# שער הפסוקים — סימן ט"ז:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-6f90e09744b1/1/33/)

<div lang="he" dir="rtl">

סימן ט&quot;ז: 
ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי: 
הנה רז&quot;ל נדחקו במלת ויקח, שלקח מקח רע לעצמו, ויובנו דבריהם במה שיתבאר עתה. דע, 
כי מרע&quot;ה היה הטוב שבנפש הבל, כמבואר בפסוק ויקם מלך חדש על מצרים. וכל דור המדבר 
הם ענפיו של משה, בסוד העם אשר אנכי בקרבו וכו&#x27;. גם נתבאר בפסוק כי שבעתים יקם קין, 
איך הרע שברוחו של קין, נתגלגל בקרח: 
ובזה תבין ענין קטטת קרח עם משה עתה מחדש. דע, כי נפש הבל, היתה כלולה מכמה נפשות, 
ומכמה ניצוצות, והיו מעורבות טוב ורע. ושאר הניצוצות הרעות שבה היו ש&quot;ח ניצוצות, 
ומספר ניצוצות הטובות שבהבל, היו ל&quot;ז ניצוצות בלבד, כמספר שמו של הבל, הנקרא על שם 
ניצוציו הטובים. אבל מרע&quot;ה נתקן לגמרי, והיה כלו טוב, כמו שביארנו על פסוק ותרא 
אותו כי טוב הוא. והנה הב&quot;ל וש&quot;ח, הם בגימטריא משה, לרמוז, כי כל שמ&quot;ה ניצוצות שבו, 
היו טובות. והנה אותם ש&quot;ח ניצוצות רעות שבהבל, הם היו בחי&#x27; עיקריות נפש קרח, שהוא 


בגימטריא ש&quot;ח, ואח&quot;כ נתעברה בו ג&quot;כ, בחי&#x27; הרע שברוחו של קין בבחי&#x27; עיבור לבד, ואז 
נאבד מן העולם, כי הוסיף רעה על רעתו: 
וז&quot;ס, ויקח קרח, ולא ביאר מה לקח, והוא לקוחו הרע של רוחו של קין, מצד הרע. וזה 
רמזו רו&quot;ל בדבריהם, שלקח מקח רע לעצמו. והענין הוא, כי הנה בראותו שעתה נתעבר בו 
רוחו של קין מצד הרע, אמר הנה עד עתה הייתי מבחי&#x27; הרע של משה והבל והייתי משועבד 
לו. ועתה שיש בי רוחו של קין, איני משועבד לו, ורצה לצאת מתחת ידי רשותו: 
ויקהלו על משה ועל אהרן וגו&#x27;: 
הנה דור המדבר שכבר מתו, היו כלם ענפים של משה, וראוי לו למלוך אז עליהם, ולהיותו 
רועה שלהם. אבל בניהם שהם עתה בדור הזה, שנשארו אחריהם, הם מבחי&#x27; דעת דרחל, הנקראת 
קהל ה&#x27; אותיות קל&quot;ה, בסוד דעתן של נשים קלה, והם ע&quot;ב ס&quot;ג כנודע. ומשה הוא מן האחד 
לבד, שהוא ע&quot;ב דאחורים דהוי&quot;ה דמ&quot;ה דאלפי&quot;ן, והמליאים הם ק&quot;ל, ושניהם יחד ע&quot;ב ק&quot;ל, 
הם בגימטריא רב. וז&quot;ש, רב לכם, כלומר, אתם אין לכם, אלא ע&quot;ב ק&quot;ל, הנקרא ר&quot;ב. אבל 


קהל ה&#x27;, הם ע&quot;ב ס&quot;ג, א&quot;כ מדוע תתנשאו על קהל ה&#x27;. והרי אלו הדור בתוכם ה&#x27;, ולא אתה, 
ואינם כמו דור המדבר, שהיית אומר עליהם, העם אשר אנכי בקרבו, שהיית נשמת כולם, 
לאותם שיצאי ממצרים, אבל אלו שנולדו אח&quot;כ בתוכם ה&#x27;, ולא אתה, א&quot;כ מדוע תתנשאו על 
קהל ה&#x27;. והשיב להם משה ואמר, שאינו כך, כי הר&quot;ב הנזכר שהוא ע&quot;ב ק&quot;ל, הוא להם, ולא 
לו, וזהו רב לכם בני לוי: 
ויפלו על פניהם וגו&#x27; הרוחות לכל בשר וגו&#x27;: 
ר&quot;ת הב&quot;ל, והכונה לומר, כי הנה כל אלו הרוחות שבדור הזה, הם ניצוצות הבל, וכלם 
יודעים שהם טפלים אלי. והנה אתה אל אלהי הרוחות ההם של הבל, למה תעניש להם, כי האיש 
אשר יחטא שהוא קרח, ע&quot;י שלקח רוחו הרע של קין כנזכר, ולזה חוטא כנגדי, ועל כל העדה 
היודעים ומאמינים בי שאני רועה שלהם, תקצוף עליהם. ויאמר משה בזאת תדעון כי ה&#x27; 
שלחני: 
ירצה, הנה רוב הדור הזה, כלם הם ענפים שלי, ואעפ&quot;י שאתם קמים עלי, צר לי עליכם מאד 


על הרעה שבאה עליכם, ואינה מלבי ורצוני, אלא שאתם גורמים רעה זו עליכם בעל כרחו, כי 
לא מלבי: 
 
פרשת חקת
סימן כ&#x27;: 
וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו וגו&#x27;: 
כבר נתבאר בפסוק ויקם מלך חדש על מצרים וגומר, כי סלע היא רחל, נוקבא דז&quot;א. וכל 
אותם מ&#x27; שנה של דור המדבר, היה הזווג מן יעקב ולאה אשתו, הנקראת דור המדבר. והיה 
חפץ משה לזווג גם את רחל עם ז&quot;א, ולא עלה בידו לתקנה, וחטא בה. גם נתבאר שם, ענין 
מטה משה, שהיא הארה אחת היוצאת מיסוד דאבא, הנקרא משה, מחוץ, כנגד פני זעיר ועומדת 
לצד של דור המדבר. יהנה חשב משה, להחזיר אותה ההארה הנעשית מטה, דרך פנים, ולהחזירה 
אל האחור ברחל, העומדת שם, ויתקן ויגדיל פרצוף רחל, ותוכל לחזור פב&quot;פ עם זעיר. וז&quot;ס 
ויך את הסלע במטהו, כי הסלע היא רחל, בהיותה מקבלת הארת יסוד דאימא בלבד לצד האחור, 
והוא אהי&quot;ה דמלוי יודי&quot;ן כנודע, והוא בגימטריא סל&quot;ע, והכה במטהו כנגד ההארות 


היוצאות מתוך זעיר דרך פניו כנזכר, כדי שיחזרו האורות לאחור ברחל, והנה חטא בזה, כי 
אי איפשר לדחות ההארות ההם ע&quot;י הכאת המטה לצד אחור, עד שבתחלה תחזור הסלע שהיא רחל 
פב&quot;פ, ואז ימשכו אליה האורות ההם מעצמם, בלתי הכאה דרך פנים: 
יאסף אהרן אל עמיו, טעם קבורת אהרן בהר ההר הוא זה, דע, כי שתי אחוריים הם, אחד, 
אחוריים דאימא. והשני, אחוריים דמלכות. והם בבחי&#x27; שם אלהי&quot;ם, בבחי&#x27; אחוריים פשוטים, 
העולים בגימטריא מאתים, ועם מספר ה&#x27; אותיות פשוטות של אלהי&quot;ם, הם ה&quot;ר. וז&quot;ס הר 
האלהי&quot;ם, כמבואר אצלינו בפסוק ומשה היה רועה. ונמצא כי אחורים עליונים דבינה, הם הר 
אחד, ואחוריים תחתונים דמלכות, הם ה&quot;ר שני, ושניהם עומדים זה על זה, וה&quot;ר העליון 
נעלם ונכלל תוך ה&quot;ר תחתון, ואז נקרא הר ההר, פי&#x27; הר ע&quot;ג הר, כמ&quot;ש חז&quot;ל ובשתי 
אחוריים אלו נקבר אהרן הכהן, ולכן גם בו נרמז בחי&#x27; הר שבשם אהרן: 


סימן כ&quot;א: 
וידבר העם באלהים ובמשה גו&#x27;: 
הנה מלת קלקל, היא חסרה ו&#x27;, והם צירוף ב&quot;פ ק&quot;ל ק&quot;ל. ועניינה הוא, ה&#x27; הויו&quot;ת של ה&#x27; 
חסדים, וה&#x27; הויו&quot;ת של ה&#x27; גבורות, אשר בדעת דזעיר, הנקרא שמים. וכל ה&#x27; הויו&quot;ת, הם 
בגימט&#x27; ק&quot;ל. והנה המ&quot;ן נמשך משם, כמש&quot;ה (שמות ט&quot;ז ד&#x27;) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, 
ולכן נקרא לחם הקלקל, כי הם בחי&#x27; הטל, היורד על רישא דז&quot;א, הנקרא שמים. והטל הוא 
תרין עטרין הנקרא דעת שבו. ודע כי עטרא דחסד, אעפ&quot;י שגם היא ק&quot;ל כנזכר, חיא נקראת 
ע&quot;ב, כמנין חסד, שהוא עטרא דדכורא. אבל עיטרא דגבורה שבנוקבא נקראת ק&quot;ל, בסוד נשים 
דעתן קלה. ואמנם גם אם תחבר חשבון ד&#x27; אותיות ההוי&quot;ה העולים כ&quot;ו, עם הע&quot;ב הנזכר, ועם 
ל&quot;ב נתיבות חכמה, יהיו גם הם ק&quot;ל. אבל כלם נקראים ע&quot;ב, להיותם דכורא כנזכר, ונתבאר 
זה, בפסוק וירא ה&#x27; כי סר לראות: 
על כן יאמר בספר מלחמות ה&#x27; את והב בסופה: 
(מזולתו) הנה מלת בסופה, ראויה ליחלק לב&#x27;, פ&quot;ו, ס&quot;ה. והם שני שמות, אלהי&quot;ם, 


בגימטריא פ&quot;ו. אדנ&quot;י בגימטריא ס&quot;ה. שתי מדות הדין, אשר בהתחברם יעלו קנ&quot;א, בסוד כי 
ה&#x27; אלהיך אל קנא. חקת הפסוקים: 
אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה: 
ענין הבאר, כבר נתבאר בפסוק ויקם מלך חדש. ונתבאר ג&quot;כ בזוהר וילך דף רפ&quot;ו ע&quot;א, 
וע&quot;ש. ועתה אבאר, ענין עלי באר ענו לה. כי נודע אצלינו, כי כל העליות, הם ע&quot;י שם בן 
מ&quot;ב, שהם בגימטריא ג&quot;פ י&quot;ד, שאוחזות במלכות הנקראת באר, ומעלים אותה למעלה, כמבואר 
אצלינו, בסדר אנא בכח וכו&#x27;, שבסדר קרבנות תפילת שחרית דחול, ובכונות נטילת ידים 
בפרשת עקב, בפסוק ואכלת ושבעת וגו&#x27;. והנה ג&#x27; מ&quot;ב יש, בג&#x27; הויו&quot;ת דע&quot;ב ס&quot;ג מ&quot;ה, שהם 
מ&quot;ב אותיות, שיש בכל הויו&quot;ה מהם, בפשוטה ובמלואה ובמלוי מלואה, ושלשתם בגימטריא 
קכ&quot;ו, כמנין ענ&quot;ו לה, ועי&quot;כ נעשית המלכות שם אדנ&quot;י ברבוע אחוריים פשוטים שלה, שהם 
ג&quot;כ בגימטריא קכ&quot;ו. וזש&quot;ה עלי באר ענו לה, כי ע&quot;י ג&#x27; מ&quot;ב הנזכר העולים בגימטריא 


ענ&quot;ו, על ידיהם עלי באר. וגם נתבאר זה היטב בפסוק ועתה יגדל נא כה ה&#x27; ע&quot;ש: 
עוד ירצה, כי ר&quot;ת עלי &#x27;באר &#x27;ענו &#x27;לה, הוא בע&quot;ל. כי הבאר היא הנקבה, המעלה מ&quot;ן 
שביסוד שבה לגבי דכורא, מ&quot;ד, שהוא הבעל שלה: 
(הגהה א&quot;ש, הלשון זה כבד הוא, באמרו לגבי דכורא מ&quot;ד. והכונה לומר, שהנקבה המעלה מ&quot;ן 
שביסוד שבה לגבי דכורא, שיש לו מ&quot;ד. שהוא הבעל שלה, כנלע&quot;ד: 
ולכן כתיב עלי, לשון נקבה, שתעלה מ&quot;ן. עוד ר&quot;ת &#x27;כרוה &#x27;נדיבי &#x27;העם הוא כנה, בסוד 
יסוד הנקבה, שנעשה ע&quot;י האבות כנזכר בפרשת וילך בזוהר. בסוד וכנה אשר נטעה ימינך, 
הוא אברהם, איש ימין, שהוא חסד, ועי&quot;כ נעשת מעין. (ע&quot;כ מזולתו): 
 


פרשת בלק
סימן כ&quot;ב: 
וירא בלק בן צפור את כל אשר וגו&#x27;: 
ראיתי לבאר כאן, ענין בלק ובלעם, שהיו קוסמים וחכמים, שאין כמותם בעולם. וכמ&quot;ש חז&quot;ל 
כי בבחי&#x27; אחת היה בלק טפל לבלעם. ובבחי&#x27; אחרת, היה בלעם טפל לבלק. וגם בזוהר האריך 
בענין בלק ובלעם, כי נקרא בלק בן צפור, ע&quot;ש חכמתו שהיה קוסם, ע&quot;י צפור א&#x27;: 
הגהה א&quot;ש, אני פרשתי בזוהר, כפי דבריהם, כי בן צפור, ירצה דדריש כן מלשון בינה שהיה 
מבין חכמתו מאמצעות אותו הצפור הנקס&quot;ם: 
גם ראינו תכלית שנאתם עם ישראל על חנם, משא&quot;כ בזולתם. זולתי עמלק, שגם הוא היה שונא 
גדול לישראל. ולכן רצוני לייסד ענין זה, על מאמר ספר הזוהר בפרשת בלק דף קצ&quot;ט ע&quot;ב 
שורה כ&quot;ג, וז&quot;ל, ודוד מלכא אמר, (תהלים ט&#x27;) כי הנה הרשעים ידרכון קשת כוננו חצם 
וגו&#x27;, ואע&quot;ג דהאי קרא וכו&#x27;, אמרו עמלק, ע&quot;ם ל&quot;ק, עמא דלקא לון וכו&#x27;. בלק, בא לק 
וכו&#x27;, בלעם, ב&quot;ל ע&quot;ם וכו&#x27;. מה אתוון אשתארו עמ&quot;ק, בלבל עמק דמחשבה דילהון, דלא 


ישלטון, ולא ישתארו בעלמא וכו&#x27; עכ&quot;ל: 
דע, כי כל דברים אלו מיוסדים, ע&quot;ד בחי&#x27; גלגול נשמותיהם, מהיכן נשרשו. הנה עמלק הוא 
בחי&#x27; פסולת הרע, שהוברר מן קין בן אדה&quot;ר, והוא בחי&#x27; אחת, מן ה&#x27; מיני ערב רב, 
שנתערבו בישראל, שהם, עמלקים, רפאים, כנזכר בזוהר בפרשת בראשית כי גם בערב רב, היה 
עירוב רע של קין ושל הבל. ולכן עמלק שונא גדול לישראל היה, וכמ&quot;ש למטה בפסוק ויסר 
קיני מתוך עמלק, כי הטוב שבקין, נברר ביתרו הנקרא חבר הקיני, הנפרד מקין, ר&quot;ל מן 
הרע של קין, שהוא עמלק: 
ובלק ובלעם, היו מעורבים משתים רעות, מן הרע של קין, ומן הרע של הבל, ולכן יש בכל 
אחד מהם ב&#x27; אותיות ב&quot;ל, מן הבל, וכמבואר לעיל בפסוק (שמות ב&#x27;) וירא מלאך ה&#x27; אליו 
בלבת אש מתוך הסנה, כי לא הוברר מן הבל, רק ה&#x27; אחרונה, והיא הטוב שבהבל, ונתנה 
במשה. וב&#x27; אותיות ל&quot;ב של הבל לא הובררו, והיה בהם הרע של הבל, ונתנו בבלק ובלעם 
בלב&quot;ל: 
גם בחי&#x27; הרע של קין שנתערב בהם, נרמז בשמותיהם, כי כבר אמרנו שהרע של קין הוא עמלק, 


והנה ג&#x27; אותיות הראשונות, שהם עמ&quot;ל, נתנו בבלעם, ואות ק&#x27; נשארה בבלק. ואמנם, עם 
היות שבלק ובלעם, יש בכל אחד מהם רע של קין ושל הבל, עכ&quot;ז עיקרו של בלק, הוא מן הרע 
של קין. ועיקרו של בלעם, הוא מן הבל: 
וענין בלק, נרמז בפסוק וירא בלק בן צפור, בן יתרו, שעליו נאמר (תהלים פ&quot;ד), גם צפור 
מצאה בית, אבי צפורה אשת משה, כנזכר בזוהר בפרשת בלק דף קצ&quot;ו ע&quot;ב. והטוב לקחו יתרו, 
ונעשה צפור טהורה. והרע נתן בזרעה והוא בלק, דמבני בנוי של יתרו הוה, כנזכר שם. 
וכבר נתבאר אצלינו כי הנשמה של קין, נתנה ביתרו. ורוח של קין, בשמואל הנביא: 
וענין בלעם, נתבאר אצלינו בכמה מקומות, איך עיקרו מן הבל, בסוד (דברים ל&quot;ג) ולא: 
קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ומנו בלעם. גם ביארנו 
בפסוק הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך, כי ר&quot;ת &#x27;היא &#x27;בנים &#x27;לנחור, הם הבל, 
לרמוז על לבן בן בתואל הארמי, שהוא מהבל, וכל משפחתו ג&quot;כ היו משם, כמבואר אצלינו 


בפרשת תשא, במעשה העגל. ובפרט במה שהודעתיך, כי לבן עצמו נתגלגל בבלעם: 
וצריך לידע, מה ערוב יש לבלק עם בלעם, הנה ביארנו בפסוק (בראשית כ&quot;ה) ותגנוב רחל את 
התרפים אשר לאביון כי בשליש אמצעי דת&quot;ת דזעיר, שהוא החזה, שבו התחלת גלוי האורות של 
יסוד דאימא, שם מאחורוי הוא מקום התחלת כתר דרחל, ובתוכו מתלבשים שתי עקביים דרגלי 
לאה ושם הוא בחי&#x27; התרפים וע&quot;ש באורך: 
אמנם הענין בקצור הוא זה, כי הנה נודע בסוד ענין הליכת ארבע אמות בארץ ישראל, כי גם 
הארת חו&quot;ג שביסוד דאבא, יוצאות עד לאה, ונודע, כי לאה היא ממלכות דאימא שבתוך זעיר, 
ונמצא כי יש בלאה אורות דאבא. והנה ראש לאה מכוון אחורי הדעת דזעיר אשר בתוכו יש 
יסוד דאבא, עם אורות חו&quot;ג שבתוכו. והיסוד עצמו מלובש תוך היסוד דאימא אשר גם בתוכו 
יש חו&quot;ג אחרות. והיסוד עצמו דאימא, מלובש תוך חלל אמצעי של גלגלת דז&quot;א, הנקרא דעת. 
ונמצא, כי כשיוצאים אורות דאימא אל לאה, צריכים לבקוע שתי מחיצות, שהם כלי היסוד 


דאימא, וכלי הראש דזעיר, ואח&quot;כ יוצאות לחוץ, ונכנסים בראש לאה, ומתפשטים בכל שיעור 
קומתה, וד העקבים שלה, המתלבשים תוך כתר דרחל כנזכר: 
והנה נתבאר שם בדרוש התרפים, כי להיות כאן מקום העקביים של לאה, אשר היא עצמה דין 
גמור, להיותה מן אורות מועטים, היוצאים מן מקום האורות המכוסים, ואינם יוצאים אלא 
ע&quot;י בקיעה כנזכר, ובפרט בחי&#x27; העקבים שבה, שהם דינים קשים, ולכן הקליפות מתאחזות שם, 
ואותם האורות הנזכר של אימא, שנתפשטו עד העקבים של לאה, שהם בוקעים ובולקים כתר ראש 
רחל, ונכנסים בתוכה כנז&#x27;, יוצא הארתם לחוץ, ונאחזים בהם החיצונים: 
ונמצא, כי בחי&#x27; האורות דאימא, שהם חלק המגיע אל שתי העקבים עצמם דלאה, הבולקים 
ונכנסים תוך ראש רחל, מה שיוצא מהם לחוץ אל החיצונים, הוא נקרא בלק. לשתי סיבות, 
אחת כפי הבנת הלשון, כי העקבים ההם בולעים ובוקעים ראש רחל, ונכנסים בתוכו, ואינם 
יוצאים אלא ע&quot;י בליקה הנזכר, וזהו בלק: 


הגהה א&quot;ש, מיסוד הנה ה&#x27; בוקק הארץ ובולקה וכו&#x27; (ישעיה כ&quot;ד): 
ועוד, כי הנה יתרו אביו של בלק כנז&quot;ל, הנה הוא בחי&#x27; היסוד עצמו דאימא, שהוא ג&quot;כ 
בחי&#x27; קין, כמבואר אצלינו במצות ולא ירבה לו נשים, כי היסוד דאימא נקרא אהי&quot;ה, וכולל 
ד&#x27; אהי&quot;ה הנודעים, שהם, ב&#x27; דיודי&quot;ן, ואחד דאלפין, ואחד דההי&quot;ן. וכלם בגי&#x27; יתר&quot;ו, 
(א&quot;ש, בזה האופן, ב&#x27; אהי&quot;ה דיודי&quot;ן בימטריא שכ&quot;ב, אהי&quot;ה דההי&quot;ן קנ&quot;א, אהי&quot;ה דאלפי&quot;ן 
קמ&quot;ו, סך הכל יתרו). ובלק הוא בנו נמשך ממנו, כנזכר והוא מאימא, אשר ממלכות שבה 
נעשת לאה, עד העקבים שלה. והנה הארות היוצאות מאורות דאימא שבז&quot;א אל לאה, הם ד&#x27; 
מוחין, ע&quot;ב, ס&quot;ג, מ&quot;ה, ב&quot;ן ושרשם נשארים בז&quot;א, והמלרים לבד יוצאים אל לאה, כנודע כי 
הנקבה רמוזה במלוי השם. והנה ד&#x27; מלוים הנז&#x27;, עם ד&#x27; כוללים שלהם, הם בגימטריא בל&quot;ק, 
כי בהם היה נאחז, בבחי תרין עקבים דלאה הבולקים ראש רחל. ובפסוק אשר מחזה שדי יחזה, 


יתבאר ענין זה ביותר לקמן: 
א&quot;ש, החשבון הוא, כי מלוי ע&quot;ב הוא מ&quot;ו ומלוי ס&quot;ג הוא ל&quot;ז, ומלוי מ&quot;ה הוא י&quot;ט, ומלוי 
ב&quot;ן הוא כ&quot;ו, וד&#x27; מלוים, יחד הם כלם קכ&quot;ח, וד&#x27; הכוללים הם קל&quot;ב, בגי&#x27; בל&quot;ק: 
ואמנם ענין בלעם, עיקרו מאורות דעת דאבא כנז&quot;ל, וזה ענינו, כי הנה אורות דאבא בצאתם 
לחוץ אל לאה, צריכים לבקוע ג&#x27; מחיצות, והם, יסוד דאבא, ויסוד דאימא, וראשו של זעיר, 
ואז מתגלים ונכנסים בראש לאה. וגם הם מתפשטים בכולה עד העקבים שלה, וגם הם בוקעים 
ויוצאים, וניתנים בכתר של רחל עצמה: 
והנה הכתר של רחל, הוא הנקרא מקום הבליעה, כי הוא מלביש את שתי העקבים של לאה, 
ובולעם בתוכו. והנה כל קומת רחל, היא נעשת מבחי&#x27; אורות מגולים, שמן החזה ולמטה, 
ולכן הוא יותר רחמים מן לאה. אבל במקום הזה הנזכר, נחשך האור שלה, לפי שיש שם כמה 
מחיצות של כלים, כי האור היוצא מיסוד דאימא, הנשלם בחזה ונגלה שם, ובוקע כלי הת&quot;ת 
דזעיר מאחוריו, ויוצא לחוץ להאיר ברחל, צריך שבתחלה יבקע מחיצת כלי הראש של רחל מצד 


אחוריים, הדבוק עם הגוף דזעיר כנודע. ואח&quot;כ צריך שיבקע עוד שתי מחיצות, של כל עקב 
ועקב משני עקבי לאה, אשר בתוך ראשה כנזכר, וכל עקב יש בו שתי מחיצות, אחור ופנים 
שבו. ואח&quot;כ מחיצת הכלי ראש רחל מצד הפנים, ואז יוצאים האורות ההם אל כתר דרחל, אשר 
מצד הפנים שלה, ובהכרח הוא שמתמעט ונחלש כח האורות ההם למאוד, ולכן נאחזים בהם 
החיצונים. ובפרט עם סעם אחר שנתבאר אצלינו בענין עץ הדעת, כי במקום שאורות דאימא 
נגלים מחוץ לנרתקם, שם נאחזים החיצונים. ולכן אותה ההארה המגיע אל הכתר עצמו דרחל, 
אשר בתוכו מובלעים ב&#x27; עקבים דלאה, יצא ממנה הארה לחוץ אל החיצונים, והוא מקום אחיזת 
בלעם, ע&quot;ש הכתר דרחל הבולע עקבי לאה. ואמנם עיקרו של בלעם, הוא מאורות דאבא שנכנסו 
בלאה, ונתפשטו עד כתר דרחל כנזכר. הרי כי בלק הוא מאורות דאימא שבעקבי לאה, ובלעם 
הוא מאורות דאבא שבכתר דרחל: 
ונלע&quot;ד חיים, כי בזה יובן היות בלק כלול מקין והבל, וכן בלעם. כי הרי בשני העקבים 


דלאה, יש אור או&quot;א. וכן בראש רחל. אלא שעיקר עקבים דלאה, מאורות דאימא. ועיקר כתר 
דרחל, מאורות דאבא, כנלע&quot;ד: 
ובזה תבין, איך בלק היה קוסם, ובלעם הוא נחש, כנזכר בזוהר והטעם הוא, כי הנחש אין 
כחו אלא בפיו, וכן בלעם שעיקרו מן הבל כנז&quot;ל, והוא הבל הרע, היוצא מן הפה. אבל בלק 
עיקרו מן קין, שהוא מאימא, שהוא בחי&#x27; מעשה, כמו שידעת בענין ל&quot;ב אלהי&quot;ם דבראשית, 
דאבא אומר ואימא עושה. והקסם הוא ביד, וכמש&quot;ה וקסמים בידם, כי בלק היה יותר בקי בהם 
מבלעם: 
ונלע&quot;ד חיים ששמעתי ממורי ז&quot;ל, כי בלע&quot;ם בגימטריא קמ&quot;ב, כמנין הוי&quot;ה ואהי&quot;ה, הוי&quot;ה 
ואדנ&quot;י, עם ד&#x27; כוללים שלהם. והוא ע&quot;ש שהוא לוקח הארות ז&quot;א, הנקרא הוי&quot;ה, היוצאות 
ללאה, הנקרא אהי&quot;ה. והארותיו של ז&quot;א הנזכר, שהם שתי ההוי&quot;ת, היוצאות אל רחל, הנקראת 
אדנ&quot;י: 
עוד צריך שתדע, ענין קין והבל, כדי שממנו יתבאר כמה עניינים בפרשה זאת. הנה נתבאר 
לנו, כי ב&#x27; מיני אורות הם בכל מקום, והם, אור פנימי, ואור מקיף, והמקיף גדול מן 


הפנימי, ולכן המקיף נקרא אהי&quot;ה, והפנימי נקרא הוי&quot;ה. גם ידעת ענין ה&#x27; גבורות הנקרא 
מנצפ&quot;ך, המתפשטים בה&#x27; מקומות פרטיים, כנז&#x27; באדרת נשא דף קל&quot;ז ע&quot;ב, וז&quot;ל, תאנא חמש 
גבוראן אינון בהאי ז&quot;א וכו&#x27;, ומתפשטן, בחוטמוי, בפומא, בדרועוי, בידין, באצבען. גם 
ידעת, כי ה&#x27; גבורות אלו, הם ה&#x27; אותיות אלהים: 
והנה קין והבל כוללים ה&#x27; גבורות אלו, וזהו מ&quot;ש באדרת נשא, ותנא בצניעותא דספרא, בעא 
עתיקא למחזי אי אתבסמו דינין, ואתדבקו תרין אילין דא בדא, ונפקו קין והבל וכו&#x27;. 
והבה שתי הגבורות הראשונות, המתפשטות בהוטמא ובפומא, הם בחי&#x27; הבל, כי משם יוצא הבל, 
כנזכר שם באדרת האזינו דף רצ&quot;ד ע&quot;ב, ענין ההוא קול דנטיף באודנין, ומתמן נחית 
לחוטמא, ומתמן לפומא. וז&quot;ס (במדבר ב&#x27; י&#x27;) ויחר אף ה&#x27; בם וילך, ואש מפיו תאכל ונודע, 
כי כל הבל הוא בחי&#x27; אור מקיף, כי ביוצאו מן הפה הוא מקיף את כל הגוף, שהם ז&quot;ת. וז&quot;ס 
מ&quot;ש באדרת נשא דף קל&quot;ד ע&quot;א, ובהאי אתרחיצו אבהתנא לאלתבשא, בהאי רוחא דנפיק מפומא 


וכו&#x27; גם בו מתלבשים נביאי מהימני, שהם למטה מן האבות, והבן זה. ולהיות כי הבל שהוא 
משה, שרשו משתי גבורות, ממם סתומה ופ&#x27; פשוטה דמנצפ&quot;ך, אשר בחוטמא ובפומא, והם 
בגימטריא ק&quot;ך, לכן חי מרע&quot;ה ק&quot;ך שנה, ונאמר עליו (בראשית ו&#x27; ג&#x27;) בשגם הוא בשר והיו 
ימיו מאה ועשרים שנה כנודע: 
ושתי גבורות אלו, הם שתי אותיות מ&quot;י של אלהי&quot;ם, כמבואר אצלינו בענין מעשה העגל וג&#x27; 
אותיות אלה הם ג&#x27; גבורות האחרות שהם נצ&quot;ך, והם, נון פשוטה צורת הזרוע. ך&#x27; פשוטה, הם 
כף היד. ץ&#x27; פשוטה, הם האצבעות הפשוטים. וג&#x27; אותיות צנ&quot;ך, הם בגימטריא קין, כי משם 
היה שרשו, כי כולם הם בחי&#x27; מעשה הנעשים בידים כנודע, ואין שם מקום פתוח לצאת הבל 
שלהם לחוץ כלל, כי אורותיהם סתומים שם, ולכן קין הוא בחי&#x27; אור הפנימי: 
ובכל ההקדמות הנז&quot;ל נבא אל ביאור הכתובים, ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ 
וגו&#x27;: 
הענין הוא, כי ב&#x27; בחי&#x27; היו בישראל, אחד, הם ישראל עצמם, אשר בדור ההוא, כי שרשם הוא 


ניצוצות משה, הבא מן הבל, כמבואר אצלינו בענין דור המדבר, בפסוק ויקם מלד הדש על 
מצרים. הבחי&#x27; הב&#x27;, הם הערב רב, הנקראים עם סתם, והם מן הרע אשר בקין כנז&quot;ל. וכנגדם 
אמר, ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, שהם הערב רב, הנקראים רב. ואמר ויקץ מפני 
בני ישראל עצמם שהם מן הבל: 
וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה וגו&#x27;: 
הנה בלעם, כחו בנחש, כי הוא מן הבל המקיף, ואין כחו אלא בפיו. אבל בלק מן קין, בחי&#x27; 
המעשה, שהוא הקסם, כי הוא מן גבורות דרועין וידים ואצבעות, ולכן כתיב וקסמים בידם. 
ובלק היה רוצה, שבלעם שהוא בחינת ההבל, שהוא אור מקיף, שנקרא אהי&quot;ה, שיקללם מבחי&#x27; 
שרשו הנאחז שם. ולכן נרמזו ב&quot;פ שם אהי&quot;ה הנזכר האחד, בר&quot;ת &#x27;השור &#x27;את &#x27;ירק דהשדה, 
שהוא האי&quot;ה. והשני, בס&quot;ת ולכ&quot;ה נ&quot;א קב&quot;ה ל&quot;י, שהוא האה&quot;י. ושניהם בהפוך צרופי שם 
אהי&quot;ה, המשתנה לי&quot;ב צירופים כנודע. ובלעם היה רוצה לקללם מבחי&#x27; בלק, הנאחז באור 


הפנימי, והוא שם הוי&quot;ה. ולכן נרמז בדברי בלעם, ג&#x27; צרופי שם הוי&quot;ה, וכלם בהפוך, 
האחד, בס&quot;ת לינ&quot;ו פ&quot;ה הליל&quot;ה והשיבות&quot;י, שהוא והה&quot;י. הב&#x27;, בס&quot;ת לכ&quot;ה קב&quot;ה ל&quot;י אות&quot;ו 
שהוא ההי&quot;ו. השלישי, בס&quot;ת טוב&quot;ה א&quot;ו רע&quot;ה מלב&quot;י, שהם הוה&quot;י. והענין הוא, במה 
שהודעתיך בדרושי שמות הספירה איך בעולם הבריאה, שם הם בחי&#x27; אהי&quot;ה והוי&quot;ה כדרך 
צרופיהם, ולהיות כי שליטת החיצונים מתחיל מן הבריאה ולמטה כנודע, לכן משם היה רוצה 
לקללם: 
(מזולתו) עוד ירצה, וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה, הנה שלחן, תרגומו פתורא. 
לרמוז, כי מה שעלה בדעתו של בלק להלחם בישראל, היה כקרח שחלק עם משה, לפי שעינו 
הטעתו, שראה שמואל עומד מזרעו. וכן בלק ראה בקסמיו כי דוד מלך ישראל וזרעו, עתידים 
לצאת מרות המואביה, בת מלך עגלון, שהוא מבני בניו של בלק, כנזכר בס&quot;ה. והנה מלכות 
בית דוד, זכו ליטול כתר מלכות, שהוא רמז אל זר זהב שעל השלחן שבמקדש, הנקרא פתורא. 


וזהו מה שרמז בלק לבלעם, שלא יתפחד מלהתקוטט עם ישראל, המנצחים לכל האומות, כמש&quot;ה 
(שמות ט&quot;ו י&quot;ד) שמעו עמים ירגזון וגו&#x27;. אבל יכול הוא לנצחם, ולא יפול בידם, כי הרי 
עתידים כל זרע מלכי בית דוד לצאת ממנו: 
פתורה אשר על הנהר, הנה נהר ירמוז אל יסוד. ופתורה שהיא שלחן, שהיא מלכות, והנה 
בסטרא דקדושה, הזכר גובר על הנקבה. אבל בסטרא אחרא, הנקבה גוברת על הזכר, וזהו 
פתורה אשר על הנהר, ר&quot;ל, פתורה שהיא הנקבה, גוברת על הזכר, שהוא נהר. כמ&quot;ש בזוהר 
פרשת פנחס על יותרת הכבד, וע&quot;ש. וזש&quot;ה, ארץ בני עמו לקרא לו, כי שם בסט&quot;א הוא כן, 
ולא בקדושה הנקראת ארץ ישראל. (מזולתו). ותרא האתון את מלאך הן וגו&#x27;: 
הנה נודע מ&quot;ש חז&quot;ל, שרמז לו ענין שבועת לבן עד הגל הזה וגו&#x27;. והנה ביארנו כי לבן 
נתגלגל בבלעם, ונמצא עובר על שבועת עצמו. וזהו הטעם שנענש, ולא האריך ימים, ומת בן 
ל&quot;ג שנה. כמ&quot;ש רז&quot;ל, על פסוק אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם. וכן נמצא כתוב בספרו 


דבלעם, דהוה בר ל&quot;ג שנה, כד קטל יתיה פנחס קנאה: 
ויאמר אליו מלאך ה&#x27; על מה הכית את אתונך זה וגו&#x27;: 
חז&quot;ל אמרו, שבקש לעקור שלש רגלים מישראל, ואין בדברים אלו יחס עם כונת בלעם כפי 
הפשט. אבל הענין יובן עם הנז&quot;ל, כי הנה שלשה הרגלים, הם ג&#x27; האבות כנודע, ועליהם 
אמרו באדרת נשא כנז&quot;ל ובהאי אתרחיצו אבהתנא לאתלבשא, בההוא רוחא והבל דנפק מן פומא 
עילאה. ובהיות בלעם מקללם בפיו, מבחי&#x27; הבל הזה, נמצא שהיה עוקר ג&#x27; האבות המתלבשים 
בה הנקרא שלשה רגלים: 
ובזה תבין מ&quot;ש בס&quot;ה בפרשת בראשית בהקדמה, על פסוק אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי, כי 
בשלשה רגלים שהיו ישראל עולים לירושלים, היו מעלים שלשה אותיות אלה של האלהים, 
לחברם עם מ&quot;י של אלהי&quot;ם. וכבר נתבאר לעיל, כי ג&#x27; אותיות אלה, הם ג&#x27; גבורות, שמהם 
שרש קין. וכמו שנתבאר בענין מעשה העגל, בענין אלה אלהיך ישראל, וע&quot;ש. וישם ה&#x27; דנר 
בפי בלעם ויאמר שוב: 
אל בלק וגו&#x27;: 


הנה ר&quot;ת &#x27;אל &#x27;בלק &#x27;וכה &#x27;תדבר הוא אבות, ר&quot;ל, כי בלעם כונתו היה, לעקור התלבשות ג&#x27; 
האבות, בהבל העליון דפומא עילאה כנזכר, ולכן נרמזו פה כמה פעמים, שנאמר בלשון הזה, 
להורות, כי אדרבא, מבחי&#x27; האבות יתברכו ישראל, על כרחו של בלעם, ואין ההבל העליון 
נמסר ברשותו לקללם. הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה: 
הנה ר&quot;ת &#x27;הנה &#x27;ברך &#x27;לקחתי, הוא הבל, לרמוז כי שרשו מן הבל. אמנם מוכרח הוא לברכם 
מהבל העליון ההוא: 


</div>
