דרך שם המשקין הנכנסים בקנה. אבל הענין הוא, כי הושט הוא מעבר אכילה ושתיה וכל מיני משקין. והקנה, איננו משמש אלא לקול ודבור בלבד, כנזכר במ' ברכות. וכנזכר בפרשת פינחס עצמה. כי הקנה הוא מעין העה"ב, שאין בו לא

אכילה ולא שתיה וכו'. אמנם בהיות המים והמשקים יורדים בצנור הושט, בהגיעם עד מקום הריאה, אז מכח האש והחום הגדול, היוצא מן להב הלב אל הריאה כנודע, אז הריאה שואבת דרך מחיצות הושט והריאה, את המשקין הדקים והזכים העוברים דרך שם, בדרך שאיבה ושאיפה בלבד, ונותנם אל הלב, כדי לקרר חומו הגדול. וכנודע, כי הושט דבוק עם הקנה והריאה, עד הגיעו למטה אל מקום האצטומכא. ולהיות כי הריאה שואבת המשקין והמים, שהם בחי' החסד, קו ימין, וכמ"ש בספר התקונין, כי היסוד של המים, שהיא ליחה הלבנה שבאדם, שרשו בריאה. ולכן מוח חכמה הימנית של הקטנות, נמשך תוך הקנה, היורד אל הריאה: ומוח הבינה, נמשך דרך הושט שהוא בקו שמאל, אשר בו עוברים המאכלים. ונודע, כי כל המזון נמשך מן הגבורה, בסוד קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כנזכר בפרשת תרומה בס"ה: ומוח הדעת האמצעי, נמשך דרך הוורידין, הממוצעין בין הקנה והוושט, והם עיקר חיות

האדם. כי הדם שהוא נפש האדם, מתפשט בתוכם. וכבר נתבאר אצלינו, בפסוק שופך דם האדם באדם דמו ישפך, איך היסוד של אימא, הנקרא אהי"ה בבחי' אחוריים שלו הפשוטים, העולים בגימטריא ד"ם, הם מתלבשים תוך אות הוא"ו דהוי"ה דמ"ה דאלפי"ן שבז"א, שהיא בת"ת שבו. ואות א' שבמלוי וא"ו, הוא סוד שם אהי"ה הנזכר. והיא נקרא דם האדם, כי היסוד דאימא, הוא מלבוש הדעת הכולל חסדים וגבורות, המתפשטים דרך הוורידים הנזכר, בסוד עשרה דמים שבהם. כנזכר אצלינו בדרוש פסח ויציאת מצרים. והוא בסוד, (משלי כ"ד ד') ובדעת חדרים ימלאו שהוא דם חיות האדם, המתפשט בכל גוף האדם, דרך הוורידים, הנקראים חדרים קטנים. ונמצא, כי הדמים הנמשכים תוך הוורידים, הם מוח הדעת דקטנות, היורד שם בזמן הגדלות כנודע: והרי נתבאר היטב, ענין הגרון, וענין ג' הצנורות שבו איך הם מבחי' ג' מוחין דקטנות שירדו שם כנזכר. ולכן נקרא המקום הצר הזה גרון, שהוא בגימטריא ג' שמות אלהי"ם

פשוטים שהם בקנה ובושט והוורידין, והגרון כולל שלשתם. כנז"ל בפרשת ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה: והנה נתבאר במקומו כי כשנגמרים ג"ר דמוחין דמצד אימא ליכנס בראשו דז"א, טרם שיכנסו מוחין דאבא, אז יורדים ג' מוחין דקטנות בגרון דז"א, ומתלבשים בג' הצנורות שבו כנזכר. והנה גם המוחין דו"ק דגדלות, הם מתפשטים בגופא דזעיר, כי כבר נגמרו ליכנס כל המוחין דאימא כנזכר, והם יורדים ומתלבשין תוך ג' המוחין דו"ק דגדלות, שהם בחי' הויו"ת. אבל המוחין דקטנות הם אלהים: ונמצאו שם ג' הויו"ת דמוחין דו"ק דגדלות, מלובשים תוך ג' אלהים דמוחין דקטנות. והם ג' חבורים של הוי"ה ואלהים, שכל חיבור מהם, הוא בגימטריא יב"ק. וז"ס יעקב, שנאמר בו ויעבור את מעבר יב"ק. כי הנה יעקב הוא יסוד דאבא, המתפשט דרך הגרון דז"א, אשר בו ג' חבורים הנז', שכל אחד מהם נקרא יב"ק. ולכן הגרון נקרא מעבר יב"ק. וכמבואר עניינו למעלה בפרשת ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה:

וז"ס פסוק (איוב י"ו ב') שלו הייתי ויפרפרני וכו', כי הנה ג' חיבורים הנז', שהם ג"פ יב"ק, הם בגימטריא של"ו. כי בהיות המוחין דהויו"ת דו"ק דגדלות, מתפשטים תוך ג' אלהים דמוחין דקטנות, בהיותם בגרון כנז"ל, אז נקרא המקום ההוא שלו, כי הדינים דאלהים, מתמתקין עם הרחמים שהם ההויו"ת, ויש שלום ושלוה בעולם, ואין הדינים מתגברים. ונודע, כי אין הדין מתמתק ונכנע, אלא ע"י שרשו והנה הגבורות החמשה דדעת דגדלות, הם שרש להם, וברדתם דרך הגרון, אז הם מכניעים וממתקים את הדינים של אלהי"ם, דמוחין דקטנות. ואמנם כאשר אין ההויו"ת מתפשטות שם, אז הדינים של אלהים דקטנות מתגברים, וגורמים מלחמה בעולם. וז"ש איוב, בתחלה שלו הייתי, כאשר היו מתמתקים האלקים דקטנות, עם ההויו"ת דגדלות, העולים בגימטריא שלו. ואח"כ כאשר נסתלקו משם ההויו"ת דגדלות, אשר מכללם הם הה' גבורות שבדעת, הנקראים מנצפך, כמנין פ"ר, שהיו

שרשי הדינים, ולכן היו ממתקים אותם כנזכר. ועתה שנסתלקו הגבורות ההם, הנקראים פ"ר, אז שלטו בו הדינים הקשים דקטנות דאלהים, ויפרפרני, עשני פירורין פירורין, מרוב היסורין, ע"י שנסתלקו פ"ר הגבורות: והנה זה היה בבחי' צד הפנים שלהם, הנקרא גרון. וגם בבחי' האחור שלהם, הנקרא עורף, ע"ש הדינים הקשים אשר באחור ההם, ולכן נקרא ערפה, וגם פרעה היה יונק משם, כמו שיתבאר לקמן, הנה אחז בערפי, שהם אותם הדינים הקשים, אשר בהם נאחזים הקליפות, הנקראים ערפה ופרעה. ועל ידי כן ויפצפצני ג"כ, שהוא יותר דק מן הפירורין, הנז' במלת ויפרפרני: והנה כאשר מתחילים ליכנס גם המוחין דגדלות מצד אבא בז"א, אז מתחילים לירד גם המוחין דקטנות מן הגרון ולמטה, וכשנגמר כניסתם, אז נגמר ירידתם של מוחין דקטנות לירד עד היסוד דז"א, ושם הם עומדים, עד שיזדווג זעיר בנוקביה, ויוצאים מן היסוד, וניתנים בבחי' טיפת זווג ביסוד הנקבה:

וכן נבאר עתה ענין היסוד דזעיר, כי הנה נתבאר אצלינו, שהוא נקרא מגדל הפורח באויר, שאין לו על מה לסמוך באימא עילאה. כי ב' קוים שלו, מתפשטים בהם תלת פירקין דנצח, וג' פירקין דהוד דאימא. אבל בקו אמצעי, שבו התפשטות היסוד דאימא, הנה נשלם ונגמר בחזה בת"ת שבו. אבל יסוד דזעיר, אין לו בחי' באימא עילאה שיסמוך עליה: ונבאר עתה עניינו. כי הנה הוא נעשה מב' בחי' של אורות העליונים היורדים בה והם אורות דקטנות ודגדלות. אבל יש חלוק ביניהם, כי בחי' האורות דקטנות, הנה כל שלשה אורות מוחין דקטנות, לוקח הוא אותם. אבל בחי' אורות דגדלות, איננו לוקח, רק בחי' מוח האמצעי, הנקרא דעת: וזה ביאורו, הנה נתבאר, כי כאשר נכנסו גם מוחין דאבא דגדלות, אז יורדים תלת מוחין דקטנות, שהם ג' אלהים, למטה ביסוד, ואז נקרא יוסף, לפי שכל שם אלהים מאלו הג', יש בו ב"ן אותיות, בפשוטו ובמלואו ובמלוי מלואו. ונמצא כי בג' אלהים הנזכר, יש ג"פ ב"ן

אותיות, וג"פ ב"ן הם בגימטריא יוסף: ובזה תבין פסוק, (איוב) ויבאו בני האלהים להתיצב על ה'. כי בני האלהים, הם ג' מוחין אלו, שכל אחד מהם הוא ב"ן אותיות אלהים. ולכן נקראים בני האלהים. אבל מוחין דגדלות, הם הויו"ת. ותמיד המוחין דקטנות, נכנסים ונמתקים ע"י ההויו"ת דגדלות. ועוד שההויות של המוחין דגדלות, עומדים למעלה בראשו של זעיר, ומכניעים ומורידים לבני האלהים דקטנות, למטה ביסוד דזעיר. אבל אז היה ביום ר"ה, כי לכן כתיב ויהי היום ויבאו בני האלהים, כמ"ש חז"ל במ"ר ובספר הזוהר. ואז חוזר האצילות לקדמותו, בעת שנברא העולם, וחוזר ז"א לבחי' הקטנות. כנזכר בסוד תפלות דר"ה ואז חוזרים אותם המוחין דקטנות, הנקראים בני האלהים, להתעלות למעלה בראשו כבראשונה. וזש"ה, ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה': ונודע, כי כמו שבז"א יש בחי' קטנות וגדלות, כן כל נשמות הצדיקים יש בהם קטנות וגדלות. והנה יוסף בזמן שלא היה בו רק בחי' היסוד דזעיר, בבחי' אלו המוחין דקטנות

שירדו שם, אז נקרא נער קטן, בסוד והיא נער וכו'. ואמנם הבחי' הב' של היסוד דז"א הנעשה מן אורות מוח הדעת דגדלות לבד כנז"ל, עניינו הוא ג"כ נרמז בשם יוסף, כי לעולם יוסף הוא ביסוד, בין בזמן הקטנות בין בזמן הגדלות: וזה ביאור אורות הגדלות שיש בו. דע כי כשנכנסו מוחין דהויו"ת דגדלות בז"א, נתפשט מוח החכמה מלובש בנצח דאימא או דאבא, תוך קו ימין דזעיר. ומוח הנקרא בינה, המלובש בהוד דאימא או דאבא, תוך קו שמאלי דזעיר. ומוח הדעת, מלובש ביסוד דאימא או דאבא, תוך קו אמצעי דזעיר: והנה בחי' היסוד דאבא, כבר נתבאר אצלינו במצות ולא ירבה לו נשים, כי הוא מתפשט עד סיום פי היסוד דז"א, ואין לנו עתה עסק בו, כי אורותיו סתומים בתוך כלי היסוד דאבא. אבל היסוד דאימא, מתפשט עד החזה דת"ת דזעיר בלבד, ועיקר מוח הדעת, הוא למעלה בדעת בראשו של זעיר, ויש לו ג"כ בחי' התפשטותו למטה בגופא דז"א. כמו שיש במוח הימני

הנקרא חכמה, שיש בו בחי' מוח גמור למעלה בראש, בחללא ימינא דגלגלתא, ויש בו בחי' התפשטות בקו ימין דזעיר בחסד ובנצח, ונקרא מוח, אבל בערך מה שלמעלה נקרא גופא. וכן עד"ז במוח השמאלי, הנקרא בינה. וכן במוח האמצעי הנקרא דעת: אבל יש שינוי א' ביניהם, והוא, כי המוח הימני או השמאלי, להיותם תמיד מכוסים בכלים דנו"ה דאימא, לכן בחינת התפשטות למטה כל אחד מהם, מתפשט בקו שלו בלבד. אבל בחי' התפשטות של מוח הדעת למטה בגופא דזעיר, כיון שנסתם כלי היסוד דאימא בחזה, נתגלו האורות, ונתפזרו אילך ואילך בכל גופא דז"א, כנודע כי בחי' התפשטותם, הם מספר ה' חסדים, ומתפזרים ומתחלקים בה' ספירות ראשונות דגופא דזעיר, מחסד עד הוד. ואח"כ כללות הה' חסדים הנזכר, מתקבצים ביסוד, ולכן נקרא היסוד כל, כנודע בסוד (בראשית מ"ז יד) וילקט יוסף את כל הכסף. כי הכסף הם החסדים, כנודע בסוד (שמות כ"ה ג') זהב וכסף, שהם גבורה וחסד. וה' כסף הם, וזהו הכסף, ר"ל ה' כסף. וכל חסד כלול מי', לפי שכל חסד

הוא הוי"ה א', ובה עשר אותיות של המלוי, והם בחי' י"ס הנכללות בכל חסד מהם, וסך כלם הם חמשים, שהם בגימטריא כ"ל. וזהו כל הכסף, כי כלם נכללים ביוסף שהוא היסוד: והנה אלו החסדים הם יורדים דרך הגרון, והוא סוד ארץ מצרים, כמו שנבאר אח"כ בעהי"ת. וזש"ה, וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים. וז"ס חמשים שערי בינה הנזכר בכל מקום, כי הנה אלו החמשים חסדים, הם יורדים דרך שער הבינה, שהוא היסוד שלה הנפתח בחזה דזעיר, ומשם יוצאים החסדים הנזכר, שהם בגימטריא כ"ל כמנין חמשים. והיסוד שהוא יוסף, נקרא כל, ע"ש שמלקט אלו החמשים שערי בינה: ונודע כי החסד נקרא א"ל, בסוד (תהלים נ"ה ג') חסד א"ל כל היום. והה' חסדים הנזכר דגדלות, הם ה' שמות א"ל, שהם בגימטריא יוסף ע"ה שלהם: עוד טעם אחר שני, כי כל חסד מאלו הה' חסדים, הוא הוי"ה אחת, והרי הם ה' הויו"ת, ועוד הוי"ה ששית של היסוד עצמו, הכוללת כלם כנזכר, שהיא נעשת מכללות הארות ה' חסדים

עליונים, שנתפשטו מחסד עד הוד, והרי כלם ששה ההויות, שהם ג"פ ב"ן ב"ן ב"ן, שהם בגימטריא יוסף, קנ"ו: עוד טעם שלישי, כמו שנתבאר אצלינו בדרוש פסח, בענין שנאמר בהגדה, כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכו'. גם נתבאר בשער המצות, בדיני החיה ועוף וארבה, כי הה' גבורות הם יורדות גם הם ביסוד דזעיר, ושם מתמתקות ג' גבורות מהם, עם ג' החסדים דאורות מגולים, שירדו ביסוד, ושתי הגבורות האחרות לא נתמתקו. והנה ענין התמתקותם, הוא התחברותם עם החסדים. ונמצא שהם ג' הויו"ת דגבורות, ממותקות בג' הויו"ת דחסדים מגולים, וכל זוג מהם הוו בגימטריא ב"ן, והנה ג"פ ב"ן, בגיטריא יוסף: והרי נתבאר ענין יוסף, בבחי' הקטנות והגדלות, ולעולם הוא בבחי' ג"פ ב"ן כנז"ל. וז"ס (בראשית מ"ט כ"ב) בן פרת יוסף, כי לעולם יוסף הוא בחי' ב"ן כנזכר. ואמנם מלת פורת, הם אותיות פותר, ויתבאר לקמן בענין החלומות, דשר המשקין ושר האופים וחלום פרעה,

וע"ש למה הוא ידע לפתור אותם: ונמצא כי יוסף הוא יסוד דזעיר, וכולל ג' מוחין דקטנות שלשתם. אבל מוחין דגדלות, אינו כולל כלם, רק את החו"ג אשר בדעת דיסוד דאימא, שהוא בקו אמצעי דזעיר. ויוסף הוא קו אמצעי. נמצא כי יוסף הוא עצמו בחי' החו"ג שבקו אמצעי, הנקרא דעת, ומתפשטים עד היסוד: וז"ס מ"ש בספר הזוהר פרשת ויצא, בענין צדיק לעילא וצדיק לתתא, וגם בפרשת פקודי, בענין ההיכלות. והענין הוא, כי גם שרשו של יוסף, הוא למעלה ביסוד דאימא, הנפתח במקום החזה. ובבחי' זו נקרא צדיק לעילא, בהיכל העליון הז' דקדש הקדשים. וגם ז"ס במה שהודעתיך בפסוק ויאהב יעקב את רחל, בענין לאה המזדווגת עם ישראל שהוא ז"א, מן החזה ולמעלה, והוא ע"י שרשו של יוסף, אשר הוא שם במקום החזה: ואחר שנתבארו כל אלו ההקדמות דמוחין דגדלות ודקטנות, וענין יוסף בבחי' הקטנות והגדלות. נבאר עתה ענין הפסוקים, וענין מכירת יוסף למצרים, וענין חלומות שר המשקים

ושר האופים, וענין שר הטבחים, וענין חלומות פרעה, וענין אשתו של יוסף אסנת בת פוטיפרע: ונתחיל בענין ירידת יוסף למצרים, כי הנה ענין מכירתו וגניבתו, נתבאר במצות המילה, בפרשת לך לך וע"ש. אמנם ענין ירידתו למצרים לא נתבאר שם. וצריכים אנו בתחלה להודיע ענין מצרים, ופרעה מלך שלה, וג' שרים שלו, שר הטבחים, ושר המשקים, ושר האופים. ואח"כ נבאר ענין ירידת יוסף שם: הנה נתבאר למעלה, כי ג' מוחין דקטנות, בבא מוחין דגדלות דאימא, הנה הם נדחים ויורדים למטה בגרון דז"א, והנה נודע, כי אין אחיזת החיצונים דרך פנים כלל, אלא דרך האחור. והנה הקליפות עם הקדושה, היא כקוף בפני אדם. ויש אדם דקדושה עליון. ויש אדם בליעל. כי גם זה לעומת זה עשה האלהים. וכמו שמקום הגרון בקדושה, הוא מקום היותר צר שבכל הגוף, כי חלל הגוף הוא מקום רחב, וחלל הראש צר ממנו מאד, וחלל הגרון צר משלשתם, כי הוא צנור דק מאוד, ובו נכללים ג' צנורות צרים, שהם, קנה, ושט, וורידין. אשר בתוכם מתפשטים ומתלבשים ג' אלהים דמוחין דקטנות ברדתם שם כנזכר: