שער הפסוקים — סימן י"ב:

סימן י"ב: אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו: ארז"ל ראה כחו של לשון, שנתונה בין שתי חומות, אחת פנימית של עצם, שהם השינים. והחיצונה מן הבשר, והם השפתים. ועכ"ז, היא מתגברת בלשון הרע. וז"ש הפסוק, כי הדוברים לשון הרע, אומרים רצוננו להגביר לשוננו, ולהוציאה מחוץ לחומות השינים, כי הבחירה בידינו. וגם החומה החיצונה שהם שפתינו, אתנו הם, ומסורים בבחירתנו. וא"כ מי אדון לנו לשלוט על לשוננו, ולהסיר בחירתנו:

סימן י"ד: הכל סר יחדו נאלחו: הנה במזמור נ"ג, כתיב בלשון אחר, כלו ס"ג יחדו נאלחו וכו'. והענין הוא במה שהודעתיך בענין השופר, כי ז' הבלים, הם יוצאים מהבינה אל ז"א, כי הבינה היא הוי"ה דס"ג, ובז' אחרונות שבה, שבע הויו"ת דס"ג, והמילויים שבהם הם היוצאים לחוץ, וכל סלוי ס"ג הוא בגימטריא הב"ל כנודע, והנה ז' הבלים בגימטריא ס"ר. (הגהה א"ש, בכולל של הז' הבל). ושרשם הם ס"ג, נמצא כי הכל אחד, אלא שהס"ר יוצאים מן הס"ג, שהם שרשם, והכוונה היא, כי המדבר לה"י שהוא הבל הפה, גורם לסלק את הז' הבלים, שהם בגימטריא ס"ר. וגם הס"ג שהוא שרשם:

סימן י"ח: בני נכר יבולו ויחרגו ממסגרותיהם: הנה פסוק זה נכתב בספר שמואל, ויש בו קצת שינויים בין ספר שמואל וספר תהלים, כמו שיתבאר, והענין הוא במה שנבאר הקדמה אחת, בענין הקליפות. דע, כי הקליפות הם זכר ונקבה, ומהם נמשכים ב' בהי', האחד, הם נקראים מזיקין. והב', נקראים שדים. ובזה יתבארו מאמרי הזוהר, שנראים כחולקים זה לזה, כי בספר הזוהר בפרשה ויצא בס"ת, משמע כי להט החרב המתהפכת, היא לילית נוקבא דסמא"ל, שהיא חרבו של מלאך המות. ובפרשת פקודי בהיכלות הטומאה, משמע להפך, כי הזכרים הם הרוצחים, והם בעלי החרב. אבל אותם שהם מצד הנקבה, הם מפתים בלשונם, כד"א וחלק משמן חכה, אבל אינם רוצחים, והכל אמת כפי מה שיתבאר: דע, כי בתחלה, הכחות הנמשכות מצד הנקבה, הם יורדות ומסיתות, ומפתות את האדם לחטא, כי אין כח הפיתוי נמצא, אלא בנקבות, שמצד לילית. כמש"ה, כי נפת תטפנה שפתי זרה וגו'. ואלו נקראים שדים, כי כונתם להדבק עם האדם, לפתותו ולהחטיאו, ואינם מזיקים

אותו. ואחר שנתפתה האדם אחריהם, אז מתחברים כחות הזכרים הנקראים מזיקין, אשר בידם החרב להזיק, וממיתין את האדם. כי כן הוא טבע העולם, שהזכרים עושים המלחמה, ולא הנקבות. ונמצא, כי בבחי' הפיתוי, העיקר הם הנקבות, כמו שמצינו בעגלי ירבעם, שהנקבה הניחה בדן, וכל העם נטו אחריה יותר מעגל הזכר, שהיה בבית אל, כנזכר בזוהר: וא"כ, שהעיקר נעשה ע"י הנקבות, אז הזכרים מתחברים עמהם, ונטפלים אליהם, בפתויי ההוא, ואח"כ ממיתים את האדם. ואח"כ בעת שליטתם על האדם להמיתו, אז העיקר הוא בזכרים, אלא שגם הנקבות נטפלים אליהם. ובזה צדקו דברי ב' המאמרים הנזכרים: והנה דוד המלך ע"ה, בפסוק הנזכר, היה מתפלל עליהם שיכרתו ויאבדו מן העולם, ואמנם ב' פעמים נזכר מלת בני, אחת מפורשת בכתוב, באומרו בני נכר יבולו. והשנית, בר"ת 'בני 'נכר 'יבולו, הוא בנ"י. והמפורשים בפסוק כנגד הזכרים, והנעלמים בר"ה, הם הנקבות. והתפלל, כי בני נכר שהם כחות הקליפות הבאים מהזכר ונקבה, כלם יבולו:

והענין הוא, במה שהודעתיך, כי כמו שהזכר והנקבה דקדושה, הם פרים ורבים, ויש בהם מ"ד ומ"ן. כן כנגדם בזכר ונקבה דקליפה, אשר משם נבראים כל כחות הקליפות זכרים ונקבות, שהם מסמא"ל ולילי"ת דקליפה. ונודע כי המ"ו שבקדושה, הוא הוי"ה דההי"ן הנקרא ב"ן. כן המ"ן דקליפה, נקראים כל"ב, שהוא בגימטריא ב"ן. ועליו נאמר, מיד כלב יחידתי. ועל אלו התפלל דוד, באומרו בני נכר יבולו, כי אלו המ"ן של הקליפה, הנקרא בנים של הקליפה, הנקרא נכר. וכן המ"ד שלהם, הנקרא ג"כ בנים, כלם יבולו: והנה בספר שמואל, בשירה הכתיבה שם, שהוא ספר נביאים, שהם נו"ה דכורין, עיקר כונת דוד בתפלה ההיא, היתה בדכורין, המפורשים במלת בני, ובכללם כיוון גם על הנוקבין, אשר בר"ת כנזכר, ואמר, שהבנים ההם יבולו. פירוש, כי נודע שיש ברחם האשה, כלי שבו מקבלת טיפת מ"ד, וגם מונחים בו מ"ן דידה. והכלי הזה, הוא גבורה, כנודע כי היסוד של הנקבה,

היא מן הגבורות. וכבר נתבאר, כי המ"ן עצמם היא הוי"ה דב"ן, אבל הכלי שבו נתונים מ"ן, הוא האחוריים הפשוטים והמליאים של ההוי"ה דההי"ן כנזכר, שהם ע"ב קד"ם, והם בגימטריא רי"ו, גבורה. ולכן נרמזו בר"ת בנ"י, שהם המ"ן. ובס"ת נרמז הכלי, שהוא רי"ו, וזהו בנ"י נכ"ר יבול"ו, ס"ת רי"ו. ולכן הכלי נרמז בס"ת, כי הוא בחי' המקבל בתוכו את המ"ן הנזכר, ונעשה לבוש האחרון, הכוללים בתוכו. ואמר, כי אלו המ"ד, יבולו מתוך הכלי ההוא שבס"ת, ויבלו כמו יפלו, כי אותיות בומ"ף מתחלפות: פירוש, שבעת ההזרעה, אותם מ"ד, יפלו לארץ, בסוד פולטת שכבת ורע, ולא יכנסו ברחמה, שהוא הכלי הנזכר. ואם יש איזה טיפות מהם, נכנסו תוך הכלי שלה, יחגרו ממסגרותם. ר"ל, ינתצו ויהרסו ממסגרת רחם כלי האשה, ויצאו לחוץ. כנודע, כי יש לרחם, צירים ודלתות ומסגרות ומפתחות. וז"ש, ממסגרותם. פירוש, ממסגרות ם. כי הרחם שלה, הוא כדמיון ם סתומה, כנודע. ויש לה ב' מסגרות, וזהו ממסגרותם, שיחרגו וינתצו מאותם מסגרות, שיש

אל כ' סתומה שבה, שהוא רחם האשה, אעפ"י שכבר נכנסו שם, לא יבנו עוד, ויהרס בניינם משם. באופן, כי עיקר תפלתו הוא על המ"ד המפורשים. ואגב ארחין, התפלל גם על הנקבות, הנעלמים בר"ת כנזכר. ולכן תראה, כי ר"ת של ב' התיבות אלו, של 'ויחרג"ו 'ממסגרותיה"ם, ר"ת וס"ת מ"ו מ"ו. כנודע, כי הוא מילוי ההוי"ה דיודי"ן דע"ב, שהם מ"ד: אבל בספר תהלים, שהוא כתובים, שהוא בנוקבא הנקראת רוח הקדש כנודע, ועיקר התפלה היתה במ"ן, והם המפורשים, ואגב גררא כלל גם את הדכורין בר"ת, ולכן שינה: ש ואמר, ויחרגו, הפך מן ויחגרו שבספר שמואל. גם שינה, כי שם אמר ממסגרותם, וכאן אמר ממסגרותיהם. והענין הוא, כי יבולו שבספר תהלים, הוא בלשון אחר, מלשון בלויי הסחבות. ומלשון בלה בשרי ועורי וגו'. פירוש, כי המ"ן שבכלי הנקבה, יבלו ויפסדו וירקבו, ולא יהיו ראויים להזרעה כלל. גם אפשר לפרשו, מלשון יפלו. פירוש, שבעת עלייתם לקבל מ"ד,

יפלו משם: אמר עוד, ויחרגו ממסגרותיהם, פירוש, מלשון חירגא דיומא, שהוא הנסירה, שמנסרת החמה ברקיע. והענין הוא, שינסרו כעין נסירת העץ הדקה ביותר, ויתדקקו לדקות נמרץ, ויהיו כלא חשיבין, הנקרא חירגא דיומא, בהיותם תוך הכלי עצמו. ואמר ממסגרותיהם, ויש בתיבה הזאת שם י"ה מיותר, ממ"ש בספר שמואל, דקאמר ממסגרותם. וביאורו הוא, כי אלו המ"ן שבתוך המסגרת והרחם, יפסדו, ולא יתחברו עם מ"ד, הנקרא י"ה. וכיון שלא יתחברו, ודאי שאלו יפסדו ויתקלקלו. גם הם אותיות ממסגרותי מ"ה. ר"ל, שלא יתחברו אלו הנוקבין עם הדכורין, שהם הוי"ה דאלפי"ן העולה בגימטריא מ"ה, ועי"כ יתקלקלו הנוקבין שהם מהוי"ה דב"ן:

סימן י"ט: תורת ה' תמימה משיבת נפש: הנה שש תיבות, נזכרו בפסוקים אלו, תורת, עדות, פקודי, מצות, יראת, משפטי. והם סוד ו"ק דז"א, הנקרא יהו"ה כנודע. ולכן נסמכו שש הויו"ת, אל ששה תיבות הנזכר. כמ"ש, תורת ה'. עדות ה'. פקודי ה'. מצות ה'. יראת ה'. משפטי ה'. וכמ"ש בזוהר בפרשת תרומה. ודע, כי כל תיבה מאלו, היא בגימטריא שם ההוי"ה, וכמו שנבאר. ודע, כי שמעתים ממורי ז"ל, ושכחתים, ואכתוב מה שאני זוכר. תורת ה', בחסד. והוי"ה זו, היא בגימטריא תורת. וז"ס, שיר תתר"ו, הנזכר בשיר השירים בזוהר שהם סוד חמשה ואלף, ועם הכולל הם ששה ואלף. והוא באופן זה, הנה הוי"ה דיודי"ן שהיא ע"ב, אם תמנה אותו באופן זה, יו"ד פעמים ה"י, הם בגימטריא שלש מאות. ושכחתי השאר: אמר שמואל, זהו השאר, ה"י פעמים וי"ו, הם בגימטריא ש"ל. גם וי"ו פעמים ה"י, ג"כ בגימטריא ש"ל. הרי תשע מאות וששים, תשים עליהם מלוי ההוי"ה דע"ב שהוא מ"ו, הרי אלף

ושש כמנין תור"ת, וכמנין תתר"ו. עוד א"ש, אפשר לומר זהו החשבון, שכתבתי בשער ב' שער מאמרי רשב"י, בשיר השירים מן הזוהר, ומצאת שם, כי תדרשנו: עוד ירצה, כפי הפשט של הפסוק כי ר"ת של 'תמימה 'משיבת 'נפש 'עדות, הוא תמנע, ירמוז אל 'מ"ש רז"ל, כל התורה שמותיו של הקב"ה. כי אפילו פסוק אחד, של ואחות לוטן תמנע, שהוא מכלל המקראות, שהיה מנשה דורשן לדופי, ואומר שהם מיותרים שלא לצורך, אפילו פסוק של ותמנע, הוא מכלל תורת ה' תמימה, ולא נכתבה אלא לצורך. או ירמוז, אל הנודע בזוהר בפרשת ויחי, כי כשהאדם הולך אל בית עולמו, אז מתלבשת נפשו במלבוש אחד, הנעשה לו מן התורה שעסק בזה העולם. ולפעמים יש בו כח, שע"י המלבוש ההוא, בא ונגלה בזה העולם. כמו שמצינו ברבינו הקדוש, וברעיא מהימנא, ובטולא דר' פינחס בן יאיר, בפרשת פינחס וזש"ה, כאשר תורת ה' תמיפה, היא משיבת נפש לעה"ז, אחר שיצא ממנו: אמר שמואל, עוד רמוז, כי להיות תורת ה' תמימה, וצריך האדם לקיים כל התורה, וכל

המצות שבה, איש לא נעדר, לכן משיבת נפש לעה"ז כמה פעמים, בגלגול כמה גופים מחולקים עד שישלים כל התרי"ג מצות שבהורה: אמר עוד עדות ה' נאמנה וכו', ירצה, כי מציאות הידיעה תתקיים בשתי בחי', או על פי החקירה ע"י שכל האנושי, לחקור בענין אלהותו יתברך, ואחדותו, וכיוצא. או על פי האמונה, בקבלה מפה אל פה. והנה כאשר הידיעה היא על החקירה, האדם מחדד שכלו ומתפקח, ונעשה חריף. אבל כשהוא על פי האמונה, אין האדם מתפקח ומתחדד. ואמר, כי תורתנו, הנקראת עדות ה', כי הקב"ה העיד בה היותה אמיתית, עם היות שאנו מאמינים בה מצד האמונה, והיא נאמנת אצלינו, ולא מצד החקירה, עכ"ז היא מחכימת פתי:

סימן כ"ב: 'הצילה 'מחרב 'נפשי: (מזולתו) ר"ת המן. וכבר ידעת, כי מזמור זה נאמר ע"י אסתר בענין צרת המן האגגי, ואמרה הצילני מהמן, שהוא מזרע עשו הרשע, שנתברך בחרב. כמש"ה, ועל חרבך תחיה. (ע"כ מזולתו) אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי וגו': כבר הודעתיך, כי בהיות החסדים גנוזים תוך היסוד של אימא, ברישא דזעיר, נקרא טוב, דטוביה גניז בגויה, כנזכר בזוהר בפרשת תרומה ואחר גלויים ברדתם למטה בגופא דזעיר, אז נקראים חסדים וחסד. וז"ש בתחלה, אך טוב, ואח"כ וחסד, ירדפוני כל ימי חיי: הגהה א"ש, להיות כי המוחין הם נקראים חיי המלך, לכן כתיב כל ימי חיי:

סימן כ"ד: ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו: הנה ר"ת של 'ישא 'ברכה 'מאת, הוא יב"ם. והענין הוא, במהו שהודעתיך בשער הגלגולים, כי כל המתגלגלים מחמת איזה עבירה, שבכל התורה, אינם מתגלגלים אלא בסוד נפש לבדה, או רוח לבדו, או נשמה לבדה. אבל המתגלגל מפני שלא קיים פריה ורביה, שמתגלגל ע"י אחיו היבם כנודע, הוא יכול להשיג שלשתם, נפשו, ורוחו, ונשמתו, בגלגול ההוא. גם הודעתיך שם כי יש אפשרות לשאר המגולגלים, להשיג שלשתם ג"כ, והוא, אם ידע להעלות נפשו אחר תקונה בלילה, בסוד בידך אפקיד רוחי, ותשאר שם נפשו בסוד מ"ן, ובבקר יבא הרוח ויכנס לבדו בגוף האדם, עד שיתוקן. ואח"כ תכנס ג"כ נפשו בו. ועד"ז בחלק הנשמה. והנה לענין הנזכר, צריך זכוך הנפש, שתתוקן בתכלית גמור. ולזה אמר בתחלה, מי יעלה בהר ה', שהוא בעת הפקדון הנפש בלילה כנזכר, מי יהיה לו כח להעלות נפשו שם, ולהניחה שם בסוד מ"ן כנזכר. ואמר' כי מי שהוא נקי כפים, זה האיש אשר לא נשא והעלה נפשו למעלה בלילה לשוא

ולתוהו, אלא העלה אותו לצורך גבוה, להשאר שם בסוד מ"ן כנזכר. ואמר כי האיש הנזכר, נקי כפים, שיכול להעלות נפשו כנזכר, ישא ברכה, ויוכה להשיג הרוח והנשמה ג"כ בגלגול, כדמיון היבם, הנרמז בר"ת 'ישא 'ברכה 'מאת כנזכר: סימן כ"ה: פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני: הנה ב' בחי' יש לנוקבא דז"א, אשר בה נאחז דוד המלך ע"ה. האחת, בהיותה נקודה קטנה, ואז נקראת יחיד. השנית, בהיותה בת י"ס, אלא שעדיין אין בה מוחין, ואז נקראת עני. והנה בהיותה אב"א עם ז"א, אז היא נקודה אחת קטנה, וצריך לתקן אותה ע"י שז"א יסתכל ויאיר בחזה שלו, ומשם תעבור ההארה לצד אחוריו, ויאיר בנוקביה אשר שם, ומכח הארה זו תתוקן נוקביה בי"ס בהיותה באחור. ולבחי' זו אמר, פני אלי, ונתן הטעם, כי יחיד אני. נקודה אחד. ואח"כ צריך להמשיך בה המוחין, הבאים בדרך תוספת, כנודע כי כל בחי' מוחין, אינם באים אלא דרך תוספת, הנקרא מתנת חנם, ולבחי' זו אמר, וחנני. והטעם הוא,

כי עני אני כנזכר: ואם תדקדק תמצא, כי תיבת פנ"ה, בגימטריא קל"ה, כנגד הוי"ה דע"ב וס"ג, שנותן בה ז"א, ונמשכים אליה מאו"א, שהם הויו"ת דע"ב וס"ג כנודע. ועל ידם נבנית מי"ס, אבל המוחין שבה, הם ע"י ז"א עצמו, כי הנה"י שלו, נעשית מוחין אליה, כנודע. והנה הם באים אליה משלו, והנה הוא בחי' הוי"ה דמ"ה דאלפי"ן, ואם תחבר מ"ה, עם מ"ב אתוון, שי, בו בפשוטו ובמלויו ובמלוי מלויו כנודע, יהיה הכל בגימטריא פ"ז, כמנין ר"ת 'פנה 'אלי 'וחנני. גם תיבת אל"י, רומזת אל שתי הויו"ת ע"ב ס"ג הנזכר. כי הנה ג' יודי"ן דס"ג, הם שלשים, ועם אות אל"ף שבתוך הוא"ו, הרי א"ל כנודע. והיו"ד שבשם ע"ב המיותרת על הוי"ה דס"ג, הרי אל"י:

סימן כ"ז: אם תחנה עלי מחנה לא ירא לבי וגו': אמר כ"כ בזה אני בוטח בהשי"ת, שאעפ"י שתחנה עלי מחנה אחד, לא יירא לבי ממנה. ולא עוד, אלא אם אח"כ תקום עלי מלחמה ממחנה אחרת שנייה, כ"כ אני בוטח בשי"ת, שאשיב אל לבי, כי זאת המחנה הראשונה שחנתה עלי, ולא נלחמה בי, שאתה שלחת אלי, לעזרני מן המחנה השנית שנלחמת עמי. וז"ש, בזאת אני בוטח, ר"ל, בזאת הראשונה שלא נלחמה, אני בוטח שתסייעני, עם השנית שתקום עלי להלחם ממש: אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש וגו': ירצה, כי ג' מתנות נתן להם הקב"ה לישראל, וכלם הם אחת, כי זו גוררת זו, והם, ארץ ישראל, וחיי העוה"ב, ותורה. והם בר"ת אח"ת, 'ארץ 'חיי 'תורה. ושלשתם היה שואל דוד המלך ע"ה מאתו יתברך: עוד אמר הכתוב, לחזות בנועם ה', הנה ר"ת נע"ם, הם ג' מלאכים שהם תחת המלכות, כנזכר בספרי הגאונים ואלו נקראים נעם ה', נעם של המלכות, והם, נשריא"ל, עטוריא"ל, מלכיא"ל, שר"ת שלהם נעם:

אמר עוד, ולבקר בהיכלו, ירצה, בהיכל ו', היא המלכות, אדנ"י בגימטריא היכ"ל, הנעשית היכל אל הת"ת, הנקרא ו'. לולא האמנתי לראות בטוב ה' וגו': (מזולתו) הנה מלת לול"א בגימטריא בינ"ה. ור"ת 'האמנתי 'לראות 'בטוב הוא הב"ל, ירמוז אל משה, שהוא גלגול הבל, וזכה אל בינה, כנודע. ולפי שבתחלה הבל הציץ ומת, לכן עתה יראה בטוב ה' בארץ החיים, שהיא העוה"ב בינה. (ע"כ מזולתו): כי רגע באפו חיים ברצונו וגו': (מזולתו) כבר הודעתיך ענין ג' מוחין דקטנות, היורדים אל הגרון, והם ג' שמות אלהי"ם, דינין, כמנין גרו"ן, וכמנין נח"ר גרוני. וכשתוסיף עליהם ט"ו אותיות של ג' אלהים, יהיו בגימטריא רג"ע. וזש"ה, כי רגע באפו, ר"ל רג"ע ב"א פ"ו. ירצה, כמנין ב"א, שהם ג"פ פ"ו, שהם אלהי"ם, הם כמנין רגע, עם ט"ו אותיות, של ג' אלהי"ם כאמור. אל תהיו כסוס כפרד אין 'הבין 'במתג 'ורסן 'עדיו 'לבלום: ר"ת הבוע"ל. בל קרוב אליך, ר"ל, כי מי שבועל בלמי החול, הוא כמו סוס ופרד, שהוא בעל

זימה. וגם אלו שבאים מסטרא דחול, הם כמו הפרד, שהוא ממזר ג"כ, אלו הבנים שילדו, זרים הם. והטעם, שהזיווג הוא בליל שבת. הוא מסטרא דקדושה. אבל זה שבועל בחול, הוא מסטרא דחול, וזהו בל קרוב אליך, שאינם קרבים אל סטרא דקדושה, וזהו אין הבין. פירוש, כ"ז מצד שלא יבינו, ולא יביטו אל פעולות ה'. ולזה אמרו ג"כ בספר הזוהר כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את וכר, ונתתי להם וכו'. אמרו שם, כי פסוק זה נדרש, על המסרסין עצמן, ופורשין מנשותיהם בחול, כי ודאי שאנשים כאלו, שגוערים ביצרם, אפילו במותר להם, הם הדבקים בה', וכוונתם להתקרב אל הקדושה, כדי שיהיו להם בנים מסטרא דקדושה, ולכן שכרם גדול כאמור: ולהיות, שלפעמים אי אפשר לפרוש מאשתו בימי החול, כגון בליל טבילתה, או כשיוצא לדרך, שנאמר עליו ופקדת נוך ולא תחטא, ולכן אמר הכתוב, אל תהיו כסוס כפרד וכו', רמז שלא יהיה שטוף בבעילה, ולזה נרמז בר"ת בוע"ל, כמו שהם שמופים בזימה, שהרי אינך כמוהם,

שאם לא ימשכו אותם במתג ורסן שלא יבעלו, אינם נחים יומם ולילה. אבל בידך לגדור עצמך כאמור, עד ליל שבת, או בעת ההכרחי אפילו בחול, לדבר מצוה, כנז"ל: אשרי הגוי אשר ה' אלהיו העם בחר לנחלה לו: (מזולתו) הנה ר"ת 'העם 'בחר 'לנחלה לו, הוא הבל, והוא משה, כי הוא שקול כנגד כל עם ישראל. וזהו דסמיך ליה פסוק, משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם, בנוי דאדם קדמאה ממש, כי כלם נתקנו ע"י משה, השקול ככלם, הרמוז בר"ת, ממכון 'שבתו 'השגיח הוא משה. (ע"כ מזולתו): נפשנו חכתה לה', נחל שלישי, הוא הוי"ה דס"ג, עם כ"ו של חשבון ד' אותיות הפשוטות, הרי בגימטריא נחל ע"ה:

סימן ל"ד: נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה: (מזולתו הנה ר"ת 'מרע 'ושפתיך 'מדבר 'מרמה, הוא מומם, ירמוז למ"ש חז"ל כל הפוסל במומו פוסל: א"ש, כלומר, כל המדבר רע ומרמה לאחרים, במומו פוסל. (ע"כ מזולתו):