# ספר קלח פתחי חכמה — פתח קכז

[קריאה בקורא](/reader/kabala-75888480a004/1/32/)

<div lang="he" dir="rtl">

פתח קכז
מוחי ז&quot;א [קכז -קכט]: 
ביאור ענין הצל&quot;ם: 
כללות המוחין, שהם מה שאו&quot;א מעטירים את ז&quot;א - הוא מציאות אחד של ע&quot;ס, שאין ראוי 
ליכנס בתוך ז&quot;א, מפני טעם ההדרגה, אלא הנה&quot;י של זה המציאות לבד, והשאר נשאר בחוץ, 
מקיף ממעל לראשו. וכללותו הוא צלם, צ&#x27; הוא הנה&quot;י, והוא המתפשט בפרט בכל מדרגות ז&quot;א. 
והנשאר לחוץ הוא ל&quot;מ, ואלה אינם צריכים להתפשט, אלא עומדים רק בסוד חד&quot;ר, שהוא 
כללות ההנהגה: 
אחר שביארנו ענין המוחין שבתוך ז&quot;א, עתה נבאר עוד ענין אחד הנמצא ששייך להם, שהוא 
המקיפים שעליהם: 
חלקי המאמר הזה ב&#x27;. ח&quot;א, כללות המוחין וכו&#x27;, והוא הקדמה אחת בענין המוחין. ח&quot;ב, 
וכללותו וכו&#x27;, והוא פרטיות ההקדמה הזאת: 


חלק א: 
א. כללות המוחין, שהם מה שאו&quot;א מעטירים את ז&quot;א. כל ענין האורות העליונים מתחלק לעשר 
חלקים בסוד עשר ספירות. והנה המוחין הנכנסים בתוך ז&quot;א, הנה הם מתחלקים לעשר ודאי, 
שהרי הם נכנסים בתוך כל העשר ספירות שלו. אמנם אם נבחין כל אלה העשר עם מציאות אחר 
שיש לז&quot;א, שהוא המקיפים שלו, נמצא שאין אלו העשר, אלא חלק אחד של ענין אחד שלם, 
שמתחלק לשני חלקים. ומהך החלק הכולל הזה? אלא כללות העטרת הז&quot;א מאבא או מאי&#x27; - זהו 
החלק הכולל. וחלקיו הם ב&#x27;, פנימים ומקיפים. כשנקחם ביחד להיותם שניהם בכללות הזה 
כנ&quot;ל, נחלק הכל לע&quot;ס לבד, שהנה&quot;י שבהם יהיו אותם העשר שבתוך ז&quot;א, וחב&quot;ד חג&quot;ת יהיו 
הנשארים לחוץ. וזהו: 
ב. הוא מציאות אחד של ע&quot;ס, וראיה זו ברורה, כי הרי כשנלך לחקור אחר ענין המקיפים 
האלה, נראה שגם הם אינם אלא ענין נמשך לז&quot;א מאו&quot;א, בבחינת העטר אותו בעיטוריהם. אם 
כן נבין מיד, שכל זה הוא רק ענין אחד כולל, והפנימים והמקיפים הם שני חלקים ממנו: 


ג. שאין ראוי ליכנס בתוך ז&quot;א, מפני טעם ההדרגה, שהרי רק הנה&quot;י הם מה שמשתווה אל 
הז&quot;א, שיוכל לקבל אותם לנשמה פנימית. אך השאר - כחם גדול יותר ממה שצריך להיות נשמת 
כלי הז&quot;א, לפי טעם ההדרגה. וזהו: 
ד. אלא הנה&quot;י של זה המציאות לבד, כי זה הערך נשמר תמיד - החלק התחתון שבעליון הוא 
הנעשה פנימיות לתחתון, ומשתווה לו: 
ה. והשאר נשאר בחוץ, והיינו שאינו יכול לקבלו בתוכו, כי זהו קורבה גדולה לאור, 
ופעולה גדולה לכלי, שיוכל להסתיר אותו ולהגבילו: 
ו. מקיף ממעל לראשו, שאף על פי כן מאיר עליו, ואינו עוזב אותו. אלא שאינו מתקרב כל 
כך כמו הפנימי, אלא כמו אחד השומר אותו מלמעלה: 


חלק ב: 
א. וכללותו הוא צל&quot;ם, נקרא צלם, שהוא ממש ענין צלם אלקים הנזכר באדם גם כן, וגם 
אותיותיו מורות על ענינו: 
ב. צ&#x27; הוא הנה&quot;י, שכן ג&#x27; אותיות בתיבה מורות ג&#x27; הדרגות שבעשר ספירות, התחתונים - 
נה&quot;י, והוא הנקרא כאן מוחין פנימים. הב&#x27; - חג&quot;ת, והוא מקיף ראשון. הג&#x27; - כחב&quot;ד, 
והוא מקיף שני: 
ג. והוא המתפשט בפרט בכל מדרגות ז&quot;א, האותיות מראות על זה גם במנינם, כי בט&#x27; ספירות 
דז&quot;א מתפשט המוח הפנימי, ההולך להנהיג את כולם כידוע, וזהו צ&#x27;: 
ד. והנשאר לחוץ הוא ל&quot;מ, של&#x27; הם חג&quot;ת, ומ&#x27; הם כחב&quot;ד: 
ה. ואלה אינם צריכים להתפשט, כי הנה&quot;י אמרנו שנתחלק לט&#x27; ספירות בסוד צ&#x27;, אך אלה 
נשארים כמות שהם, ג&#x27; - הם ל&#x27;, וד&#x27; - הם מ&#x27;. והיינו כי אין להם להתפשט, אלא עומדים 
בכללם, רק ג&#x27; שיהיו בסוד חד&quot;ר, וכן ד&#x27; שגם הוא סוד חד&quot;ר, כי האמצע מתחלק לב&#x27;. וזהו: 



ו. אלא עומדים בסוד חד&quot;ר, שהוא כללות ההנהגה, כי פחות מכך אין להם להיות, בסוד 
כללות ההנהגה: 
 
פתח קכח
ענין יסו&quot;ת ב&#x27; המתחלק מיסו&quot;ת א&#x27;: 
או&quot;א צריכים לחלק חלקם התחתון, שהוא ישראל סבא ותבונה, לצורך הז&quot;א, לפעמים להתחלקות 
אחר. וזה מפני ההדרגה - שלא לקבל ז&quot;א אלא האורות בכח קטן. וכן כל שאר עניניו 
מתנהגים אחר זה. ואין ראוי לפי ההדרגה שיקבל בזמן ההוא אלא זה. ובהתחלקות הזה נעשים 
יסו&quot;ת שניים: 
אחר שביארנו ענין המוחין, עתה נבאר דרך הנתנם לו מאו&quot;א: 
חלקי המאמר הזה ב&#x27;. ח&quot;א, או&quot;א צריכים לחלק, והוא ענין יסו&quot;ת ב&#x27; המתחלק מיסו&quot;ת א&#x27;. 
ח&quot;ב, וזה מפני וכו&#x27;, והוא טעם ענין זה: 


חלק א: 
א. או&quot;א צריכים לחלק חלקם התחתון, שהוא ישראל סבא ותבונה, הנה עיקר כל הפרצופים הם 
חמשה, שהם כללות עשר ספירות של העולם. אלא שאו&quot;א מחלקים ספירותיהם באיזה הדרגות 
שצריך. ונמצא, אבא, ישראל סבא ראשונים, וישראל סבא שניים, הכל אבא. אלא כשנתנות 
פעולות ושליטות בפני עצמן למלכות שלו, אז נמצאו שני פרצופים אחרים אלה. אך אבא הוא 
העושה כל זה. וכן אי&#x27; - בתבונה א&#x27; וב&#x27;: 
ב. לצורך הז&quot;א, כי זה אינו עשוי אלא לתת הדרגה למוחין, וכדלקמן: 
ג. ולפעמים, כי אינו כך תמיד, אלא יש גדלות א&#x27; וגדלות ב&#x27;, כדלקמן: 
ד. להתחלקות אחר, דהיינו שהמלכות של יסו&quot;ת נעשה פרצוף בפני עצמו, ר&quot;ל הם יסו&quot;ת ב&#x27;: 


חלק ב: 
א. וזה מפני ההדרגה - שלא לקבל ז&quot;א אלא האורות בכח קטן, כי נקרא שלוקח השתלשלות של 
השתלשלות - חלק התחתון שבתחתון, דהיינו המלכות דאו&quot;א הוא חלק התחתון שבהם. ואפילו 
זה אינו לוקח הכל, אלא התחתון שבו, שהוא המלכות שבמלכות, והוא יסו&quot;ת ב&#x27;, שהם נעשים 
צלם לו כדלקמן. שאפילו אותו הצלם אינו נכנס בפנימיותו, אלא החלק התחתון שבו, שהוא 
צ&#x27;, והיינו מלכות דמלכות דאו&quot;א. אך כוונת ההדרגה הזאת ברורה היא, שהרי אי אפשר לז&quot;א 
לקבל פנימיות בשום זמן אלא ממלכותם של או&quot;א, כי רק חלק התחתון שבעליון יכול להיות 
פנימיות בתחתון, דהיינו יסו&quot;ת. אך מפני שגם בקבלה הזאת צריך שיהיו זמנים - זמן יותר 
מעולה, וזמן פחות ממנו. על כן הוצרכה ההדרגה בדרך זה - שבזמן הפחות לא יקח אלא חלק 
התחתון שבמלכות זה, ובזמן יותר מעולה יקח כל המלכות הזה. וגם זה הוא בהדרגה, פירוש 
- שאינו מן הקצה אל הקצה - או כל המלכות, או חלק התחתון, כי עולה בהדרגה מן החלק 


התחתון עד שיקבל כולו. בתחילה מקבל חג&quot;ת של מלכות זה, ואח&quot;כ חב&quot;ד, ואז נקרא שקבל 
הגדלות ב&#x27;. כי כשנכנס בו חב&quot;ד, הרי השלים מלכות זה ליכנס בו, וליעשות כל צ&#x27; דצלם 
בו. אז נשאר כל שאר יסו&quot;ת הראשונים לל&quot;מ שלו, בסוד גדלות ב&#x27;. ואלו הם העליות של ליל 
שבת ויום שבת. כי בליל שבת מקיפים דל&#x27; נעשים בו פנימים, ואז הוא בין גדלות א&#x27; 
לגדלות ב&#x27;. ואחר כך ביום שבת אז גם מ&#x27; דצלם נכנסו בו לפנימים. והרי יש בו כל המלכות 
לצ&#x27; דצלם, ונקרא גדלות ב&#x27;. ואחר כך נעשות עליות, שהם עליות ממש, כי עולה למעלה מן 
המדרגה הראויה לו לפי סדר הערך, והיינו שאר העליות של יום שבת. ואמנם לכל אחד מאלה 
הזמנים יש תולדות בהנהגה, כי כבר שמעת שאין דבר לבטלה, יש להקשות, למה לא נזכר 
הגדלות שבין א&#x27; לב&#x27;. תשובה, באמת אין ראוי להיות אלא שני מיני מוחין, או מאבא ואי&#x27;, 
או מיסו&quot;ת, וכמ&quot;ש לקמן במאמר שלאחר זה. ועל כן בעליה האמצעית אין שינוי עדיין 


במוחין, אלא תוספת. פירוש - עדיין המוחין נחשבין לגדלות א&#x27; שניתנים רק מיסו&quot;ת, אלא 
שיש בהם תוספת בסוד המקיפים האלה. אך זה הכוונה הוא רק לבוא אל המוחין שמאו&quot;א, ועד 
שלא הגיעו להם ממש - לא יצאנו מן הגדלות הראשון. וכדרך שאומרים בגדלות עצמו, שאף על 
פי שהמוחין הולכים ובאים - אין נקרא גדלות אלא אחר שנשלמו. והזמן דביני וביני נקרא 
זמן יניקה, אלא בתוספת: 
ב. וכן כל שאר עניניו מתנהגים אחר זה, זה מבואר כמ&quot;ש לעיל כבר, שכפי כח המוחין - כך 
הוא כח שאר הגוף: 
ג. ואין ראוי לפי ההדרגה שיקבל בזמן ההוא אלא זה, שזהו דבר עשוי לשינוי הזמנים. 
ונמצא הפרש בין הדרגת עיבור יניקה ומוחין, ובין גדלות א&#x27; וגדלות ב&#x27;. כי עיבור יניקה 
ומוחין הולכים להשלים בנין האורות, שיוכלו לפעול מה שצריך לעולם. אך גדלות א&#x27; וב&#x27; 
הוא, שהאורות הבנויים ושלמים יפעלו בכח יותר גדול או בכח פחות, ונקרא זה הדרגת 
חשיבות האורות ופעולותיהם. והוא כענין נשמה יתירה באדם, שהבנין כבר נשלם בלא זה, 


ואין תוספת בגוף כלום מן הנשמה יתירה, אלא תוספת חשיבות ויקר, וכדלקמן במקומו: 
ד. ובהתחלקות הזה נעשים יסו&quot;ת שניים, כמ&quot;ש למעלה. יש להקשות, למה כל הפרצופים 
בשינוים משתנים שמותם, ואלה לא, אלא נקראים יסו&quot;ת שניים. תשובה, יען הפעולה היא 
עצמה הפעולה הראשונה, אלא שהיא במדרגה יותר שפלה. והיינו כי זה הוא רק מה שאו&quot;א 
נותנים לז&quot;א, רק כשאינו יכול לקבל אלא מן הסוף - אז הוא כך. ונמצא שהוא הענין 
הראשון עצמו, אלא שלא נלקח כי אם חלק ממנו, שהשלימו כמו הכל. והרי כשאינם צריכים - 
אינם אלא נכללים כראוי במוחין. מה שאין כן שאר הפרצופים, שכל אחד ענין בפני עצמו, 
כמ&quot;ש. והראיה - שאין זמן שלא יהיה להם מציאות, מפני שיבלעו באחרים, כמו אלה: 
 


פתח קכט
נתינת המוחין לז&quot;א מיסו&quot;ת א&#x27; וב&#x27; - גדלות שני וגדלות ראשון: 
אבא ואימא הם צריכים להלביש בתוך מלכות שלהם, שנקראת אחורי הנה&quot;י שלהם, אותם העטרות 
שיש להם לתת לז&quot;א, שהם המוחין שלו, כמו כל שאר נתינת המוחין שנותן פרצוף עליון 
לתחתון. ובשעה שאו&quot;א נותנין הם המוחין לז&quot;א בלא התחלקות אחר, אז המלכות שלהם מלבשת 
הצלם שלו, והחלק התחתון שלה נעשה בו פנימיים, ושני החלקים העליונים - מקיפים, והיא 
נקראת תבונה ראשונה. וכשההדרגה גורמת שתהיה ההתחלקות הנוסף, אז ישראל סבא ותבונה הם 
נותנין המוחין לז&quot;א, במלכות שלהם, ומלכות שלהם נקראת יסו&quot;ת שניים, והם מלבישים צלם 
דז&quot;א כסדר הנ&quot;ל. ואלו נקראים שני גדלות - ראשונה ושניה, ראשונה - כשמקבל מיסו&quot;ת. 
שניה - כשמקבל מאו&quot;א בלא התחלקות הנ&quot;ל, שהוא כח יותר גדול הרבה: 
זה תשלום ענין הקודם, שבתחלה נתבאר מה שנוגע לאו&quot;א, ועתה נבאר מה שנוגע לז&quot;א: 
חלקי המאמר הזה ב&#x27;. ח&quot;א, או&quot;א הם צריכים, זהו שורש הענין הזה של גדלות א&#x27; וב&#x27;. ח&quot;ב, 


ובשעה וכו&#x27;, וזה ענין ב&#x27; הגדלות הנ&quot;ל: 
חלק א: 
א. אבא ואימא הם צריכים להלביש, זהו הסדר של כל נתינת מוחין - שהאורות הצריכים 
להיות פנימים בפרצופים, צריך שהסיבה שלה תלביש אותה בחלק התחתון שלה. ודבר זה נמצא 
לצורך תיקון פרצוף התחתון, שיתנהג יפה מכח העליון: 
ב. בתוך מלכות שלהם, שנקרא אחורי הנה&quot;י שלהם, כשאומרים נה&quot;י - ר&quot;ל מלכות שבאחורי 
נה&quot;י, לפי שמקומה כך, והם נמשכים אחריה. וכן כשאומרים נה&quot;י, ר&quot;ל מלכות באחורי 
הנה&quot;י, ונה&quot;י עמה, כי הרי עיקר נה&quot;י הם לצורך המלכות, שהיא מתדבקת לפי סדר המרכבה 
אחר ת&quot;ת, בסוד חגת&quot;ם. אבל מת&quot;ת יוצאים נה&quot;י לצרכה, לפיכך נקראים עמודים שלה, והם הם 
המחברים מלכות לת&quot;ת: 
ג. אותם העטרות שיש להם לתת לז&quot;א, שהם המוחין שלו - כללות כל הצלם: 
ד. כמו כל שאר נתינת המוחין שנותן פרצוף עליון לתחתון, אין זה דבר פרטי לז&quot;א, אלא 
כללי בכל הפרצופים: 


חלק ב: 
א. ובשעה שאו&quot;א נותנין הם המוחין לז&quot;א, או&quot;א מצד עצמם מתחלקים לב&#x27; פרצופים, בסוד 
החסדים וגבורות דא&quot;א, כמבואר במקומו. ומעתה יכולים להיות עיקרים בפעולה הזאת כל אחד 
משני חלקים אלה. או חלק העליון, דהיינו או&quot;א, או חלק התחתון, דהיינו יסו&quot;ת. ובאמת 
שיסו&quot;ת מעיקרא הם סוד התפשטות המוחין להגיע במקומו. ולפי זה נמצא, שלפעמים המוחין 
ינתנו מצד השורש, ולפעמים מצד המתפשט מן השורש, והיינו לפעמים מאו&quot;א, ולפעמים 
מיסו&quot;ת. ואלה הם ב&#x27; בחינות של מוחין. וזהו: 
ב. בלא התחלקות אחר, שאז אין צריך יסו&quot;ת להתחלק לפרצוף בפני עצמו מצדם, אלא אדרבא 
הם (נמשכים) [נחשבים] רק למלכות של או&quot;א. אלא שמפני זה הענין של המוחין נקראים 
פרצוף בפני עצמו, כי לענין זה ניתן להם שליטה בפני עצמה. וזהו: 
ג. אז המלכות שלהם מלבשת הצלם שלו, והחלק התחתון שלה נעשה בו פנימיים, ושני החלקים 
העליונים - מקיפים, נחשבים למלכות שלהם, ומצד זה מתחלקת לעשר ספירות, עד שמלבשת כל 


הצלם, ומתלבש בדרך שפירשנו - בסוד צ&#x27; ול&#x27; ומ&#x27;: 
ד. והיא הנקראת תבונה ראשונה: 
ה. וכשההדרגה גורמת שתהיה התחלקות הנוסף, פירוש - שאין יסו&quot;ת נחשבים פרצוף בפני 
עצמו לפי שלהם ניתן ההכנס בז&quot;א, אלא אדרבא, נחשבים על ענין נתינת המוחין שלהם, נשער 
ענין זה בהצטרך לבוא המוחין רק מצד הענף, ולא מצד השורש. אז הם הנקראים יסו&quot;ת 
ראשונים - הם הנותנים לז&quot;א המוחין במלכות שלהם. וזהו: 
ו. אז ישראל סבא ותבונה הם נותנין המוחין לז&quot;א, כמלכות שלהם, ומלכות שלהם נקראת 
יסו&quot;ת שניים, והם מלבישים צלם דז&quot;א כסדר הנ&quot;ל: 
ז. ואלו נקראים שני גדלות, ב&#x27; מיני גדלות, אך שניהם שוים. פירוש או מוחין מאו&quot;א, 
שהם העיקרים - בחלק העליון של או&quot;א, או מיסו&quot;ת, שהם חלק התחתון: 
ח. ראשונה ושניה, כי מנינם מלמטה למעלה: 
ט. ראשונה - כשמקבל מיסו&quot;ת, שניה - כשמקבל מאו&quot;א בלא התחלקות הנ&quot;ל, שהוא כח יותר 
גדול הרבה: 
 


פתח קל
בנין נוק&#x27;: 
נוקבא יש לה בנין בפני עצמו, בסוד מוחיה, לפי מה שיש להם לתקן כל מדרגותיה, אלה 
בחסדים, ואלה בגבורות, לפי מה שהיא צריכה להיות דין, אבל ממותק, שיכול לקבל החסדים 
מן הז&quot;א: 
אחר שהשלמנו ענין ז&quot;א, עתה נבוא לביאור נוק&#x27;: 
א. נוקבא יש לה בנין בפני עצמו, אף על פי שאמרנו למעלה שזו&quot;ן מתגדלים ביחד, ושהיא 
נמצאת בכל זמן עם הז&quot;א, פירוש - בעיבור יניקה וגדלות, כל זה אינו לבנין שלה, אלא 
צריך לה עוד בנין בפני עצמו, כי היותה עמו הוא לתיקון היותם מחוברים ונקשרים ביחד, 
וכמעט שעיקר תיקון הוא לו, ליעשות היא סוף שלו ושלמות ספירותיו. אך למה שצריך לה 
לפי ענינה בפרט, צריך לה בנין בפני עצמו, מב&#x27; טעמים, א&#x27; - שאין ענינה שוה לז&quot;א כלל, 
וצריכים התיקונים לפי עניני האורות. ואין לומר שיבאו שניהם כאחד, הא כדאיתא והא 
כדאיתא, כי אין זאת הכוונה, כי הכוונה היא שתהיה נקשרת עם הז&quot;א, עד שבכל זמן מזמניו 


תהיה עמו. ונמצא שיש יחס וקשר שלה עם כל תיקוני הז&quot;א. אך אם צריך אחר כך בנין פרטי 
לה לפי ענינה בהנהגה - זה אינו שייך ליעשות עמו ביחד, כי אין תועלת בזה, ואין 
שייכות לבניניה הפרטים עם זמניו אלה כלל. ב&#x27; - שעל כל פנים היא צריכה להבנות ממנו 
עצמו, וזה אחר שכבר נתקן הוא, ונעשה ראוי לבנות אותה: 
ב. בסוד מוחיה, בסוד נה&quot;י דז&quot;א, שבונים אותה לפי הצריך לענינה: 
ג. לפי מה שיש להם לתקן כל מדרגותיה, שאין הקבלה צריך שתהיה עם הז&quot;א בענין זה, כי 
אדרבא, צריך שיהיה תיקון פרטי לפי הבנין שלה בפרט: 
ד. אלה כחסדים ואלה כגבורות - זהו שהגבורות אינם מתפשטות אלא בקו אמצעי לבד, ובשאר 
הב&#x27; קוים מתפשטים החסדים, כמבואר במקומו: 
ה. לפי מה שהיא צריכה להיות דין, אבל ממותק, כי באמת שני דברים אלה צריכים בנוקבא, 
להיות מנהגת הנהגתה כראוי, שתהיה דין, כי היא בסוד הנהגת הדין שצריך להיות בעולם, 
בסוד ב&quot;ן, ובסוד הגבורות של דעת. אך צריכה מצד אחר להיות ממותקת בדיניה, כי הדין 


הקשה אינו הדין הראוי להנהיג העולם, כי הוא דין המחריב, אלא הדין המבוסם, זהו דין 
מתוק, שבו תלוי השמחה ותוקף התלהטות האהבה, כמפורש בכמה מקומות בזוהר ובתיקונים: 
ו. שיוכל לקבל החסדים מן הז&quot;א, כי אלה החסדים שניתנים לנוק&#x27; אינם אלא למתק דיניה, 
אך לא להנהיג בחסד, כי אין זה ענינה. אלא שהדין המתוק בטבעו, אדרבא, מבקש מיתוק 
החסד, והתחברו לו. כי כל חסר מבקש להשתלם, ומי שהוא רעב מבקש לאכול. אבל כשמתקלקל 
הטבע הנכון, אז אינו נבקש עוד שלמות. והוא כענין החולים המואסים לאכול. כן הדין 
הקשה מתחשך מקטרוגי הס&quot;א, ואינו פונה לימתק. אבל המבוסם, אדרבא, פונה לימתק כנ&quot;ל. 
ואז מקבל החסדים ממש, בסוד הזיווג, דהיינו המ&quot;ד שלו, וכדלקמן: 
 


פתח קלא
עלית וירידת העולמות [קלא -קלג]: 
עלית וירידת העולמות ע&quot;י מעשה התחתונים ובמחזור הזמנים: 
העולמות נבראו בדרך שיוכלו לעלות ממדרגתם, כי הלא לכך ירדו מתחלת ירידתם בזמן 
השבירה - כדי שיעלו מעט מעט, עד שיחזור הכל למדרגה השלמה כקודם השבירה. ועכשיו יש 
עליה וירידה לפי הזמנים, להנהיג העולמות בהנהגה הצריכה של תוספת וחסרון, מה שצריך 
לפי הענין ההוא: 
אחר שביארנו מה שתלוי בבנין, בין דז&quot;א ובין דנוקבא, עכשיו נבאר מה שתלוי בתיקונים 
ועליות: 
א. העולמות נבראו בדרך שיוכלו לעלות ממדרגתם, כל מעשה בני אדם הוא להעלות הבריאה 
בעילוי וחשיבות יותר ממה שהיא. כי הרי הועמדה במדרגה התחתונה כדי שישלטו בה 
הקלקולים, שיוכלו בני אדם לתקנם, ויהיה להם זכות בזה. אך זהו זכותם וכל מעשיהם - 
להעלות אותה עד המדרגה העליונה, להוציא אותה מן הקלקולים, ולהעמידה בדרך שלא יהיה 
עוד קלקול. ועל פי שורש זה, יש ענין העליות והירידות שאנו מזכירים בפרצופים. דהיינו 


כשעולים למעלה מן המדרגה התחתונה שהיו, ומקבלים חשיבות יותר - זהו עליתם, וכשחוזרים 
לרדת - זהו רדתם. וזהו העושה שינויי הזמנים בעולם, וכדלקמן: 
ב. כי הלא לכך ירדו, כי אם היו שפלים בעצמם, והיה צורך להעלותם בטבעם, היה דרך קשה 
לבני אדם. אבל אינו כך, כי אדרבא, שרשם גבוה, וירדו אחר כך. ולבני האדם יש להעלותם 
כמקודם הירידה: 
ג. מתחלת ירידתם בזמן השבירה, שהרי אחר כך גם כן היה ירידה אחרת, דהיינו מיעוט 
הירח, וגם חטא האדם היה ירידה: 
ד. כדי שיעלו מעט מעט, עד שיחזור הכל למדרגה השלמה כקודם השבירה, זה פשוט בסוד 
ההדרגה שבכל דבר: 
ה. ועכשיו יש עליה וירידה לפי הזמנים, ביני וביני יש זה וזה, כי עד שלא הגיעו 
למדרגה העליונה - יכולים לעלות ולרדת, כי לא בפעם אחד נקבעה שום עליה, אלא הזמן 
עושה הרבה בזה. ועד שלא נקבעה עליה אחת - עולים ויורדים בה כמה פעמים. והנה זאת 
העליה והירידה היא העושה חילופי הזמנים בין חול ושבת, וכל שאר הימים והזמנים, בין 


הלילות והימים בימים הקדושים עצמם, הכל בסוד העליות. ואחר כך חוזר חלילה בסוד 
הירידה. וכל זה ר&quot;ל שיהיה תוספת חשיבות בנבראים, או חסרון חשיבות ההוא. וזה: 
ו. להנהיג העולמות בהנהגה הצריכה של תוספת וחסרון: 
ז. מה שצריך לפי הענין ההוא, בכל ענין כבר משוער בשיעור ומחשבה העליונה - איזה עליה 
צריכה, ואיזה עליה אינה צריכה, עד שיהיה העולם מתנהג בהנהגה שלמה, בכל אותם חילופי 
הזמנים שיש לו: 
 


</div>
