דרוש ב': מבאר היטב כל הפגמים הנז', מה הם. הנה מ"ש בספר התקונין, כי חטאו היה, דשוי חשך, בין עילת העילות, אל הכתר הענין יובן, במ"ש בפרשת בראשית כי יש עילת העילות, ויש עילת על כל העילות. והענין הוא, כי הא"ס שהוא למעלה מעתיק יומין דעולם האצילות, הוא הנקרא עילת על כל העילות, לפי כי הוא העילה הראשונה, שכל שאר העילות נמצאו ממנה, והיא המציאם. וכל שאר הבחי' שלמטה מעילת כל העילות, נקרא עילות סתם, כי הם עלולות ונאצלות מן הא"ס. אמנם דרך פרט, נוכל לקרא לכל בחי' מהם, עילת העילות, לפי שמן העילה ההיא, נאצלו שאר העילות שתחתיה, וכל בחי' נקרא עילה, לבחי' שתחתיה. אבל עילת כל העילות הוא בא"ס כנז'. ונמצא, כי אימא עילאה, נקרא עילת העילות, בערך ז"א, כי היא העילה, אשר המציאה את כל העילות אשר בז"א: גם צריך שתדע כלל אחד, כי כאשר תראה בס"ה, איזה שמות של הויו"ת, או ספירות, צריך שתדע באיזו בחי' מדבר, וזו אחד מהם. כי הנה כמה כתרים הם, וזה הכתר הנז' כאן בספר
התקונין, הוא הכתר דז"א, ובו חטא אדה"ר, דשוי חשך בין הכתר הזה דז"א, אל אימא הנקראת עלת העלות, בערך ז"א. ואמנם ענין החשך הזה הוא, כי הנה הגדיל את כלי הכתר דזעיר, שיהיה בו ב' שלישים תחתונים דכלי דת"ת דאימא, אבל האור שבתוכו לא יכול להגדילו, לפי שאם היה אחר כניסת מוחין דאבא היו גם ב' שלישי האור דת"ת דאימא, משמש לכתר דזעיר. אבל עתה, אין בו רק שליש אור בלבד האחרון שבכולם, והכלי גדול מאד מב' שלישים, ובזה נשאר כלי הכתר של זעיר, חשוך מאד בלתי אור שיאיר בכולו, בשליש העליון שהוסיף אדם, והרי איך שם חשך בשליש העליון דכתר דזעיר, ונמצא החשך הזה, מפסיק בין כתר דזעיר, לאימא עילאה, והרי זה פגם א': פגם ב' הוא, מ"ש בס"ה שחטא בנקבה, והענין הוא, כי נודע הוא ששעור הכלי של כתר נוק' דז"א, הוא ב' שלישים תחתונים דת"ת דזעיר. אבל האור של הכתר דנוק', אינו רק שעור חצי אור, שבשליש התחתון דת"ת דזעיר, ונמצא כי התיש כח ז"א שהוא זכר כמו הנקבה, שיהיה גם
הוא הכלי של הכתר שבו גדול, והאור שבתוכו מועט. והחזירו בבחי' כתר דנקבה. ובבחי' זו אמרו, שחטא בנקבה: פגם ג' הוא, שפגם גם בדעת דז"א, והוא כי נתבאר לעיל שמן הראוי היה, שהדעת יהיה למטה בגופא דזעיר, כי גם כשנמשך מן אבא, היה מבחי' הדעת המתפשט בשש קצותיו. אבל האור אשר בכלי הכתר שבו, המשיכו והעלהו למעלה, כי הכתר והדעת הם בקו אמצעי כנודע. ועתה אשר הוחשך האור של הכתר כנז', ואין בו כח להאיר במקומו. ומכל שכן, שאין בו כח להאיר בדעת ולהעלותו. ואז נפל מוח הדעת דז"א דמצד אימא למטה, בשליש העליון דת"ת עד החזה, בין שתי הכתפים דשני זרועותיו, הנקרא חו"ג, ונתרחק מן תרין מוחין חו"ב המאירים בו כנודע. והנה, כיון שנפל מוח הדעת במקום הגוף, אינו נקרא מוח, ויש בו אחיזה לחצונים כנז"ל, ובפרט להיות שעדיין אין שם מוחין דאבא, המבטל לגמרי אחיזת החצונים, וזה הוא פגם גדול, שיתאחזו החצונים אף בשרש המוח עצמו של הדעת, וגם שם ערב רע, ואל זה רמזו
רז"ל בס"ה, האומר כי חטאו של אדה"ר הוא, שאכל מעץ הדעת טוב ורע: פגם הד', הוא ג"כ בענין עץ הדעת טוב ורע, והוא, כי בהיות מוח הדעת למעלה בראשו, בחלל דגלגלתא השלישי, שהוא מקום צר מאד, היו מחוברים החסדים והגבורות ונכללים יחד, והיו הגבורות מתבסמות, ומתמתקים ע"י החסדים. אבל עתה שירד הדעת למטה במקום רחב, מצאו האורות מקום להתפשט, ונפזרו החסדים בכתף ימני, והגבורות בכתף שמאלי. ובפרט במה שנתבאר אצלינו בהקדמת ביאור אדרת האזינו, כי החסדים והגבורות דדעת ז"א, הם בחי' תרין כתפין דא"א, ולכן עתה נתפשט במקום הראוי להם כפי בחינתם, בתרין כתפין דז"א, ועתה אין הגבורות מתבסמות ע"י החסדים והדינים מתרבים, והחצונים נאחזים, והרי זה מכלל אכילת עה"ד טו"ר: פגם ה', בשאר גופו דז"א והוא, כי נודע שמוח הדעת מלובש ביסוד דאימא. ובהיות הדעת למעלה, גם היסוד דאימא היה למעלה. ובחינת המלכות דאימא, שהיא עטרת היסוד שבה, היתה
בשליש עליון דת"ת דזעיר עד החזה, ועתה שירד מוח הדעת למטה, גם הכלי שלו שהוא היסוד דאימא, ירד עמו שם, ונמצא שירד שעור ספירה אחת שלימה. כי בתחלה היה היסוד בדעת, והעטרה בשליש עליון דת"ת. ועתה היסוד דאימא הוא בת"ת דזעיר, והעטרה שלה בשליש העליון דיסוד דז"א. והרי זה פגם גדול מאד בכל גופא דז"א. כי בתחלה היו שני שלישים תחתונים דת"ת, וכל נו"ה דזעיר, בבחי' אורות מגולים. ולא עוד, שגם ג"ר היו מקבלים הארה גדולה מאלו האורות המגולים, כמבואר אצלינו כי אלו החסדים המגולים, יורדים במרוצה חזקה בצאתם מפי היסוד דאימא הנגמר בחזה, ויורדים עד היסוד דזעיר בהכאה חזקה, ועי"כ חוזרים לעלות בכח חזק, בסוד אור חוזר, דרך ג' קוים, ומאירים עד ג"ר שבו עצמם. אבל עתה אין גלוי אל האורות ההם, אלא בשני שלישים תחתונים דיסוד דזעיר, ומשם ולמעלה בתכלית החשך בלי אור כלל. ובפרט, כי ג' קוים דזעיר, כלם סתומים על ידי מחיצות כלי
היסוד דאימא, המתפשט ויורד עד סוף שליש העליון שביסוד, ולכן גם אין מקום עליית החסדים המגולים בסיום היסוד דזעיר, לעלות בסוד אור חוזר: ואל יקשה בעיניך לומר, איך היסוד דאימא יורד למטה, והנצח וההוד דאימא נשארו במקומם כמו שהיו בתחילה. כי הענין הוא, כי הנה ג' קוים הם, וכל קו נפרד מחבירו, ולהיות כי חטאו של אדה"ר היה בכתר דזעיר, שהוא הת"ת דאימא, שהוא קו אמצעי, לכן המשיך הפגם ההוא בדעת דזעיר, שהוא יסוד דאימא, והם בקו אמצעי, וירדו למטה. אבל הנצח וההוד הם קוים אחרים, ולא היה הפגם נמשך בהם, ונשארו במקומם: פגם ששי, כלול משני פגמים, או שלשה, והוא, כי בתחלה שמוח הדעת היה למעלה, במקום צר מאוד, היו החמשה חסדים מתחילים להתפשט בתחילה, ולירד דרך מעבר הגרון, שהוא צר מאוד. ולהיות כי החסדים הם בחי' מים, הם מקדימים לצאת, ומרחיבים הפתח, כדרך טבע המים הנגרים, שמרחיבים דרך מעבר שלהם, ואז היו הם מתפשטים בגופא דזעיר, מחסד עד הוד שבו
כנודע. ואח"כ היו הגבורות מוצאים פתח פתוח לרוחה, ויורדים גם הם עד היסוד דזעיר, וניתנים אל הדעת שבנוקבא, המכוון כנגד אחורי היסוד דזעיר, כנודע. ועי"כ לוקח ז"א עיטרא דחסדים, שהיא חלקו, ונותן הגבורות לנוקביה, שהיא חלקה. ועוד תועלת אחר, כי כיון שקדמו החסדים לצאת, הגבורות שירדו אח"כ, היו מתמתקות עם החסדים, ברדתם ביסוד, כנודע אצלינו. ועוד תועלת שלישי, כי כל החסדים והגבורות של בחינות התפשטות בגופא דזעיר, כלם היו מתפשטים כנודע, כי שרשיהם נשארים בדעת, וענפיהם מתפשטים בגופא. אבל עתה שירד מוח עצמו של הדעת, למקום רחב, בתרין כתפין דז"א, והנה הגבורות הם אש לוהט, דינים תקיפים, ומתגברות על החסדים, ומקדימים לצאת, ואז הם מתפשטים בגופא דזעיר, והחסדים נשארים בדעת, ואינם מתפשטים: והנה יש בזה כמה פגמים, האחד הוא, כי אין הגבורות מתבסמות עם החסדים למטה בגופא דזעיר, כמו שהיה בתחלה. הב', הוא, כי תשש כח זעיר כנקבה, ונתפשטו בו הגבורות תמורת
החסדים. הג' הוא, כי בתחלה היו כל החמשה חסדים מתפשטים מחסד עד הוד, ועתה שירד הדעת למטה בת"ת דזעיר, אין מקום התפשטות אלא בג' אחרונות, שהם נה"י דזעיר. ונמצא, כי כל הה' חסדים, וגם שתי הגבורות העליונות הנקרא חו"ג, נשארו למעלה בשרשם בדעת, וג' הגבורות תחתונות שהם נקראים תנ"ה, הם לבדם ירדו ונתפשטו למטה, בג' אחרונות שהם נה"י דז"א. ונמצא ג"כ כי הגבורות, הנקרא ת"ת, שירדה ביסוד דזעיר, יש לה ב' בחי', כי העטרה דיסוד דאימא, נגמרת בסוף שליש עליון דיסוד דז"א כנז"ל. ושליש אור הגבורה שירדה שם, הוא מכוסה. וב' שלישי אור הגבורה ההיא, אשר בתוך ב' שלישים תחתונים דיסוד, הם אורות מגולים, והרי עי"כ הדינים מתגברים: פגם ז', והוא, במ"ש בספר הזוהר, כי חטאו של אדה"ר היה בנוקבא. וענין זה נתבאר לעיל בפגם הב', ובפגם הששי. כי הכוונה לומר, שחטא בזכר, על שתשש כחו, והחזירו לנקבה. ועתה נבארהו כפשוטו ממש, וזה יתבאר בפגם השביעי, הזה ובפגם הח' שלאחריו, והוא, כי
הנה פגם הז', הוא בלאה אשת ז"א, והיא בנוקביה. ופגם הח', הוא ברחל נוק' דז"א, וזה ביאורו, הנה בתחלה, בהיות הדעת דז"א והיסוד דאימא למעלה בראש, ומלכות דאימא שהיא עטרת היסוד, היתה מתפשטת עד החזה דז"א, היתה ג"כ לאה הנבנית ממלכות דאימא, באחוריה ממש עד החזה דז"א. ועתה שירד הדעת למטה, וירדו היסוד והעטרה של אימא ג"כ, נמצא כי גם לאה ירדה כנגדה באחורי ז"א, ומתפשטת מן החזה, שהוא בסיום שליש העליון דת"ת, עד סוף שליש העליון דיסוד דז"א, כי עד שם ג"כ מתפשטת מלכות דאימא כנזכר, ונמצאת לאה שעור מדה אחת שלימה, ב' שלישי ת"ת האחרונים, ושליש העליון דיסוד. ונמצא כי גם היא ירדה למטה ממקומה, ועמדה במקום רחל, שהוא מן החזה ולמטה, והרי זה פגם בלאה: הפגם השמיני ברחל נמשך מן הנז' כי נודע היא, כי לאה היא כנגד מקום היסוד דאימא מאחורי ז"א, ולכן ירדה עתה, ולקחה מן מקום רחל. ורחל היא יוצאה ממקום סיום שליש
העליון דיסוד דזעיר, כי שם סיום יסוד דאימא, וסיום רגלי לאה, ומשם התחלתה של רחל, ואין לה עתה מקום בעולם האצילות להתפשט, כנודע כי רגלי זעיר מגיעים עד המסך שבין האצילות אל הבריאה, כנזכר בפרשת תצא, במצות המעקה. ומוכרחת רחל, שיתפשטו רגליה בעולם הבריאה. וז"ס פסוק (משלי ה' ה') רגליה יורדות מות. כי הקליפות הם בבי"ע, אבל לא באצילות ח"ו. ונמצא, מה שפגם ברחל, הוא פגם גדול מכלם, והרי איך פגם בנוק', כנזכר בזוהר, והרי נתבאר חטא אדה"ר, אשר בחטא ההוא לבדו, גרם כמה מיני פגמים, אשר נרמזו בס"ה ובתיקונין, במאמרים חלוקים, שנראים כסותרים זה את זה, וכלם נכוחים למבין, כמה שכתבנו. ובלידת קין והבל, יתבאר תשלום דרוש זה וע"ש: