# שער הפסוקים — קטע 23

[קריאה בקורא](/reader/kabala-6f90e09744b1/1/23/)

<div lang="he" dir="rtl">

יעקב קדמאה, הוא החצון, ולכן לא שלים. ויעקב תנינא, הוא הפנימי, ולכן הוא שלים, כי 
הוא הארה גדולה יותר מיעקב החצון. וזולת זה נקרא יעקב החיצון בשם כפול, יעקב יעקב, 
כי הוא יוצא אחר ב&#x27; בקיעות, ולכן יעקב אותיות יבקע: 
עוד יש טעם שלישי, למה נכפל שמו, והוא, כי שני בחינות הארות יש מחוץ לזעיר כנגד 
פניו, הם, הארת דור המדבר, והארת יעקב להלאה ממנו. וכנגד שתיהם, נאמר יעקב יעקב. 
וג&#x27; פירושים אלו, נרמזו בפסוק (בראשית כ&quot;ז ל&#x27;) ויהי אך יצוא יצא יעקב מאת פני יצחק 
אביו וגו&#x27;. כי בכל פירוש מהם, נתבאר ענין ב&#x27; יציאות שיצא יעקב, והענין מבואר: 
וא&quot;ת, והרי דור המדבר, למה לא נקראו בשם יעקב, כי גם הם יוצאים ע&quot;י בקיעה. ועוד 
שאלה שנית, כי הרי דור המדבר בניו של יעקב הם, ואיך הם יותר קרובים אל ז&quot;א, ויוצאים 
בתחלה טרם שיצא יעקב אביהם: 
והתשובה היא, במש&quot;ל, וגם נתבאר בפסוק ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל וגו&#x27;, 


כי הנה יעקב היה הולך ומתעלה ממדרגה למדרגה, ובראשונה נעשה מרכבה אל יעקב החיצון, 
ואמ&quot;כ נתעלה ביעקב הפנימי, ואח&quot;כ נתעלה ונקרא ישראל, שהוא ז&quot;א עצמו. ונמצא, כי 
אעפ&quot;י שדור המדבר קרובים יותר ממנו לז&quot;א, זהו בראשונה. אבל אח&quot;כ, נתעלה בתכלית 
העלוי כנזכר: 
ועוד, כי אפילו יעקב עצמו החיצון, גדול הוא מדור המדבר, כי עיקר ההארה הזאת היוצא 
מיסוד דאבא, אינה אלא להוציא את יעקב, ולכן היא הנקרא ע&quot;ש הבקיעה. אבל דור המדבר, 
היא הארה טפילה אליו, אעפ&quot;י שהיא יושבת בראשונה, כי אינה רק בחי&#x27; לאה אשת יעקב הזה, 
ועיקר ההארה שלה, הוא בסוד אור החוזר מיעקב אליה, וכמו שנאריך בתרוץ שאלות אלו 
למטה, בענין דור המדבר וע&quot;ש: 
ועתה צריך שנבאר למה אין מחובר יעקב עם ז&quot;א מצד פנים, כמו רחל בצד אחור. וכבר לעיל 
תרצנו קושיא זו, כי רחל היא נוקביה דז&quot;א, והיא אספקלריא דלא נהרא מגרמה כלום, וצריך 
שבעלה יזון ויפרנס ויספיק לה כל צרכיה. ולכן הוצרכו להתחבר יחד, ולהיותה עצם 


מעצמיו, ובשר מבשרו, כדי שגם אחר שתנסר מאחוריו, ותחזור פב&quot;פ עמו, יהיה לו אהבה 
גמורה עמה, וחשק גמור להספיק צרכיה, כי אשתו כגופו דמיא. משא&quot;כ ביעקב עם זעיר: 
וגם עם טעם אחר שביארנו לעיל, והוא, כי זו&quot;ן היו אחוריהם נעשים מן הגבורות דאימא, 
ולכן נתחברו יחד אב&quot;א. אבל האורות של יסוד דאבא, אינם מאירים בז&quot;א בקביעות, כי הרי 
הם מכוסים בתוכו, ותכלית הארתם אינה, אלא לצורך יעקב, שהוא אחוריים דאבא, כמבואר 
אצלינו. ולכן איננו מתחבר עמו ומתדבק עמו, לשיצטרך נסירה להפרידם, כדרך רחל עם ז&quot;א: 



וז&quot;ס (ירמי&#x27; ל&quot;א ג&#x27;) מרחוק ה&#x27; נראה לי, כי הארות אבא כלם הם מרחוק, ולא מקרוב. ולכן 
אינו נדבק יעקב בקרוב עם ז&quot;א. ונודע מ&quot;ש בס&quot;ה, על פסוק ותתצב אחותו מרחוק, כי חכמה 
נקרא מרחוק, וטעמו מובן עם הנזכר: 
והנה ב&#x27; הפרצופין אשר מימין יעקב ומשמאלו, הם בחינת ערב רב שיצאו ממצרים עם ישראל 
ונתגיירו, ולכן הם בצד ימינו של יעקב. ועשו, בשמאלו של יעקב. ולכן לא נתגייר, ובזה 
את המילה ואת הבכורה וכו&#x27;: 
והנה עיקר ההארה היוצאה מיסוד דאבא היא ביעקב, שהוא כנגד פנים דזעיר ממש, וההארה 
ההיא נמשכת ביושר. אבל שתי ההארות שיש בצדי יעקב, אינם נמשכות ביושר מפנים דזעיר, 
רק הם נוטים אל האלכסון בקרן זוית, ולכן הארתם מועטת. ועכ&quot;ז, הימני גדולה הארתו מן 
השמאלי. ולכן יעקב שהוא באמצע, הארתו גדולה מאד, ואין החיצונים שולטים בצד הפנים 
כלל, ולכן היה בחיר שבאבות, ובפרט אחר שנתעלה במדרגת ז&quot;א עצמו, כנזכר לעיל בפסוק 


ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. ועכ&quot;ז יש בו בחי&#x27; דין, כי כן יעקב 
בגימטריא שני שמות אלהי&quot;ם, עם מספר עשר אותיותיהם, כמ&quot;ש בפרשת וישלח, ובריש פרשת לך 
לך: 
והערב רב אשר מימינו, היא הארה מועטת, לכן שלטו בהם החיצונים, והיו גוים. ולהיותם 
נמשכים מיסוד דאבא שהוא משה, כמ&quot;ש לעיל בדרוש שקודם לזה, לכן טרח מרע&quot;ה להוציאם 
ממצרים, ולגיירם, ונקראו על שמו, כמש&quot;ה (שמות ל&quot;ב ז&#x27;) כי שחת עמך וכו&#x27;, וכמ&quot;ש בדרוש 
שקדם. כי לכן ערב רב בגימטריא דעת, שהוא דעת עליון שביסוד דאבא, ומשם נמשכת הארתם 
לחוץ: 
ועשו אחיו אשר משמאל יעקב, היא הארה גרועה מכל ההארות כלם של יסוד דאבא, אם להיותה 
בשורה החיצונה מכלם, הרחוקה מז&quot;א. ואם להיותה בצד השמאל, ובפרט שהיא הארה נמשכת 
באלכסון, שהיא גרועה ומועטת כנזכר, ולכן שלטו בו הקליפות יותר מבערב רב, ולא נתגייר 
כלל: 
וזהו הטעם שהיה יצחק אביו רוצה לקרבו ולגיירו, ולתת לו הברכות והבכורות, לפי שגם 


הוא מן השמאל, כמו יצחק שהוא שמאלו דז&quot;א כנודע. ולכן עשו בגימטריא שני שמות אלו 
קפ&quot;ד, שהוא אחוריים הממולאים דהוי&quot;ה ז&#x27; יודי&quot;ן שביסוד דאבא, כנז&quot;ל בדרוש שקדם, ועם 
עשר אותיותיו שבאחוריים ההם הפשוטים, הרי צד&quot;ק, ולהיותו סמוך עם יעקב, רצה להתאחז 
ג&quot;כ בו מבחי&#x27; ב&#x27; אלהי&quot;ם שבו, עם עשר אותיותיהם העולים יעקב כנזכר, כי גם הם דינים, 
ורצה להתאחז בהם, ולכן צדק ויעק&quot;ב בגימטריא עשו. גם בזה תבין, איך יעקב ועשו הם 
אחים סמוכים זה עם זה למעלה, כשני אחים ממש: 
ובזה יתבאר פסוק ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא מצדו, רמז 
בזה, כי מקום עשו, הוא בצדו של יעקב, וז&quot;ש ועשו אחיו בא מצדו, קרי ביה מן צידו ממש, 
כי בשמאלו הוא עומד כנזכר. גם רמז, כי אין מקומו בצדו של יעקב הפנימי, רק בצדו של 
יעקב החצון, אשר נעשה ע&quot;י ב&#x27; יציאות, כמבואר לעיל ג&#x27; פרושים. וז&quot;ש, ויהי אך יצא 
יצא, שתי יציאות יעקב, מאת פני יצחק, העומד תוך זעיר, בסוד הגבורות שבו כנודע. ואחר 


צאתו ב&#x27; היציאות הנזכר, הוא בשורה השלישית החצונה, אז נעשת הארת עשו, מצדו של יעקב 
השמאלי, ולכן מצידו מלא יו&quot;ד באמצע: 
והנה נודע כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ולכן אנו צריכים לבאר פסוק זה בדרך הסוד, 
נמשך אחר פשוטו של מקרא, וזה עניינו, והנה גם צריכים לבאר עתה, שאלה חזקה, כי מאחר 
שיעקב עומד לצד פנים דז&quot;א, א&quot;כ איך זעיר הוא מזדווג עם רחל נוקביה פב&quot;פ, והנה יעקב 
הוא עומד שם. והנה ביאור שאלה זו, נתרצה בפסוק הנזכר, ויובן במ&quot;ש בספר הזוהר דמדרש 
שיר השירים בענין אלפא בית&quot;א דא&quot;ת ב&quot;ש, כי בעת שנעשה זווג העליון דזו&quot;ן, אז סטרא 
אחרא אינה שמחה בשמחת סטרא דקדושה, והיא הולכת ומתרחקת משם, בגין דלא למחדי בחדוה 
דילהון. וביאור המאמר ההוא, נרמז בזה הפסוק, ויהי אך יצא יצא יעקב וכו&#x27;. פי&#x27;, הנה 
כאשר רחל נוקבא דזעיר, רוצה לחזור פב&quot;פ, אז סטרא אחרא שהוא עשו הנזכר, אשר אעפ&quot;י 
ששרשו במקום הקדושה, נתאחזו בו החצונים כנז&quot;ל, להיותו מצד שמאל ונגרר אחריהם, ואז 


וילך עשו השדה לצוד ציד להביא, והוא השדה החיצון, שעליו נאמר כי בשדה מצאה, והיא 
מדור הקליפות סטרא דחורבה ושממה, ואינו סטרא דישובא. וכיון שעשו יצא ממקומו אל שדה 
הקליפות, אז מקומו פנוי, ונכנס יעקב ונוטל את מקומו, וכל ההארות ההם שהיו נמשכים אל 
עשו בהיותו שם, לקחם עתה יעקב. וז&quot;ס הברכות שלקח יעקב מיצחק, שהיה רוצה ליתנה לעשו. 
ואז רחל נוקבא דזעיר נכנסת ועומדת במקום יעקב, פב&quot;פ עם ז&quot;א, ומזדווגת עמו: 
וא&quot;ת, והרי עדיין הארת דור המדבר מפסקת בינה לבינו. והתשובה היא, כי אותה ההארה 
הנקראת דור המדבר, לא נתקיימו רק באותם מ&#x27; שנה שהיו ישראל במדבר, וכל הזווגים 
הנעשים בזמן ההוא, היתה עם ההארה הזאת הנקראת דור המדבר, כי היא אשת יעקב כמ&quot;ש 
לקמן. וכאשר רחל מזדווגת עם ז&quot;א, אחר המ&#x27; שנה, כבר נתבטלה משם הארת דור המדבר, 
ועומדת שם במקומה, בסוד בארה של מרים, כמ&quot;ש עניינו לקמן וע&quot;ש: 
אמר עוד כשמוע עשו את דברי אביו וכו&#x27;, הנה קשה כפי מה שאמרנו, כי ברצונו יצא השדה, 


אבל גם זה יובן במ&quot;ש שם במדרש שיר השירים של הזוהר, וגם בפרשת תרומה דף קל&quot;ד ע&quot;א, 
כי בעת שרוצים להזדווג זו&quot;ן, באים במרמה עם סטרא אחרא שהוא עשו הנזכר, ומכריזים 
ואומרים, הזדמנו לשמחת המלך הקדוש. וסטרא אחרא אלו היה יודע, שהשמחה היא ענין זווג 
ממש, לא היה מסתלק משם, ואדרבא היה עומד שם, כדי לקחת חלקו מן השפע והברכות הנשפעות 
מן הזווג ההוא. אבל הוא חושב שהיא שמחה אחרת, שכל בחי&#x27; הקדושה מתקבצים יחד, ולכן 
אין לבו עמהם, ונפרד מהם, כי אין לו שמחה בהם, והולך לו: 
וכאשר חוזר ובא מן השדה, ואומרים לו בא אחיך במרמה ולקח ברכותיך, שנתנו מן הזווג 
העליון, ע&quot;י מרמה ורימו אותך. אז צועק צעקה גדולה על המרמה הזאת שנעשת לו, ושואל 
חלק ברכותיו שהיו ראויות לו. ונמצא, כי אומרו ועשו אחיו בא מצדו, ר&quot;ל ועשו אחיו בא 
מן השדה, וישב מצדו של יעקב, כי שם הוא מקומו כנז&quot;ל. והרי נתבאר ג&#x27; פרצופים, שבשורה 
החיצונה מכלם, ושלשתם עומדים בבחי&#x27; אחור בפנים. כי פניהם הם לצד החצון, ואחוריהם 


לצד הפנים של ג&#x27; פרצופים אשר בשורה הב&#x27; שהיא האמצעית: 
שורה האמצעית, היא ג&#x27; פרצופים אחרים, והם, דור מדבר באמצע, וב&#x27; המטות הנזכר בתורה. 
הא&#x27; נקרא מטה סתם, הוא בצד ימין דדור המדבר. והב&#x27; נקרא מטה האלהים, הוא בצד שמאל 
דדור המדבר. ולכן נקרא מטה האלהים, כי היא בשמאל כנזכר בזוהר פרשת בשלח דף מ&quot;ח ע&quot;א. 
וגם נתבאר בס&quot;ה, כי ב&#x27; מטות היו. ושלשתם עומדים בבחי&#x27; אחור בפנים, ר&quot;ל כי פניהם לצד 
החיצון, כנגד אחוריהם של ג&#x27; פרצופין דשורה החיצונה כנז&quot;ל, אבל אחוריהם הם לצד הפנים 
של שורה הפנימית, שבה ג&#x27; פרצופין, שהם, ז&quot;א, ומן, וענני כבוד, כמ&quot;ש לקמן. ולהיות כי 
זו השורה היא יותר קרובה לז&quot;א, ולכן אין בהם אחיזה אל החצונים, כמו בשורה החיצונה, 
שנתאחזו החיצונים בערב רב ובעשו, שבימין ושמאל. ויעקב האמצעי לבדו, היה שלם מכלם, 
ולא שלטו בו כנז&quot;ל: 
ונבאר תחלה ענין המטות כי ביאורם מועט. הנה טעם היותם נקראים מטות, לשתי סיבות, 


האחד הוא, לפי שהיסוד דאבא, אשר משם נמשכו, הוא צורת ו&#x27; זעירא כנודע, וגם המטות 
ההם, הארותיו היוצאות ממנו, הם צורת ווי&quot;ן, כעין מטות ארוכות. הטעם השני, הוא מלשון 
נטיה, כי הארתה אינה יוצאת ביושר כלפי פנים, אלא נוטה דרך הקרנות באלכסון, מימין 
דור המדבר ומשמאלו: 
ולהיות כי מרע&quot;ה הוא היסוד דאבא כנז&quot;ל, ולכן נתנו לו ב&#x27; מטות אלו, לעשות בהם את 
האותות, כי הנה ע&quot;י ב&#x27; מטות אלו היוצאים מהארתו, ניכר את האור שבפנים. ונודע כי כל 
אותות מסטרא דיסוד, כנזכר בתיקונין, בסוד (בראשית ט&#x27; י&quot;ב)זאת אות הברית, וכל מעשיו 
וגבורתו של משה הפנימי, שהוא יסוד דאבא, נעשה ע&quot;י שתי המטות האלו, שהם הארותיו: 
ואמנם הארת דור המדבר, זה עניינו, הנה נתבאר לעיל, כי עיקר ההארה האמיתית בכחה 
ובגבורתה, היא באמצע, לפי שיוצאה ביושר, ולא בדרך נטיה. ולכן בשורה החיצונה, עיקר 
ההארה היא ביעקב. ולכן לא שלטו בו החיצונים כנז&quot;ל, אבל בערב רב ועשו, שהם מן 


הצדדים, הם הארות גרועות ומועטות, ולכן שלטו בהם החיצונים. גם בשורה זו האמצעית, 
עיקר ההארה היא בדור המדבר, שהיא האמצעית. ושתי ההארות שבצדדיו, הם טפילות אליו, 
ונקרא מטות כנזכר: 
והנה הארה זו, הנקראת דור המדבר, היא, כמו שיש לאה אשת ז&quot;א, שיצאת פנים באחור עמו, 
מן החזה ולמעלה. כן יש לאה אשת יעקב כנז&quot;ל, אשר פניה כנגד אחורי יעקב, ואחוריה כנגד 
פני ז&quot;א מן החזה ולמטה. ולהבין אופן תיקונה, צריך שתעיין בדרושי התפילין בענין 
תפילה של רחל ושל יעקב, ומשם יתבאר עניינם: 
וזהו בקיצור, דע, כי כמו שהודעתיך שם, כי לאה אשת ז&quot;א היא בערפו, בסוד קשר של 
תפילין דראש דזעיר, וציורו אות ד&#x27;, כנזכר שם, לפי שלוקחת הארת ד&#x27; אלפי&quot;ן, שבארבע 
אהי&quot;ה שהם הלבושין דמוחין דזעיר, ונעשים בה בחי&#x27; מוחין, והם בגימטריא מד&quot;ת, וכשתסיר 
בחי&#x27; כללות הד&#x27; אלפי&quot;ן, ששרשם נשאר בז&quot;א, יהיה ת&quot;ם. וכן הוא בלאה זו אשת יעקב הזה, 
כי הוא קשר תפלה של ראשו והיא נקראת תם. וז&quot;ס (בראשית כ&quot;ה כ&quot;ז) ויעקב איש תם. 


כמד&quot;א, (רות א&#x27; ג&#x27;) איש נעמי. בעלה דלאה הנקרא תם: 
והנה שם נתבאר, כי קוצא חד דשערי, נמשך ויורד אחורי רישא דז&quot;א, עד כנגד החזה שלו. 
והוא מכה הארותיו שם בגופא דזעיר עצמו מאחוריו, ובוקעת שם, ועוברת הארותה בכח החזק 
של ההכאה, ובוקע גם דרך פנים דז&quot;א, ממקום החזה. ואז ממשיך עמו מהארות נה&quot;י דאבא, 
ונה&quot;י דאימא, מבחי&#x27; פירקין תניינין דילהון, המתלבשים תוך חג&quot;ת דזעיר כנודע, ומוציא 
הארות אלו לחוץ מז&quot;א, ומכה גם בעורף רישיה דיעקב העומד שם, ואחוריו כלפי פנים דז&quot;א, 
ונכנס תוך מוחין דיעקב, ומוציא וממשיך הארות המוחין דיעקב עמו, וחוזר ובוקע צד פנים 
במצחא דיעקב, ומוציא שם ההארות ההם בבחי&#x27; אור המקיף, הנקראים תפילין של ראש דיעקב: 
וכל זה הוא בסוד אור ישר. ואח&quot;כ בכח רבוי האורות המכים בחוזק, חוזרת ההארה לצד 
אחור, בסוד אור חוזר, וחוזרת ונכנסה תוך מוחין דיעקב, ויוצאים דרך העורף ממקום 
שבאו, ושם מאירים ועושים בחי&#x27; לאה זו, הנקראת דור המדבר. ונקראת קשר תפילין דראש של 


יעקב. וחוזרת ההארה ההיא ליכנס בגופא דזעיר, ויוצאת לצד אחוריו כנגד החזה, ונכנסת 
בעורף רחל העומדת שם אב&quot;א, ועוברין כל המוחין שלה עד שיוצאת במצחה, ושם עושה בה אור 
המקיף, הנקרא תפילין של ראש דרחל, אבל בבחינת ז&quot;א עצמו, נקרא תפילין של יד שלו, לפי 
שראש רחל שם הוא בשמאלו, כמבואר שם באורך: 
והנה הבט נא וראה, כמה מיני הארות מאירים בדור המדבר הזה. כי הנה בתחלת הכל, יוצאת 
הארת יסוד דאבא, אשר מן החזה ולמטה לחוץ, לעשות שם פרצופו של יעקב, בשורה החיצונה 
כנז&quot;ל. ולהיות יעקב רחוק מז&quot;א לסיבות הנז&quot;ל שם, ואינו דבוק עמו כרחל, לכן מוכרח הוא 
שתכף בצאת ההארה מזעיר, יעשה שם הארה אחת בלי ספק, ואח&quot;כ תלך ותמשך להלאה, ושם 
מוציאה את יעקב. ובודאי כי עיקר ההארה היא ליעקב, ואותה ההארה אשר בינו לבין זעיר, 
היא הארה מועטת, כעין חותם הנחתם: 
ואח&quot;כ יצתה אותה ההארה, שע&quot;י קוצא דשערי דזעיר כנזכר, ונמשכה בבחי&#x27; אור ישר בתחלה 


כנזכר, ואז טרם שתגיע ביעקב, פוגעת בהארה הנזכרת הנחתמת שם בבחי&#x27; חותם, ומאיר בה, 
ונתוסף בה יותר הארה מבראשונה. אבל עכ&quot;ז, אף גם עיקר הארה זו דאור ישר, עיקרה היא 
ביעקב, ע&quot;ד הנזכר. ואחר אשר עשתה תפלה של ראש דיעקב, וחזרה לאחור בבחי&#x27; אור חוזר 
כנז&quot;ל, ובהגיעה בעורף דיעקב, באותה ההארה אשר שם, הנעשת מכח שתי הארות מועטות 
כנזכר, אז הוא מאיר בה בבחי&#x27; אור חוזר, וממשיך עמה הארה מן המוחין עצמם דיעקב, 
ונותנה אליה, ואז נגמר בניינם, ונעשת קשר תפילה של ראש דיעקב, ואז נאמר עליה, ויעקב 
איש תם כנזכר. כי לא היתה תמימה ושלימה בתקונה, עד חזרת אור חוזר דתפילין דיעקב, 
ועשאוה קשר תפילה של ראש, הנקרא תם לסיבת הנזכר, ואז נעשת אשתו גמורה של יעקב הזה 
הנזכר: 
וצריך ליתן טעם, למה זו לאה אשת יעקב הזה, נקרא דור המדבר. והענין הוא, במה שנעורר 
בתחלה, כי נודע הוא, שאין הזווג נפסק למעלה, שאל&quot;כ איך היו הנשמות נמשכות. והנה 


בס&quot;ה בפרשת תרומה, אמרו, דלא הוה זווגא אפין באפין, עד בית המקדש שבנה שהע&quot;ה. וכמו 
שביארנו אנחנו, בענין אופני הזווגין שהיו לזו&quot;ן בכל ימי העולם, ואמרנו, כי אחר שחטא 
אדה&quot;ר, לא חזרו אפין באפין, עד בנין ב&quot;ה דשהע&quot;ה. ואפילו בימי מרע&quot;ה, היה זווגיהו 
דאב&quot;א, כי אין זווג אפין באפין, אלא בא&quot;י, ובפרט אחר בנין ב&quot;ה. כנזכר שם בס&quot;ה, 
ובמדרש שיר השירים של הזוהר. אבל הענין הוא, כי כל הזמן ההוא לעולם היו זו&quot;ן בסוד 
אב&quot;א, עד שנכנסו לארץ, ואז נזדווגו יחד, בסוד בארה של מרים, כמ&quot;ש למטה. אבל ודאי 
שיש חלוק אחר, בין כשנכנסו לארץ, לכשנבנה ב&quot;ה, וכבר נתבאר בדרוש הנזכר, של אופני 
הזווגין שהיו לזו&quot;ן כל ימי עולם: 
ואמנם כל אותם הזווגין שהיו נעשים בזמן דור המדבר, הם זווג יעקב בלאה זו הנזכר. וכל 
הנשמות של בני ישראל שיצאו ממצרים, הנקרא דור המדבר, נבראו ע&quot;י הזווג ההוא, ולכן 
נקרא לאה זו ע&quot;ש דור המדבר והבן זה: 


ובזה יתבאר לך מה שנתבאר בדרוש שקודם לזה, כי דור המדבר נקרא דור דעה, לפי שהם מן 
הדעת העליון דז&quot;א, ומבחי&#x27; אבא וע&quot;ש. ולכן כלם יצאו מזווג יעקב ולאה אשתו, אשר שניהם 
נעשו מהארות יסוד דאבא כנזכר, אשר הוא בחי&#x27; מרע&quot;ה, ולכן כלם נקראו על שמו. כמש&quot;ה, 
(במדבר י&quot;א כ&quot;א) העם אשר אנכי בקרבו, כנז&quot;ל בדרוש שקדם בארך. וז&quot;ס מ&quot;ש חז&quot;ל על פ&#x27; 
למשה ולישראל, ואמרו שקול משה כנגד כל ישראל. גם ר&#x27; עקיבא דרש, אשה אחת ילדה ששים 
רבוא בכרס א&#x27;, ומנו זה משה וכו&#x27;, והטעם הוא, לפי שכלם הם ענפיו ונצוציו, והוא שורש 
ואב לכלם, אלא שיצאו ע&quot;י טפות השחתת הזרע בק&quot;ל שנים של אדה&quot;ר, כנז&quot;ל באורך בדרוש 
שקדם, כי כל הנשמות היוצאות על דרך זה, הם עליונות בתכלית, נמשכות ממוח הדעת עצמו, 
ולא מהתפשטותו בגופא כנודע: 
וצריך שנתרץ קושיא אחת שיש לדברינו, כי הרי בספר הזוהר אמרו, דההוא דרא דמדברא, 
כלהו הוו מסטרא דיובלא, שהיא אימא והוא סותר את דברינו. והנה אם תדקדק דבריהם תעמוד 


על האמת, כי לא נאמר שהם מיובלא עצמה אלא מסטרא דיובלא. ולכן נבאר ענין מלת יובלא, 
עניינו דע, כי אין אימא עצמה נקרא יובל, רק היסוד שלה בלבד. וז&quot;ס פסוק (ירמי&#x27; י&quot;ז 
ח&#x27;) ועל יובל ישלח שרשיו, כי יובל פירושו נהר כנודע. והנה הנהר הוא יסוד. נמצא כי 


</div>
