פתח פח ברדל"א נמצאים כל החיבורים והספיקות הם בראיתה: רישא דלא אתידע היא הארה אחת שבה עומדים כל החיבורים האלה של מ"ה וב"ן. אך היא הארה שאינה מושגת, ואין עומדים עליה כלל. ומי שמביט בה, נשאר בכמה מיני ספיקות, שאין נראה שיהיו בה כל מיני חיבורים, אלא היא מין הארה אחת שאי אפשר לעמוד עליה. ובאמת אין נראה מה שיש בה, כי לפעמים נראה שיש בה חיבור זה, ולפעמים נראה שיש בה חיבור אחר, ואפילו הפכי מזה. ונמצא שאפילו שכבר ידענו שיש בה כל החיבורים - ההארה עצמה עומדת בדרך שאין עומדים עליה, ונראה שהוא בדרך אחד, ונראה שהוא בדרך אחר. ומכח זה אין יודעים הנהגתה. כי בדבר אחד עצמו שיש למטה באצילות - אם נלך אחריו למצוא שרשו ברישא הזאת, הרי לא מצאנו ידינו ורגלינו, כי לא נוכל לדון בה כלום. אלא נראה שהוא כך, ונראה שהוא כך, בדרך שאי אפשר לעמוד בה, ולכן נקרא רדל"א: זה תירוץ למה שנראה קשה, שלפי מה שאנו אומרים - אין בה ספיקות, אלא הכל בה:
חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, רדל"א היא הארה. ח"ב, ונמצא שאפילו שכבר וכו': חלק א: א. רדל"א היא הארה אחת: ב. שבה עומדים כל ההיבורים האלה של מ"ה וב"ן, שהוא אור שאינה מושג כמו שאר האורות. וזאת היא תשובה למה שנראה קשה - שלא היה לנו לומר שיש בה ספיקות, אדרבא, נאמר שיש בה ודאי כל החיבורים. אך הענין הוא, כי על ההשגה אנו מדברים, שהמשיג אותה בהארתה - לא יוכל לעמוד באורה: ג. אך היא הארה שאינה מושגת, ואין עומדים עליה כלל, היא בראיתה. וזהו: ד. ומי שמביט בה נשאר בכמה מיני ספיקות, כי הספק נופל במי שמביט בה ובאורותיה: ה. שאין נראה שיהיו בה כל מיני חיבורים, אף על פי שאנו אומרים יש בה הכל, אינו כך
דרך ראיתה: ו. אלא היא מין הארה אחת שאי אפשר לעמוד עליה, היינו שטבע הארה עשוי כך, וכדלקמן: ז. ובאמת אין נראה מה שיש בה, שגם [נ"א, שורש] ממה שיש בה אינו נראה כלל: ח. כי לפעמים נראה שיש בה חיבור זה, ולפעמים נראה שיש בה חיבור אחר, ואפילו הפכי מזה: חלק ב: א. ונמצא שאפילו שכבר ידענו שיש בה כל החיבורים - ההארה עצמה עומדת בדרך שאין עומדים עליה, ונראה שהוא בדרך אחד, ונראה שהוא בדרך אחר, פירוש - אינו קשה מה שהקשינו למעלה, לפי שהארה עצמה היא הארה בלתי נודעת: ב. ומכח זה אין יודעים הנהגתה, אם תאמר מה תועלת בספק זה, כיון שכבר ידענו שיש בה הכל. התועלת הוא - שהשליטה וההנהגה אין יודעים: ג. כי בדבר אחד עצמו שיש למטה באצילות - אם נלך אחריו למצוא שרשו ברישא הזאת, הרי לא מצאנו ידינו ורגלינו, כי לא נוכל לדון בה כלום, הלא כיון שהוא שורש לאצילות - היה צריך שנוכל להתעלות מן הענף אל השורש, ונשיגהו. אבל לפי שהיא מסופקת - אין
משיגים אותו. כי על כל דבר מסתפקים אם השליטה היא מצד זה או מצד זה, פירוש - מצד חיבור זה או מצד חיבור אחר. כי דבר זה אין אנו עומדים עליו, אלא נראה כאילו הוא שניהם, וזה ודאי אינו. כי הלא לכל דבר יש מקום פרטי, וזה המקום הוא מסופק, נראה שכל המקומות הם, דהיינו בתחלה נראה דבר אחד, וכשמביטים עליו - נראה שהוא דבר אחר, ואי אפשר לקבוע. וזהו: ד. אלא נראה שהוא כך, ונראה שהוא כך, בדרך שאי אפשר לעמוד בה, ולכן נקרא רדל"א, אם לא היה נראה בו כלום, היינו אומרים שנעלמת, וכמ"ש. אבל נראה כך, ונראה בדרך אחר מיד, עד שאין שום אחד יכול לעמוד בה:
פתח פט הספיקות נולדים מהמראות שברדל"א המכחישות זו את זו: יש הפרש בין ענין טלא דבדולחא דמתחזיין כל גוונין בגוה לענין רדל"א. כי טלא דבדולחא מראה שיש בה כל הגוונין ביחד. אך זאת מראה שהוא דבר אחד, ומיד נראה שאינו דבר זה, אלא היפך ממה שראינו. והיא עומדת תמיד בהתחלפות זה, ויראה ההן והלאו ברגע אחד. ואין משיגין בה אפילו זה - שיהיה ההן והלאו. אלא אין עומדין בה כלל, שלפעמים נראה שיש בה ההן, ומיד נראה שאינו כלל: א. יש הפרש בין ענין טלא דבדולחא דמתחזיין כל גוונין בגוה לענין רדל"א, עדיין קשה למה נקראת מסופקת, יהיה כמו טלא דבדולחא שיש בה כל גוונין, שכך נאמר בזאת. התשובה כדלקמן: ב. כי טלא דבדולחא מראה שיש בה כל הגוונין ביחד, זה פשוט כמו שמפורש בזוהר, שיש בה החסד והדין. וכן רואים בבדולח כל הגוונין, שאין אחד מכחיש חבירו. אך בכאן נראים הדברים מכחישים זה את זה: ג. אך זאת מראה שהוא דבר אחד, ומיד נראה שאינו דבר זה, אלא היפך ממה שראינו, שנראה
כאילו טעינו במראה הראשון, שאינו כך כמו שראינוהו, אלא בדרך אחר: ד. והיא עומדת תמיד בהתחלפות זה, זה פשוט לפי ענין ההנהגה שזכרנו למעלה: ה. ויראה ההן והלאו ברגע אחד, דהיינו ההפכים, שאחד מכחיש את חבירו: ו. ואין משיגים בה אפילו זה - שיהיה ההן והלאו, לא שנשיג שיש בה שני דברים אלה, שעדיין לא היה כאן ספק. אלא שבתחלה רואים, ואחר כך נראה שאותו הענין עצמו אינו כך כלל, שלא היה כך. וזהו: ז. אלא אין עומדין בה כלל, שלפעמים נראה שיש בה ההן, ומיד נראה שאינו כלל, ועיקר הענין, שכל החיבורים עומדים בפנימיותה בהעלם. אך היא מזדהרת בסוד שליטתה, וזהו העיקר, כי שליטתה תלוי בהזדהרה. והזוהר הזה - מה שאין אנו מבינים מהיכן הוא יוצא, שנראה כך ונראה כך, ואין מבינים אותו. והנה תמצא שמה שבפנים - אינו אפילו נראה, ומה שאפשר להשיג - הוא הזוהר, וגם זה הוא מסופק ואינו נודע. לפיכך נקראת רדל"א:
פתח צ פרצוף א"א [צ -צה]: א"א שורש כל הפרצופים: אריך אנפין הוא הפרצוף הראשון שבאצילות, בנוי ממ"ה וב"ן. והוא שורש לכל שאר האצייית, שכולם ענפים ממנו ממש, והוא פועל פעולותיו על ידיהם: אחר שנתבאר ענין עתיק, צריך לבאר הפרצוף הבא אחריו, והוא א"א: א. אריך אנפין הוא הפרצוף הראשון שבאצילות, והיינו כי מקום שמתחילים העשר ספירות של עולם - שם נקרא ראשית העולם ההוא ממש. וזהו אינו אלא א"א, שהוא כתר שבאצילות. אבל עתיק אינו מן האצילות עצמו, אלא נחשב לאצילות יען לצרכו הוא, ומתלבש בו ומנהיג אותו: ב. בנוי ממ"ה וב"ן, הרי כל האצילות בנויים כך ממ"ה וב"ן. והנה אלה מ"ה וב"ן דא"א הם הדכורא ונוקבא שלו: ג. והוא שורש לכל שאר האצילות, זהו ההפרש שבינו לשאר הפרצופים, שאר הפרצופים - כל אחד ענף בפני עצמו, אף על פי שיוצאים בהשתלשלות זה מזה, אינם ענפים באמת זה מזה. אלא כולם ענפים של א"א. ועל כן אינו נחשב כל כך עמהם, כי אינו בסוג אחד עמהם, אלא
הוא השורש, והם ענפיו. אך כשנדבר מכל האצילות, שורש וענפים, אז נזכיר גם א"א, וזהו הסוד מה שפירש רשב"י זללה"ה באידרא זוטא - לא תשכח בר בוצינא בלחודוי: ד. שכולם ענפים ממנו ממש, ולא בדרך ההשתלשלות לבד, כמו שאר ענפים זה לגבי זה, אלא ענפים ממש: ה. והוא פועל פעולותיו על ידיהם, כי ההנהגה כולה נשרשת בו, אלא שלהתגלות מתחלק בד' פרצופים המלבישים אותו, שנקראים שמו של עתיק. ותראה שעל כן א"א ארכו בכל העולם, וד' הפרצופים כולם מלבישים אותו. פירוש - או"א עד הטבור, זו"ן מן הטבור ולמטה. הרי שכולם אינם אלא לבושים אליו, שכל לבוש מלביש איזה חלק ממנו לבד, עד שבין כולם מלבישים אותו:
פתח צא ב' בחינות בפעולת א"א: שתי בחינות יש בא"א, אחת - הנהגתו בחסד לגמרי מעצמו, ואחת - הנהגתו על ידי ענפיו בדרך משפט, עד שיחזור הכל לענינו ממש בסוף הכל: אחר שזכרנו א"א, נתחיל לבאר פרטיו: א. שתי בחינות יש בא"א, לפי מה שאמרנו שיש לו ענפים שהוא פועל בהם, נמצאו עתה שתי בחינות לא"א עצמו, כי גם פעולת הענפים הרי מתיחסת לו. נמצא שיש לו פעולתו מעצמו, בלא שיצטרך לענפיו בזה, וזה פשוט, כי גם מא"א לבדו באה ההשפעה, ובאים תיקונים הרבה. ועוד יש לו מה שהוא פועל על ידי ענפיו, והיינו הפעולות שאנו רואים שהם נעשים, שהם כולם פעולות שלו. אמנם לכל דבר יש שורש, וגם ליחס הזה של פעולת הענפים שמשתרשים אליו, צריך שיהיה שורש פרטי בא"א עצמו, וכדלקמן: ב. אחת - הנהגתו בחסד לגמרי, כי גם בז"א יש חסד, אבל יש גם כן דין. אבל בא"א - ההנהגה הכל בחסד לגמרי, בלא דין כלל: ג. מעצמו, זהו מ"ש, שזה בא מעצמו לבד, בלא שיפעל על ידי ענפיו:
ד. ואחת הנהגתו על ידי ענפיו - מה שפועלים הם כנ"ל: ה. בדרך משפט, זהו כל ההפרש - שהנהגתו על פי עצמו הוא חסד לגמרי, ואך של הענפים - יש שם חסד ודין, הכל לפי רוב המעשה למטה: ו. עד שיחזור הכל לענינו ממש בסוף הכל, כיון שהוא חסד לגמרי, למה יפעול משפט? אך הכוונה היא - לפי שהוא חסד גמור לא יפעול משפט, אבל ענפיו יוכלו לפעול. ועל כן הוא משתמש מאמצעי זה, כדי שיהיה מציאות שיוכל לעשות משפט, שאינה מדה שלו. אבל לא לישאר כך, אלא אדרבא, כיון שהוא הפועל, הגם שבתחלה יראה שמתרצה במשפט, אך הכוונה היא שסוף סוף ישלוט הוא לבדו, וינהיג הכל בחסד:
פתח צב יציאת ז"א מא"א: הכוונה התכליתית בכל ענין הספירות והנהגותיהם הוא להיטיב בסוף הכל הטבה גמורה ושלמה. רק שכדי לבוא אל התכלית הזה, צריך להתגלגל עד שנגיע אל הסוף, שיהיה העולם מתנהג במשפט, ולהעניש החייבים, עד שעל ידי זה תהיה אחר כך ההטבה שלמה. הרי שמן הכוונה התכליתית עצמה יוצא המשפט הצריך, קודם שמגיעים אל הסוף. ואף על פי שנראה שהם דברים הפכיים. וזהו ענין א"א וז"א - שהא"א בסוד ההטבה הגמורה, שאינו כי אם מיטיב. ואף על פי כן ממנו יוצא ז"א, שהוא בסוד המשפט, כי הוא נולד מענינו ממש: אחר שביארנו ענין א"א מצד עצמו, נבאר ענין איך ז"א יוצא ממנו: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, הכוונה התכליתית, שהוא עניך איך מך ההטבה יוצא המשפט. ח"ב, וזהו ענין א"א, והוא פירוש עניני א"א וז"א לפי זה:
חלק א: א. הכוונה התכליתית בכל ענין הספירות והנהגותיהם, ענין זה פשוט, ככל מה שאמרנו למעלה, שהכוונה התכליתית אפילו בספירות עצמם היא ההטבה. פירוש - אפילו ברשימו, שנותן טוב ורע, אפילו בו התכלית הוא להיטיב בסוף כנ"ל: ב. הוא להיטיב הטבה גמורה ושלמה, שאף על פי שאנו רואים דברים קשים הרבה בהנהגת העולם עתה, התכלית הוא - לא די להיטיב, אלא להיטיב הטבה שלמה, שהוא ההיפך ממש מן הדין הקשה. הנמצא עתה: ג. רק שכדי לבוא אל התכלית הזה, צריך להתגלגל עד שנגיע אל הסוף - גלגול הדברים עד שינוחו מגלגולם, כי לא באים אל המנוחה ברגע אחד, אלא בסיבובים אלה: ד. שיהיה העולם מתנהג במשפט להעניש החייבים, דהיינו שכשקיבלו החוטאים עונש, הרי הוסר הרע מן העולם: ה. עד שעל ידי זה תהיה אחר כך ההטבה שלמה, שאחר כך תהיה הטבה שלמה לכל הברואים, בלי שום בושת, וכמ"ש: ו. הרי שמן הכוונה התכליתית עצמה יוצא המשפט הצריך, קודם שמגיעים אל הסוף. ואף על
פי שנראה שהם דברים הפכיים, זהו מה שצריך להתבונן כדי להבין אחר כך עניני האצילות במדרגותיהם, שאינם אלא השיעורים [ל]צורך כל ההנהגה, כמ"ש: חלק ב: א. וזהו ענין א"א וז"א, והיינו שעיקר ההנהגה הוא אלה השנים, כמ"ש לקמן. כי או"א אינם אלא המשך אחד הנמשך לפי מה שז"א יוצא ממנו מא"א, וכדלקמן. אך הנהגת העולמות באלה השנים היא, או הנהגה בחסד, שהוא א"א, או הנהגה במשפט, שאינו מיטיב אלא לטובים ומעניש לרעים, זהו ז"א: ב. שהא"א הוא בסוד ההטבה הגמורה, שאינו כי אם מיטיב, א"א הוא לפי סוף הענין, שלא יהיה כי אם טוב, כך א"א כל עניניו אינו אלא להיטיב, בסוד היחוד המחזיר כל רע לטוב, כידוע. שבספירות עצמם יש ענין זה לצורך קיום העולם, שאם לא היתה ההנהגה בנויה על זה, והיה העולם מתנהג תחת הנהגת המשפט מצד הספירות, לא היתה תקומה לעולם מפני הרשעים. לפיכך הקדימה המחשבה העליונה, ועשתה בספירות עצמם, מלבד ענין הקו הנמצא בכל
מקום, עשתה א"א, שהוא סוד מה שיהיה בסוף הכל, שהספירות עצמם יהיו מתוקנות בדרך היחוד בהטבה גמורה, שהוא סוד הקו המזכך את הרשימו. והנה זה סוף המעשה שהוא תחלת המחשבה: ג. ואף על פי כן ממנו יוצא ז"א, שהוא בסוד המשפט, זה פשוט, שכך הוא בהשתלשלות, כמבואר באדרא זוטא: ד. ז"א, שהוא בסוד המשפט, שהוא בסוד הרשימו, שלא נודכך עדיין, ופועל ושולט בדרך משפט, עד שיגבר עליו הקו, וישוב גם הוא רק להיטיב, כמו א"א, דהיינו מדה"ד שחוזה למדה"ר: ה. כי הוא נולד מענינו ממש, דהיינו שכך צריך כדי לבוא באמת אל הטבה שלמה, שפועל הרשימו את שלו, ושסוף סוף יהיה נמתק. ואז יהיה מה שכבר הוכן בדרך צפיה בא"א, שצפה העתיד, ועשאו על שם העתיד מתוקן כבר כנ"ל:
פתח צג מיתוק דיני ז"א ע"י א"א: היות המשפט עצמו יוצא רק מענין ההטבה הגמורה, הוא גורם מיתוק למשפט עצמו. כי סוף סוף כוונת המלך הוא רק להיטיב, אלא שצריך המשפט כדי לבוא אל ההטבה השלמה. מה שאינו כן אם לא היה המשפט רק לנקום מן החוטאים. וזה ענין שא"א ממתק דיני הז"א רק בכח המצאו לבד, על ידי מה שהוא פועל לפי עצמו, אפילו לא יגביר עליו הארותיו להעביר הדין שלו: אחר שביארנו ענין איך ז"א יוצא מא"א, עתה נבאר מה תועלת יש בזה, והמיתוק שמקבל ממנו: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, היות המשפט וכו', והוא איך הוא מיתוק למשפט היותו יוצא מן הכוונה התכליתית של ההטבה. ח"ב, וזהו ענין וכו', והוא התמתק ז"א מא"א על פי זה:
חלק א: א. היות המשפט עצמו יוצא רק מענין ההטבה הגמורה: ב. הוא גורם מיתוק למשפט עצמו: ג. כי סוף סוף כוונת המלך הוא רק להיטיב, פירוש - היה יכול להיות שהרצון העליון היה רוצה דוקא לנהוג משפט ולא עוד, אז היה צריך לחזק אותו בכל צד, בין בצד ההטבה, בין בצד העונש. אבל כיון שהכוונה אינה אלא להביא ההטבה השלמה, ואדרבא, המשפט הוא עושה אותו רק לפי שהוא צריך לעשותו, ואם היה יכול לעשות בלאו הכי - היה עושה. הנה ודאי יכוון וישתדל להמתיק המשפט כל מה שאפשר. וזהו: ד. אלא שצריך המשפט כדי לבוא אל ההטבה השלמה: ה. מה שאינו כן אם לא היה המשפט רק לנקום מן החוטאים, שאז היתה הכוונה להחזיק המשפט. וזה מטבע הס"א, שכיון שאינה רוצה אלא להרע - מחזקת הרע בכל כח. אבל הרצון העליון, שכוונתו להיטיב, המשפט שהוא עושה אותו - כיון שצריך, אך הכוונה למתקו כנ"ל:
חלק ב: א. וזה ענין שא"א ממתק דיני הז"א רק ככח המצאו לבד, על ידי מה שהוא פועל לפי עצמו, כל התיקונים הנמצאים בא"א, הנזכרים (באדרא זוטא) [באדרא רבא], הם רק שליטות והנהגות שלו, שרק בהמצאו גורם מיתוק לז"א. כיון שאותם הדברים עצמם שלמטה בז"א הם דין, הרי כבר הכוונה בהם הוא רק לחסד - להיטיב באחרונה, וזהו המתגלה בא"א: ב. אפילו שלא יגביר עליו הארותיו להעביר הדין שלו, שזהו תיקון אחר שנמצא לפעמים, שמעביר הדין שלא ישלוט כלל, כמפורש בסוד כוונת ויעבור. אך אין זה כוונת ההנהגה, כי צריך שהדין יהיה, אך שלא יתגבר הרבה. וזה נעשה כשכבר יש א"א, שהוא אותם הדברים עצמם של ז"א, אך לפי הכוונה התכליתית, לא לפי האמצע שקודם התכלית הזה:
פתח צד העברת דיני ז"א ע"י א"א: כדי שיתקיים העולם - הוצרך שלפעמים תגבר ההטבה על המשפט, ויעשה חסד, אף על פי שאין הדין נותן כך. וזהו מה שמתגבר הארת א"א על ז"א, ומעביר דיניו לגמרי. מתחלה אמרנו ענין המיתוק שעשה א"א לז"א ממילא, עכשיו נבאר מה שמתגבר ומעביר דינו לגמרי: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כדי שיתקיים וכו', והוא שצריך לפעמים להעביר שליטת הדין. ח"ב, וזהו מה שמתגבר, והוא ענין ההנהגה בין א"א לז"א לפי ענין זה:
חלק א: א. כדי שיתקיים העולם - הוצרך שלפעמים תגבר ההטבה על המשפט, שאף על פי שרצה הרצון העליון שתהיה הנהגת העולם במשפט, אך צפה מתחלה שלא (ש)יכלו הבריות לעמוד בו, ושם ענין זה בהנהגה - שלפעמים יתגבר החסד לגמרי, ויעביר הנהגת הדין לגמרי. אך לא בכל ענין, אלא לזמן מיוחד ודברים מיוחדים. וגם זה אף על פי כן הולך לפי המשפט, והיינו שהמצוות חילקם לשני סוגים, יש מהם שענינם הוא לתקן תיקונים פרטים מדה כנגד מדה, וגורמים תיקון מעשים בפרט מה שגורמים, ויש סוג אחר שגורמים ענין זה של העברת הדין, דהיינו שישלוט א"א ויעביר הנהגת הדין. ואז הכל בחסד, שאין הולכים אחר מעשה המצוה להביא דבר כנגדו בפרט. אלא כל הדברים מזומנים לינתן לו, כי הרחמים בכלל מתעוררים, ונתקן הכל. וזהו: ב. ויעשה חסד, אף על פי שאין הדין נותן כך, שאין הולכים בדקדוק של מדה כנגד מדה, אלא השכר הוא - שיתעורר החסד, ויפעול בדרך חסד לעשות טוב לכל:
חלק ב: א. וזהו מה שמתגבר הארת א"א על ז"א, פירוש - כנ"ל, א"א מאיר תמיד בז"א, אבל כשהארה זאת מתגברת הרבה - אז שולט בכל חסד: ב. ובמעביר דיניו לגמרי, שאין שולטים כלל, והיינו לא שיהיה הוא דין, ושא"א יפעול החסד בעולם, אלא בז"א עצמו אין הדינים נמצאים ושולטים כלל. וזה מצח הרצון שמזכך כל הדינים בשבת, או בכל שעה שמתעורר: פתח צה