סימן ט': הירא את דבר ה' מעבדי פרעה: הנה ר"ת 'הירא 'את 'דבר 'יהו"ה, הם בגימטריא עשרים. וכן איוב ע"ה בגי' עשרים. וז"ש בס"ה, שפסוק זה נאמר על איוב, הנקרא ירא אלהים. והענין הוא, כי איוב מה שנתיירא היה, כי דבר ה' יתהפך לאותיות ברד, כאשר לא ישמעו אל דברו. וזהו הבנת אומרו, הירא את דבר ה', כי נתיירא משם דבר, כי יהפך אל ברד. וכמו שנתבאר בזוהר מכת הדבר נהפך לברד. האמנם טעם על מה זה נהפכה לאותיות ברד, ולא לאותיות דבר, שהוא החלוף האמתי מלמטה למעלה, הטעם הוא, כי כיון שהיה שם הירא את דבר ה', אשר לא חלה המכה עליו, ונשאר מקנהם ולא היה בהם כליה גמורה, לכן לא נתחלפה המלה לגמרי: פרשת בא סימן יו"ד: ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו': (מזולתו) הנה פרעה לא היה מכיר בשם ההוי"ה, והיה ח"ו כופר בשם זה, וכמש"ה (שמות ה' ב') לא ידעתי את ה'. האמנם היה מכיר בשם אלהים, וכמש"ה (שם ה' ט"ו) אצבע אלהים היא. וכמו שנתבאר אצלינו טעם זה, כי פרעה היה יונק מבחי' העורף של זעיר, אשר שם בחי' ג' מוחין דקטנות, הנקרא, שר הטבחים, ושר המשקים, ושר האופים. ושלשתם הם שמות של אלהים. ולסבה שלא היה יונק מן המוחין דגדלות שהם הויו"ת, כי בבואם מתבטלים הקליפות, לכן לא היה מכירם: והנה כאשר ע"י המכות הבאות עליו הודה, לא רצה להודות אלא בבחינת ההוי"ה של דין, וכמש"ה (שם ט' כ"ז) חטאתי 'הפעם 'יהוה 'הצדיק 'ואני, ר"ת היה"ו, ה' על י, ה' על ו, שהוי"ה זו היא נוקבא דין כנודע, דין גובר על רחמים. גם רמז, שע"י מדת הדין, הכה אותם: והשי"ת רצה להכניע לבו, ולבטל מציאותו, כדי שלא יתאחז שם, ויצאו ישראל מתחת ידו, ולכן לא הספיקה הודאה זו שהודה בשם הוי"ה בבחי' הדינים, ולזה אמר הכתוב, למען שתי אותותי אלה, פי' אותות י' אלה בקרבו, והיא הוי"ה במילואה, שיש בה עשר אותיות, כי רצה הקב"ה למלאת זאת ההוי"ה, אשר בה הודה פרעה, ולשים בקרב אותה ההוי"ה, בחי' המלוי, ותושלם בעשר אותיות, וזהו אותותי, אותות י'. וכבר ידעת כי אחיזת פרעה, היא מן האלהים דמוחין דקטנות, וכשנכנסו ההויו"ת בתוך האלהי"ם, אז מתבטלים, וזהו בקרבו של פרעה ממש: ונחזור אל הענין, כי היה רוצה השי"ת להכותם, בכח מלוי ההויו"ת מכאן ואילך. והנה המכות העתידות לבא עדיין, היו, ארבה, חשך, מכת בכורות, וקריעת ים סוף, אשר אז נטבעו בו המצריים. וכנגדם ד' בחי' מלויי ההויו"ת, ממטה למעלה. כי הנה הארבה נמשך, ע"י מלוי הוי"ה דההי"ן, העולה ב"ן. והחשך, מהוי"ה דמ"ה דאלפי"ן. ומכת בכורות, מהוי"ה דס"ג. וקריעת ים סוף, ממלוי הוי"ה דע"ב דיודי"ן: וזה ביאורם, הנה אם תצייר כל אות ה' בג' ווי"ן כזה, ה יהיה שם ב"ן הנזכר, בגי' ק"ד. והנה ב"פ ק"ד, בגימטריא יצחק, והוא בגימטריא ארב"ה. וז"ס וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק. והוא בגימטריא קדק"ד, שהם ב' הויו"ת של ב"ן דההי"ן, בהיות כל ציוריו בווי"ן כנזכר: הגהה א"ש, נלע"ד, שנפל טעות בלשון בודאי, שאינו ק"ד אלא ק"ב, ודרוש זה נכתב בש"ב שער מאמרי רשב"י במאמר קו המדה, דאינון י"ז ווי"ן, כמנין ק"ב, וד' אותיות ההוי"ה הרי קו, וזה ציורה יוד הה וו הה. ואולי הלשון כך הוא, יהיה שם ב"ן הנזכר בגימטריא ק"ב, וב"פ ב"ן הרי ק"ד, ושני השמות עצמם הרי ק"ו (א"א ובמ"ש בשער הכונות בדרוש ט"ו ווי"ן של אמת ויציב אתי שפיר, דב"ש ד' י"ד ע"א שאלה מ"ב) (א"ה ועיין עוד בשער רוה"ק יחוד ו' דף נ"א סע"א, ודף ע"ה ע"א יחוד כ'): וז"ס (בראשית מ"ט) ולקדקד נזיר אחיו, האמור ביוסף שהיה בן זקונים. והענין הוא, כי האלהים דקטנות שבמוחין, כשבאים אח"כ אותם המוחין דגדלות דבחי' הויו"ת, אז יורדים האלהים הנזכר, אל הגרון. והנה הם ג' אלהי"ם, ויש בהם ט"ו אותיות, כמנין י"ה, כמבואר אצלינו. ואלו יורדים אח"כ עד היסוד עצמו, שהוא בחי' יוסף, ושם נעשים ה"פ ב"ן, כמנין יוסף. ולא נמצא עוד תשלום מאמר זה. (ע"כ מזולתו): ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ת"ל וגו': (מזולתו) הנה ת"ל שנים הנזכר בפסוק, הם כנגד ה' שמות אלהים, שעולים בגימטריא ת"ל. וסודם הוא מש"ה (שיר ד' ד') בנו"י לתלפיו"ת. וע"כ תמצא בפרשה קטנה, של (שמות ב' כ"ג) ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, נזכרים שם ה"פ אלהים, והם אלו, ותעל שועתם אל האלהים. וישמע אלהים את נאקתם. ויזכור אלהים את בריתו. וירא אלהים את בני ישראל. וידע אלהים. ואז באה הגאולה, כנסמך (שם ז' י"ו) ומשה היה רועה. וז"ס והנה לא שמעת עד כ"ה, פי' עד כ"ה אותיות, שבה' שמות אלהים, ואותיות מצרים הם מצ"ר י"ם. לא נמצא יותר (ע"כ מזולתו): קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל וגו': יש לתמוה מאוד בפרשה זו, כי הנה השי"ת ציווהו, קדש לי כל בכור, ומרע"ה הניח מלצות את ישראל על מצוה זו בזאת הפרשה, וציום מצוה אחרת, כמש"ה ויאמר משה אל העם זכור את היום אשר יצאתם ממצרים וכו'. ואח"כ חזר בפרשת והיה כי יביאך, וצוום והעברת כל פטר רחם וכו'. אבל הענין הוא, כמו שנתבאר לעיל בפסוק ויקם מלך חדש, כי הערב רב הם ניצוצות נשמות השחתת זרע אדם הראשון, באותם ק"ל שנה, ולא היו נתקנים עדיין, ולהיותם מבחי' הדעת שביסוד דאבא, שהוא משה ע"ה, השתדל מאד לתקן אותם, ולהוציאם ממצרים, כנזכר שם באורך, והנה השי"ת צוהו, קדש לי כל בכר בבני ישראל, להיות גם הם מבחי' הדעת העליון, הנקרא בכור, ושם מגיע פגם חטא של השחתת הזרע כנודע. ולכן בני ישראל שהיו מתוקנים כבר מעון הזה, קדש לי כל בכור שלהם, אבל לא בכורות הערב רב, שעדיין אינם נתקנים, ואינם ראויים למצוה זאת: ומרע"ה ראה, והנה אם עתה שהוא התחלת נתינתו יתברך לישראל את המצות, וזו ראשונה מכלם, אחר מצות פסח וחג המצות, אם היה תיכף אומר להם מצוה זאת, ויהיו הערב רב שומעים קדש לי כל בכור בבני ישראל, ולא בערב רב, היו פורקים עול, וחוזרים לסורם. ובפרט, כי עדיין לא יצאו ישראל ממצרים, כי הרי כתיב (שמות י"ג י"ז) ולא נחם אלהים וגו', כי קרוב הוא, כי אמר אלהים פן ינחם העם, שהם הערב רב, ושבו מצרימה, ומכ"ש עתה שעדיין היו בבתיהם, וכמו שמצינו שבראותם עמוד הענן נוסע לפני ישראל, ולא לפני הערב רב, אמרו (שם ל"ב א') קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כנזכר בזוה"ק. ולכן בהיות רצון מרע"ה להכניסם תחת כנפי השכינה, ולא יבעטו ח"ו בהקב"ה, לכן התחיל להם במצות זכור את היום הזה אשר יצאתם מארץ מצרים, והיא מצוה כוללת לישראל ולהם, ולכן כתיב ויאמר משה אל העם, שהם הערב רב, ולכן אמר בלשון רבים, אשר יצאתם היום, היום אתם יוצאים. אמנם אמר מבית עבדים, כלומר יצאתם ממצרים הנקרא בית עבדים, ע"ש ישראל שנשתעבדו שם, אבל אתם לא נשתעבדתם שם, ולכן לא אמר הכתוב מהיות עבדים, אלא מבית עבדים: הגהה א"ש, גם עמ"ש חז"ל, שהמצריים נקראים עבדים, להיותם בני חם, הנקרא עבד, ואתי שפיר, כנלע"ד: גם רמז באמרו כי בחזק יד וכו', כי כל צורך חוזק יד לא היה בעבור ישראל, אלא בעבורם, וכמש"ה (שם ט' י"ז) ולמען ספר שמי בכל הארץ. ולולי חזק ידו יתברך, לא היה מניחם פרעה לצאת. אבל לישראל לבדם, לא היה מקפיד פרעה כ"כ, ולא היה צריך ליד חזקה ההוא. וזש"ה, כי בחזק יד הוציא ה' אתכם, ולא אמר את ישראל, וכיון שהוא כן, ולא יאכל חמץ, לא אתם ולא בני ישראל: והנה עי"כ, נתאמת בלב הערב רב, שהקב"ה אוהב אותם, ואחר שפייסם בדברים אלו, אז התחיל להתנצל להם על העתיד, והוא מצות הבכור כנז"ל. וז"ש, היום אתם יוצאים בחדש האביב, והוא הקדמה על העתיד, כלומר הרי נתתי לכם ולישראל מצוה אחת, ששניכם שוים בה לסיבה הנז"ל. ועתה אני רוצה לצוות לישראל מצוה פרטיית, שאין לכם חלק בה, ולא מחוסר רב אהבתו יתברך אתכם, כי הרי במצוה ראשונה השוה אתכם כנזכר. רק הטעם הוא, לפי שאין עליכם חיוב מצוה זאת, מן הטעם שנבאר, והוא, כי הרי אתם הערב רב יוצאים היום, ולא בחצות לילה כדרך ישראל שיצאו בחצות הלילה, כמש"ה (שם י"ב ל') ויקם פרעה לילה, בעבור מכת בכורות המצריים, וכנגד זה נתחייבו ישראל להקדיש בכוריהם, שגרמו להם יציאתם בלילה, בעת מכת בכורות. אבל אתם יוצאים היום, ולא בלילה, אתם פטורים ממצוה זו שנאמר עתה אח"כ. ואחר שפייסם בדברים, אז החזיר פניו כנגד ישראל, ודבר עמהם בלשון יחיד, כי ישראל גוי אחד הם בארץ. וז"ש, כי יביאך, בלשון יחיד נאמרה כל זו הפרשה: ואמר להם, הנה כבר צויתי לערב רב על מצות חמץ, ועתה אני מצוה גם אתכם על המצוה הזאת ג"כ. והסיבה שלא דברתי עמהם ועמכם ביחד הוא, לפי שאין הטעמים שוים בשניכם, כי טעם שלהם הוא כנ"ל, כי בחוזק יד. אבל הטעם שלכם הוא בלשון אחר, והגדת לבנך וגו', בעבור זה עשה ה' לי, ולא לע"ר, כי הם לא היו משועבדים כמוני, ולכן בי תלוי יציאת מצרים, כמש"ה בצאתי ממצרים. ואחר אשר השווה לשניהם במצוה זאת, ונתפייסו כלם, אז אמר המצוה של קדש לי כל בכור וגו', לישראל לבדם בלשון יחיד. והיה כי יביאך, והעברת כל פטר רחם, ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו וגו'. וטעם זה לא שייך אלא בכם, היוצאים בחצות לילה, בעת הריגת בכורי מצרים, משא"כ בערב רב שיצאו אח"כ ביום כנז"ל: והנה טעם למה נתן מצות אכילת מצה גם לערב רב, מה שלא עשה כן במצות הבכור, הטעם הוא במה שהודעתיך, בפסוק ויקם מלך חדש, כי הערב רב הם בסוד דעת העליון שבבינה, ובחי' המצה שמורה היא במלכות של הבינה, והיא הנקרא ד' רבתי דאחד כנודע. והנה גם שם דעתן של נשים קלה, בגימטריא קל"ה כמנין מצה, ולכן נצטוו גם הם במצות המצה: פרשת בשלח ויקח משה את עצמות יוסף עמו: (מזולתו) כבר ידעת מ"ש רז"ל בפסוק לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו, שגזר עליהם שימולו, וגייר כמה נפשות ומל אותם, והם הערב רב שעלו עם ישראל ממצרים. ומשה גם הוא רצה לקרבם ולהכניסם תחת כנפי השכינה, ולפי שיוסף התחיל במצוה זאת, והיה העיקר הראשון לגיירם, לכן לקחו משה עמו. (ע"כ מזולתו): סימן י"ד: ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי: (מזולתו) הנה ר"ת 'מה 'תצעק 'אלי, הוא אמ"ת. וז"ש בזוהר ובספרא דצניעותא, הא בעתיקא תליא מילתא. גם מילת אל"י גימטריא מ"א, שהם מספר מ"א אותיות, שבשם אהי"ה בפשוטו ובמלואו ובמלוי מלוי. (ע"כ מזולתו): וירא ישראל את היד הגדולה: הנה ר"ת של 'את 'יהוה 'ויאמינו 'ביהוה הוא איוב, והענין הוא כמ"ש בזוהר בפרשה בא, כי בעת קריעת ים סוף, היה השטן מקטרג על ישראל, ואז מסר ה' בידו את איוב מתעסק בו, ויניח מלקטרג על ישראל. וכבר הודעתיך כי איוב הוא גלגול תרח אבי אברהם, ולא נשלם תקונו עד שבאו עליו יסורין ההם. ונמצא כי כל תקון איוב היה עתה, ביד הגדולה אשר עשה ה' בקריעת הים, ולכן נרמז שמו בזה: סימן ט"ו: עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה: (מזולתו) הנה פסוק זה נאמר בתחלת השירה הזאת, לרמוז אל מ"ש חז"ל כי פרחה נשמתם ברדתם בים, והשמיעם השי"ת, זמירות ושירות המלאכים, המשבחים לשי"ת, הנקרא י"ה, ועי"כ חזרה נשמתם. וזהו עזי, כי כחי ועזי נמשך לי, ע"י זמרת יה, שמזמרים המלאכים לפניו, ועי"ז ויהי ליישועה, שהחייתני מן המיתה: ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרע"ץ אוי"ב: הנה אותיות תרע"ץ אוי"ב, הם אותיות צרעת איוב בהפוך אתון, כי בהיות ימינו יתברך נאדרי בכח, להציל את ישראל מיד השטן המקטרג על ישראל, הצילם, ע"י שמסר בידו את איוב, שלקה בצרעת, והוא השחין, שהוא אחד ממיני הצרעת. (מזולתו): והענין הוא כמ"ש בס"ה, כי ג' יועצים היו לפרעה, וא' מהם היה איוב, ונתן עצה לפרעה, וא"ל, תשלוט בגופם ובממונם, אבל לא תמיתם. ולכך פרע לו השי"ת מדה כנגד מדה, שנתן רשות לשטן לאבד את כל ממונו, ולהלקות גופו בשחין, אך לא המיתו: עוד אמרו בזוהר, כי בעוד שהיה איוב עם פרעה, היה מגין עליו, ולכן מה עשה הקב"ה, הלקה לאיוב לסבה הנזכר, ואחר שלקה איוב, אז לא היה יכולת בו להגין על פרעה, ואז הביא הקב"ה המכות על פרעה: ועם ב' המאמרים הנז', יובן פסוק זה, והענין הוא, כי הקב"ה ימינו תרעץ אויב, הוא איוב, על שנתן עצה לפרעה, והכהו בשחין שהוא אחד ממיני הצרעת, אותיות תרעץ, ואחר שהכה את איוב, ולא היה יכול להגין על פרעה ועמו, אז אח"כ וברב גאונך תהרס קמיך, הם פרעה והמצריים: ואח"כ נתן טעם למה הוכה איוב על חנם, כדי להכות את מצרים, וביאר, כי גם איוב לא על חנם הוכה, כי אם בדין, והטעם הוא, כי הלא אמר אויב הוא אותיות איוב, ארדוף אשיג, וקח שללם ולא נפשם כנזכר, ולכן הוכה בצרעת. ואח"כ נשפת ברוחך על המצריים, וכסמו ים, כיון שכבר איוב לא היה יכול להגין עליהם: ובזה יובן, שינוי אלו הפסוקים, שפעם אחת הזכיר בלשון יחיד תרעץ אויב. ואח"כ אמר בלשון רבים, תהרס קמיך. ואח"כ חזר בלשון יחיד, אמר אויב. ואח"כ חזר ואמר בלשון רבים, כסמו ים צללו כעופרת במים אדירים: וז"ש איוב בספרו, (איוב י"ג כ"ד) תחשבני לאויב לך, כי ב"פ החלפת שמי, מאיוב לאויב, כנזכר בפסוק תרעץ אויב, אמר אויב. גם ירמוז תרעץ אויב, אל מ"ש בס"ה בפרשת בא כי כשעברו ישראל בים ואמרו שירה, אז מסר הקב"ה לאיוב ביד השטן, כדי שלא יקטרג על ישראל. לכן נזכר רמז זה בפסוק הזה, בתוך השירה. (ע"כ מזולתו): מי כמכה באלים ה' מי כמכה נאדר בקדש וגו': (מזולתו) כבר ידעת, כי יעקב הוא ז"א הנקרא נורא, ומשמש בין שתי אהלות, שהם לאה ורחל, וג"כ משמש למעלה, וז"ש עושה פלא, אותיות אל"ף, וכבר ידעת מ"ש בספר הבהיר, אל"ף בינה, נמצא שהוא משמש למטה וגם למעלה בסוד ו' בין תרין ההי"ן, ודי למבין. גם הת"ת שהוא ז"א, נקרא נורא ומונח תוך הארון שהוא השכינה מלכות, ולכן נורא וארון הם אותיות שוות. ג"כ הוא בצרוף אחר, אדיר ונאור: הגהה א"ש, אפשר, שלזה כיון הפייטן, הזה בפסוק זה מי כמוך באלים ה' נורא תהלות לומר אדיר ונאור מי אל כמוך, ונרמז הפיוט עושה פלא, דוק ותשכח: תפול עליהם וגו': הנה מש"ה, עד יעבור עמך ה', כנגד דור המדבר שיצאו ישראל ממצרים, שהם נקראים דורו של משה, הנקרא פני חמה, הנאחז בז"א, הנקרא יהו"ה. עד יעבור עם זו קנית, הם דורו של יהושע, שנכנסו לארץ. ולכן סמיך ליה, תביאמו ותטעמו. ולפי שהם מסטרא דנוקב' הנקראת ארץ ישראל, אמר עם זו קנית, בלשון נקבה, זו ולא זה. (ע"כ מזולתו): סימן ט"ז: ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם וגו': (מזולתו) ר"ת 'למען 'אנסנו 'הילך בתורתי, לא"ה. לרמוז, כי הלחם ניתן להם מן השמים, שהוא המן, היא מעלמא דאתכסיא שהיא לאה. (ע"כ מזולתו): סימן י"ז: ויאמר ה' אל משה עבור לפני העם: (מזולתו) הנה ר"ת 'עבר 'לפני 'העם הוא עלה, גם תיבת עבר, אותיות ערב, פי', כי אותם ערב רב שעלה אתם, הנקרא העם סתם, מהם יש פחד פן יסקלוך, ולכן אני מבטיחך שאצילך מהם. אמנם מן ישראל, אל תפחד מהם, כי קדושים הם, ולא יזיקוך. (ע"כ מזולתו): הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב: נודע הוא, כי הצור הוא מלכות, שהוא רחל נוקבא דז"א. והיא שם אלהים במילוי ההי"ן, העולה בגימטריא צו"ר. ולהיותו מבחינת אלהים, לכן הצור הוא דין, כנזכר בזוהר. ובהיותה דין, אינה יכולה להוציא מים להשקות, ולכן צריך להמשיך אליה מן ז"א, בחי' אורות, שהם ג"כ כמנין צו"ר. ועי"כ, ההפכי הצור אגם מים, בבחי' צור הזה השני, הנרמז באמרו והכית בצור. והענין הוא, כי אין האורות האלו נמשכות אליה, אלא ע"י הכאה, כי האור הפנימי מכה בחיצון, ונמשך הארתו בו. וכן ממדרגה למדרגה, עד שנמשך אל המלכות. וז"ס והכית בצור, והנה ענין הכאה זו, היא ע"י שם ההוי"ה שבז"א, בזה האופן, י"פ י', הרי ק', והכאה זו מיניה וביה. ואח"כ מכה באות ה', בסוד י"פ ה', והם חמשים. וכעד"ז בכלם, והוא באופן זה, י"פ י', י"פ ה', ה"פ ה', ה"פ ו', ו"פ ו', ו"פ ה', ה"פ ה'. סך הכל בגימטריא צו"ר, ועי"כ ויצאו ממנו מים, ושתה העם: ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים: (מזולתו) הנה ר"ת 'נצב 'על 'ראש 'הגבעה, הוא נערה, לרמוז מקום אחיזת יהושע, הנקרא נער. כמש"ה (שמות ל"ד י"א) ויהושע בן נון נער, הנאחז במלכות הנקרא נערה. (ע"כ מזולתו): ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי: (מזולתו) הנה ר"ת 'שמו 'יהוה 'נסי, הוא שי"ן, משם שד"י. ושתי אותיות אחרות שהם ד"י, נרמזו במלת כי י"ד על כס י"ה, הרי עתה שם שד"י מלא. (ע"כ מזולתו): פרשת יתרו סימן י"ח: ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך: כבר הודעתיך כי יתרו הוא קין, ומשה הוא הבל אחיו, ולכן רמז לו כי הוא אחיו, בר"ת 'אני 'חותנך 'יתרו, הוא אחי, ולכן אל יזלזל בכבודו, אעפ"י שהוא מלך וזה גר מחדש, וע"כ יקבלהו ויצא לקראת יתרו, וכמו שדרשו חז"ל ואם אין אתה יוצא בגיני, צא בגין אשתך: ויספר משה לחותנו את כל: (מזולתו) הנה ר"ת 'משה 'לחותנו 'את 'כל, הוא מלאך, והוא מרע"ה הנקרא מלאך, כי עליו נאמר בפרשה חקת, וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים: ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם: הנה ר"ת 'לשפוט 'את 'העם הוא לאה. לרמוז כי היא ב"ד הגדול של מעלה, ושם הוא מקום המשפט: ויאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם: הנה ר"ת 'משה 'לחתנו 'כי, הוא מלך. ר"ת 'יבא 'אלי 'העם, הוא יא"ה. נמצא יחד, מלך יאה. לרמוז, כי נאה למלך, כשיושב ושופט את העם, כי מלך במשפט יעמיד ארץ. גם ר"ת 'העם 'לדרוש 'אלהים, הוא לאה, מלכה העליונה, הרי הזכיר המלך והמלכה: כי יהיה להם דבר בא אלי וגו': הנה אלהי"ם מתחלף באותיות שלפניו באלפ"א בית"א דאבג"ד, הוא במוכ"ן, והוא כמנין חק"י, קי"ח, כמספר במוכ"ן, והוא הנקרא חקי האלהים: עתה שמע בקולי איעצך: ר"ת 'היה 'אתה 'לעם הוא לאה, לרמוז כי מרע"ה נדבק בלאה, עלמא דאתכסיא: