סימן ט"ו: ומה יענה מלאכי גוי כי ה' יסד ציון וכו': ירצה, כי אחר שהקב"ה יגאל את ישראל, מה יהיה עניית הקול, שיענה ותדבר השכינה את ע' שרים של האומות והגוים, שהם מלאכים עליונים כנודע, ונקראים מלאכי גוי. ותירז ואמר, כי מה שתאמר להם השכינה הוא, כי ה' יסד ציון ובנאה, ומכאן ואילך בה יחסו עניי עמו, והם ישראל שהיו מעונים תחת ידם. אבל העמים שהם תחת ממשלתם, לא יחסו בציון וילכו לאבדון, כמש"ה כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו:
סימן י"ט: משא מצרים הנה ה' רוכב על ע"ב ק"ל: כבר ידעת, כי שם ההוי"ה בפשוטה ביושר, היא בגימטריא כ"ו. ובפשוטה בבחי' ריבוע ואחוריים פשוטים, כזה, י', י"ה, יה"ו, יהו"ה, יהיו בגימטריא ע"ב. ובהיותם מליאים באלפי"ן, כזה, יו"ד, יו"ד ה"א, יו"ד ה"א וא"ו, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, יעלו ק"ל. נמצא, כי בהתחברות שם של ההוי"ה העולה כ"ו, ורוכב על ע"ב ק"ל הנזכר, שהם האחוריים העולים ר"ב, יהיו רוכב. ודע, כי כל אלו יוצאים משרש החכמה, מן ל"ב נתיבותיה, וכלם יחד, ל"ב, וכ"ו, וע"ב, וק"ל, בגימטריא ס"ר. כמבואר אצלינו בפסוק וירא ה' כי סר לראות: וסכסכתי מצרים במצרים: כבר הודעתיך בענין שר המשקים ושר האופים, איך מצרים, הם הקליפות הנאחזות בגרון, שהוא מקום צר מאד, ושם הם עמידת המוחין דקטנות ברדתם, אחר שבאים מוחין דגדלות. גם נתבאר בסוד מן המצר קראתי י"ה, כי התקון הא' שבדיקנא עילאה, הוא ג"כ נקרא מצר, כי
הוא מקום צר, ושם הם שרשי הדינים העליונים, הנקרא א"ל זועם, להשבית ולהכניע הקליפות. ולזה אמר וסכסכתי מצרים וגו'. ר"ל כי בהתערב מצר העליון של הדיקנא, ומאיר במצר התחתון הנקרא גרון, נכרתים הקליפות של מצרים ומתבטלים: סימן כ"א: אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם: תבעיון בעיו שובו אתיו: הנה מלת אתיו, תרגום של בואו, לפי שהשב בתשובה על חטאיו, יש עליו מלאכים מקטרגים, וזוכרים עונות ראשונים. לכן הקב"ה מדבר עם השבים בלשון תרגום, כדי שלא יבינו המלאכים, כי הם אינם בקיאים בלשון תרגום, ע"ד מ"ש בפסוק ואתא מרבבות קדש וכו' ע"ש: יחיו מתיך נבלתי יקומון: (מזולתו) ירצה בזה, שכל מי שאינו עוזר בממונו לת"ח בעה"ז, יתקיים בו בזמן התחיה, וארץ רפאים תפיל, כי אותם שנתרפו ידם להיטיב לבעלי תורה, וע"כ נקראים רפאים, כנזכר בפרשת בראשית בס"ה, יהיו אז כמו נפלים, יען כי גרמו כי רבים חללים הפילה, זה שלא
הגיע להוראה, מחמת כי אינו עוזר לו לעסוק בתורה ואני חושב שאין זה מדברי מורי ו"ל. (ע"כ מזולתו): כי צו לצו קו לקו: הנה מלת צ"ו הוא לשון הקדש עילג, כי הם שתי אותיות צאו, מן מצוה. ומלת זעיר, היא תיבה שלימה, אלא שהוא תרגום של מעט. ונמצא, כי לשון נבואה זו, שהיה הקב"ה מדבר עם ישראל, קצתה היא בלשון הקדש עילג, וקצתה בלשון אחרת שהיא תרגום. וזה ש"ה, כי צו לצו זעיר שם. והנה הטעם אל השינויים האלו המעורבים, בבחי' לעגי שפה ולשון אחרת הוא, בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר נבואתו אל העם הזה, לפי שאינם ראויים לנבואה הגונה. ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסרכם: רז"ל הוכיחו מן הפסוק הזה, כי כל המתלוצץ, יסורין באין עליו. ונרחיב עד"ז שאר הפסוק, ונדייק מלת ועתה, ומלת פן, שהם מיותרות. אבל הענין הוא, כי הפריצים והליצנים שבדור ההוא, יאמרו לנפשם, אחר כי הקב"ה משלח עלינו יסורין גדולים וחזקים, כנזכר
בפסוקים הקודמים לזה, א"כ נחזור לליצנות שלנו, כיון שסוף סוף יש לנו יסורין. לזה אמר הנביא, ועתה אל תתלוצצו, כלומר, אעפ"י שעתה בעת כזאת, אני אומר לכם שאביא עליכם יסורין, לא תאמרו אם כן מה נרויח, אם נתבטל מן הליצנות, ולכן נחזור לליצנות שלנו. בעבור כי הנה אם כך תעשו, יחזקו מוסריכם, יותר מן היסורין הראשונים. וא"ת, והרי אי אפשר להיות קשין מהיסורין שנזכר למעלה, לזה חזר ואמר, כי כלה ונחרצה שמעתי, ח"ו, שהוא קשה מן היסורין לאין תכלית ח"ו:
סימן כ"ט: ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה יכר: הענין הוא, שהקב"ה לעולם מודד מדה כנגד מדה, ולכן אמר הכתוב ויאמר אדנ"י, (הגהה א"ש, כי לכן נכתב באדנ"י, שהוא דינא דמלכות דינא), ואמר, יען כי העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני, מן השפה ולחוץ, ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי שלא בכוונה, רק מצות אנשים מלומדה, שהורגלו בכך. לכן אפרע להם מדה כנגד מדה. וז"ש, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, לעשות דבר שלא כדרך העולם, והוא ואבדה חכמת חכמיו, ובינת נבוניו תסתתר. כי תשתכח מהם החכמה והבינה, והם ישארו קיימים, ויקראו אותם חכמים ונבונים, אעפ"י שאין בהם עתה חכמה ובינה, אלא מחמת שהורגלו תחלה לקראם חכמים, ויהיה גם זה מצות אנשים מלומדה, לקראם כך. ולזה לא אמר ואבדו חכמיו ונבוניו, אלא חכמת חכמיו, ובינת נבוניו: אמר שמואל, בחכמה שהאדם מקבל אותה מרבותיו, אמר הכתוב ואבדה חכמת חכמיו, דשייך בה
אבידה. האמנם הבינה שהיא מדעתו, שמבין דבר מתוך דבר, לא שייך בה אבידה, ולזה אמר ובינת נבוניו תסתתר ממנו, ואתיא כמ"ד שנבון גדול מחכם: סימן ל"ח: דורי נסע ונגלה מני כאהל רעי וגו': הנה תיבת נס"ע, מורכבת מג' אותיות על הסדר שיש באלפ"א בית"א, וסודם מבואר, עם מה שהודעתיך בענין הה' חסדים המתפשטי' בז"א, מחסד שבו עד הוד שבו. וכבר ידעת, כי הב' חסדים המתפשטים בחו"ג, ושליש החסד הג' המתפשט עד החזה, שהוא סוף שליש ראשון שבת"ת, הם חסדים סתומים, ע"י הכלי של היסוד דאימא. וב' שלישים תחתונים שבת"ת וב' חסדים שבנו"ה, הם אורות מגולים מאד. והנה הה' חסדים, הם ה' הויו"ת במלואם באלפי"ן, כל הוי"ה מעשר אותיות, הרי חמשים אותיות, למעלה בשרשם במקום הדעת. וגם כי כל חסד כלול מעשר, הרי חמשים. ואלו הם חמשים שערי בינה, שיוצאים מן השער והפתח שנפתח ביסוד דאימא, ובהיותם שם למעלה, הם נ'. וזהו אות נ' דבמלת נס"ע:
ואח"כ כשמתפשטים בגופא דזעיר, הם ה' הויו"ת פשוטות, כל אחת כמספר כ"ו, אשר חמישתם יחד בגימטריא ק"ל. והנה אם תחלק ההוי"ה שבחסד שבת"ת לג' שלישים, צריך לחלקה שהיא בגי' כ"ו, לג' חלקים, וישארו ח' למעלה שליש אחד. וי"ח למטה, שני שלישים, והם השני שלישים המגולים. ואעפ"י שאין החלק הזה חלוק שוה, כאשר ביארנו בדין האונאה, וע"ש עכ"ז קים לן כי אחרי רבים להטות, ולכן למטה שהם ב' שלישים, והם רבים, לוקחים יותר מן שליש העליון שהוא יחיד. וגם כי לעולם הגלוי לוקח יותר מן המכוסה, ואי אפשר לחלקה לשלישים מכוונים. ואם נחלקם תשעה ושבעה עשר, נמצא המכוסה לוקח יותר, ולכן נחלק אותם ע"ד האמור. והנה כ"ו וכ"ו שבשתי ההויו"ת שבחו"ג, וח' שבשליש העליון של ת"ת, הם ס' של תיבת נס"ע: וי"ח שבשני שלישי הת"ת, וכ"ו וכ"ו שבשתי ההויו"ת שבנו"ה, הם ע' של תיבת נס"ע. והנה אות ס' מורה על הסתום, כי היא סתומה, וגם כי סמ"ך אותיות מס"ך. אבל אות ע', מורה על
הגלוי, כי הוא עי"ן פקוחה. נמצא כי ג' נסיעות ומדורות החסדים ממקום למקום, הם ממש אותיות נס"ע. וכבר ידעת, כי אח"כ כל הה' חסדים נגלים למטה, וז"ש נגלה. וזש"ה, דורי נסע ונגלה, ועיין ג"כ ביאור פסוק זה בש"א שער ההקדמות: הנה לשלום מר לי מר: ארז"ל, כי חזקיהו לא היה רוצה לישא אשה, מפני שצפה ברוח הקדש, שיצאו ממנו בנים רשעים. ואחר שהוכרח לישא אשה, מפני שליחות ישעיהו, שא"ל כי מת אתה ולא תחיה, הוצרך לקחת אשה. ועכ"ז יצאו ממנו ב' בנים, ושניהם רשעים, והם, מנשה, ורבשקה. וכשהיה מוליכם לבית המדרש על שני כתיפיו, אמר רבשקה, יאי צואריה דאבא, להקריב עליו קרבן לע"ז, וחבטו בקרקע, ומת. ומנשה אמר, יאי צואריה דאבא לצלות עליו דגים, וקיימו. וזש"ה, הנה לשלום מר לי מר, ר"ל, אפילו כששגר לו הקב"ה ישעיה שלום, שאחיה מחולי זה, מר לי מר, ר"ל, מר לי בשורה הנז', מפני נוטריקון של מ"ר, והם 'מנשה 'רבשקה, שאוליד
בנים, ויהיו רשעים, ולא היתה הבשורה בעונותי טובה לגמרי. (מזולתו): האמנם עדיין אנו צריכים לפרש, כפל מ"ר מ"ר בפסוק, וירצה, כי המר האחד כבר פירשנו אותו, ואמרנו, כי כאשר קויתי טוב ושלום מפי ישעיה משמו יתברך, ושגר לי שלום, שאחיה מחולי זה, היה לי מרירות על מר, כי הוצרך לישא אשה, ולהוליד מנשה ורבשקה, שיצאו לתרבות רעה, והם ר"ת מ"ר הראשון. גם ירמוז המר השני, למ"ש חז"ל, כי הנה שני מלאכים הם המקדימים גם הם אל הנשמה שלום ביציאתה מן העה"ז, ואומרים לה יבא שלום וכו'. ור"ת שלהם מ"ר, והם, 'מיכאל 'רפאל. ואמר כי אפילו אותם המלאכים המקדימים לאדם שלום בעת פטירתו, הם לי עתה מ"ר, אם ימות, כיון שלא קיים מצות פריה ורביה. (ע"כ מזולתו): אמר שמואל, קשה ליה, כי מאחר שידע שהם עתידים לצאת מנשה ורבשקה, הנרמזים במר הראשון, כיצד אומר כיון שלא קיים מצות פריה ורביה. אימא הכי, כיון שעתידים לצאת ממנו רשעים, לכן מר לי מר בשעת המיתה, כי לא יקדימו לי שלום בעת פטירתי בעבורם,
כנלע"ד: מי מדד בשעלו מים: בשער ההקדמות נתבאר הפסוק הזה ביתר שאת. עוד ירצה, כי כבר ידעת, כי הנקבה הנקרא ארץ, מתחיל מדת קומתה מן החזה דז"א ולמטה, אשר הוא בסוף שליש העליון דת"ת. וז"ש, וכל בשליש עפר הארץ, כי בסוף שליש העליון, מדד קומת עפר הארץ, שהיא הנקבה. ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש: ירצה, לא יש זולתי כדי שתדמיוני אליו, ואעפ"י שיש בדעתכם, שכבר ימצא מי שתדמיוני אליו, ותחשבו שאהיה שוה לו, הנה אותו שתדמיוני אליו, הוא יודה ויאמר, כי אני הוא הקדוש, ואין זולתי. או ירצה, במה שנודע מש"ה כי שמי בקרבו, ואחז"ל, זה מט"ט, ששמו כשם רבו, ואמר, אעפ"י שתטעו במאמר ההוא, ותחשבו כי תוכלו להדמות ולשוות אותי אל המלאך הנזכר, הנה הוא בעצמו, יודה ויאמר ויעיד עלי, כי אני הוא הקדוש, ומכ"ש אתם שתודו לי: וקוי ה' יחליפו כח: הנה שם הוי"ה בריבועו, עולה ע"ב, כזה, י', י"ה, יה"ו, יהו"ה. ושם אהי"ה, ברבועו
עולה מ"ד, כזה, א', א"ה, אה"י, אהי"ה. ושניהם בגימטריא קו"י. וכאשר יתמלאו אלו הרבועים במלויהם, יש בכל מילוי מהם כ"ח אותיות. וזש"ה, וקוי ה', שהם ב' שמות הנזכר, שהם בגימטריא קוי, כאשר יתמלאו, יחליפו כח. ודע, כי אלו ב' אחוריים, שהם בגימטריא קוי, הם כמספר זע"ם ע"ה, לשני האחוריים. והטעם הוא, לפי שהקליפות הנקראים זעם, נאחזים לפעמים בהם, להיותם אחוריים, ולכן הם בגימטריא זעם כדוגמתם:
סימן מ"א: מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו: הנה ר"ת 'ממזרח 'צדק 'יקראהו 'לרגלו הוא מצי"ל: אמר שמואל, להורות, כי צדק הצילו: אשר החזקתיך מקצות הארץ: דע, כי שם אהו"ה, היוצאין מן ר"ת 'את 'השמים 'ואת 'הארץ, אם תמלאנו במילוי יודי"ן, כזה, אל"ף ה"י וי"ו ה"י, יעלה מספרו קס"ג. ואם תמלאנו בשם הוי"ה דס"ג, כזה, אל"ף ה"י וא"ו ה"י, יעלה מספרו קנ"ד. ואם תמלאנו בשם הוי"ה דמ"ה דאלפי"ן, כזה, אל"ף ה"א וא"ו ה"א, יעלה מספרו קל"ו. ואם תמלאנו בשם הוי"ה דב"ן דההי"ן, כזה, אל"ף ה"ה ו"ו ה"ה, יעלה מספרו קמ"ג. סך הארבעה מלויים הנזכר, הם תקצ"ו. והוא בגימטריא קצות ואלו הם הנקראים קצות הארץ, כי אלו השמות הם סוד ארבע כנפות הארץ: א"ש, כמה יגעתי עד שישבתי השמות האלו, וצריך למלאת אותו, כמו ההוי"ה בארבע צירופים, דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ומספר שם זה הוא טו"ב. החרשים שמעו והעורים הביטו לראות: הנה ראיה היא, בהיות האדם רואה בחפץ שיושב אצלו. והבטה היא, מלמעלה למטה. כמ"ש חז"ל
על פסוק הבט נא השמימה. והנה מי שהוא עוה שמעולם לא ראה, הלואי יסתכל בתכלית ההסתכלות הגדול, הנקרא הבטה כדי שיוכל אח"כ להסתכל ההסתכלות האמצעי, הנקרא ראיה, כנודע כי מי שהוא בקצה האחד, צריך להתרחק אל קצה האחר, כדי לבוא אח"כ ולהתקיים במצוע. וז"ש, הביטו לראות תחלה, כדי לראות אח"כ:
סימן מ"ג: כה אמר ה' הנותן בים דרך: (מזולתו) הנה נודע, כי המלכות העליונה נקראת ים, והנה הקליפות הם סמוכים לה, והשי"ת נתן בים ההוא דרך, לעבור הקליפות בה, כנזכר בזוהר על פסוק ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים. וכמו שיתבאר בפסוק הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה, ע"ש. (ע"כ מזולתו):
סימן מ"ד: כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון: ודע, כי שם ההוי"ה מתחלף באותיות הקודמות אליהם, והם טדה"ד, (הגהה א"ש, והם כמספר האותיות כ"ב), גם מתחלף באותיות של אחריהם, והם כוז"ה (א"ש, והם ט"ל, כמספר יה"ו דאלפי"ן), והם שני שמות קדושים, ושניהם בגימטריא אנ"י, לרמוז כי אני ראשון ואני אחרון, היה ויהיה. ושם ההוי"ה באמצע, שהוא הוה. והכל אחד יחיד ומיוחד: א"ש, הנה אותיות אנ"י, עם אותיות ההוי"ה עצמם שהוא כ"ו, עולים בגימטריא ע"ז והיינו ויתן עז למלכו:
סימן מ"ט: שאי סביב עיניך וראי גו', הנה ר"ת כלם 'נקבצו 'באו 'לך הוא נבל. והענין הוא, כמה שנתבאר אצלינו בשער הגלגולים, כי כל הנשמות שבגוף, יתוקנו טרם בא הגאולה, ואפילו איזו ניצוץ קדושה מועטת, לא ידח ממנו נדח, כי אפילו בלעם, לפי שהיה בו קצת ניצוץ קדושה, נתגלגל בנבל הכרמלי, ושם היתה תחלת תקונו בקדושה, ומשם ואילך נשלמו כל הניצוצות שהיו כלולים בו. ועד"ז יהיה בכל שרשי הנשמות, כלם יתוקנו קודם הגאולה, ואז יתגאלו. ואז שאי סביב עיניך וראי, כי כל ניצוצות נשמות בניך, שהיו מפוזרות בין הקליפות, נקבצו ובאו לך אל הקדושה, ונתקנו. אפילו הניצוצות של בלעם, שנתגלגלו בנבל, שלא חשב אנוש, נקבצו ובאו לך: ואמרת בלבבך מי ילד אלה: (מזולתו) הנה מלת מ"י, היא בינה, אימא עילאה, וילדה את הששה קצוות, הנקרא ז"א, ונקרא אל"ה. וחבור שניהם הוא אלהי"ם, כמבואר בהקדמת פרשת בראשית, בזהר בפסוק שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. (ע"כ מזולתו):
סימן נ"א: ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך גו': הנה ר"ת 'לנטוע 'שמים 'וליסוד 'ארץ הוא לשו"א. וירמוז אל מ"ש בזוהר בהקדמת ספר בראשית על זה הפסוק בעצמו, כי המחדש חדושי תורה כהלכתן, נוטע שמים, ויוסד ארץ חדשים. אבל אם הם שלא כהלכתן, נוטע שמים ויוסד ארץ של תהו ושוא, של הקליפות ח"ו, הנרמזים בר"ת כנזכר. (ע"כ מזולתו):
סימן נ"ב: כי כה אמר ה' חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו: הא אתינן להודעא בהאי קרא, דכתיב הנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו. דחנם היינו סטרא אחרא, דהוי כל עובדוי למגנא. כדקאמר ר"ש, ולא בכסף תגאלו, דלא להוי פורקנא דילהון, מסטרא דחסד, דהוי כסף. אלא מסטרא דזהב, דהיינו אימא עילאה, דלימות המשיח הויא כינור דשמנה נימין, דהיינו אימא עילאה. והיינו דאמרינן במסכת שבת דאמרו ישראל על יצחק, כי אתה אבינו, דגבורה עילאה דאתאחדת באימא עילאה, להוי לכו פורקנא. והיינו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, והתם מסטרא דיובלא נפקו. אלא דהתם אתגליא אימא עילאה בתתאה, ובתתאה נפקו. והשתא לאו הכי, אלא דאתגליא אימא עילאה ביצחק, ובה יסקון. וכלא כדקא חזי: והיינו דכתיב, יושב בשמים ישחק, ואפיק צ' ועייל ש', וקרי ישחק, דאיהי אימא עילאה דאשתכלילת ביצחק. והיינו יושב בשמים יצחק, דאיהי אימא עילאה אתכלילת ביצחק, ומשום
דעאלו בקליפין דאינון חנם, פריק לון באתר דלא שלטי קליפין דהיינו אימא עילאה. והשתא אתי שפיר דקאמר, כימי צאתך מארץ מצרים, ובתר הכי אמר אראנו נפלאות, דע"י עלמא דאתכסיא, להוי פורקנא. וכמד"א, ועבד הלוי הוא. ולהכי אתמר באתכסיא, וכלא שפיר והיינו דכתיב ה' כגבור יצא: ועתה מה לי פה נאם ה' גו': (מזולתו) הנה ר"ת כל 'היום 'שמי 'מנואץ למפרע, הוא משה, ירמוז אל מ"ש בזוהר בר"מ בפרשת נשא, וגם בהרבה מקומות, דעתיד משה לאתגלגלא בכל דרא ודרא, והוא מנואץ ונבזה בעיני הערב רב, המתגלגלים ג"כ בכל דור ודור. ועד שיכלו גלגולי הערב רב, תמיד הוא מתגלגל ומנואץ בתוכם בגלותא בתראה. (ע"כ מזולתו): חשף ה' את זרוע וגו': הנה מלת חש"ף, בגימטריא צד"ק צד"ק, שהם אימא עילאה ואימא תתאה, והם לאה ורחל, שעליהם נאמר בפסוק צדק צדק תרדוף: