חלק ב: א. ורק זה הוא האור הראוי לבנות ממנו כל הבנינים - טעמא דמסתבר שהאור יכלול בו בחינת הכלי, כי הרי הבנינים צריכים ללכת על פי ענין גוף ונשמה, אם כן צריך שהאור יהיה מבחינה זה: ב. ויצא מה שצריך לבנות ממנו הבנינים הנרצים, זה תירוץ לקושי גדול, הנראה לכאורה, שהדברים אינם הולכים בסדר שלם, שלהיות סדר שלם, היה צריך שיוציאו כל השמות אורותיהם בשוה. והרי מע"ב יצאו כל הענפים, אלא שהם נעלמים, ומס"ג יצאו ג' בחינות של ע"ב שלו, ותחלת ס"ג שלו לבד. ואח"כ יצא מ"ה בכלל, וכן ב"ן בכלל. והתשובה לזה הוא - שרק זה הוא האור וכו'. פירוש - לכל פעולה צריך שיתחברו אורות מה שיתחברו להוציא אותה לפי התכונה שהיא צריכה להמצא. ומענין זה תמצא מבואר לקמן בעניני בירורי ב"ן. ואין לנו לשאול למה אלה, כי הרצון העליון ידע שכדי להוציא המציאות מה שצריך להוציא, צריך דוקא הרכבת אותם השרשים, לא פחות ולא יותר. אדרבא, בהרכבה אין הולכים כסדר, אלא
צריך להותיר ממין אחד ולהחסיר ממין אחר, עד שיעמוד המורכב בתכונה הנרצית. והנה בכאן הכוונה היתה להוציא אצילות בסוד דמות אדם. כדי לעשות ענין זה, הוצרכו שלוש בחינות מע"ב, ואחת מס"ג, ואחת כללות מ"ה וכללות ב"ן. ומבין כולם - דמות אדם בתכונה שנמצא. מה שאין כן אם היתה הוצאה זאת לפי ענין המוציאים, היו צריכים לשמור ביניהם סדר. אבל כיון שהוא לפי ענין המורכב ותכונתו הנרצית בו, זולת זה האור, בהיותו יוצא לעשות הבנין, יצא רק מה שהוצרך לפי מציאות הבנין הנרצה: ג. ונתפשט בהדרגה לפי צורך הנרצה בבנינים האלה, פירוש - כיון שזה האור יוצא לבנות הבנינים, הוא צריך להספיק לכל מה שצריך לזה. ולכן היה הולך ממעבר למעבר, ויוצא בדרכים שונים, מה שצריך להכין הבנינים לפי הכוונה התכליתית שבהם, הלא הוא האדם הגשמי למטה, שבעבורו כל המציאות הזה. ותראה ההדרגה הזאת איך שהולכת ומשתלשלת בסוד גוף ונשמה, כי הנה דבר ברור הוא, שבהיות הגוף עב וגס - אינו יכול להיולד אלא בחסרון
הארה והעלמה. ועל כן בהיות האורות מתגברים, מה שהוא שורש הגוף לא יהיה ניכר ביניהם. ועל כן בע"ב שהאורות מתגברים הרבה - לא נזכר שום אות, כי לא נראה שום שורש כלי, באוזן מתחיל להתגלות, והוא מעט, בחוטם - יותר, ובפה - יותר, עד שמתגלה לגמרי. וגם תראה כי כחות הנשמה הן נר"ן נל"ן. וע"ב הוא נל"ן שהוא קצה היותר גדול שבהארה, לכן אין שורש הגוף מתגלה כלל. באוזן נעלמה הנל"ן, ומתחיל להתגלות הגוף. בחוטם נעלמה גם הנשמה, והגוף מתגלה יותר. בפה נעלם גם הרוח, והגוף מתגלה לגמרי. וז"ס שאורות הפה יצאו רק בסוד נפש. ופרטיות ענין זה הלא הוא מבואר במקומו במ"א:
פתח לו עולם הנקודים [לו -נ]: גדר עולם הנקודים: עולם הנקודים הוא מה שהאצילות עם כל ענפיו היו הולכים ונעשים, כאומן העושה כלי מחתיכת עץ, שבתחלה הוא גולם, ואחר כך בהשתלם צורתו - אז נראה היופי שלו בצורה שלמה. עכשיו מתחיל עולם הנקודים והוא עולם התוהו, זה ראוי להתבאר תחלה אחר הקודם לו, כי זה הוא האור היוצא אחר האורות שזכרנו למעלה: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, עולם הנקודים הוא מה וכו', והוא גדר עולם הנקודים. ח"ב, כאומן וכו', והוא משל על ענין זה העולם:
חלק א: א. עולם הנקודים הוא מה שהאצילות עם כל ענפיו, ר"ל האצילות - כל מה שבאצילות, וענפיו - בי"ע עם כל תולדותיהם. ותמצא שכל אלה בחדא מחתא מחתינהו, שהכל ענין אחד וקשר אחד. מתחיל באצילות ומסיים בעשיה, שהוא השורש האמיתי לעניני התחתונים, מה שלא היה עד שהגענו למדרגה זאת. ותראה האדם עצמו מורכב מאבי"ע בסוד נר"ן ונל"ן. ואפילו הנבראים הולכים על זה הדרך בסוד דצח"מ: ב. היו הולכים ונעשים, ר"ל שלא רצה הא"ס ב"ה להוציא ענין זה בתשלום צורתם מתחלתם, אלא בהדרגה. מתחיל בשלמות מועט, ואחר כך בשלמות יותר, עד שנשלם לגמרי. ונמצא שמה שהוא באחרונה הוא מה שהיה בתחלה. אך בחסרון השלמות, שהוא עתיד לבוא אחר כך:
חלק ב: א. כאומן העושה כלי מחתיכת עץ, ר"ל שלא רצה הא"ס ב"ה לפעול כפי עצמו. שאז היה מוציא שלמות הענין בבת אחת. אלא עשה כאומן שאינו יכול לעשות אלא בהדרגה. ולוקח החתיכה לפניו, ומציירה מעט, וכמה חילופים מתחלפים עליה מצורה לצורה, עד שמסתימת בצורה השלמה: ב. שבתחלה הוא גולם ואחר כך בהשתלם צורתו - אז נראה היופי שלו בצורה שלמה, שבתחלה הוא גולם גמור, והנה אחר כך הוא הולך ומצטייר. אך עם כל זה רק כשנשלם צורתו נראה היופי, ומי שרואה הגולם בראשונה, או בציוריו הראשונים, לא יראה אלא דבר בלתי נאות. ובסוף נראית הצורה היפה, ומראה גם כן שכל זה היה צריך כדי לבוא אל היופי. ואמנם בדרך זה ממש היה ענין זה של האצילות, כי התחיל הרצון העליון לציירו למעלה במחשבה העליונה, ובעוד שהיה מתחיל להצטייר, ולא השלים צורתו, היו יוצאים אורות הנקודים, והם לפי בחינת האצילות בלתי מושלמת. אחר כך השלים להצטייר, ויצא הוא עצמו בציור
היפה, שהוא התיקון כדלקמן. ושתי ידיעות יש בענין זה, א' - שעולם הנקודים נמצא מהתחלת הצטייר עולם האצילות, קודם שהיה נשלם, דהיינו שהיה האצילות ככלי שעדיין לא נשלם צורתו. ב' - שאין עולם הנקודים עולם האצילות עצמו, אלא מה שיצא לפי בחינת צורת האצילות הבלתי מושלמת. והוא הסוד שפירש באד"ז, כד אכתיש אומנא בפרזלא. ופירוש הענין זה הוא, כי בשלמא שאר ההדרגות שקודם עולם הנקודים, נוכל לקרוא אותם הדרגות ממש לעולם האצילות, כי הרי יש להם מהות מה שיש להם תמיד. וכשנבחין אותו - נמצאהו מהות אחד מתקרב לענין דמות אדם של האצילות, אך רחוק ממנו מעט, כפי שיעור ההדרגה. אך עולם הנקודים לא נוכל לקרא אותו כך, כי הרי אין מציאותו קיים, אלא היה ונתבטל, ועכשיו במקומו יש אצילות ממש. אם כן אין הנקודים הדרגה לאצילות, שהרי אם היתה הדרגה - צריכה היתה להתקיים תמיד. דאם לא כן, הרי יש דילוג - שחסרה מדרגה אחת, והכוונה
העליונה להעמיד כל האורות בסדר זה תחת זה. ואם עכשיו אינה צריכה להדרגה זאת - גם מתחלה לא הוצרכה. אלא צריך לומר, שאין זה לפי טעם ההדרגה, אלא ענין אחר. והוא ענין הזיקין ניצוצין שזכר הרשב"י זללה"ה, וענינם הוא מה שנבדל מגוף הברזל בשעת התקנתו, מפני כח ההכאה המתקנת ענינה. לפי זה, באצילות הוא - שהמחשבה העליונה היתה לוקחת סוד דמות אדם להעמידו על מכונו, ואז היתה מבררת מה שצריך להסיר משם, ומהו שצריך להסיר - אלא ענין הרע, דהיינו שהאורות ההם היו עומדים להוציא הרע, כי כבר הגיע ההעלם למדרגה זאת שאפשר לצאת הרע משם. והנה אין זאת הכוונה בדמות האדם - שיהיו אורותיו מוציאים הרע, אדרבא, שיהיו טהורים ומתוקנים כדלקמן. ואז זה מה שעומד להוציא הרע - נבדל מגוף דמות אדם, שהוא העומד להכין הדברים בהכנה ראויה, ואז הוציא מן הדמות זה הענין, וזה הענין יצא ונראה בפני עצמו, והם הם זיקין דאתלהטו ואתדעכו. והנה עשו שלהם, שבתחלה
יצאו בדרך להיטה, כאילו גם הם מנהיגים, שהרי מהנהגתם בא הרע, ואם לא היה להם מקום בהנהגה, ולא היו פועלים כלום, לא היו כלום. אלא נתלהטו ונראו ושלטו, ומפני הרע נחרבו. וזאת היא פעולת הס"א - לגרום חורבן לזה השורש, וזה שאמרו, מחשבה זריקת ניצוצין לש"ך עיבר, שהוא כללות כל המלכין האלה. נמצא הענין כך, האצילות היה הולך ומצטייר, והנה בתחלה קבל ציור אחד שהיה בו ענין זה של הוצאת הרע, וזהו המצב הבלתי שלם שלו, וזה בהיות בו כחות עומדים במצב בלתי נשלם, ראוי להוציא הרע. ומצב זה הוא המצב הנראה אחר כך במלכים עצמם, דהיינו הג"ר בלתי מתוקנות לצורך התחתונות, והתחתונות בלתי מתקיימות כלל. ונמצא שבהיות בדמות האדם ענין זה, היה מוציא הרע. מה עשתה המחשבה העליונה? הוציאה ענין זה ממנו, והיינו זה הכח שהיה כלול בו לעשות הענין הזה, והוציאו לבדו, ואינו העיקר, אלא כח קטן מן הדמות, שעיקרו לעשות דברים מתוקנים.
וזה הכח מתחלק גם כן לפרטים רבים, ואז הוציאה המחשבה כל הפרטים האלה לבד, ונתן להם ענין השליטה, כדלקמן. אך אם היה רוצה הרצון העליון, היה יכול להוציא הדמות מתוקן מתחלה, שלא יהיה בו ענין זה כלל. אלא רצה שיהיה בו, ושיצא ממנו בדרך זה, וישאר מתוקן רק בסוף, שהיא הצורה השלמה אחר שהוסר כל מה שהיה מונע אותה. ומה היא הצורה הזאת השלמה - תראה לקמן בס"ד:
פתח לז שבירת הכלים ותיקונם - שורש הפסד והויה: שורש מציאות קלקול ותיקון הוא ענין שבירת הכלים ותיקונם. כי אם לא היה קלקול בהם - לא היה קלקול בעולם, ואם תיקונם היה נשלם לגמרי - היה סוף הכל. אך בהיות שהיה הקלקול בא, ואחר כך התיקון, ולא גמור, אלא בשיעור שהיה נותן שורש לקלקול ותיקון לסבב בעולם. וסוף הכל יהיה תיקון שלם, שלא יהיה אחריו עוד קלקול כלל: אחר שנזכר ענין הנקודים בכלל, עתה נבוא לפרטיו: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, שורש מציאות וכו', והיא הנחה הראשונה בכלל, על ענין הנקודים ותיקונם. ח"ב, כי אם לא היה קלקול וכו', והוא פרט ההנחה הנ"ל:
חלק א: א. שורש מציאות קלקול ותיקון, והיינו כי הרי הספירות הם השיעורים - מה ששיערה המחשבה העליונה לצורך כל ההנהגה, ואם הויה והפסד יש בעולם - צריך שיהיה מושרש בספירות: ב. הוא ענין שבירת הכלים ותיקונם, והיינו כי לכאורה היה נראה ששורש ההויה יהיו אורות של חסד, ושורש ההפסד יהיו אורות של דין, אך לא שיהיו אורות מפסידים ומבטלים אורות אחרים. אלא בין ההויה ובין ההפסד אינם נופלים אלא בנבראים. אך כח ההפסד אינו מבטל כח ההויה, והרי אנו אומרים שהיו הספירות, ושנתבטלו ושנשברו. וכן קשה, שאנו אומרים שמן הספירות האלה עצמם יצאה הס"א, והרי אין ההפסד יוצא מן ההויה. אך שורש כל ענין הזה הוא, מה שנתפרש כבר למעלה, איך כל הנהגת המחשבה העליונה היא רק לגלות אור השלם שלה, שתהא הטבה כללית בסוף הכל מתפשטת לכל. והאדם עם כל שאר הנבראים אינם אלא גילוי ההנהגה הזאת, שמלבד שהוא מנהג כך, רצה לגלות הנהגתו בבריאת האדם, ועשה האדם
כך, ואחריו כל הנבראים, עד שהאדם בכל חלקיו רומז בכל מיני הנהגות שהקב"ה מנהג את בריותיו. ונכלל בזה כל מה דאפשר לדבר מן ההנהגה. פירוש - גם הדבר הזה עצמו, שתבוא ההנהגה נרמזת ומתגלית בגוף האדם - גם זה תלוי בדמות האדם עצמו, וכן בסדרי הטבע וחקותיו. ונמצא שהמצא ההנהגה למעלה, והמשכה לגלות בדרך זה באדם, והעשותה באדם, והמצא ממנו האדם - הכל תלוי בדמות אדם עצמו. ובצייר המחשבה העליונה דמות זה - היה כל זה, ר"ל שהיתה מציירת ההנהגה בכל חקותיה. נמצא לפי זה, כל השיעורים הנראים משוערים במחשבה העליונה - הם הם הנבראים עם כל חלקיהם. כי שרשי הנבראים הם הם חקות ההנהגה ודרכיה, שלתת שורש לחלק מן הנבראים - צריך חק אחד בהנהגה. וכל הדרגות האורות הם כך, כי העולמות העליונים הם הם הנבראים מושרשים בשורש גדול, והתחתונים מהם, אותם הנבראים עצמן, מושרשים בשורש קטן מן הראשון. והנה בתחלה המחשבה העליונה שיערה
הנמצאים בלתי מתוקנים, ור"ל שיהיה בהם חלקים הרבה של רע, ולמעלה הם הם הנהגות של הפסד, העתידים להפסיד אותם הנמצאים עצמם, והיו החלקים האלה כלולים בהם. אחר כך שיערה הנמצאים האלה עצמם - נפסדים ומבוטלים, דהיינו שאלה החלקים של רע, שהיו מעורבים בהם, היו מתגברים ושולטים וגורמים להם עצמם הפסד. ואז נראה בשיעור העליונים - הנמצאים עצמם נפסדים ונבטלים מחמת החלקים של הרע ששולטים בנמצאים עצמם. והנה כיון שהיו הנמצאים בשיעור העליון, וגם נפסדו, הרי ניתן להם מציאות של הויה והפסד. אך ההפסד בתחלה היה שולט וגובר, שלא היה מניח לנמצאים מציאות כלל. אחר כך שיערה המחשבה העליונה את הנמצאים האלה מתוקנים, אך לא לגמרי, אלא מתוקנים כמו שהן עתה, דהיינו שאינם חרבים, אלא הוים וגם נפסדים. והנה שיעור הנמצאים כך - הם הספירות שיש עתה אחר המתקלא, כדלקמן. אך עוד ענין אחד צריך שתבין, והוא, כי כמו כשהתגבר ההפסד - היה
מחריב הנמצאים לגמרי, כן היה צריך לתקן תיקון, היפך הקלקול, דהיינו שתשלוט ההויה לגמרי, שלא יהיה עוד מציאות לקלקול כלל. ואמנם בין חקות ההנהגה גם חק זה יש, שישתלמו הדברים בשלמות כזה. אלא שזה הדבר לא נהיה עדיין, והיינו שיצאו כל הדברים כל מה שנותן להם המציאות, אך לא מה שנותן להם קיום נצחי. כי אדרבא, עדיין כח ההפסד גובר, שלא להניח שלמות זה להמצא. ואדרבא, זה ההפסד הוא הגורם שהנמצאים לא יהיו מתקיימים בשלמותם, אלא יהיה להם הויה והפסד, לפעמים תגבר ההויה ותתארך, או להיפך - יגבר ההפסד ויפסידם ח"ו. אך כשיצא השלמות לגמרי, וינתן חק זה לנמצאים להשתלם לגמרי, הנה יהיה ענינו - שיבטל הרע ביטול גמור. וגם בנבראים עצמם יש חלקים שאינם בהם עתה, שהם מקבילים לשלמות הזה, ומגלים אותו. והנה כאן שני ענינים, יש הס"א, שהיא היפך ממה שנתקן, והיינו מה שנדחה מן הספירות. ויש הנשאר מן המלכין שלא נתברר עדיין. הס"א היא
- מה שהיה נותן בנמצאים להמצא, כנגד זה היה נדחה מהם ההפסד שלא יחריבם, אבל לא היה עובר מן העולם, אלא שלא מפסידם באותו הזמן, כמו שהיה החרבן בתחלה. אבל הוא מוכן להתעורר בזמן שהוכן לו, ובגבול שהוכן לו. אך מה שלא נתברר, הוא שחלקי ההפסד מעכבים על ידיהם איזה חקות מן ההנהגות שלא יהיה להם מציאות עתה, וכן חלקים בנפרדים, והם חקות השלמות, שענינם שלא יהיה עוד רע כלל. ואלה הם הבירורים שנתבררים תמיד, והריוח שמרויחים בכל יום, כמו שיתפרש במקומו. וכשישלמו אלה להתברר ולהנתן להם מציאות - הנה יעשו כפי ענינם, דהיינו שלא יהיה עוד רע כלל ועיקר בעולם, ויהיה תיקון שלא יהיה שיך אחריו שום קלקול כלל ועיקר:
חלק ב: א. כי אם לא היה קלקול בהם - לא היה קלקול בעולם, וזהו מה שכבר פירשנו לך, כי שיעור הנמצאים בהפסדם - הם הם המלכים שנתבטלו: ב. ואם תיקונם היה נשלם לגמרי - היה סוף הכל, זהו מה שכתבנו ענין השלמות שצריך לצאת בנמצאים שיתקיימו: ג. אך בהיות שהיה הקלקול בא, ואחר כך התיקון, ולא גמור, והיינו שני ההתחלות - ההויה וההפסד, שפירשנו למעלה: ד. אלא בשיעור שהיה נותן שורש לקלקול ותיקון, כי זה פשוט כבר, שכל הדברים עשוים בשיעור מדוקדק, והיינו אם לא היה נעשה התיקון בכל אותם המדרגות שנעשה, לא היה אפשר לעבודת האדם להוסיף תיקון על תיקון. ואם היה נעשה יותר, כבר לא היה צריך עוד עבודה:
ה. נותן שורש לקלקול ותיקון לסבב בעולם, שכיון ששניהם בשיקול אחד, לפעמים נוסף זה, ולפעמים נוסף זה: ו. וסוף הכל יהיה תיקוך שלם, שלא יהיה אחריו עוד קלקול כלל, היינו שהכוונה היתה מתחלה לתקן, אלא שרצה הרצון העליון להתחיל הוא, ולהניח תשלום הדבר ביד בני אדם. וכשכבר יהיה נגמר גם מעשה בני האדם - יהיה גמר המלאכה, ויהיה התיקון שלא יהיה אחריו קלקול כלל:
פתח לח כללות הנקודים, אבי"ע - עולם אחד עם ג' לבושים: כללות ענין אבי"ע הוא עולם אחד עם שלושה לבושים. והיינו כי האצילות עצמו אינו שלם אלא עם לבושיו. אמנם כשנבחין הלבושים כל אחד בפני עצמו, נקראים כל אחד עולם בפני עצמו. ובאמת יש לכל אחד פעולה בפני עצמה. נמצא, כשנבחין בי"ע עם האצילות - לא יחשבו אלא ללבושי האצילות. וכשנחשבים לפי פעולותיהם - נקראים עולמות בפני עצמם: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כללות ענין אבי"ע, והוא הענין הכללי שלהם. ח"ב, נמצא וכו', והוא ב' בחינות הנמצאים בהם לפי ענין זה: