{"bookId": "kabala-6f90e09744b1", "part": "1", "torah": "9", "title": "שער הפסוקים — סימן כ\"א:", "hebrewTitle": "סימן כ\"א:", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-6f90e09744b1/1/9/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-6f90e09744b1/1/9/", "segments": [{"index": 1, "he": "סימן כ\"א: \nותהר ותלד שרה לאברהם בן וגו': \nהנה בכתוב הזה ראיתי, לבאר דרוש גדול, בענין בחי' אנשים שנשמותיהם נמשכות מן הנקבה. \nוכמו שמצינו בענין חבקוק הנביא, בריש פרשת בשלח, וז\"ל דהוה אתי מסטרא דנוקבא, ובג\"ד \nמותא אתקשרת לרגלוי וכו'. גם מצינו בענין יצחק, שאמרו בפרשת וירא, על פסוק והנה בן \nלשרה אשתך, דהוה אתי מסטרא דנוקבא וכו'. גם מצינו בענין בנימין, דכתיב ביה (בראשית \nל\"ה ח\"י) ויהי בצאת נפשה כי מתה, ותלד בן ותקרא שמו בן אוני. והנה מצינו, כי לכן מת \nחבקוק, והחיהו אלישע, ויצחק נעקד, ופרחה נשמתו ממנו, כמ\"ש רז\"ל וצריך לדעת בחי' אלו \nמה עניינם: \nהנה נודע כי ב' בחי' של זווגים נמצאו בזו\"ן האחד נקרא בשם זווג עצמו תחתון, דיסוד \nדיליה ביסוד דילה. הב' בבחי' נשיקין הקודמים אל הזווג כנודע. וגם הנשיקין נקראים \nזווג עליון, כמו שיתבאר. ואמנם בנימין היה מן הזווג התחתון. ויצחק וחבקוק מן הזווג \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "העליון דנשיקין. ולכן נבאר תחלה ענין בנימין מה עניינו, ואח\"כ נחזור לענין יצחק \nוחבקוק, ודע, כי יש עוד נשמות אחרות ע\"ד אלו, אלא שאלו הג' צדיקים הם שרש לכלם, ר\"ל \nלכל אותם הנשמות הבאים מג' בחי' אלו, כמו שיתבאר עניינם, איך שלשתם הם מסטרא \nדנוקבא: \nונתחיל בענין בחי' בנימין, הבא מזווג תחתון דיסוד ביסוד. ובו יתבאר דרוש של מ\"ן מה \nעניינו באורך. הנה נודע כי בעת הזווג, נותן הזכר טיפת מ\"ד. והנקבה נותנת טיפת מ\"ן, \nומשניהם נוצר הוולד ההוא. גם נודע מ\"ש בסבא דמשפטים, ענין ההוא רוחא דיהיב בה בעלה \nבביאה קדמאה. גם נודע מ\"ש חז\"ל, אין האשה מתעברת מביאה א', גם נודע מ\"ש חז\"ל, אין \nהאשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי: \nוביאור כל המאמרים אלו, הוא באופן זה, דע, כי ענין כלי המעלה את המ\"ן של הנקבה, היא \nההוי\"ה דמלוי ההי\"ן, שהיא בגימטריא ב\"ן. וע\"י הוי\"ה זו אשר בה, היא מעלה את המ\"ן \nבעת הזווג, כדי להוליד בנים. והנה טעם לזה הוא, כי זאת ההוי\"ה היא בחי' נפש הנקבה, \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "ולכן הוי\"ה זו היא לעולם במלכות כנודע, או בעולם העשיה, הרומזת אל המלכות. והוי\"ה \nזו הפנימיות והרוחניות של הנקבה, ונקראת נפש שלה. וכל זמן שאין בה בחי' נפש, הנה \nהיא טריפה, ואינה יולדת: \nוהנה אין נפש זו נכנסת בה, אלא ע\"י בעלה, כנודע כי כל אורות הנקבה, אינה ניתנות בה, \nאלא ע\"י בעלה. ולכן אינה נכנסת בה, עד שיזדווג בה בעלה ביאה ראשונה, ואז נותן בה \nהנפש ההיא, שהיא בחי' אור הנפש של הכלי, ולא בחי' כלי עצמו. ואל הנפש הזו היא שנקרא \nבסבא דמשפטים, רוחא דיהיב בה בעלה, כי להיותה נמשכת מזעיר, הנקרא רוח, נקרא רוחא, \nאבל אינו רק בחי' נפש, כי אורות הנקבה אינם נקראים אלא נפש כנודע. ולקמן נרחיב \nבענין זה ע\"ש. ואחרי הנתן בה בביאה א' נפש הזו, אז נשאר בחינתה ביסוד שבה, ועל ידו \nהיא מעלה מאז ואילך מ\"ן בשאר הזווגים. באופן כי מ\"ן היא בחי' אחת, והאי רוחא היא \nבחינה אחרת המעלה אותם. וזהו טעם, שאין האשה מתעברת מביאה א': \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "גם מ\"ש חז\"ל שבביאה א' עושה אותה כלי, והענין הוא, כי בביאה א' נותן בה נפש זו, ואז \nנגמר תקונה, וכבר היא יכולה משם ואילך להעלות מ\"ן בשאר הזווגים, להוליד בנים. אבל \nעתה ניתן בה הנפש הזאת, ונעשה ביסוד שלה כלי גמור, להיות בה בית קיבול, לקבל טיפת \nההזרעה משם ואילך. ולכן אינה מתעברת באותה הביאה הא', כי אז נעשה אור הכלי, ומשם \nואילך תעלה מ\"ן, ותתעבר ותוליד בנים: \nובזה תבין ענין נפש האדם הזכר, הבאה לו מן המלכות שהיא נקבה כנודע, כי בהיותו נוצר \nבתוכה, ניתן בו כח הנפש הזאת של אמו, ועל ידה נוצרת נפש הולד בהיותו במעי אמו, \nוכשנולד נכנסת הנפש הזאת בקרבו תכף ומיד, כנודע: \nוצריך שנבאר בחי' הנפש הזאת הנקראת רוחא דשבק בה בעלה כנזכר, כי הרי איך אפשר שעתה \nיכנס הנפש שבה בביאה ראשונה, והרי מעת שנאצלה יש בה נפש. והענין הוא זה, דע, כי \nתרין עיטרין שיש בדעת דז\"א שהם חו\"ג, והם שתי הויו\"ת, הוי\"ה דמ\"ה דאלפין, היא עטרא \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "דחסדים. והוי\"ה דב\"ן דההי\"ן, היא עיטרא דגבורות. ונודע, כי תרין עיטרין אלו, הם \nעיטרא דחסדים לצורך הגדלת ז\"א עצמו, שהוא הוי\"ה דמ\"ה. ועטרא דגבורות, לצורך הגדלת \nנוקביה, שהיא הוי\"ה דב\"ן. וחלקה נמשכת לה ע\"י בעלה כנז\"ל, ולכן הה' חסדים מתפשטים \nבגופא דזעיר. וה' גבורות הם יורדות ביסוד שלו, ואז עדיין נוקביה עומדת עמו אב\"א מן \nהחזה ולמטה, והדעת שלה מכוון כנגד היסוד דזעיר כנודע, והארת אותם הגבורות עוברות \nדרך מחיצת כלי יסוד דזעיר לחוץ, ונכנסת דרך מחיצת כלי הדעת דנוקביה, ועי\"כ מתפשטים \nאותם הארות דגבורות בגופה, ונגדל פרצופה, ע\"ד הגדלת פרצוף זעיר ע\"י החסדים. ואחר \nשנבנה פרצופה, חוזרת פב\"פ, והם מזדווגים יחד, ואז נותן בה ה' הגבורות עצמם, שהיו \nביסוד שלו, וניתנים ביסוד שלה בביאה ראשונה, ואלו נשארים שם תמיד, והם החיות שלה, \nונפש שלה. אבל מה שנגדל פרצופה בתחלה, לא היה אלא ע\"י הארתם בלבד, אבל עתה הם עצמות \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "הגבורות ממש כנזכר. ובחי' זו נקראת רוחא דשבק בה בעלה בביאה א'. והנה אלו הגבורות \nהראשונות נשארות שם תמיד, כעין שאור המחמץ את העיסה, והוא, כי הנה כאשר חוזרים \nומזדווגים פעם אחרת, אז האי רוחא מעלה בה את המ\"ן לקבל מ\"ד, ומשניהם נוצר הולד כמו \nשנבאר: \nולכן נבאר עתה בחי' המ\"ן עצמם מה עניינם. דע, כי עם היות שכבר לקחו זו\"ן אלו התרין \nעיטרין כנזכר, בעת שנאצלו בבריאת העולם, ונודע, כי כל בחי' המשכת טיפת הזרע בעת \nהזווג, הוא מתרין עיטרין אלו אשר בדעת כנודע, כי לכן נקרא הזווג בלשון ידיעה, כמש\"ה \n(בראשית ד' כ\"ה) וידע אדם עוד את אשתו, להורות כי מן הדעת נמשכת טיפת הזווג. אבל \nעכ\"ז, אותם תרין עיטרין הראשונים שלקחו כשנאצלו, היו לצורך תיקון הגדלת פרצופם \nעצמם, כי אף גם הזווג דביאה א', היה לתת בה בחי' נפש וחיות שלה כנזכר, אבל להוליד \nבנים, צריך שיחזרו לקחת עוד מחדש תרין עיטרין כיוצא בהם, בכל זווג וזווג, כדמיון \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "האדם שאף על פי שיש בו מוח הדעת, צריך שתמיד יאכל, ועי\"כ יתחזק המוח שלו, ואז יוכל \nלהמשיך ממוחו טיפת זרעית להוליד בנים, ואם לאו, יחלש מוחו וימות. וכנודע, שאם \nיזדווג האדם כמה פעמים רצופות זו אחר זו, יחלש כח ההזרעה ותהיה טיפת דם חלושה מאד, \nבלתי ראויה להוליד, וגם מוחו עצמו יחלש. ואם ירבה יותר על הראוי, אפשר שימות מרוב \nתשמיש כנודע, וכמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל הלכות דעות. והנה גם זו\"ן, אעפ\"י שבעת אצילותם נתקן \nמוח הדעת שלהם, שהם תרין עיטרין הראשונים, על כל זה צריכים להתמיד, ולקבל כח חדש \nנוסף, כדי שיזדווגו ויולידו בנים: \nודע, כי אין זו\"ן מזדווגים שום זווג כלל, עד שבתחלה יזדווגי או\"א, וגם או\"א אינם \nמזדווגים, עד שבתחילה יזדווג א\"א מיניה וביה כנודע. וכן עד\"ז עד רום המעלות, עד \nהמאציל העליון הנקרא אין סוף. ונמצא, כי בכל זווג תחתון דזו\"ן, צריד שבראשונה \nיזדווגו הבחינות הראשונות המקבלות מא\"ס. כי הא\"ס לבדו יכול לחדש בכל יום תמיד אורות \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "חדשים, אבל הנאצלים כלם, אין יכולת וכח בשום אחד מהם לחדש שום אור, עד שיקבלוהו \nתחלה מהא\"ס. וממשיכים אותו בכל עת ממדרגה למדרגה, בבחי' הזווגים שלהם כנזכר. ואין \nכח בשום אחד מהנאצלים, רק מה שנתן להם לעצמם ולצרכם בעת שנאצלו, אבל לחדש אורות \nחדשים ולהוליד נשמות, אין בהם כח, עד שיקבלוהו מהאין סוף כנזכר: \nואז ממשיכים השפע ההיא שקבלו מהא\"ס, אל הבחינות שלמטה מהם, ואח\"כ גם הם מזדווגים, \nוהם ממשיכים השפע, אל אותם שלמטה מהם, וכן הדבר הולך ונמשך מזווג אל זווג, מן הבחי' \nהקרובות אל המאציל, עד זו\"ן המקבלים השפע והכח מן או\"א שלמעלה מהם, שקדמו להזדווג \nקודם שיזדווג הוא בנוקביה, וחזר להמשיך כח ושפע חדש מלמעלה, משורש התרין עיטרין \nשלהם, אשר למעלה למעלה, ונותנים אותם בסוד מוחין חדשים לזו\"ן, ואז הם מזדווגים \nומולידים בנים, ע\"י שהוא ממשיך טיפת מ\"ד, מן החסדים הראשונים שנמשכו לו בדעת שלו \nמחדש, וגם נוקביה נותנת טיפת מ\"ן, ממה שנמשך לה מחדש בעיטרא דגבורה שבדעת שלה, ומב' \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "טיפות אלו, נוצר הולד ברחם שלה: \nוז\"ס תכלית מה שצריך האדם לכוין ביחוד ק\"ש על אמיתותה, שיכוין כי בק\"ש מזדווגים \nאו\"א, להמשיך מוחין חדשים בזו\"ן, כדי שיוכלו להזדווג גם הם אח\"כ, בתפלת העמידה, בעת \nנפילת אפים כנודע. ויולידו בנים שהם נשמות התחתונים. האמנם צריך לכוין, איך מתחילים \nלהזדווג המדרגות העליונות הקרובות אל המאציל, ומשם נמשך לשלמטה מהם וכו', עד שנמשך \nהשפע ההוא עד מוחין או\"א, ואז גם הם מזדווגים בק\"ש כנזכר וצריך לכוין הכוונה זאת, \nהראויה בכל מדרגה ומדרגה, כפי מה שצריך לכוין בה, זו היא כוונת ק\"ש על אמיתותה, \nשאין למעלה ממנה. ובעונותינו לא זכינו לדעת אותה, ובשער התפלות כתבנו קצת כוונה, \nממה שקבלתי ממורי זלה\"ה: \nונמצא, כי בכל זווג דזו\"ן, מקדים אליו זווג דאו\"א, ונותנים להם מוחין מחדש, ומחדשים \nלהם תרין עיטרין אחרים חדשים, ואז מזדווגים גם הם. והוא נותן טיפת החסדים, מיסוד \nשבו ליסוד שבה. והיא נותנת טיפת הגבורות. ומשתי טיפות אלו, נוצר הולד. ואמנם לא יש \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "בה כח להעלות כח מ\"ן האלו, אלא ע\"י הגבורות הראשונות שנתנו לה בביאה א', הנקראים \nרוחא דשדי בגווה, והם עומדות קיימות לעד שם בגופה דנוקבא כל ימי חייה, והם מעלין את \nהגבורות החדשות שבכל זווג, שמהם נוצר הולד. אבל הגבורות החדשות. הן נקראים מ\"ן, \nומהם נוצר הולד ההוא. וכשירצו להזדווג עם אחרת, באים גבורות אחרות חדשות, ומהם נוצר \nולד אחר. וכן עד\"ז תמיד אבל הגבורות הראשונות, נשארות שם תמיד קיימות לעד, כי אין \nהולד נעשה, אלא מן החסדים והגבורות חדשות עצמם, שבכל פעם ופעם. ואלו הגבורות הישנות \nהראשונות מעלים אותם: \nעוד צריך שתדע, ענין העלאה זו מה עניינה, ומה תועלת יש מזה הרוחא שהם הגבורות \nהראשונות, אם הולד הנוצר מהה\"ג החדשות. דע, כי כמו שנתבאר שהגבורות הראשונות נשארות \nתמיד בנוקבא, כי הם נפש שלה כנזכר. גם החסדים הראשונים שנתנו בז\"א בעת שנאצלו, \nעומדים בו קיימים לעד, כי הם חיותו ורוח שבו. והנה כאשר מזדווגים זו\"ן, מביאה שניה \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "ואילך, הנה נמשכו בו חסדים חדשים כנזכר. ובהיות אלו החסדים החדשים, יוצאים מן היסוד \nשלו בסוד מ\"ד, הם מתלבשים שם תחלה, בחלק אחד מן החסדים הראשונים אשר שם, ואחר כך \nיוצאות מן היסוד שלו, ונתנים ביסוד שלה בסוד מ\"ד. ואז גם הגבורות החדשות שבה, שהם \nהנקראים מ\"ן, מתלבשות תחלה בחלק אחד מן הגבורות ראשונות אשר בה, ואז יש בהם כח \nלעלות כנגד טיפת מ\"ד, אחר אשר נתלבשו הלבוש הנזכר. וז\"ס ענין ההוא רוחא המעלה מ\"ן \nמה עניינו, ומה ענין העלאתו אותם: \nואח\"כ בהמשך חדשי העיבור, נוצר הולד עצמו שהיא הנשמה עצמה, מן החסדים והגבורות ההם, \nשהם עצמם בחי' הנשמה. וממה שלקחו מהחו\"ג הראשונות בעת הזווג כנזכר, נעשה להם ב' \nמלבושים אל הנשמה הזו, הכלולה מחו\"ג החדשות, מלבוש אחד מאביו שהוא זעיר, ומלבוש אחד \nמאמו, שהוא נוקביה. וז\"ס מ\"ש בסבא דמשפטים, על פסוק (שמות כ\"א ח') בבגדו בה. ועל \nפסוק (שם) שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ושם נאמר, כי הלבוש ההוא נקרא אלו\"ה. כי הנה \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "החסדים הראשונים, נקראים א\"ל, ומשם נעשה לבוש מצד אביו, אל הנשמה, שהיא חסדים \nהחדשים: \nגם בזה תבין, מ\"ש חז\"ל אור שנברא ביום הא' גנזו לצדיקים וכו', כי האור דיום א', הם \nחסדים חדשים, ועשה להם לבוש מן החסדים הראשונים, אשר ביסוד שבו, הנקרא צדיק, ונגנז \nונתלבש בו, טרם שיצא מן היסוד שבו כנזכר: \nובזה יש תימא גדול, איך מן החו\"ג הראשונות, שהם עצמות רוח ונפש זו\"ן, יעשה מהם \nמלבוש, אל הנשמה הנבראת מן החו\"ג החדשות. אבל זה יובן, בסוד מה שנתבאר אצלינו, \nבפסוק (תהלים מ\"ב ט') יומם יצוה ה' חסדו, כי כל האורות אשר למטה מאור החסד הראשון, \nהם מתלבשים בו, כדי שישמרם מן הקליפות, לפי שהוא גבוה מאד, ואין הקליפות יכולות \nלהתאחז בו. וז\"ס פסוק (שם פ\"ט) אמרתי עולם חסד יבנה. גם הוא ע\"ד מש\"ה, (דברים ל\"ב \nי\"א) כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו. והאם מלבשת את הבנים, לשמרם \nמן החיצונים. וכמו שנתבאר אצלינו בפרשת יתרו, במצות כבוד אב ואם, שנצטוו בה הבנים, \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "לסיבת הלבוש הזה שבנשמתם, שהלבישו אבותיהם. וזכור ענייני לבוש הנשמה מה עניינם: \nואל תטעה לומר, כי כל החסדים הראשונים, או כל הגבורות הראשונים, נעשים מלבוש אל \nהנשמה ההיא, אבל הענין הוא, כי כל הבנים או הבנות שיולדת הנקבה, כלם הם לוקחות חלק \nאחד קטן, מאותם החו\"ג הראשונות, וכשנשלם כחם, ואין להם מה ליתן עוד לזולתם, רק \nהחיות הצריך לעצמם לבד, אז אין האשה יולדת, ונפסק ממנה ארח כנשים, כנודע כי מן \nהכלים והלבושים של הגבורות הראשונות שבאשה, נמשך הדם של אורח הנשים, כמבואר אצלינו \nבאורך, בדרוש ליל פסח ויציאת מצרים וע\"ש. בסוד ה' דמים טהורים, וה' דמים טמאים. \nואותם דמים שהם לבושי הגבורות, נעשים שאור לצייר צורת הוולד, שהוא מן החדשות. כשכלה \nהשאור, ואין בו כח להחמיץ, זולתו אין עיסה חדשה להתחמץ, ולא נשאר בה רק כח \nוהרוחניות שצריכים לעצמה. ואם גם זאת היה יוצא ממנה, היתה מתה, כמ\"ש לקמן על בצאת \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "נפשה כי מתה, כי מבחי' השארית הזה, נעשה בנימין: \nונחזור לבאר ענין, ההוא רוחא דשבק בה בעלה בביאה קדמאה, שהם הגבורות הראשונות, \nהנקראים הוי\"ה דב\"ן דההי\"ן. וגם נשארו החסדים הראשונים כנז\"ל. דע, כי גם באימא \nעילאה, יש בחי' רוחא דשבק בה אבא, בביאה ראשונה כשנאצלו, וההוא רוחא נקרא ההוי\"ה \nדב\"ן דההי\"ן. וטעם הדבר הוא, לפי שמוכרח הוא, שההוא רוחא יהיה כלול מתרין רוחין, \nדכר, ונוקבא, כדי שיהיה בה כח להוליד בנים זכרים ונקבות. ולכן ההוא רוחא היא הוי\"ה \nדב\"ן, שהיא חבור ב' הוייו\"ת, זכר ונקבה, ושתיהן בגימטריא ב\"ן: \nועוד, כי בהוי\"ה זו במלואה, ניכרים בפירוש ב' ההויו\"ת, כי ד' אותיות הפשוטות, הם \nהוי\"ה אחת. וה' אותיות המלוי, גם הם הוי\"ה שנית, אם תחבר ב' אותיותיה הראשונות שהם \nו\"ד, ותעשה מהם אות יוד אחת: \nואח\"כ כשנאצלו זו\"ן, מזווג ב' אחד של או\"א, אז נתלבשה נשמת ז\"א, בחלק דההוא רוחא \nדשבק בה אבא באימא בביאה קדמאה, ולקחו עמו ע\"ד הנז\"ל, ונעשה לבוש אליו. והנה לבוש \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "זה, כלול מב' הויו\"ת, הנכללות בהוי\"ה אחת דב\"ן כנזכר, שהם סוד תרין עיטרין דחו\"ג, \nוכבר נתבאר למעלה, כי כל אור הנוקבא, לוקחו בעלה בתחילה, והוא נותנו אליה. ולכן הוא \nלקח ב' ההויו\"ת הנז', נכללות ונעשות הוי\"ה אחת של ב\"ן: \nובזה תבין, למה ז\"א נקרא ב\"ן, והוא לסיבת לקיחתו שתי הויות הנז', שהם בחי' ב\"ן \nכנזכר. ואעפ\"י שההוי\"ה אחת היא של מ\"ה דאלפי\"ן, כנגד עיטרא דחסדים. והוי\"ה השנית \nהיא דמלוי ההי\"ן, של גבורות. עכ\"ז, להיות כי גם שניהם הם בחי' מ\"ן שבנוקבא דאימא, \nלכן שניהם נקראים הוי\"ה אחת דב\"ן, אלא שבה נכללים כח שתיהם, דמ\"ה וב\"ן, לשתוכל \nלהוליד זכרים ונקבות כנזכר: \nואח\"כ מהארת הגבורות האלו, נבנית פרצוף נוקבא כנזכר. ואח\"כ בביאה ראשונה, נחלקים ב' \nהויו\"ת הנז', הכלולים בהוי\"ה אחת דב\"ן, לשתים, והוי\"ת החסדים נשארת בז\"א תמיד, בסוד \nחיותו, וכנז\"ל. והוי\"ת הגבורה עצמה, הנקראת ב\"ן, נתנת בה בסוד רוחא דשבק בה בעלה. \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "וגם יש בה כח ב' ההויו\"ת זכר ונקבה, לכשתוכל להוליד גם היא זכרים ונקבות, ונקראת \nהוי\"ה דב\"ן: \nודע כי הנה מש\"ל, כי בכל זווג דזו\"ן, ממשיכים מוחין חדשים מלמעלה מן האין סוף, דרך \nהמדרגות, והוא לוקח שפע מ\"ד, והיא מ\"ן, דע, כי זה הוא בענין הנשמות החדשות הבאות \nמלמעלה, בזווג ליל שבת ויו\"ט. אבל בזווגים של ימי החול, אחר חרבן הבית, כבר ביארנו \nבמצות שביעית, פרשת בהר סיני, כי כל המ\"ן של אז, הם מהבירורין המתבררים מן המלכים \nשנפלו בקליפות, ומהם נעשים הנשמות ההם שבאלו הזווגים. והוא בסוד (תהלים צ\"ז י\"א) \nאור זרוע לצדיק, הנזכר בפרשת תרומה, בענין בריה דרב ספרא. וזכור הקדמה זאת: \n \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "פרשת וירא (המשך)\nוהנה אחר שביארנו, ענין ההוא רוחא דשבק בה בעלה בביאה קדמאה. וענין המ\"ן מה עניינם \nכי המ\"ן נוקבין ודכורין, הם החו\"ג החדשות, שהם הנשמה עצמה. אבל מההוא רוחא דשבק בה \nבעלה, נעשה לבושים לכל הנשמות הנוצרות בה מאז ואילך תמיד. ולכן לבאר ענין בני לאה \nורחל, שהם השבטים. דע, כי ההוא רוחא דשבק יעקב בלאה, בביאה ראשונה, היה בו כח חלק \nלבושים, לו' בנים, מלבד הכח שהיה בו לצורך עצמה, הנקרא נפשה כנז\"ל. וראובן הוא \nהבכור, ולקח עיקריות כל ההוא רוחא דלאה, שהיא הוי\"ה דב\"ן, כנז\"ל, כי הבן הבכור, \nלוקח העיקר, והתמצית נשאר לנולדים אחריו. כמבואר אצלנו, בפסוק (שמות כ' י\"ב) כבד את \nאביך וגו', בשער המצות, בענין מ\"ש חז\"ל ואת לרבות אחיך הגדול: \nוז\"ס ראובן, אותיות, רא\"ו, ב\"ן. כלומר ראו כי זה הוא, מי שלקח עיקריות שם ב\"ן \nדההי\"ן, דשבק בי בעלי בביאה קדמאה. משא\"כ בשאר השבטים, אעפ\"י שגם הם בנים ולא בנות. \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "ואח\"כ נאבד ממנו הלבוש ההוא, ולקחו יוסף, בכורה של רחל. כמש\"ה בדברי הימים, (ד\"ה א' \nה' א') ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף וגו', ואבד ראובן חלק הבכורה והמלכות \n", "en": ""}]}
