חלק ב: א. ולכן כל מה שהדו"ן קרובים יותר מאליהם - מורה שלמות, זה פשוט לפי מ"ש, כי הרי העבודה - כל הכוונה בה הוא להביא הזיווג, שיהיה הדין מפוייס להימתק, שיהיה המקבל דבק במשפיעו, נמצא כשהוא כן ממילא אין צריך עבודה -: ב. שאין צריך שם עבודת התחתונים: ג. וכל מה שהולכים ומתרחקים זה מזה, כי גם זה הולך בהדרגה. בעתיק - הוא חיבור גדול, שדו"ן שניהם בכל מקום ממנו. בא"א - הזכר בימינו והנקבה בשמאלו, ועדיין או"א - דו"ן, שני פרצופים, אבל, כחדא נפקין כחדא שריין. זו"ן - שני פרצופים, וגם אין הזיווג תמידי. וכן עיקר העבודה הוא בתפארת ומלכות, וזה: ד. מורה שצריך שלמות, ושצריך שם עבודת התחתונים: פתח עד פרצוף עתיק [עד -עז]: עתיק - התפשטות מלכות א"ק להנהיג האצילות: עתיק הוא הפרצוף הראשון הנחשב לאצילות, והוא מלכות של א"ק, מתפשטת בתיקונים הצריכים לזה, ומתלבשת באצילות, לקשרו בא"ק, ולקיימו ולהנהיגו. עד עכשיו דברנו בפרצופים בכלל, עתה נתחיל לפרש הפרצופים מי הם בפרט: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, עתיק וכו', והוא היות עתיק פרצוף הראשון. ח"ב, והוא מלכות, וכו,, הוא לפרש מהו ענינו: חלק א: א. עתיק הוא פרצוף הראשון: ב. הנחשב לאצילות, פירוש - הוא מספירות א"ק, כדלקמן, אבל נחשב לאצילות: חלק ב: א. והוא מלכות של א"ק, זה הדבר כבר פירשנו, כל ספירה שיש לה שליטה בפני עצמה נקראת פרצוף בפני עצמו. ולפי שמלכותו של א"ק ניתן לה פעולה בפני עצמה - להנהיג האצילות, הרי נקראת פרצוף: ב. מתפשטת בתיקונים הצריכים לזה, כי אנו אומרים שעתיק נעשה ממ"ה וב"ן, ובמקום אחר נראה שהוא מלכות דא"ק. אך הענין הוא, שלהיותה מנהגת האצילות, הוצרך שתקח אלה הבחינות, והם תיקונים שלה, שבכח זה תנהג אותו: ג. ומתלבשת באצילות, היינו בא"א דאצילות, שהוא כלל העולם: ד. לקשרו בא"ק, זה פשוט, כי מקשר ההנהגה הוא זה - שהענף יהיה מקושר בשורש, ועומד לקבל קיום והנהגה. וזהו: ה. לקיימו, שקיום הענף תלוי בשורש: ו. ולהנהיגו, שהעליון מנהיג את התחתון, והוא מסובב ממנו: פתח עה ענין דו"ן דעתיק ומצבם: פרצוף עתיק בנוי ממ"ה וב"ן. והם דו"ן שלו, עומדים בחיבור אחד ממש כגוף אחד, עד שאי אפשר לציין להם מקום, לומר זה ימין וזה שמאל, אלא מתחברים בחיבור אחד ממש, שנעשה מביניהם גוף אחד: אחר שביארנו עתיק בכלל, עתה נפרש ענינו, ובתחלה בנינו: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, פרצוף עתיק וכו', והוא ענין דו"ן של עתיק. ח"ב, עומדים וכו', והוא סדר מצבם: חלק א: א. פרצוף עתיק, לפי שאמרנו שלהעשות מלכות דא"ק - פרצוף, הוצרכה להתפשט באיזה תיקונים פרטיים. הנה התיקונים הפרטיים האלה הם הבחינות מ"ה וב"ן שנתחברו בו -: ב. בנוי ממ"ה וב"ן: ג. והם דו"ן שלו, וכבר תראה שתמיד הזכרים הם ממ"ה, והנקבות הם מב"ן. אלא שבמקום שהדו"ן נפרדים זה מזה, נותנים כללותם זה בזה, ומצד זה נבחין מ"ה וב"ן בשניהם. אך כשעומדים שניהם ביחד - אין צורך בזה, אדרבא מתחלקים בפרצוף עצמו, מ"ה - זכר, וב"ן - נקבה: חלק ב: א. עומדים בחיבור אחד ממש, היינו שהשלמות גובר בו, עד שדו"ן עומדים בלי שום הפסק ביניהם: ב. כגוף אחד, שאינם נחשבים אלא כשני דברים מורכבים בגוף אחד: ג. עד שאי אפשר לציין להם מקום, לומר זה ימין וזה שמאל, זה היתרון שיש לעתיק מא"א שנאמר לקמן, שגם הוא מצד אחד שאינו יתרון כלל. אך הענין הוא - כי בא"א יש מקום לכל אחד בפני עצמו, דהיינו זה לימין, וזה לשמאל, אך בעתיק - וכל צד יש שניהם: ד. ומתחברים כחיבור אחד ממש, שנעשה מביניהם גוף אחד, לפי שהיה נראה דו"ן בגוף אחד, אלא שזה לימין וזה לשמאל, ובעתיק - זה פנים וזה אחור. והיה נראה לכאורה שגם זה נקרא ציור מקום, מה שאומרים זה פנים וזה אחור. אך האמת הוא, שאינן פנים ואחור, כדלקמן, אלא שהם ממש כמו שני פשוטים שבהתרכבם נעשה גוף אחד משניהם. ובכל מקום יש הרכבות שניהם, שאין ברירה לחלק אותם, אלא שבדרך כלל אומרים זה - בכל מקום שהוא, נחשב לאחור - בכל מקום שהוא: פתח עו בעתיק אין אחוריים ב"ן שבו נחשב לבחי' אחוריים: גם מציאות האחוריים, שהם מה שהאורות מתחשכים ואינם מאירים שם, אינו נראה בעתיק, כי כולו מראה פנים לכל צד. ובחינת האחוריים נבלע בבחינת הפנים, שהם השולטים שם, רק שיש פנים מצד מ"ה, ופנים מצד ב"ן, ואותם של ב"ן נחשבים כמו אחור לשל מ"ה. עכשיו צריך לפרש עוד פרט אחד שצריך להבין בענין דו"ן דעתיק, אחר שביארנו ענינו בכלל: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, גם מציאות האחוריים וכו', והוא שאין אחור ממש לעתיק. ח"ב, רק שיש פנים וכו', והוא שאף על פי כן יש בחינת אחור: חלק א: א. גם מציאות האחוריים, שהם מה שהאורות מתחשכים, גם זה מבואר בסוד דמות אדם, שיש הפנים שהם פונים לאחרים, ויש האחור שאין פונים בו. כך יש באורות מה שהם מכוונים ומשימים מגמתם למי שמכוונים אליו. ויש בחינות האחרות שהם פחותים מן הפנים, שאין שם ההארה ההיא, אלא כמו המשך אחד שלגבי ההארות העיקרים. שמי שמביט בפנים - מוצא שם הארה עצומה הפונה בכח למביט בה. והמביט באחוריים - אינו אלא כעומד אחורי כתיפות האדם: ב. ואינם מאירים שם, אין זה חשך מצד פגם, אלא מצד הטבע הוא כך, שיש שתי מדרגות בהבטת האור, הבטה במקום העיקרי, או הבטה במקום שאין כל כך עיקרי, שאין שם תכלית הארה, לפי שאין שם היכר הפנים הפונים למביט בהם: ג. אינו נראה בעתיק, זה מורה שאין שם דין כלל, כי אחוריים רוצה לומר - סילוק, שאין האורות פונים למטה. אבל עתיק - שורש ההנהגה השלמה, כדלקמן, כולו רחמים גמורים, מראה פנים במתיקות לכל צד, וזהו: ד. כי כולו מראה פנים לכל צד: ה. ובחינת האחוריים נבלע בבחינת הפנים, שהם השולטים שם, כי הנה יקשה לכאורה, שהרי כיון שאנו אומרים שפני מ"ה לפניו, ופני ב"ן לאחוריו, הרי זה כמו אחור באחור בזו"ן, ושם אדרבא זהו חסרון, ואי אפשר להזדווג אלא אם כן יבואו פנים בפנים, וכאן אנו משימים זה ליתרון. אלא הענין הוא, כי אין זה כמו זו"ן, ששם יש אחוריים, אלא שלהצילם מן הקליפות נסתרים לפנים. אבל בעתיק מציאות האחוריים אין יש, שאינם מתגלים כלל ברוב שליטת הפנים. ובזה מתישבים שני דברים, שאינם כמו זו"ן אב"א, כי אין כאן אחוריים, ושיכולים להזדווג, כי נקרא פב"פ, כיון שכבר לכל צד אינו כי אם פנים, כי בחינת האחוריים אינם נמצאים כלל, אלא נבלעים בתוך אורות הפנים: חלק ב: א. רק שיש פנים מצד מ"ה, ופנים מצד ב"ן, וזה פשוט, כיון שהם שני אורות - יש שני מיני פנים: ב. ואותם של ב"ן נחשבים כמו אחור לשל מ"ה. להיותם מאירים פחות מפני מ"ה, ולהיות נוטים מעט, מצד שורש הדין. אך עם כל זה אינם אחור ממש, כי הרי מביטים גם הם, ומאירים למסתכלים בה: פתח עז ביאור זיווג דו"ן דעתיק: חיבור דו"ן אלה הוא ממש כמו שני כחות שמתחברים ביחד בתוך גוף אחד: הוא פירוש הזווגים של עתיק ונוקביה, כיון שהם כגוף אחד ממש: א. חיבור דו"ן אלה, והיינו כי כבר אמרנו שיש זיווג בכל מקום שיש דו"ן, וצריך להבין איך נתפרש באלה, שהם בחיבור אחד: ב. הוא ממש כמו ב' כחות שמתחברים ביחד בגוף אחד, דהיינו שהם מתדבקים זה בזה להשלים ענין הגוף ההוא: פתח עח שורש ההנהגה הנעלמת [עח -פד]: דרך רשימת המעשים למעלה ותועלתו בגילוי השלמות: כל המעשים - נשאר תולדתם קיימת, אף על פי שהמעשה חלף כבר, והיינו קלקול שנתקן - אין רושם הקלקול אבד, אלא נרשם כך, קלקול שהיה לו תיקון. וכן להיפך ח"ו. והיינו כי אין שכחה לפני כסא כבודו. ובסוף כל הסיבוב יהיה התיקון השלם על פי כל מה שנעשה, אם טוב ואם רע ח"ו. עכשיו צריך לפרש פעולת עתיק מה היא בהנהגה, וסדריו לפי זה, אחר שכבר נתבאר ענינו. ובתחלה צריך לבאר הקדמות בענין ההנהגה, שלצרכם יש עתיק בכל סדריו: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כל המעשים, והיינו הקדמה בענין התרשם המעשים למעלה. ח"ב, ובסוף כל הסיבוב, והוא תועלת התרשם המעשים כך: חלק א: א. כל המעשים הנעשים - נשאר תולדתם קיימת, אף על פי שהמעשה חלף כבר, כל מה שנעשה - מוסיף או קלקול או תיקון בהנהגה. והמעשה הבא אחריו נידון על פי מה שקדם לו, שאינו דומה קלקול הבא אחר תיקון, או תיקון אחר קלקול, או קלקול אחר קלקול שנתקן, או תיקון אחר תיקון שנתקלקל, וכן על דרך זה עד אין תכלית: ב. והיינו קלקול שנתקן - אין רושם הקלקול אבד, כל מה שנעשה למטה נרשם למעלה, כדי שהדין הנעשה אחר כך, יעשה על פי מה שהיה כבר: ג. אלא נרשם כך, קלקול שהיה לו תיקון. וכן להיפך ח"ו. [אלא נרשם כך,] פירוש - בפרטיותו המיוחד לו שהוא מתחלף משאר הענינים, דהיינו אחר כמה תיקונים אחרים וכמה קלקולים הוא בא, וכן כל שאר פרטי דברים שיש להבחין בו: ד. והיינו כי אין שכחה לפני כסא כבודו, כי לא היה צריך לומר שאין שכחה לפני הקב"ה, שהוא מקרה רק לגוף, אלא רצה לומר שההנהגה עשויה בדרך זה, שכשדנים ההזה - מחשבים ומביטים כל העבר: חלק ב: א. ובסוף כל הסיבוב, זה התועלת של זה הענין, והוא - שכל הענינים האלה הנה הם סיבוב הגלגל, שסובב והולך עד הסוף, להראות אחר כך השלמות מכח כל החסרונות שעברו. ואם כן, צריך שיתגלה הכל כאחד, כדי שהשלמות יתקן הכל, ויוודע האמת הזה כראוי: ב. יהיה התיקון השלם, זה פשוט, לפי שאמרתי שהשלמות יתקן תיקון שלם מכל החסרונות שעברו: ג. על פי כל מה שנעשה, שהוא בזמן סיבוב הגלגל, שעל כן סיבב, כדי שיגיע אל המנוחה הזאת האחרונה: ד. אם טוב, ואם רע ח"ו, כי בהבחנות פרטיות הדברים, מובנים כל עניני הנהגת ההעלם, דהיינו הרשימו בכל עניניו, בכל הקריבות לתיקון, שהיה מתקרב בכל מה שהיה חוזר לאחור. וכל מה שהיה הקו שבפנים מקיים העולם בזמן הנהגת ההעלם, שלא להניח לבוא לידי חרבן, ומה שהיה מסבבו, עד שיהיה הסוף מגיע אל המנוחה כנ"ל, וכדלקמן: פתח עט גילוי השלמות מכח כל העבר - ביום הדין הגדול: יום הדין הגדול - בו יהיו נסדרים כל מעשה העולם לפי סדריהם כמו שנעשו, מראשית העולם ועד סופו. ועל פי כל זה, יהיה השלמות בהוודע יחודו יתברך שמו. ולפי השלמות הזה שיהיה אז, יהיה נקבע הנצחיות לנצח נצחים, ולעולמי עולמים, עד אין קץ ותכלית: אחר שביארנו רושם זה ותועלתו, שהוא לגלות השלמות מכח כל מה שהיה, צריך לבאר איך יהיה זה, ואימתי יהיה: חלקי המאמר הזה ב': חלק א: א. יום הדין הגדול, פירוש - זה הוא היום שעתיד הקב"ה לדון את כל מעשיו. הנה הכוונה בו הוא לסדר כל משפטו מראשית ההנהגה עד הסוף, להוכיח על פני האדם יושר משפטיו. וזהו: ב. בו יהיו נסדרים כל מעשה העולם: ג. לפי סדריהם כמו שנעשו, והיינו כדי להבחין מציאות הדברים כראוי לפי מה שהם, שלא די שהם נדונים על פי מה שהם, אלא על פי כל מה שקדם להם גם כן: ד. מראשית העולם ועד סופו, שעל כן נעשה בסוף כל המעשים, כדי לכלול בו הכל: חלק ב: א. ועל פי כל זה, יהיה השלמות, היינו תיקון כל החסרונות, וכמ"ש לעיל: ב. בהוודע יחודו יתברך שמו, היינו כמ"ש לעיל, שגילוי היחוד הוא זה - מראה שליטתו, שהוא לבדו: ג. ולפי השלמות הזה שיהיה אז, יהיה נקבע הנצחיות לנצח נצחים, ולעולמי עולמים, עד אין קץ ותכלית, עוד יש תועלת בדין הגדול, והוא נמשך ממה שביארנו, והוא שבהגלות היחוד - יהיה נקבע השכר הנצחי לכל מי שעבד, לפי עבודתו, בתענוג השלמות העליון: פתח פ מ"ה וב"ן וחיבוריהם הוא שורש כל המעשים: כל מיני הקלקולים שהיו יכולים להמצא, היו מושרשים בב"ן. וכל מיני תיקונים לכל הקלקולים האלה מושרשים בחיבורים שנתחבר מ"ה עם ב"ן. ונמצא שכל מה שהיה ושיהיה - הכל כבר הושרש כאן, והוא בסוד הידיעה. ובסוף הכל, הרי נודע שבכל זה נשלם כל השלמות בסוד היחוד: אחר שביארנו עניני הדין הגדול בסוד הקלקולים והתיקונים, עכשיו צריך לפרש עוד השורש הכללי של ענין זה, שבו נכללים כל המעשים האלה: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כל מיני וכו' והוא הקדמה בענין שורש הקלקולים ותיקוניהם. ח"ב, ונמצא וכו', והוא מה שיוצא מן ההקדמה הזאת: חלק א: א. כל מיני קלקולים שהיו יכולים להמצא, שכל שנעשה בספירות, אינם אלא דרכים מוכנים, אם לטוב או להיפך ח"ו, לימצא על ידו מקום לעבודת בני האדם, לעשות טוב או רע: ב. היו מושרשים בב"ן: ג. וכל מיני תיקונים לקלקולים האלה מושרשים בחיבורים שנתחבר מ"ה עם ב"ן, כי דרכי החיבורים שנתחבר מ"ה עם ב"ן הם דוקא הדרכים מה שצריך לתקן הקלקולים האלה: חלק ב: א. ונמצא שכל מה שהיה ושיהיה - הכל כבר הושרש כאן, כי כאן הוכן כל מה שיכול להיות בכל הזמנים לפי המעשים של בני האדם: ב. והוא בסוד הידיעה, כי הרי צפה לכל מה שהיה עתיד להיות, ועל פי כל זה הכין בכאן התיקונים שיספיקו לכל מה שיהיה: ג. ובסוף הכל, הרי נודע שבכל זה נשלם כל השלמות - כשנודעו החסרונות כמה הם, ועד היכן נתפשטו, אז יוודע למפרע מה היה הצורך של כל הדרכים המוכנים בכאן. ומתחלה אי אפשר לדעת, אלא הידיעה העליונה שידע הכל: ד. כל השלמות בסוד היחוד, כל מה ששייך לענין תיקון החסרונות. וזה פשוט, כי לפי מה שהם החסרונות - הוא מה שצריך להשלים ולתקן בסוד גילוי היחוד העליון: פתח פא סדר חיבורי מ"ה וב"ן - שורש הנעלם של הנהגת אצילות הגלויה: ענין החיבורים האלה שנתחבר מ"ה עם ב"ן הוא שורש כל ההנהגה באמת. וזה אי אפשר להתגלות, כי אדרבא, כל ההנהגה תלויה בהעלם השורש הזה, שאז בני האדם פועלים לפי ענינם - לפי הבחירה שלהם. והקב"ה מקיים עצתו, שההעלם עצמו גרם התיקון. לפיכך יש הסדר שהקב"ה מראה ענינו, והוא סדר האצילות ופרצופיו. ויש השורש הנעלם, שהוא איך שנתחבר מ"ה עם ב"ן, וזה אינו נודע: אחר שביארנו ענין חיבורי מ"ה וב"ן, נבאר עתה סדר החיבורים האלה - מה ענינם: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, ענין החיבורים, והוא הקדמה בענין חיבור של מ"ה וב"ן. ח"ב, לפיכד יש הסדר וכו', והוא מה שנמשד מהקדמה זאת: חלק א: א. ענין החיבורים האלה שנתחבר מ"ה עם ב"ן, כי אלמלא לא נתחברו מ"ה וב"ן אלא חיבור ישר, שר"ל כל ספירה בספירה שכנגדה, כתר בכתר, חכמה בחכמה, והיינו כל האורות פנימים ומקיפים, וכל הכלים - פנימי וחיצון בשניהם, אז לא היינו צריכים להבין בזה הענין, אלא שכל מדרגה צריכה להיות כלולה ממ"ה וב"ן. אך אין הענין כן, אלא פרצופי אצילות הם כולם מחוברים ממ"ה וב"ן, אבל הספירות של מ"ה וב"ן שלהם אינם מקבילים זה לזה, אלא יש סדר אחד פרטי, כמו שנראה בסדר הבירור, כמו שנתחברו זה בזה בכל הפרצופים. וכיון שיש סדר פרטי, זה מראה שיש להם ענין פרטי בפני עצמו, מלבד מה שהיינו חושבים לפי החיבור הישר. נבין עתה פרצופי אצילות וסדריהם והנהגתם - זה אילן אחד של הנהגה שלמה, מה שצריך לנבראים. אך קודם לכל האצילות יש חיבור זה של מ"ה וב"ן, שלפי החיבורים שלהם נעשו הפרצופים. אם כן צריך שיהיה זה שורש ההנהגה המסדר חיבורים אלה, ואחר כך תצא הנהגה עצמה, שהיא בפרצופים. וזהו: ב. הוא שורש כל ההנהגה, אך האמת הוא, שזה הסדר לא נודע לנו, וסדר הפרצופים היוצא מזה - נודע לנו. דוק מינה, שסדר האצילות הוא הסדר שרצה הרצון העליון לגלות לנו, אך זה הסדר מושרש בשרשו בעומק גדול, שאינו רוצה לגלות לנו: ג. באמת, אף על פי שאינו נראה כך, האמת הוא כך, כי אין אנחנו רואים ההנהגה אלא מפרצופי האצילות, אלא שידענו ששרשו בכאן כנ"ל: ד. וזה אי אפשר להתגלות, כי גם זה צריך לפי ההנהגה - הטעם שיהיה זה מגולה, וזה לא יהיה מגולה: ה. כי אדרבא, כל ההנהגה תלויה בהעלם השורש הזה, זה השורש הוא מקום הידיעה, שבו נגלים כל הענינים שהיו אחר כך, שהם הם קלקולי ב"ן, וכל התיקונים לכל זה, הם הם תיקוני מ"ה. כל העבודה של בני אדם תלויה במה שהידיעה העליונה נעלם מהם. אם היו יודעים - לא היתה העבודה על פי הבחירה, ולא היה להם שכר ועונש. וכיון שכוונת ההנהגה היא לתת מקום לעבודה ולשכר ועונש, צריך שזה השורש יהיה נעלם. וזהו: ו. שאז בני האדם פועלים לפי ענינם - לפי הבחירה שלהם, כי בהתעלם הידיעה, אם יעשו דבר ויתקיים, הרי לא נודע להם שכך כבר היה ידוע שיעשו. מפני זה נחשב להם מעשיהם. ואם השתדלו לעשות ולא יכלו, עדיין ניתן להם שכר טוב בעולם. ואילו ידעו שלא היה עתיד לעלות בידם - לא היו עושים. כך כל כיוצא בזה: ז. והקב"ה מקיים עצתו, פירוש - כבר סוף סוף האמת הוא, שמה שידעה הידיעה הוא שנהיה, אלא שההעלם עצמו גרם התיקון, וזהו: ח. שההעלם עצמו גרם התיקון, והוא על פי הסיבוב של החזרת הרע לטוב, וכמ "ש: חלק ב: א. לפיכך יש הסדר שהקב"ה מראה ענינו, כי מן השורש הראשון של ההנהגה שאמרנו - נעשים פרצופים שהם סדר אחד נראה. אך ידוע תמיד שלכל ענין שאנו רואים בזה המגולה - יש שורש וסיבה בשורש העבודה - שלא ידענוהו: ב. והוא סדר האצילות בפרצופיו: ג. ויש השורש הנעלם, שהוא איך שנתחבר מ"ה עם ב"ן: ד. וזה אינו נודע: פתח פב