פתח קכא בנין ז"א בזמני עי"מ: מתחלה נבנה הז"א בסוד עשר ספירות - שמתקשרים המוחין על ו"ק, שלא היו מאירים כן בעולם התהו. ונקרא שיש לו נה"י בקביעות, והשאר צריך עדיין להתגלות בפועל. וכל זמן העיבור הולכים הדברים ומזדמנים מעט מעט לשיתגלה חג"ת. ומיד שיוצא מאימא - נמצאים כו חג"ת בקביעות, ונקרא שהולכים ומזדמנים לבוא חב"ד. והנה לתקן נה"י, שיהיו חג"ת מתגלים עליהם - צריך כל זמן העיבור. ולתקן חג"ת - שיהיו חב"ד מתגלים עליהם - צריך כל זמן היניקה. שכך הם נמשכים ובאים בהדרגה כמו שצריך. אף על פי כן אין הבירור הראשון נשלם באמת עד כ"ד חדש של היניקה, כי הרי לא נשלם בירור הי"ם עד הזמן ההוא: עתה נבוא לבאר תשלום זמנים אלה - עיבור ויניקה ומוחין: חלקי המאמר הזה ג'. ח"א, מתחלה נבנה, והוא ענין עיבור ויניקה ומוחין ח"ב, והנה לתקן נה"י, הוא ענין משך הזמן של עיבור ויניקה. ח"ג, אעפ"כ אין הבירור, ענין כ"ד חודש של יניקה: חלק א: א. מתחלה נבנה הז"א בסוד עשר ספירות, כי שני ענינים סותרים נמצאו בדברי הרב זללה"ה, במקום אחד אומר שבעיבור הוא בה"י, וביניקה חג"ת, ובמקום אחד הוא אומר שבעיבור נתקנו חב"ד חג"ת נצח, ונשאר הי"ם ליברר. והתשובה הוא זה, שני דברים צריכים ליעשות בז"א, בתחלה - בנינו בכל מדרגותיו בסוד הבירור, הנ"ל במאמר שקודם זה, ואז נבנה בע"ס, מה שבתחלה לא היה אלא ו"ק. וזהו ג"כ: ב. שמתקשרים המוחין על ו"ק, שלא היו מאירים כן בעולם התהו. ונקרא שיש לו נה"י בקביעות, כאן נשלם בע"ס, שהמוחין נקשרים, מה שלא היה תחלה. אמנם מה שמתגלה מספירותיו - אינו מה שנתקן. אלא אדרבא, כל העשר ספירות נתקנים, וגם נשאר עדיין הי"ם ליתקן לגמרי מן התהו שזכרנו. אך מה שמתגלה בו - אינו אלא נה"י. וזה פשוט, כי הבירור של כל הספירות צריך שיעשה בעיבור, ועל כן אי אפשר לומר שהי"ם דנה"י נשארים להברר, ושאר הספירות דנה"י הם שנבררו בט' חדשים, כי בירור שאר הספירות אימתי יעשה? והרי עינינו רואות למטה שכל הבנין נשלם בעיבור, וכנ"ל. אלא הדבר הוא כמ"ש, שהבירור נעשה, אך הגילוי הוא ענין אחר, כי נה"י נתגלים, והשאר עומדים להגלות. ודהו: ג. ונקרא שיש לו נה"י בקביעות, והשאר צריך עדיין להתגלות בפועל: ד. וכל זמן העיבור הולכים הדברים ומזדמנים מעט מעט לשיתגלה חג"ת, נה"י יש לו מיד, אבל אינו נקרא שהם שלמים, כי שלמותם הוא שיתגלה עליהם חג"ת. וכל זמן העיבור הולכים הדברים ומזדמנים לזה. וזה, כי פחות מנה"י אין יש, וצריך לומר שבתחלת עיבורו גם כן יש נה"י, אלא שבעיבור נשלמים הדברים בבחינת נה"י, עד שיבואו חג"ת. וזו תשובה לקושיא אחת הנראה לכאורה על דברי הרב דללה"ה. כי הנה היניקה נקראת עד תשלום י"ג שנים ויום אחד, פירוש - שרק אז נקרא גדול, ואז הוא הזמן שהשלימו חב"ד לבוא, לא שהתחילו, ואם כן, היה צריך ליקרא גדול מיד אחר כ"ד חדש. ואין לומר שכך הוא הסדר - העיבור נקרא משמתחילים נה"י עד שמשלימים, ויניקה - כשמתחילים חג"ת עד שמשלימים, וגדלות - משמתחילים חב"ד עד שמשלימים. מג' טעמים, א' - שאם כן היה צריך להיות זמן רביעי אחר שהשלימו חב"ד, ויהיה היניקה רק כ"ד חדש, גדלות - עד י"ג שנים, ואח"כ יקרא בשם אחר. ועוד, שלא כן הם דברי הרב זללה"ה, אלא יניקה נקרא עד י"ג שנים ויום א'. ועוד, שהיו צריכין לומר שחג"ת מתחילים לבוא משנולד, ומשלימים לבוא בכ"ד חדשים, כמו שחב"ד עושים כן מכ"ד חדש עד י"ג שנים. ועינינו הרואות שלמטה אינו כך, שהרי ניתר הולד מקשריו, שהיה כפוף במעי אמו בסוד תלת בגו תלת - מיד כשיוצא. אך הענין הוא - שנה"י באים מיד בתחלת העיבור אחר שנוצר הולד. וכמו שאנו רואים בחב"ד שבאים מעט מעט - כך כל זמן העיבור ממשמשים לבוא חג"ת. וכשנולד - באותו הרגע מתגלים בו חג"ת לגמרי. וכ"ד חדש עומדים להשתלם, שהוא זמן בירור הי"ם. ואחר כך ממשמשים ובאים חב"ד, ונקרא הכל חג"ת, אלא שהולכים ומזדמנים לקבל חב"ד עליהם. ובגדלות נשלם חב"ד. וזהו: ה. ומיד שיוצא מאימא - נמצאים בו חג"ת בקביעות, ונקרא שהולכים ומזדמנים לבוא חב"ד: חלק ב: א. והנה לתקן נה"י, שיהיו חג"ת מתגלים עליהם - צריך כל זמן העיבור, כמו שנתפרש ענין י"ג שנים ויום א' לביאת חב"ד על חג"ת, כך ט' ירחי העיבור הם זמן הזדמן חג"ת לבוא על נה"י, שהרי אין זמנם צריך להיות שוה, אלא הא כדאיתא והא כדאיתא, כל אחד כפי ענינו ופעולותיו: ב. ולתקן חג"ת - שיהיו חב"ד מתגלים עליהם - צריך כל זמן היניקה, זה מבואר בסוד י"ג שנה ויום א' שבדברי הרב זללה"ה: ג. שכך הם נמשכים ובאים בהדרגה כמו שצריך, ההדרגה - זהו שעושה הזמן. אך ההדרגה בכל דבר הוא לפי ענין הדבר ההוא, והזמן נשער על פי ההדרגה ההיא בפרט. אך כלל הוא, כל מה שרואים משך זמן - נדע שהיא ההדרגה הצריכה לפי הענין ההוא להמצא בדבר ההוא: חלק ג: א. אף על פי כן אין הבירור הראשון נשלם, הבירור ממש, בירור מן התהו, אמנם יש הפרש, כי בתחלה היה החרבן שולט, שלא היה מניח מציאות למדרגות. ומזה יצאו כולם בזמן העיבור. אלא (שהי"ס) [שהי"ם] לא יצאו לגמרי מן החרבן, לא שנשארו בו ממש, אלא שלא גמרו לצאת. ולכן ישנם, אך אינם יכולים לפעול ענינם כראוי. וכן אנחנו רואים שיש רגלים לילד, אלא שאינו יכול להלוך. ואמנם הוראת זה הענין הוא - שאלה הספירות הם היותר מוכנות להפגם ולהתחשך הרבה במעשה התחתונים, וכמ"ש דבר זה בכמה מקומות, בסוד, "כל היום דוה". ותראה שגם העולם יצא מן התהו כבר, שהרי נברא, מה שאינו עוד תהו ובהו, רק שרגליו לא נתקנו, ולכן אין לו סמיכה, ונתמוטט כמה פעמים. וכבר אמרו, בהדי הוצא לקי כרבא, שפירשוהו על נצח שנחשך גם כן. והוא ענין פרטות הפגמים הנמצאים עתה בעולם, כולם פוגמים הוד, ומחשיכים נצח. והרגלים ישנם, דהיינו התורה והמצוות יש, אך אי אפשר להם להלוך, שאין בהם כח. והנה להבין הנהגה זאת הוא כך - שכל שאר הפרצוף נשלם, רק המקיימין - לתת קימה - כי חג"ת הם גוף הפרצוף, נצח הוד - קיומו, יסוד מלכות - השפעתו, אלה הקיימין - אחד נשלם, ואחד לא, כדי שלא יחרב, אך שיהיה מקום לפגמים גם כן. ולעניני הגלויות גם כן, כידוע. ואחר הוד נמשך יסוד מלכות, שבהם ההשפעה. והם סוד תרין משיחין, כמו שפירש בזוהר ובתיקונים. וצריך לזה בירור בפני עצמו, מלבד הראשון: ב. אין הבירור הראשון נשלם באמת, פירוש - אף על פי שלכאורה נראה שנשלם כל הבירור, אף על פי כן אינו כך, כי יש רושם דק מן התהו שלא נסתלק עדיין: ג. עד כ"ד חדש של יניקה, וזהו שעדיין יונק מאמו, שנראה בהדיא שצריך הוא השפעה ובירור עדיין. וכן למטה הילד צריך לברר טבעו, ומבררו ביניקה: ד. כי הרי לא נשלם בירור הי"ם עד הזמן ההוא: פתח קכב פעולות ז"א בזמני עי"מ: בזמן העיבור אין שייך פעולה לז"א, אלא אורותיו הולכים ונבנים. ומיד שיוצא - מתחילים האורות לפעול. אך אין הפעולות שלמות, אלא הולכות ונתקנות על ידי אימא, עד שנשלמות בזמן הגדלות השלם: אחר שביארנו ג' זמנים אלה בז"א בענין בנינו, נבאר אותם בענין פעולותם: א. בזמן העיבור אין שייך פעולה לז"א, זה פשוט כמשמעו, וכן נראה גם למטה - שאין שום פעולה לילד במעי אמו: ב. אלא אורותיו הולכים ונבנים, לפי המדה הראויה הוא שלא יהיה לו פעולה, כי הוא זמן הבנותו, ואינו זמן פעולתו. ולכן הוא נסתר גם כן, שהוא בתוך אי', שאינו נראה, שהרי אין לו פעולה כלל, אלא הולך ונבנה: ג. ומיד שיוצא - מתחילים האורות לפעול, וכן רואים למטה, שהולד פועל מיד אחר צאתו, אך אינם פעולות שלמות בדעת שלמה. וזה ר"ל למעלה - שהפעולות אינם שלמות לפי תיקון האורות העליונים: ד. אלא הולכות ונתקנות ע"י אי', כי כל תיקוני הז"א מאי'. ובכל אור שנמשך יותר - נמשך תיקון יותר: ה. עד שנשלמות בזמן הגדלות השלם, כי הגדלות השלם הוא - שהמוחין נשלמים בעניניהם. וכן למטה, כי כבר הגיע האדם לדעתו שלמה: פתח קכג שליטת הדין או החסד גורמת הקטנות והגדלות: הדין הגובר הוא המחשיך, וגורם לאורות שלא יוכלו להוציא אורם ברחבה, בכל כחם השלם. וזה צריך לשקע אותו, ולהגביר החסד, והוא הולך ומשקע מעט מעט. וכן האורות הולכים ומתגדלים: אחר שביארנו עניני הקטנות והגדלות, שהם היות האורות סתומים מתחלה, ואחר כך מתרחבים. נבאר עתה מה גורם לסיתום או לפתיחה: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, הדין וכו', והוא מה שגורם סיתום באורות. ח"ב, וזה צריך, והוא מהו התיקון שלו: חלק א: א. הדין הגובר: ב. הוא המחשיך, זה פשוט, כי הדין ר"ל מונע, וזהו החשך שהוא גורם: ג. וגורם לאורות שלא יוכלו להוציא אורם בהרחבה, כשהוא שולט באור אחד - גורם לו שלא ירחיב כחותיו: ד. בכל כחם השלם, מניעה זאת היא חסרון השלמות, וכשהולכת לה - נקרא שמשתלם האור ההוא. ומכח זה נשער מצבי האורות מתחלתם עד השתלמם, פירוש - מזמן שהמניעה גורמת, עד שכלתה ללכת לה: חלק ב: א. וזה צריך לשקע אותו, כי הדין נדרש כמו האש, שנראה שמתגבר, עולה ומתלהט. ואם לאו - נשקע, כמו, "ותשקע האש". ותראה שכל זה הוא באדם למטה, הבחורים - אשם "תלהט הרבה, ואין בהם רחמים כל כך. וכפי מה שמתגדלים - כך נשקע אשם זה, ומתמלאים רחמים, וזהו - זקן מלא רחמים, שכבר שקט הכעס: ב. ולהגביר החסד, כי בשעה שזה נשקע - הולך הפרצוף ומתלהט חסד. והנה אם היתה נעשית השקיעה בבת אחת - היו מיד כל האורות מוציאים כל כחותיהם בבת אחת. אך אינו כך, כי סדר ההדרגה נשמר בכל, ולכן הוא הולך ונשקע מעט מעט, וזהו: ג. והוא הולך ומשקע מעט מעט, וזהו גם כן סוד המוחין דקטנות שנדחין למטה, כמ"ש הרב זללה"ה: ד. וכן האורות הולכים ומתגדלים, כי כל הגדלות, שהאיברים מתגדלים, אינו אלא שלפי היות הדין נשקע בפנים - כך הם מרחיבים ממשלתם: פתח קכד דעת דז"א והתפשטותו [קנד -קכט]: טעם התפשטות הדעת בכל הספירות ז"א יותר ממוחי חו"ב: עיקר כל ההנהגה הוא בדעת, שהוא התולדה היוצאת מכח כל התיקונים שנתקנים מצד חכמה ובינה. ולכן הוא יש לו להתפשט יותר מכל שאר המוחין, כי שאר המוחין עומדים בתוך כליהם, כי די להם להמצא בז"א ולעמוד בקו שלהם. אך דעת יש לו להתפשט אפילו בשאר הקוים, בכל המדרגות כולם: אחר שביארנו תיקון ז"א בכלל, דהיינו הרחבת אורותיו, עתה נפרש דברים פרטים שיש בענין זה, מה שצריך להתרחב יותר: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, עיקר כל ההנהגה, והוא ענין דעת. ח"ב, ולכן הוא יש לו, והוא טעם התפשטו יותר מאחרים: חלק א: א. עיקר כל ההנהגה הוא בדעת, כבר שמעת דרך ההנהגה איך הוא, שז"א בסוד ו"ק הוא שורש כל הבריות, ובו יש כל המדות הראויות להתנהג עם הבריות כולם. אך אין די זה להיות הנהגה שלמה, אלא צריך שיתרכבו בו או"א להשלים ענינו. וז"ס השני מוחין חו"ב, שכל אחד עושה בו הכנות התיקונים, מה שצריך לשלמות ההנהגה. ואמנם מה שיוצא יתרון באמת בז"א מכח ההרכבה הזאת של או"א בו - הוא הדעת שלו: ב. שהוא התולדה היוצאת מכח כל התיקונים שנתקנים מצד חכמה ובינה, כי הלא הרכבה זאת לאיזה תולדה נעשית. ובתחלה צריך לעשות המעשה, ואחר כך יוצא פרי היתרון ממנו. וזה סוד המעשה שעושים או"א בהתרכבם - הוא חו"ב דז"א. פירוש - זה מה שמורה חו"ב, ונכלל בחוקם. והנה המעשים שעושים אחר כך הם מה שהם, ואין זה עיקר בענין זה. אלא חכמה מורה וכולל כל מה שעושה אבא, ובינה - כל מה שעושה אי', והתולדה היוצאת מכל זה - הוא הדעת. ותראה, שלפי שכל מוחי אבא, וכל עניניהם כולם, נראים בחכמה, וכל מוחי אי' וכל עניניהם - בבינה, ועניני ז"א בתיקוניו שקבל מאו"א נראים בדעת, על כן אמרו באדר"ז - שז"א הוא דעת. והאמת, שאלה הספירות חב"ד שאנו רואים בז"א עצמו, ר"ל כל ענין ההנהגה, שסודה זה - תיקון שמתקן אבא, ותיקון שמתקן אי', וז"א שמתוקן ביניהם, עד שבשלוט והתנוצץ אחת מן הספירות האלה - ישלוט עניניה על דרך זה, אם חכמה תשלוט, ר"ל שישלוט עניני תיקון אבא, וכן בינה - עניני אי', דעת - עניני ז"א. וכן סדרי התפשטות הספירות האלה - על הענין הזה הם הולכים. אך עם כל זה נמצאו ג' ספירות אלה כפולים, פירוש - מצד אבא ומצד אי'. והענין כך, כי אלה הג' נמצאים בז"א, לפי שכך הוא הענין, שאבא מתקן את ז"א, ואימא מתקנת את ז"א. ועל כן אבא מתקן שלשתם, ואימא מתקן שלשתם. ונקרא שנשלם תיקון חכמה, ונקרא שנשלם תיקון בינה, וז"א נמצא מתוקן בשלשתם, והוא תשלום תיקון הדעת עצמו, מתוקן ממילא: חלק ב: א. ולכן הוא יש לו להתפשט יותר מכל שאר המוחין, זה התפשטות החסדים בז"א, והגבורות בנוק', כמפורש במקומו: ב. כי שאר המוחין, כשנקח הסדר עם מה שכתבנו למעלה, נראה כי חו"ב, ר"ל ב' הרכבות של אבא ושל אי' - אין התפשטות צורך בהם, אלא שיהיו כך במציאות -: ג. עומדים בתוך כליהם, כי די להם להמצא בז"א, כי כן הוא דרך המצא המוחין, וכדלקמן בהבחנה: ד. ולעמוד בקו שלהם, כי זה ודאי, כל עניני אבא נמשכים ע"פ הימין, ואימא ע"פ השמאל, על כן אלה יעמדו בתוך כליהם, כמשפט המוחין. שכיון שהם האורות העליונים שבאים להנהיג את ז"א, צריך שיעמדו במשפט הסתירם והעלימם. והוא עניני המצאם בתוך לבושים, כל אחד בקו שלו. ותבין מה שכתבנו "כי די להם להמצא", והיינו שאין להם צורך להתפשט, אלא להמצא לפי ענינם. לפיכך אינם מאירים לחוץ כלל, אלא מה שיכולים להאיר דרך הכלים, כי כבר הפעולה שיוצאה מהם אינה בם, אלא בדעת, שהיא כללות הפעולה שיוצאה מהם, ועל כן אינם אלא בבחינת המצא. אך הדעת, שהיא התולדה היוצאת מכל זה, היא צריכה להתפשט, כי תולדת הרכבה זאת של או"א באמת מתפשטת בכל ז"א, שכולו מקבל התפעלות גדול מזה, וזהו: ה. אך דעת יש לו להתפשט אפילו בשאר הקוים, לפי ההתפשטות שהיה נראה שצריך להיות בחו"ב - הנה הוא כולו בדעת, להיות הוא התולדה שלהם המתפשטת בכל, וכן הוא מתפשט באמת בכל מדרגות ז"א. וזהו: ו. בכל המדרגות כולם, והוא ענין התפשטות חסדי הדעת אפילו עד הכתר. כמבואר במקומו: פתח קכה הטעם שחו"ג מתחלקים בשוה בזו"ן: לפי סדר הספירות כמו שנבנה לפי חו"ב - ז"א הוא ט"ס, ונוק' היא העשירית. אך בסוד ההנהגה של דעת - הם מקבילים זה לזה, זה לימין וזה לשמאל, וסוד זה הוא - ה' חסדים וה' גבורות, שהדעת מתחלק ביניהם בשוה: אחר שנתבאר דעת בכלל, עתה נבאר בפרט ענין ה"ח וה"ג שלו: חלקי המאמר הזה ב': חלק א: א. לפי סדר הספירות, לפי מספר המדרגות, שהוא שיעור ההשתלשלות: ב. כמו שנבנה לפי חו"ב, היינו כי בנין ז"א הוא מחו"ב. ואפילו כשבאים או"א ומתרכבים, אינם משנים כלום בענין זה: ג. ז"א הוא ט' ספירות ונוק' היא העשירית, כי ז"א נחשב לעשר בחשוב עליו כח"ב. והיינו הך לומר, ז"א - ו"ק, ונוק' שביעית להם, והיינו שנוק' אינה אלא ספירה אחת, אחר כל אותם שיש בז"א: ד. אך בסוד ההנהגה של דעת, בסוד ההנהגה, שהיא תלויה בדעת: ה. הם מקבילים זה לזה, זה לימין וזה לשמאל, שכך הוא שורש ההשפעה, ז"א במ"ה שלו בסוד חסד, כמו נוק' בב"ן שלה בסוד דין. וה"ס, איש מזריע לובן, אשה מזרעת אודם. וה"ס, "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, קורא אני אליהם יעמדו יחדיו", שארז"ל, שניהם שקולים דה לזה: חלק ב: א. וסוד זה הוא ה' חסדים וה' גבורות, שזה הענין נדרש בדעת, ולא בשום ספירה אחרת, כי זה לבד ענין ההנהגה המתפשטת בשוה. שבסוד זה כך נחשבים ט' ספירות ז"א כולם כמו מלכות לבדה, והיינו ה' נגד ה': ב. שהדעת מתחלק ביניהם, זה מבואר כבר במקומו, שהחסדים מתפשטים בז"א, והגבורות לנוק'. והנה מצד זה נמצאו שוים ומקבילים -: ג. בשוה, והיינו כי הכוונה להשוותם, שתתחלק ההנהגה ביניהם בהשואה אחת: פתח קכו סדר התפשטות הדעת: הדעת עשוי להתפשט כגוף, וברדתו מגולה - יורד לקו שלו מתחלה להשלימו שם. ואז נקרא שנקבעו המוחין בז"א, שהם מה שאי' שורה עליו ומנהגת אותו. ואחר כך חוזר מלמטה למעלה, ואז כבר נקבעו חב"ד בז"א, ולכן הוא מתעלה עד שם: אחר שביארנו ענין הדעת שצריך להתפשט בכל ז"א, עתה נפרש דרך התפשטותו: א. הדעת העשוי להתפשט בגוף, זה מבואר כמ"ש בענין הדעת. והנה בתחלה יש לו להתפשט בקו שלו ובכלי שלו כמו האחרים, ומשם להתפשט אחר כך בדרך הפרטי שלו. וזה ענין כלי היסוד, שאינו אלא פרק וחצי, כי הכוונה בו לגלות האורות. ובתחלה צריך שיהיו בו, ונכללים שם בפרק העליון. ובפרק הב' - שם נעשה הגילוי, שהוא מכלל הכלים המוציאים, שפירשנו בענין החושים והנה הסדר כך הוא, בתחלה יש הדעת בתחילתו, שהוא מאימא בז"א המתוקן, וזהו במקומו למעלה. ואחר כך כשמגיע עוד לפרק אחר, אז נוסף בו ענינו המתגלה. ועם כל זה משלים הקו שלו. ואחר כך משם חוזר ועולה ומשלים כל בנין הז"א בגילוי, כדלקמן: ב. וברדתו מגולה - יורד לקו שלו מתחלה להשלימו שם, אחר שכבר נוסף בו גילוי בתחלה משלים עניניו בעצמו, שהוא הקו שלו: ג. ואז נקרא שנקבעו המוחין בז"א, שהם מה שאי' שורה עליו ומנהגת אותו, מה שאימא שורה על ז"א - מתחלק בג' קוים, והם ג' קוים הכוללים כל הספירות, שזה ר"ל שאימא שורה בהשוואה גדולה עליו, עד שנקשרת על כולו. והנה כל מה שאנו מדברים עתה הוא במוחין דאימא, שעניניהם בפרט, מה שאין כן מוחי אבא, שעניניהם בכלל. לכן אין מפרשים שם, לא פרקים לעשות מנינים שבם, ולא עניני הדעת. כי אין מבחינים שם אלא כללות כל הג' מוחין שעושים ג' שנים. אבל באימא מתגלה כל דבר בפני עצמו: ד. ואחר כך חוזר מלמטה למעלה, כי הנה רק אחר שהשלים הקו שלו, אז חוזר ומתעלה, שזה מראה שהוא דבר הנעשה אחר ירידת כל המדרגות: ה. ואז כבר נקבעו חב"ד בז"א, כשהיה יורד, אז עדיין לא היו קבועים חב"ד, כי חב"ד ר"ל מה שאימא שורה על ז"א, שמעצמו הוא רק ו"ק. וזה הדבר לא נקבע בז"א עד שהשלימו כל המוחין לבוא בכל פרקיהם. אך כשגם הדעת השלים קו שלו, אז נשלם ענין זה. וכשחוזר, מוצא כבר המוחין קבועים בו, ואז מתפשטים גם בהם, וזהו: ו. ולכן הוא מתעלה עד שם: