{"bookId": "kabala-6f90e09744b1", "part": "1", "torah": "28", "title": "שער הפסוקים — סימן י\"ט:", "hebrewTitle": "סימן י\"ט:", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-6f90e09744b1/1/28/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-6f90e09744b1/1/28/", "segments": [{"index": 1, "he": "סימן י\"ט: \nבחודש השלישי לצאת וגו': \nהנה ר\"ת 'בחודש 'השלישי 'לצאת, הוא הבל. וס\"ת, הם שית. לרמוז, כי הבל נתגלגל בשת, \nואח\"כ במשה, ולא נתקן עד שקבל עשרת הדברות, ומן ש\"ת נעשה שי\"ת, כנזכר בספר \nהתיקונים, תיקון ס\"ט דפרח י' מן שית, ואשתאר שת (ע\"כ מזולתו): \nויהי ביום השלישי וגו': \n(מזולתו) ר\"ת 'בהיות 'הבוקר 'ויהי, הוא בה\"ו, לרמוז מה שאמרו רז\"ל, תנאי התנה הב\"ה \nעם מע\"ב, שאם לא יקבלו ישראל התורה, יחזיר העולם לתוהו ובהו: \nויוצא משה את העם לקראת וגו': \nר\"ת 'את 'העם 'לקראת, הוא לאה, לרמוז, כי מרע\"ה נדבק בלאה, עלמא דאתכסיא: \nויאמר משה אל ה' לא יוכל וגו': \nהנה ר\"ת 'העדות 'בנו 'לאמר, הוא הבל, לרמוז כי משה הוא הבל, אשר הציץ ומת ונענש, \nולכן אמר משה שהוא הבל, כי כבר העדותה בי מקדמת דנא, שנענשתי על כיוצא בזה, ואיני \nצריך אזהרה עתה. גם ר\"ת למפרע 'לאמר 'הגבל 'את הוא אהל, לרמוז, על הבל שהוא משה, \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "השוכן בין תרין אהלים, לאה, ורחל כנודע: \nהגהה א\"ש, גם נרמז בהם אותיות לאה, שהוא על האמור: \nגם ר\"ת 'לעלות 'אל 'ההר, הוא לאה, לרמוז, כי מרע\"ה נדבק בלאה, עלמא דאתכסיא. גם ס\"ת \n'כי 'אתה 'העדותה 'בנו הוא יהה\"ו, והוא אחד מצרופי שם הוי\"ה: \nא\"ש, בסוד הויו\"ת באמצע, בסוד פסוק 'יתהלל 'המתהלל 'השכל 'וידוע בסוד ותלכנה שתיהם \nוגו', שהוא ר\"ת יהה\"ו: \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "סימן כ': \nאנכי יהו\"ה אלהיך וגו': \n(מזולתו) הנה ההפרש שבין אני לאנכי הוא, כמ\"ש בזוהר בכתיבת יד, כי אנכי רומז \nבמלכות, אספקלריא דלא נהרא. ואמנם יש בה תוכיות הנקודה, הנקרא נפש שלה. וזה שארז\"ל \nכי ר\"ת אנכי, נוטריקון, אנא, נפשי, כתבית, יהבית, והבן זה. ולכן בעשרת הדברות נאמר \nאנכי, כי היה בה בחי' הנפש של המלכות. אבל כשאומר אני, אין בתוכה תוכיות הנקודה, \nשהיא הנפש שלה (ע\"כ מזולתו): \nלא תשתחוה להם ולא תעבדם: \nהנה הנשמות כלם נתערבו טוב ורע בחטאו של אדה\"ר, כנזכר שם. אבל כל אחד כפי מדרגתו. \nויש מי שרובו רע ומעוטו טוב, ויש להפך. ובזה יש מדרגות רבות, אבל אין צדיק בארץ אשר \nיעשה טוב ולא יחטא, כי כלם מורכבים מטוב ורע כנזכר. ומי שרובו רע, נקרא רשע, ולהפך \nנקרא צדיק. והנה הרשע בכל גלגול שמתגלגל להתברר, מוסיפין רשע חדש על הגלגול שעבר, \nולכן נגמר ברורם תכף בארבע גלגולים לבד. והטוב שבהם נברר, ונתן לראוי לו, שיהיה \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "משורש נשמתו, כמ\"ש ז\"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג\"ע, והרע הגמור נשאר בו, וכלו \nפסולת גמור, והולך לאבדון, ואין לו עוד תקוה כלל, כי אין בו נצוץ טוב כלל. אבל מי \nשרובו טוב, והם הצדיקים, אדרבא, בכל פעם שמתגלגלים, נתקנים יותר מבראשונה. אבל \nבהכרח הוא, שבכל גלגול חוטאים איזה חטא, משונה מן הגלגול שעבר, ולכן הם מתגלגלים, \nעד שישלימו כל התרי\"ג מצות כלם, ועד שיתקנו כל מה שחטאו בכל גלגול וגלגול, ועי\"כ \nמתארכים עד אלפים גלגולים: \nוזש\"ה, (שמות ל\"ד ז') פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, ר\"ל, שמביאם עד \nארבעה גלגולים, ובגלגול השני נקראים בנים בערך הראשון, ועוד אין להם תקון כלל, אבל \nאין זה אלא לשונאיו, שהם הרשעים הגמורים. אבל עכ\"ז הקב\"ה עושה חסד אחד, שהוא \nשיתגלגלו עד לאלפים דור, וזה הוא לאוהבי ולשומרי מצותי. ואמנם ענין שני אלפים האלו, \nעניינם מה שביארנו בשער רוח הקדש ביחוד אחד, מיוסד על פסוק נוצר הסד לאלפים, ושם \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "נתבאר כי המצולות ים שהם הקליפות, נאחזים בשני שמות, מתחילים באות אל\"ף, והם, \nאדנ\"י, אלהי\"ם, כחות שרשי הדין. ובחינתם בקדושה, נקראת אלפים, בסוד נוצר חסד \nלאלפים, ומשם נדונים הצדיקים. ובחינתם בקליפה, נקראים מצולות ים פלאים, והרשעים \nהגמורים, ירידתם שם בקליפות, הנקרא (איכה א' ט') ותרד פלאים, הפך אלפים: \nעוד להרב זלה\"ה דרך אחרת, וז\"ל, פקד עון אבות על בנים, דע, כי פק\"ד חסר ו', והוא שם \nע\"ב במלואו מרובע, כזה, יו\"ד, יו\"ד ה\"י, יו\"ד ה\"י וי\"ו, יו\"ד ה\"י וי\"ו ה\"י. ושם זה \nעולה בגימטריא פק\"ד. גם נרמז בפסוק, קול דודי דופק. ואם תצרף שם הנזכר, עם שם ס\"ג \nבמלואו מרובע, כזה, יו\"ד, יו\"ד ה\"י, יו\"ד ה\"י וא\"ו, יו\"ד ה\"י וא\"ו ה\"י, העולה \nבגימטריא קס\"ו, יהיו ב' השמות קפ\"ד וקס\"ו, כמספר שמ\"י, וז\"ס פסוק (תהלים צ') אשגבהו \nכי ידע שמי. והנה אם תצרף יחד שם ע\"ב במלואו הנזכר, העולה קפ\"ד, ושם אהי\"ה דיודין \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "במלואו כזה, אל\"ף ה\"י יו\"ד ה\"י, העולה קס\"א, יהיו קפ\"ד וקס\"א, כמספר משה, ועם הכולל \nהם כמספר שמ\"ו: \nא\"ש, זה נרמו במש\"ה, (משלי ל' ד') מה שמו ומה שם בנו וגו'. ירצה, מ\"ה שהוא משה, \nבסוד 'מה 'שהיה 'הוא שיהיה, ר\"ת משה. הנה שמ\"ו הוא קפ\"ד וקס\"א, כמנין שמ\"ו. וגם שמו \nבגימטריא רצו\"ן. ולפיכך נדבק משה בהיכל הרצון, ורצון בסוד נוצר חסד לאלפים. ונודע \nכי שם ע\"ב, עולה בגימטריא חסד, ואח\"כ החסד הנזכר נעשה קפ\"ד, כאמור. ושם אהיה במלוי \nיודי\"ן, עולה בגימטריא אלפי\"ם, שהוא קס\"א. וחזר ופרט אותם בסוף הי\"ג מדות, במלת \nונקה, והוא קס\"א. ולכן כתיב אח\"כ, וימהר משה ויקוד ארצה, כמספר רצון, ונוצ\"ר, \nכאמור. ואחורים דשם ב\"ן, כזה, יו\"ד, יו\"ד ה\"ה, יו\"ד ה\"ה ו\"ו, יו\"ד ה\"ה ו\"ו ה\"ה, \nעולים בגימטריא קד\"ם. וזהו (דברים ל\"ג כ\"ז) מעונה אלהי קדם: \nא\"ש, הדרוש הזה על הפסוק הנזכר, אני תקנתי אותו כך, ולא נמצא מיושב בלשון זה מכתיבת \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "הרב זלה\"ה, כי טעות סופר נמצא במקום הזה, וה' האיר עיני, כנלע\"ד: \nעוד להרב ז\"ל, ועשה חסד לאלפים. ועשה כתיב, חסר ו', לרמוז, על שע\"ה חסדים דכלילן \nבחסד דעתיק יומין, כנזכר באדרא רבא וכנגדם בחוטם העליון, ארכו שע\"ה עלמין, לכפות \nהדינים, כי שם שרשם, ונגלים למטה. ובמקומם נכפים, דיתיב על כרסייא דשביבין דנור: \nזכור את יום השבת: \n(מזולתו) הנה ר\"ת 'את 'יום 'השבת אי\"ה. והענין הוא, כי ביום שבת בתפלת מוסף, אז \nיוסף שהוא היסוד הנקרא זכור, עולה ומתעלה למעלה למעלה, עד ששואלים עליו משרתיו אי\"ה \nמקום כבודו להעריצו. ולכן אנו אומרים במוסף אי\"ה מקום כבודו. והנה אם תחליף י' של \nיוסף, באלפ\"א בית\"א דא\"ת ב\"ש, באות מ', יהיו מוסף, ובכן יוסף ומוסף יהיו שוים. גם \nמוסף בגימטריא מקום, והיינו דסמיך ליה אי\"ה מקו\"ם, וכן ממקומו הוא יפן. גם לרמוז \nלמ\"ש בזוהר בפרשת שלח, כשאדם מחדש דברי תורה בעה\"ז ביום השבת, מעטרים לאביו כמה \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "עטרות בעה\"ב. וזהו זכור את יום השבת לקדשו, לחדש בו דברי תורה, ועי\"כ תגרום להעטיר \nעטרות לאביך, ולכבדו בעה\"ב, ולכן סמוך ליה כבד את אביך: \nלא תענה ברעך עד שקר: \nהנה אמרו בזוהר, דהוי כאלו משקר בקב\"ה, דאתמר עליה רעך ורע אביך. וזהו ג\"כ לא תחמוד \nאשת רעך, היא השכינה, כלומר, שלא תקצץ בנטיעות, ותקחנה לבדה, ותפרידנה מבעלה. ע\"כ \nמזולתו: \n \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "פרשת משפטים\nסימן כ\"א: \nאם בגפו יבוא בגפו יצא: \n(מזולתו) הנה ר\"ת 'אם 'בגפו 'יבוא 'בגפו, הוא אביב, לרמוז, כי בחדש האביב יצאו \nישראל מבית עבדים. וזהו בגפו יצא: \nאם אחרת יקח לו: \nהנה ר\"ת 'שארה 'כסותה 'ועונתה 'לא, הוא שכול, ירצה, כי האדם השכול מבנים, צריך לקחת \nאשה אחרת. גם בזה אני מסופק אם הוא ממורי זלה\"ה: \nמכה איש ומת מות יומת: \nירמוז, על קין שהרג את הבל, הנקרא איש, שהוא מרע\"ה. כמש\"ה, כי זה משה האיש. ולכן \nמות יומת ב\"פ, ע\"י משה פעם אחת, כשנתגלגל במצרי. ופעם שנית כשנתגלגל בקרח. (ע\"כ \nמזולתו). ואשר לא צדה והאלהים אינה לידו ושמתי לך וגו': \nהנה ר\"ת 'אנה 'לידו 'ושמתי 'לך הוא אלול, לרמוז כי הב\"ה בחסדו אנה וזמן חדש אלול, \nלכל מי שחטא בתוך השנה, שישוב אז בתשובה, ויקבלוהו. ובחדש הזה נאמר קרוב ה' לכל \nקוראיו: \n(מזולתו) עוד ירצה יותר בפרטות, עם האמור למעלה בפסוק הקודם, וירצה בזה, בהיותינו \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "מדקדקים באמרו לנוכח, ושמתי לך מקום, והיל\"ל קרא ושמתי לו מקום. אבל ירמוז בזה, \nלמ\"ש בזוהר בר\"ם פרשת משפטים כי הקב\"ה ציוה למשה שיפריש ג' ערי מקלט בעבר הירדן, \nלהיות לו לעצמו למקלט, מן סמא\"ל, גואל הדם של המצרי, שהרגו משה. ועם זה ההקדמה, \nיתבארו אלו הפסוקים, באמרם מכה איש ומת, שהוא משה שהרג את המצרי, הנקרא איש מצרי, \nאם היה במזיד דינו מות יומת. האמנם כיון שתכלית כונת משה היתה, להועיל ולתקן נשמתו \nע\"י שיהרגהו בשם המפורש, א\"כ בשוגג הרג. וזהו ואשר לא צדה, זה משה, אז ושמתי לך \nמקום לך לעצמך, וזה משה, מקום אשר ינוס שמה הם ערי מקלט שהכנתה: \nהגהה אמר שמואל, ולא תקשי שהיל\"ל אשר תנוס שמה, כמ\"ש ושמתי לך. בעבור כי חוזר אל \nתחלת הפסוק, מ\"ש שלא לנוכח, ואשר לא צדה, להיות כי דין זה נוהג למשה ולאחרים. \nובאולי כי גם במקום הזה, נרמז מרע\"ה, בר\"ת 'אשר 'ינוס 'שמה הוא איש, הנקרא כי זה \nמשה האיש וכו', כי הוא עצמו ינוס שמה בערי מקלט כנזכר. גם תיבת שמ\"ה, הוא אותיות \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "משה. גם המצרי בגימטריא משה, לרמוז, כי עתיד היה משה להרוג את המצרי. עוד נלע\"ד \nשמואל, כי המצרי בגימטריא משה, הוא אחיו, קין אחיו של משה, ומספרו כמספרו: \nעוד ירצה, עמ\"ש בפירוש הא', כי ר\"ת 'אנה 'לידו 'ושמתי 'לך הוא אלול, לרמוז, כי חדש \nאלול מוכן לתשובה, והכל צריכים לשוב בתשובה בחדש הזה, אף מי שחטא שלא במתכוין. ואם \nנרצה לקשר הפירוש הזה, גם על משה כאמור, יהיה ביאור הענין כך, כי הנה נודע שמשה \nנולד לז' חדשים, ונודע כי בשבעה באדר נולד משה, נמצא, כי הורתו ועיבורו היה באלול, \nוזש\"ה אנה לידו ושמתי לך, שהוא ר\"ת אלול, כלומר הקב\"ה אנה לך כל זה. עוד ירצה, \nאנ\"ה, ר\"ת 'את 'נפש 'הגר, והוא יתרו שנתגייר ע\"י משה, והאלהים אנה לידו, שהוא קין \nאחיו ודאי שגיירהו: \nא\"ש, עם האמור ר\"ת אנה 'את 'נפש 'הגר, והוא יתרו, ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה שהוא \nמשה, שנס מפני פרעה, בשעה שהרג את המצרי, כמש\"ה ויברח מפני פרעה. (ע\"כ מזולתו): \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "סימן כ\"ד: \nוישכון כבוד ה' על הר סיני: \n(מזולתו) הנה שם ההוי\"ה, בגימטריא עולה כ\"ו, ועם ד' אותיותיו הרי ל'. ואם תחלק שם \nההוי\"ה לשני חלקים, כזה, י\"ה, ו\"ה, יהיה הכל ל\"ב כנגד ל\"ב נתיבות חכמה, והם \nבגימטריא כבוד, הרי איך שם ההוי\"ה נעשה כבוד, וזהו וישכון כבוד ה': \nא\"ש, לכן נקרא 'מלך 'הכבוד, ור\"ת מ\"ה, רומז לז\"א, המקבל הכבוד הזה מל\"ב נתיבות חכמה \nהעליונה. (ע\"כ מזולתו): \nועשו ארון עצי שטים: \nהנה בכל האצילות, אמתים הוא נו\"ה. וחצי, הוא חצי הת\"ת, כי יסוד הוא מובלע בין נו\"ה \nדא\"א, ואינו נזכר, ונעשה נשמה לז\"א. ודזעיר, לנוקביה, ע\"ד הנזכר. וכעד\"ז כלם הם \nבבחי' אמתים וחצי, שהוא חצי הת\"ת ונו\"ה של פרצוף הקודם, נעשים נשמה אל כל פרצוף \nשלאחריו, וכן כלם. ודע, כי הגבורה של עתיק יומין, נעשת נשמה לחכמה דאריך: \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "סימן כ\"ו: \nויהיו תואמים מלמטה ויחדיו יהיו תמים וגו': \nדע, כי תרין נוקבין הם, לאה באחורי זעיר, למעלה מן החזה. ורחל, למטה מן החזה. וכל \nאחת משתיהם נקראת ת\"ם. והענין הוא, כי נודע שתרין עטרין הם, ה\"ח, וה\"ג. והם מלובשים \nתוך היסוד דאימא, הכלול מעשרה בחי' ג\"כ. והם עשר שמות אהי\"ה, בבחי' אחוריים \nהפשוטים, שכל אחד מהם בגימטריא ד\"ם, אשר מהם סוד עשרה דמים שבאשה, ה' דמי טוהר, וה' \nדם נדות. כמבואר אצלינו בדרוש ליל פסח ויציאת מצרים. והנה עשרה דמים אלו, הם \nבגימטריא ת\"ם. ונודע, כי הגבורות הם נתנות אל הנקבה, וגם לוקחות תרומה הארה מן ה' \nחסדים, וכל זה למעלה הוא בלאה. ועד\"ז ג\"כ למטה ברחל, הרי הם ב' תמים. וז\"ס יחדיו \nיהיו תמים, כי בהתחברות רחל ולאה יחד, נקרא תמים: \nעוד דרך ב', הנה לאה עומדת למעלה מן החזה דזעיר באחוריו, ויש לה ב' בחי' אחוריים, \nשהם, אחוריים דזעיר עצמו, שהם ע\"ב ק\"ל, אחוריים פשוטים ומלאים דהוי\"ה דאלפי\"ן שבו. \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "ואחוריים דיסוד דאימא, שיש בתוך זעיר מן החזה ולמעלה, והיא הוי\"ה דס\"ג, אשר \nהאחוריים הפשוטים ומליאים שלה, הם ע\"ב קס\"ו. וכשתחבר ע\"ב ק\"ל, עם ע\"ב קס\"ו, יהיו \nבגי' ת\"ם. והוא ענין לקיחתה ד' אלפי\"ן מליאות, כל אל\"ף בגימטריא קי\"א, מד' שמות \nאהי\"ה דאימא, שהם לבושי ארבעה המוחין, כנודע אצלינו בכונת שמע ישראל, בתיבת אחד \nדשמע ישראל, והם בגימטריא מדת, וכשתסיר ד' אותיות הפשוטות, ישארו ת\"ם. וכנגדה נאמר, \nויחדיו יהיו תמים על ראשו, כי בהתחבר לאה הנקרא תם, עם זעיר לצד ראשו למעלה, יהיו \nיחדיו שניהם תמים. ועד\"ז ברחל הנקראת תם, לסיבה הנז', בהתחברה יחדיו עם זעיר למטה \nמן החזה, יהיו תואמים שם למטה. וזש\"ה ויהיו תואמים מלמטה, ויחדיו יהיו תמים על \nראשו. כי לאה ורחל הם שתי תאומות ז\"א, זו למעלה, וזו למטה. ואמנם רחל בעצמה נקראת \nכך, ע\"ש האחוריים דיסוד דאימא, המאירים בה כנז\"ל, והם ע\"ב קס\"ו, ששניהם בגימטריא \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "רחל, כי משם עיקר הארתם: \nוהבריח התכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה וגו': \n(מזולתו) הנה הבריח הזה, הוא ז\"א, בחי' יעקב, המבריח מן הקצה אל הקצה, והם תרין \nההי\"ן, ה' עילאה, ה' תתאה. שנאמר עליהם, (תהלים מ\"א) ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם \nועד העולם, תרין עלמין. והם סוד ה' שמות אדנ\"י, שהם בגימטריא קצ\"ה למעלה. וה' שמות \nאדני, שהם קצ\"ה למטה, וכמו שנתבאר זה למעלה באורך, בפסוק (בראשית כ\"ז כ\"ח) ויתן לך \nהאלהים מטל השמים, וע\"ש: \nא\"ש, מוכרח הוא לומר, שהלשון הזה הוא מוטעה בכל פרטיו, באמרו והם סוד ה' שמות אדנ\"י \nשהם בגימטריא קצ\"ה. והנה ה' שמות אדנ\"י, הם בגימטריא שכ\"ה ולא קצ\"ה. אלא אי אתמר \nהכי אתמר, ששה פעמים אדנ\"י הם בגימטריא שמים. וב' פעמים קצ\"ה, הם כמספר שמים. או \nיאמר, כי ה\"פ יה\"ו דאלפי\"ן העולה ט\"ל, הם כמנין קצ\"ה. וזש\"ה, מט\"ל השמים. והמ\"ם של \nמטל, מתחלפת בא\"ת ב\"ש ביו\"ד, ויהיה שעור הפסוק כך, הוא י' ט\"ל, עולה בגימטריא שמים. \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "או יאמר, כי שם אדנ\"י הוא בגימטריא ס\"ה, עם האחורים המליאים של הוי\"ה דמ\"ה, העולים \nק\"ל, והנה ס\"ה וק\"ל, הרי קצה השמים לתתא, כנלע\"ד: \n \nפרשת תצוה\nסימן כ\"ז: \nואתה תצוה את בני ישראל: \n(מזולתו) הנה אותיות המלוי של שם אהי\"ה דיודי\"ן, או דאלפי\"ן, הם כ\"ז אותיות, כמנין \nז\"ך. וזהו שמן זית זך כתית למאור, שהם ב' חסדים ושני שלישים המגולים, מהחזה דזעיר \nולמטה, ואלו נתנים לנוקבא על ידי היסוד, שבו נכתתים, להעלות נר, הוא הנוקבא. וכבר \nידעת, כי כל חסד הוא הוי\"ה אחת, והנה ההוי\"ה במלואה, יש בה י' אותיות, והנה ג' \nהויו\"ת פחות שליש, הם כ\"ז, בגימטריא ז\"ך. (ע\"כ מזולתו): \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "סימן ל': \nובהעלות אהרן: \n(מזולתו) 'את 'הנרות 'בין 'הערבים, ר\"ת אהב\"ה, לרמוז, כי הכהן שרשו בחסד, שהוא \nאהבה. (ע\"כ מזולתו): \n \nפרשת תשא\nסימן ל\"א: \nואתה דבר וגו', אך שבתותי תשמרו וגו': \n(מזולתו) הנה ר\"ת 'את 'שבתתי 'תשמרו 'כי 'אות 'היא 'ביני הוא אשת\"ך אה\"ב, מכאן רמז \nלתשמיש המטה בלילי שבתות. עוד ירצה בביאור הכתובים, ואתה דבר, הנה בכל הדבורים לא \nנאמר בהם בלשון הזה, ואתה דבר, וצריך לתת טעם לדבר. ולזה נבאר שינוי אחר שמצינו כי \nבדברות ראשונות נאמר זכור, ולא אמר כאשר ציוך. ובדברות שניות כתיב, שמור כאשר ציוך. \nוכך בענין כבוד אב ואם, בדברות ראשונות, לא כתיב למען ייטב לך כאשר צוך. ובדברות \nשניות כתיב, למען יטב לך כאשר ציוך: \nוהענין הוא, כי שתי מצות אלה שהם, מצות שבת, ומצות כבוד אב ואם, הם שוות, כי זה \nכבוד אב ואם גופניים, וזה כבוד אב ואם רוחניים, שהם זו\"ן, הנקרא שתי שבתות, שעליהם \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "רמזו רז\"ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן וכו', וזה סוד (שבת קי\"ח ב') איש אמו \nואביו תיראו, ואת שבתותי תשמורו. שהם שתי שבתות הנז', שהם כנגד אב ואם. והנה שתי \nבחי' יש בענין שבת, האחת היא לשמור את השבת בכל פרטיו, לקיים מצותו יתברך שצונו, \nולא לפנייה אחרת. השנית, לשבות אדם ממלאכה בשבת, כי בזה יש ג\"כ הנאה אל האדם, שנח \nושבת ממלאכה. וכבר ידעת מ\"ש חז\"ל על ישמח משה במתנת חלקו, כי משה שאל לפרעה, שיתן \nלישראל יום אחד בשבוע, שינוחו בו ממלאכת הלבינים, כדי שיהיה להם כח לעשות מלאכה \nיתירה בששה ימים אחרים. והודה לו פרעה, ונתן לו את יום השבת. וזהו ירצה בפסוק, \nבאמרו ואתה דבר אל בני ישראל, ירצה, כי אתה אשר שאלת מפרעה, לתת להם יום אחד של \nמנוחה, והוא יום השבת, אתה בעצמך חזור עתה, ודבר לבני ישראל, שלא יקיימו עתה מצות \nהשבת לתועלת עצמם, אלא להיותם שבתותי שלי, כי אני הוא הגוזר עליהם מצוה זאת, ולא \n", "en": ""}, {"index": 19, "he": "תהיה כונתם רק לשמי, ולא לתועלתם. וזה מיעט במלת א\"ך, כי לא ישמרוהו אלא לסבת היותם \nשבתותי שלי, לדעת כי אני ה' מקדשם, ולא לתועלת הנאתם: \nוכבר ביארתי ענין שבתותי, שהוא רמז עליון, אל זו\"ן. ולכן בדברות ראשונות לא נאמר \nבהם כאשר צוך, לרמוז אל הטעם הא', כי הוא משותף גם לסבת תועלתם, והיא מצוה שהדעת \nסובלה, וגוזר עליה למען ינוח וגו', ובדברות שניות הזכיר הטעם הב', שהוא לקיום מצות \nהבורא יתברך, וזש\"ה כאשר צוך ה' אלהיך: \nובזה יובן אומרו, שמור את יום השבת לקדשו, כי דברות שניות הם מן הנקבה, הנקראת שמור \nכנודע, והיא האומרת עתה לישראל, שמרו את יום השבת, כאשר כבר ז\"א הנקרא ה' אלהיך, \nצוך על מצוה זו, בדברות ראשונות פעם אחרת: \nוהנה בכבוד אב ואם, יש גם שם ב' סבות, האחת היא, כי היא מצוה שהדעת גוזר על הבן \nלכבד אביו ואמו, שהשתדלו עליו תמיד, ובראוהו והוציאוהו לעולם. והשני לרמוז אל \nצווייו יתברך, שהוא כנגד אביו ואמו העליונים, שהם הקב\"ה וכ\"י, זו\"ן. ובדברות \n", "en": ""}, {"index": 20, "he": "הראשונות הזכיר הטעם האחד, ואמר (שמות כ' ל\"ג) למען יאריכון ימיך, שהוא בלבד גדול, \nשש קצוות הנקרא ששת ימי בראשית. אבל בשניות, שהוא לסבה רוחניית, כתיב שני מיני שכר, \nשהוא (דברים ה' ט\"ז) למען יאריכון ימיך, הוא גדול שש קצוות כנזכר. וגם למען ייטב \nלך, שהוא כניסת המוחין העליונים, כי ענין המוחין נקראים טוב, כמבואר אצלינו בענין \nגומל חסדים טובים, בברכת אבות. ולרמוז, כי ע\"י מצוה זאת בכונתה הפנימית, יגרום גם \nגדלות המוחין. ולכן כתיב שם כאשר צוך. וגם בזה תבין, אתי\"ן רבויים הם, הנזכר כאן \nבפסוק כבד את אביך ואת אמך, לרבות אביך ואמך העליונים הרוחניים, שהם זו\"ן: \nושמרו בני ישראל את השבת וגו': \nהנה ר\"ת 'בני 'ישראל 'את 'השבת, הוא ביאה. 'את 'השבת 'לעשות, ר\"ת אהל. 'לעשות 'את \n'השבת, ר\"ת לאה. 'בני 'ישראל 'אות 'היא, ר\"ת ביאה. 'אות 'היא 'לעולם, ר\"ת אהל. \nוהענין הוא כי רמז לעונתן של ת\"ח, מלילי שבת ללילי שבת. ורמז, כי צריך שישמרו \n", "en": ""}, {"index": 21, "he": "וימתינו בני ישראל את השבת, ואז יקיימו מצות ביאה עם נשותיהם, הנקראים אהל, כי אין \nאהלו אלא אשתו. וכמו שפירש בפרשת יתרו בס\"ה, על פסוק (ישע' נ\"ו ד') לסריסים אשר \nישמרו את שבתותי, כמו (בראשית ל\"ז י\"א) ואביו שמר את הדבר: \nוהענין הוא, כי המזדווג בליל שבת, גורם ב' זווגים, הא' זווג וביאה עילאה, לאבא עם \nאימא, הנקראת לאה. והב', הוא זווג זעיר עם רחל נוקביה, ומשם נמשכות ויורדות לו \nנשמות קדושות באותו הולד. ולכן בפסוק א' שמדבר על זווג א', הזכיר ביאה, והזכיר לאה \nכנזכר, והזכיר אהל שלה. ובפסוק הב', שהוא זווג השני, נרמזה ביאה ואהל בר\"ת, שהוא \nכנגד אהל רחל, אבל לאה לא נזכרה. וכן בזווג העליון שלא יש פירוד ביניהם כלל כנודע, \nהזכיר לדורותם ברית עולם, כי הברית העליון אינו נפסק ממנה, הנקרא דורותם לעולם. אבל \nבזווג תחתון, שלפעמים יש בהם פירוד ח\"ו, בזמן הגלות כנודע, אמר אות היא לעולם, כי \nלפעמים הם מחוברים, בהיות ישראל זכאין, כמ\"ש ביני ובין בני ישראל, אז אות היא \nלעולם. וכשח\"ו ישראל חוטאים, אז יש פירוד ביניהם. (ע\"כ מזולתו): \n", "en": ""}]}
