# שער הפסוקים — סימן כ"ד:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-6f90e09744b1/1/34/)

<div lang="he" dir="rtl">

סימן כ&quot;ד: 
נאם שומע וגו&#x27; אשר מחזה שדי יחזה נפל: 
ר&quot;ת &#x27;שדי &#x27;יחזה &#x27;נפל הוא שי&quot;ן. וידעת, כי הוא סוד השי&quot;ן. עוד ירצה, כי כבר ביארתי 
למעלה, כי שרש בלעם הוא מהארות היוצאות מן אבא דרך לאה ועוברות מן העקבים שלה עד 
כתר דרחל, אשר כנגד החזה דז&quot;א, ומשם נאחזים החיצונים, שהיא קליפת בלעם. וביארנו 
הטעם הוא, לפי ששם התחלת גלוי האורות של החסדים דאימא, היוצאות מפי היסוד דאימא 
הנשלם שם. והנה היסוד בכל מקום, אעפ&quot;י שהוא יסוד דאימא, נקרא שד&quot;י כנודע. וכצאת 
הארותיו לחוץ אל רחל, שם שד&quot;י שהוא שורש האורות נשאר בז&quot;א, והארתו היוצאת לרחל 
נוקביה, חלוף שד&quot;י בא&quot;ת ב&quot;ש בק&quot;ם, והוא הנקרא מחזה שד&quot;י, ר&quot;ל, גלוי והוראת שדי, ולא 
הוא עצמו. ובלעם הנאחז בכתר דרחל, היה רואה מחזה שדי, ולא שדי עצמו. ובזה תבין טוב 
טעם, היות בלעם בגי&#x27; בק&quot;ם, והבן זה. ונתחלקו שתי אותיות ל&quot;ע, שהם בגימטריא ק&#x27;, 
להורות מקום אחיזתו, שהוא בכתר דרחל, אשר בו מובלעים עקבי לאה כנודע. ולכן נקרא 


בלעם, ולא בק&quot;ם לרמוז ב&#x27; הבחי&#x27; יחד: 
הגהה א&quot;ש, נלע&quot;ד, שהם שליש לרחל, כנגד ל&#x27;. וב&#x27; שלישים ללאה, כנגד ע&#x27;. או ירצה, ל&#x27; 
ללאה, כנגד ג&#x27; ראשונים. וע&#x27; לרחל, כנגד ז&#x27; תחתונות: 
ועתה צריך לפרש, ענין מ&quot;ש חז&quot;ל במדרש, וגם בזוהר פרשה בלק דף ר&quot;ח ע&quot;ב, כי מש&quot;ה אשר 
מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים, על עזה ועזאל אתמר וכו&#x27;. דע, כי עזה ועזאל, הם שני 
מלאכים, הנשרשים ונבראים, מאותם ב&#x27; האורות, היוצאות משתי עקבים דלאה, שבתוך כתר 
דרחל, שמשם אחיזת בלק כנז&quot;ל, שהם תכלית הדינים, ויוצא הארותם לחוץ. ועזה נעשה מן 
עקב ימין, ועזאל מהארת עקב שמאל. והנה בלעם, אינו מבחף הארת העקבים עצמם, אלא מהארת 
כתר דרחל, הבולע בתוכו הארת ב&#x27; העקבים כנז&quot;ל. ולכן גם הוא היה למד מעזה ועזאל כל 
חכמתו, וינק מהם. ע&quot;ד כתר דרחל, שיונקת מן העקבים דלאה. ולהיות הארות עזה ועזאל 
נגלים בזה המקום, לכן נקרא מחזה שדי: 
ובזה יתבאר ענין מאמר רז&quot;ל במדרש, וגם בזוהר פרשת בראשית דף ל&quot;ה ע&quot;א, כי עזה ועזאל, 


הם שקטרגו על בריאת אדה&quot;ר, והפילם הקב&quot;ה ממקום קדושתם. ועליהם נאמר, (בראשי&#x27; ו&#x27; ד&#x27;) 
הנפילים היו בארץ. ופשוט הוא, כי לא לחנם היו אלו מקטרגים על בריאתו, יותר משאר 
המלאכים. והטעם הוא, כי זו&quot;ן היו בתחלה אב&quot;א, ואז הם לאה ורחל זו למעלה מזו, באופן 
הנז&quot;ל, כי שתי עקבי לאה, מתעלמים תוך כתר דרחל. ואז עזה ועזאל יונקים משם כנזכר. 
וכשעלה ברצונו לברא אדם וחוה, היה, כדי שע&quot;י מעשיו, יתקן את הנקבה, באופן שיחזרו 
פב&quot;פ, ויזדווגו יחד, בסוד (שם ב&#x27; ה&#x27;) ואדם אין לעבוד את האדמה. והנה בהיות זו&quot;ן 
פב&quot;פ, אין עקבי לאה תוך כתר דרחל, וכל אותם ההארות, שהיו יוצאות מעקבי לאה אל כתר 
דרחל, אשר משם היו נאחזים עזה ועזאל, היו עתה מתבטלות משם, ויוצאות דרך צד פנים, כי 
שם עומדת רחל, ושם אין מקום אחיזה אל החיצונים, כנודע שאין אחיזתם אלא באחור. ועזה 
ועזאל היו הארותיהם מתבטלות, בבריאת אדם. ולכן היו מקטרגים בבריאתו, מפני הנזק 


המגיע להם בבריאתו: 
ודע, כי עזה צריך להיות בה&quot;א ולא באל&quot;ף. ושמעתי משם מורי ז&quot;ל, כי הוא בגימטריא 
אדנ&quot;י, עם מספר י&quot;ב אותיות המלוי. ואמנם שאר אורות היוצאות לצד אחור, אינם מתבטלות, 
זולתי זו, לפי שאינה יוצאת אלא בהיות עקבי לאה תוך כתר דרחל. ובחזרתה בפנים, 
מתבטלות שאר האורות דעזה ועזאל: 
הגהה א&quot;ש, מוכרח הוא להיות באל&quot;ף ולא בה&quot;א כפי החשבון הזה, וגם הוא בכולל שהוא ע&quot;ח. 
עוד נוכל לומר, אפילו אם יהיה בה&quot;א, באופן זה, כי תחלה נמנה ד&#x27; אותיות אדנ&quot;י 
הפשוטות, ואח&quot;כ תמנה י&quot;ב אותיות המלוי, ואח&quot;כ אדנ&quot;י במלואו שהיא ס&quot;ה, סך הכול פ&quot;א, 
וע&quot;ה היא פ&quot;ב, כמנין עז&quot;ה בה&quot;א, כנלע&quot;ד: 
ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו וגו&#x27;: 
הנה ספור ספוק כפיו, נראה ללא צורך. אבל הוא להורות, מש&quot;ל כי בלק הוא מבחי&#x27; קין, 
שהם גבורות כפות הידים והאצבעות והזרועות, והם סתומות, ואין הבל יוצא משם, וסופק את 
כפיו מרוב דאגתו, על כי אין כח בשרשו לקלל את ישראל, אלא בבלעם שהוא בחי&#x27; הבל 


העליון, וגם הוא אינו רוצה. ולכן א&quot;ל ועתה ברח לך אל מקומך. ובזה יתבאר מאמר בספרא 
דצניעותא, והובא באדרת נשא דף קל&quot;ד ע&quot;ב, ובריש אדרת האזינו דף רפ&quot;ח ע&quot;ב, וז&quot;ל, ועל 
האי איקרי ברח לך אל מקומך וגו&#x27;. פי&#x27;, כי בחי&#x27; הבל זה היוצא מן הפה, הוא אור מקיף, 
ושורשו נמשך מן ההוא רישא עילאה דלא אתיידע, הנקרא עתיק יומין, שהוא מקיף על הכל, 
ומשם נמשך האור ברישא דא&quot;א עד פומיה, וחוזר לצאת משם להיות אור מקיף אל ז&#x27; תחתונות 
דאריך כנז&quot;ל. וכיון שבלעם לא היה רוצה להמשיך ההבל ההוא מן פה העליון לקלל ישראל, 
אלא אדרבא המשיכו לברכם, א&quot;כ ברח לך אל מקומך העליון, והתעלם שם למעלה ברישא עילאה, 
ולא תתפשט דרך הפה לברך את ישראל: 
נאם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון וגו&#x27;: 
(מזולתו) זה יובן במש&quot;ל, כי בלעם הוא בחי&#x27; הרע של משה, ולכן באומות העולם קם, ומנו 
בלעם. והנה משה הוא מן הדעת העליון דז&quot;א אשר ביסוד דאבא, ולכן נקרא עליון. עוד ירצה 


קרוב אל האמור, כי כבר ידעת, כי בלעם הוא מהקליפה שכנגד הדעת, וז&quot;ש ויודע דעת 
עליון. והנה בניו יונוס ויומברוס, גם הם מן הדעת, והם היו ראשים של הערב רב, ולכן 
ערב רב בגימטריא דעת. (ע&quot;כ מזולתו): 
נאם בלעם בנו בעור וגו&#x27;: 
גם זה יובן כמש&quot;ל בפרשת תשא במעשה העגל, כי בעור, בנו של לבן, ואביו של בלעם. נמצא, 
כי אעפ&quot;י שבלעם בן בעור הוא, עכוז בעור הוא בנה בהיותו בלעם בתחלה בבחי&#x27; לבן, כי 
לבן הוא עצמו בלעם, ולזה כתיב בנו בעור, ולא כתיב בן בעור: 
אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב וגו&#x27;: 
כבר ידעת מ&quot;ש בפרשת בראשית, בענין אותם הז&#x27; היכלות, איך מכלהו נחית לתתא, עד דמטי 
לחד כוכבא משבעה כוכבי לכת, ואותו הכוכב הנרמז כנגד היכל הרצון, שהוא בחי&#x27; הת&quot;ת, 
הנקרא יעקב כנודע, הוא הנקרא כוכב סתם, הששי משבעה כוכבי לכת, וזהו דרך כוכב מיעקב. 
וירא את הקני וגו&#x27;, וישא משלו ויאמר: 
אוי מי וגו&#x27;: 
כבר הודעתיך בפסוק כי שבעתים יקם קין, כי הרוח הטוב של קין, נתגלגל בשמואל הנביא 


ע&quot;ה. ונשמה הטובה של קין, נתגלגלה ביתרו. וז&quot;ש וירא את הקני הוא יתרו, ויאמר איתן 
מושבך, שזכית לקחת נשמה הטובה של קין, מה שלא זכיתי אני ליקח הטוב של הבל, אעפ&quot;י 
שהייתי חבירך בעצה לפני פרעה כנודע. אבל עכ&quot;ז ושים בסלע קנך, ר&quot;ל, כי הרוח בא מן 
מטטרו&quot;ן, שנקרא סלע, והוא במטטרו&quot;ן שבבריאה, ואתה טפל אל שמואל, שזכה אל הרוח הנקרא 
סלע, ולכן ושים בסלע קנך, כי יותר תקן שמואל את רוחו של קין, ממה שתקנת אתה את 
הנשמה של קין, אע&quot;פ שהיא יותר עליונה מן הרוח. ואז הזכיר גם את שמואל דרך רמז, וז&quot;ש 
וישא משלו ויאמר, או מי יחיה משומו אל, והוא חסר ו&#x27;, וקרינן ביה משמואל: 
והענין הוא כמש&quot;ל, כי הרע של קין, הוא עמלק, כי לכן אמר שאול אל הקיני, (ש&quot;א ט&quot;ו 
ו&#x27;) סורו רדו מתוך עמלקי, פן אוסיפך עמו. ושמואל שהוא הטוב של קין, הוא שצוה לשאול 
ולישראל, למחות את זכר עמלק, שהוא הרע של קין, ועל ידו נהרג עמלק ואגג מלכם, כמש&quot;ה 


(שם ט&quot;ו ל&quot;ד) וישסף שמואל את אגג וכו&#x27;: 
והנה למעלה כתיב, וירא את עמלק, ואח&quot;כ הזכיר את יתרו, שהוא הטוב שבנשמת קין, ואח&quot;כ 
הזכיר את שמואל, שהוא הטוב שברוחו של קין, ונתקן יותר מיתרו. ולכן בידו נמסר הרע 
הנקרא עמלק, ועליו כתיב, אוי מי יחיה משמו אל, שהוא עמלק מבחי&#x27; ידי שמואל. והנה נדב 
ואביהוא, הם רוח ונפש של קין, מבחי&#x27; הטוב, ושניהם נתגלגלו בשמואל הנביא, כמבואר 
בשער הגלגולים: 
אמר שמואל, הואיל ואתא לידן ענין הגלגולים, אכתוב כאן ענין אחד מדרוש הגלגולים 
בפרשה זאת, בפסוק מי מנה עפר יעקב: 
שם מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל: 
ענין ומספר את רובע ישראל, שנקרא מספר ורובע, נתבאר בשער רוח הקדש, בענין היחודים, 
ביחוד אחד המיוסד בציור שם שדי, ושם יתבאר לך ענין מ&quot;ד, שהם בבחי&#x27; אור, איך נמשכים 
מן ד&#x27; יודי&quot;ן דהוי&quot;ה דע&quot;ב דיודי&quot;ן, ויורדים עד היסוד דז&quot;א, הנקרא מספר, כנזכר בסבא 
דמשפטים, על זה הפסוק. ונמצא, כי המספר הוא אשר מנה את רובע ישראל, היא אותה הטיפה, 


הנמשכה בו, ונכללת מארבעה יודי&quot;ן הנז&#x27;: 
ואמרו תמות נפשי מות ישרים, כבר ביארנוהו בביאור מאמר אחד מס&quot;ה, בפרשת בלק, בענין 
בלעם, שאמר הרשב&quot;י ע&quot;ה לר&quot;א בריה, מכאן ולהלאה, קב&quot;ה עבד ביה מה דעבד בההוא חייבא, 
ועליה ועל דדמי ליה כתיב, (משלי י&#x27;) ושם רשעים ירקב, ע&quot;ש בביאורנו, אל המאמר ההוא 
בש&quot;ב, שער מאמרי רשב&quot;י דף קמ&quot;ח ע&quot;א. והענין הוא בקיצור, במה שנתבאר למעלה, כי בלעם 
הוא הרע של הבל, ומשה הוא הטוב של הבל. ונודע כי בהיות הכסף נצרפת ע&quot;י העופרת, שהיא 
הקליפה אשר היא שואבת הסיגים של הכסף, מוכרח הוא שישארו איזו ניצוצות כסף, מעורבות 
עם הסיגים, באותה העופרת, וחוזרים הצורפים לצרף העופרת ההוא, ומוציאים מתוכו כל 
ניצוצות הכסף. ועד&quot;ז כשנצרף הטוב של משה, מתוך הרע של בלעם, בהכרח נשארו בו קצת 
ניצוצות טובות, משרש מרע&quot;ה, והם מוכרחות לצאת ולהתברר משם, ע&quot;י מיתות רבות וגלגולים 
כנודע. וענין הקדמה זו, היא בכל בחי&#x27; נשמות וזכרהג: 


ובכח הניצוצות ההם של שרש משה, היה משיג כל אותה ההשגה הגדולה, שעליה היה משבח עצמו 
ואומר, נאם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון וכו&#x27; כנז&quot;ל, ואין ספק שאם דבריו אלה לא 
נתקיימו, לא היו נאמרים בנבואה, גם לא היו נכתבים בתורה, כמ&quot;ש תמות נפשי מות ישרים 
ותהי אחריתי כמוהו: 
וכל הענין יובן, במה שהודעתיך כי משה הרג את המצרי, שבו היתה נפש הרע של קין 
מגולגלים בה והיה בו ג&quot;כ ניצוצות טובות, ורצה משה שהוא הבל אחיו לתקנו ע&quot;י הגלגול, 
והמיתו בשם המפורש, של שם בן מ&quot;ב, להעלות נפשו אל הקדושה. אבל בלעם, שטמא עצמו בנחש 
ובקסם, ובשכבת זרע, ובבעילת אתונו כנזכר בזוהר, ונטמא בתכלית, לא רצה פינחס שהוא 
משרש קין, להמיתו בשם המפורש, רק בחרבו הטמאה, שהיה ע&quot;ז בצורת נחש חקוק עליו, כמ&quot;ש 
בזוהר בפרשת בלק על פסוק ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב וע&quot;ש. ונמצא, כי גופו מת 
בדרך הטומאה. אבל נפשו נתגלגל, בחרבו הטמאה, אח&quot;כ בזרע ישראל, הנקראים ישרים, ע&quot;ש 


ישראל כנודע, ואז נתקנה. וזהו תמות נפשי מות ישרים, כי ניצוצות טובות המעורבות 
בנפשו, יתגלגלו בישראל, ואז ימותו מיתת ישרים, משא&quot;כ בגופו כנזכר: 
והנה נתבאר אצלינו כי לבן נתגלגל ג&#x27; גלגולים, כנגד ג&#x27; אותיות שבשמו, והם, &#x27;לב&quot;ן, 
&#x27;בלעם, &#x27;נבל הכרמלי. ונמצא כי אחרית גלגולו, שהיא בפעם השלישית, בסוד הן כל אלה 
יפעל אל וכו&#x27;, היתה כמוהו של ישראל, והוא גלגולו בנבל הכרמלי. ולכן גם נבל הם 
אותיות לבן בהפוך גמור. ולפי שנבל מת בעשרת ימי תשובה, במוצאי יום הכפורים, כמ&quot;ש 
רז&quot;ל והיא מיתת ישרים, כנודע כי מי שמת במוצאי יום הכפורים, סימן יפה לו. וזהו תמות 
נפשי מות ישרים. ועיין במה שנבאר בפסוק, (ירמיה י&quot;ז) קורא דגר וכר, ובאחריתו יהיה 
נבל, שז&quot;ס ותהי אחריתי כמוהו: 
גם רמז בפסוק הזה, ענין גלגולו של נבל, כי נתגלגל בברזלי הגלעדי, שמתחיל באות ב&#x27; של 
נבל, ושם נתקן יותר. וכנגד מה שאמר (ש&quot;א כ&quot;ה י&#x27;) היום רבו עבדים המתפרצים וכו&#x27;, 


ולקחתי את טבחתי ואת מימי וכו&#x27;, כתוב בברזלי (ש&quot;ב י&quot;ט ל&quot;ד) והוא כלכל את המלך 
בשיבתו במחנים, והיה אוהב נאמן לדוד. וכנגד גלגול בלעם בנבל, שאז התחיל להתגלגל 
בזרע ישראל, כתיב תמות נפשי מות ישרים. וכנגד גלגולו האחר בתיקון נוסף בברזלי 
הגלעדי, שיצא ממנו כמהם בנו, שהלך וישב עם דוד הע&quot;ה כנזכר, כתיב ותהי אחריתי כמוהו, 
כי כמוהו וכמהם, אותיותיהם שוות וקרובות זו לזה: 
אמר שמואל, אעפ&quot;י שדברי הרב ז&quot;ל כנתינתם מסיני, ואינם צריכים חזוק, עכ&quot;ז בס&quot;ד, נלמד 
בגזרה שוה, דקרא נאמר בנבל, (שם) ואיש במעון והאיש גדול מאד, ונאמר בברזלי (ש&quot;א שם) 
וברזלי זקן מאד וכו&#x27;, כי איל גדול הוא מאד, גזרה שוה גדול גדול. ועוד, כי בנבל שהוא 
הראשון, אמר והאיש גדוש מאד, ובברזלי נאמר כי איש גדול הוא מאד, כלומר מאותו 
הגלגול. האמנם אי קשיא לי, הוא שהרי שניהם היו בדור אחד בימי דוד הע&quot;ה, ואפשר לתרץ 
שהגלגול הזה, הוא בסוד עיבור בחיים, כמ&quot;ש ביתרו ובקרח וכו&#x27;. ותכף במות נבל, נתגלגלה 


נפשו בברזלי, כדי שתתקן מה שפגם בהיותו בזמן נבל, כן נלע&quot;ד זה נשמט מלמעלה: 
 
פרשת פנחס
סימן כ&quot;ו: 
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו&#x27;: 
הנה שלשה קנאות, נזכרו בפסוק זה, והם, בקנאו, א&#x27;. קנאתי, ב&#x27;. בקנאתי, ג&#x27;. והם אלו 
אהי&quot;ה במלוי ההי&quot;ן, בגימטריא קנ&quot;א. ושם אהי&quot;ה בריבועו, כזה, א&quot;פ א&#x27;, ה&quot;פ ה&#x27;, י&quot;פ 
י&#x27;, ה&quot;פ ה&#x27;, בגימטריא קנ&quot;א. ושם אלהי&quot;ם ואדנ&quot;י, בגימטריא קנ&quot;א וסימנם, (שיר י&#x27; י&quot;א) 
אל גנ&quot;ת אגוז ירדתי וכו&#x27;, ג&quot;פ קנ&quot;א, בגימטריא גנ&quot;ת: 


סימן כ&quot;ז: 
ותקרבנה בנות צלפחד וגו&#x27;: 
דע, כי צלפח&quot;ד הוא שורש הגבורות, ולכן יש בו אותיות צ&quot;ל פח&quot;ד. וה&#x27; בנותיו, הם הה&#x27; 
גבורות. ואלו הם אותם הה&#x27; גבורות הנשארות ביסוד דז&quot;א, ואינם הולכות אל המלכות, אבל 
באות גבורות אחרות מחדש, וניתנים אל המלכות, כנודע. ולכן היה מרע&quot;ה מסופק, אם היה 
להם חלק ונחלה בארץ, שהיא המלכות. והשיב לו הקב&quot;ה, שכיון שהם מאירות במלכות, ראויות 
הם ליטול חלק בארץ. והנה ה&#x27; גבורות האלה השלשה מהם הם נמתקות ע&quot;י החסדים. והשנים 
אינם נמתקות כנודע. והנה הג&#x27; הנמתקות, הם חגלה מלכה תרצה. כי חגלה פי&#x27; חג לה לפי 
שהיא מתוקה, גם מלכה שמה מורה עליה. גם תרצה מלשון רצון וחסד והשנים שאינם נמתקות 
הם מחלה ונועה. מחלה כמו מ&quot;ח ל&quot;ה, מלשון (בראשית ז&#x27; כ&quot;ג) וימח את כל היקום. נועה, 
מלשון (ישעיה כ&quot;ד י&quot;ז) נוע תנוע ארץ: 


סימן כ&quot;ח: 
עולת שבת בשבתו על עולת התמיד: 
וגו&#x27;: 
הנה בקרבנות שבת ור&quot;ח וחג המצות, כתיב על עולת התמיד, שהוא לעילא לעילא, כנזכר 
בזוהר פרשת אחרי מות. אבל בשבועות, לא כתיב אלא מלבד עולת התמיד. ואדרבא, ביום מתן 
תורה, היה ראוי לכתוב על עולת, דהוי לעילא לעילא, יותר מר&quot;ח ובחג המצות. גם נדייק, 
החלוק שבין תעשו ליעשה. ואמנם בזה יתבאר, ההפרש שיש בין שבת, לר&quot;ח וי&quot;ט, כי בשבת יש 
למעלה ב&#x27; מיני זווגים, האחד הוא בסוד המלאכים, ועל ידם נעשה הזווג ההוא, ואז הוא 
בחי&#x27; זווג המלאכים. ר&quot;ל, כי הם נעשים בחי&#x27; מ&quot;ן, כדי שיושפעו מלמעלה, וזווג זה הוא 
בליל שבת, ולכן אנו מותרים בתשמיש המטה בליל שבת. והשני הוא בסוד הנשמות, ולכן אנו 
אסורים בתשמיש המטה ביום השבת, לפי שאז אנו צריכים לעלות בסוד מ&quot;ן, ועל ידינו נעשה 
הזווג העליון, כדי להשפיע נשמות: 
והנה מציאות ב&#x27; זווגים אלו, הם על ידי יעקב ויוסף, כנזכר בזוהר בהיכלות של פרשת 


פקודי. ולכן שכיון שבשבת נעשים ב&#x27; זווגים אלו, האחד על ידינו, והב&#x27; ע&quot;י זולתינו ויש 
זווג למעלה ולמטה, לזה נאמר בשבתו על עולת התמיד ונסכה, לפי שהזווג הזה נעשה למעלה, 
כי ז&quot;א נכלל באבא, ונוקביה באימא. וזהו הטעם דכתיב, (שמות ל&quot;א י&quot;ד) ושמרתם את השבת 
כי קדש היא לכם, היא עצמה קדש, לפי שזו&quot;ן עולים עד או&quot;א, הנקראים קדש, בסוד (ויקרא 
כ&quot;ה י&quot;ב) יובל היא קדש תהיה לכם. משא&quot;כ בי&quot;ט, שנאמר בהם (שם כ&quot;ג) מקראי קדש, ולא 
קדש ממש. ולסיבה זו, כתיב בשבת ול עולת התמיד: 
ואמנם להיות כי שני מיני זווגים, אחד על ידינו ואחד ע&quot;י זולתנו לכן לא כתיב ביה לא 
יעשה מאליו, ולא תעשו אותם. ואמנם בחג המצות, ובראשי חדשים, נעשה הזווג העליון, אבל 
אינו על ידינו אלא. מאיליו, כי ז&quot;ס מ&quot;ש בזוהר בפרשת אמור, דזווגא דפסחא לאו איהו 
מסטרא דילן, ולכן נאמר בר&quot;ח ובחג המצות, על עולת התמיד יעשה, כי יש זווג עליון 
ונעשה מאיליו: 


ואגב גררא, נבאר ג&quot;כ החלוק שיש בין שבת לר&quot;ח, באופן זה, והוא, כי בשבת גובר הזכר 
מצד אבא, אבל בר&quot;ח, גוברת הנקבה מצד אימא. וזה נרמז ביחזקאל, (יחזקאל מ&quot;ו) וביום 
השבת יפתח וביום החדש יפתח, כי בתחלה תמצא הוי&quot;ה ישרה בענין שבת, כמו שה&quot;כ &#x27;ימי 
&#x27;המעשה &#x27;וביום &#x27;השבת, ר&quot;ת יהו&quot;ה, כי אותיות י&quot;ו הזכרים, גוברים על אותיות ה&quot;ה 
הנקבות. אבל בר&quot;ח כתיב, &#x27;השבת &#x27;יפתח &#x27;וביום &#x27;החדש, ר&quot;ת היו&quot;ה, כי אות ה&#x27; א&#x27;, שהיא 
אימא, שלטא על י&#x27; שהוא אבא: 
ואמנם בחג השבועות, אסור בתשמיש המטה בין ביום בין בלילה, וכמ&quot;ש הרשב&quot;י בזוהר 
בהקדמת בראשית שצריך לעסוק בתורה כל ליל שבועות, והענין הוא, כי בליל שבועות אנו 
מתקנים התכשיטין של המטרוניתא. אבל ז&quot;א אינו נתקן על ידינו, אלא ע&quot;י אימא עילאה, 
בסוד (שיר ג&#x27;) בעטרה שעטרה לו אמו בעת חתונתו. ולכן אסור בתשמיש המטה, דוגמת יום 
הכפורים, בסוד (בראשית כ&#x27; ל&quot;ב) אך לא בת אמי ותהי לי לאשה, כי בכל לילה ההיא, לא יש 


שום זווג למעלה, לפי שעדיין נוקביה דזעיר צריכה לטבול ביום בבקר, כנז&#x27; בזוהר שם. 
אבל ביום שבועות, מזדווגים זו&quot;ן ע&quot;י אימא עילאה לבדה: 
ובזה יתבאר טעם השינויים שבחג השבועות כי הנה לפי שהזווג נעשה ע&quot;י אימא ולא אבא, 
לכן לא, כתיב על עולת התמיד, כיון שאינו מצד אבא. ולפי שאנו מתקנים את המטרוניתא 
בלילה, לזה אמר תעשו, כי אנו עושים תקונים. גם לזה בכל שאר המועדים כתיב, מלת 
תמימים למעלה, כמ&quot;ש ושבעה כבשים בני שנה תמימים וגו&#x27;, אבל בחג השבועות לא כתיב מלת 
תמימים עד לבסוף, מלבד עולת התמיד ומנחתו תעשו תמימים, לפי שאינם עדיין בבחי&#x27; 
תמימים ושלמים, עד אחר שאנו מתקנים המטרוניתא, ותטבול בבקר, ואח&quot;כ יהיו תמימים 
בתקוניהם, ולכן כתיב בתחלה תעשו, ואח&quot;כ תמימים: 
 
פרשת מטות


</div>
