ספר קלח פתחי חכמה — פתח קלב

פתח קלב ביאור ענין העליות: שם המאציל ית"ש חק אחד, שיהיה מציאות הנבראים עומד בלא שינוי, ואף על פי כן נשמתם תהיה נוספת בהם, ומקבלים מעלה יתירה, וגופם לא ישתנה, והוא ענין הנפש היתרה שניתנת באדם. ולכן גם למעלה בספירות שם זה הענין - שיהיה החיצוניות שלהם, שהוא שורש הגוף באדם, מקבל פנימיות, חוץ ממה שמגיע לו לפי ענינו, וזה נקרא לו עליה. כי עד שמקבל זה שראוי לו - נקרא הגדלה ושלמות, ומה שהוא למעלה מזה - הוא עליה. ויש כמה סדרים כאלה, שבזה תלוי מציאות תוספת הזמנים, כמו חול ושבת, ושאר ימי הקדושה: אחר שביארנו שיש עליה וירידה, עכשיו נבאר איך היא העליה וירידה: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, שם המאציל וכו', והוא ענין הנפש היתרה. ח"ב, ולכן גם והוא ענין העליות בספירות לפי זה:

חלק א: א. שם המאציל ית"ש חק אחד, זהו דבר שרואים במציאות שכך הוא, וממנו נבין ענין העליה הזאת, כי ילמד סתום מן המפורש: ב. שיהיה מציאות הנבראים עומד בלא שינוי, ואף על פי כן נשמתם תהיה נוספת בהם: ג. ומקבלים מעלה יתרה, כי כפי ערך הנשמה - כך היא מעלת האדם: ד. וגופם לא ישתנה, והוא ענין הנפש היתרה שניתנת באדם, שהרי המציאות מוכיח על עצמו שהוא כך, והיינו בסוד הנפש היתרה, שבאה נשמה אחרת מלבד הראשונה, והמעלה נתרבה, ובגוף אין שינוי:

חלק ב: א. ולכן גם למעלה בספירות שם זה הענין, כי צריך שיהיה שורש לזה למעלה, כי אין דבר בלא שורש: ב. שיהיה החיצוניות שלהם שהוא שורש הגוף באדם, מקבל פנימיות, ואלה הם העליות של שבת, וכל שאר העליות, שאין מתחדשים הפנימיות והחיצוניות ביחד, אלא שהחיצוניות מקבל פנימיות אחר: ג. חוץ ממה שמגיע לו לפי ענינו, שכבר היה לו הנהגה שלמה, לפי מדרגתו, בלתי זה, וזה אינו אלא חשיבות יותר. יש להקשות, כי חילוקים רבים נמצאו בין הדבר הזה שלמטה ובין הענין שפירשנו למעלה. הא' - כי למטה אין הנשמה הראשונה יוצאה מן הגוף, אלא שתי נשמות נמצאות כאחת, ולמעלה הפנימיות הראשונה ניתן לפרצוף שתחתיו, והפרצוף עולה ומקבל פנימיות אחר. הב' - נמשך מן הא', שלמטה באמת אין קושיא אם הגוף אינו משתנה, כי הוא נשאר לפי הנשמה הראשונה שלא נסתלקה ממנו, אך למעלה היה צריך להיות שינוי. הג' - שלמעלה יש שינוי באמת גם בחיצוניות, שהרי יש עיבור יניקה ומוחין בכל עליה,

כמו שפירש הרב זללה"ה, מה שאין למטה. ועוד קושיא, יש להבין הדבר למעלה - איך פנימיות אימא יוכל להיות פנימיות ז"א, שהם ענינים שונים זה מזה. וקושיא אחרת הפך זאת - ומה היה יכול להיות הפך מזה. תשובה, צריך להבין הדרך שבו אורות העליונים פועלים באדם. והיינו כי הנה היה יכול להיות שמציאות הפרצוף, פירוש ז"א, הוא עצמו יחודש חידוש ממש, ואז חיצוניותו, שבו חקוקה הפעולה, כמבואר למעלה בסוד הרשימו, הוא יתחדש, וימצא בו פנימיות לפי עניני החידוש שנתחדש בו. אם היה כך - היה צריך שגם למטה הגוף ישתנה שינוי ממש. אך העליות האלה הם - מציאות הפעולה קיים ועומד כמות שהוא, ומה שמקבל יותר - אינו אלא כח וחיזוק. והיינו כשז"א עולה ולוקח פנימיות אימא - אינו אלא שלוקח האור בכח גדול, כמו שהוא מאיר תוך אימא, אבל אין באותו האור לתת לו מציאות אימא, כי אדרבא, כח זה נתעלה ממנו עם אימא עצמה, שגם היא לא שינתה ענינה,

ולא נשאר אלא האור מבחינת הכח. ואז אפילו שהחיצוניות מתחדש בסוד עיבור יניקה ומוחין, כיון שאינו חידוש בחק - אין צריך הגוף למטה להשתנות כדי לקבל האורות ההם, אלא מקבל אותם בלי שינוי. ובבוא הנשמה היתרה אל האדם - באה לו ודאי בסוד עיבור ויניקה ומוחין. אך הם השפעות שמקבל אותם בלא שינוי, כיון שאין חידוש בחק, אלא בכח. נמצא שהעליות האלה הם - שכל חיצוניות נשאר בו חק פעולותיו, ומה שעולה התחתון ונוטל ממנו, או מה שעולה הוא ונוטל, אינו אלא הפנימיות בבחינת כח הארה שבו. והנה בבוא הנשמה יתרה באדם, הראשונה אינה פועלת, אלא כמו נבלעת ביתרה, שהיא הפועלת. אלא שאין באדם ענין השאיר הפנימיות לתחתון ממנו, כי אין ענין זה למטה, אלא כנגד זה נשארת הנשמה הראשונה - נבלעת ומכוסה תחת היתרה. כי זה צריך להבין תמיד - הערך של הדברים עם נושאם, ואין מקבילים הדברים שלמעלה ושלמטה אלא עם הערך הזה: ד. וזה נקרא לו עליה, לאפוקי מכל הגדלות שקודם זה, וכדלקמן:

ה. כי עד שמקבל זה שראוי לו, כי בתחלה כבר ניתן באורותיו כל הכחות הצריכים להיות בהם לפי ענינו, אלא שהיו סתומים, והלכו ונתרחבו מעט מעט, עד שגדלו בכל המחוקק בהם, וזה נקרא הגדלה. שכך היא ההגדלה למטה - יש באדם כל מה שיהיה בו לסוף, אלא שהוא סתום ועומד בקצרה, ואחר כך מתרחב והולך, עד שמגיע אל קצה ההגדלה, שהוא כשהוציא וגלה כל מה שהוטבע בו בראשונה, וכן כל צורות ההגדלה: ו. נקרא הגדלה ושלמות, כי כשהגיע למה שנותן ענינו וחקו - נקרא שהוא שלם. והנה קודם שהגיע לזה - היה חסר, וכשהגיע לזה - נקרא שנשלם: ז. ומה שהוא למעלה מזה. הוא עליה, כי עליה - ר"ל מה שעולה למעלה ממדרגתו: ח. ויש כמה סדרים כאלה, שהרי כל ענין הולך בהדרגה, וכל הדרגה יש לה סדרים: ט. שבזה תלוי מציאות תוספת הזמנים, כמו חול ושבת, ושאר ימי הקדושה, שהרי כל המצבים יש להם תולדותם למטה - זמן שליטתם בדמן, ופעולתם, ומה שהם פועלים בכללות ההנהגה.

וכלל כל הדבר הוא - לשיהיה הסיבוב נשלם ומספיק לכל מה שיזדמן בעולם, עד שהכל ישוב לשלמות הגמור בסוף הכל לעתיד לבוא: פתח קלג מבאר הטעם שג"ב אינו נחשב עליה: מה שמקבל הז"א אפילו הגדלות ב' - אינו נקרא עליה לו, אלא מה שיעלה אחר כך - זה נקרא עליה: אחר שבארנו ענין העליות, עתה נבאר ענין גדלות ב', שאינו עליה: א. מה שמקבל הז"א, המוחין שלו הוא מקבלם מאבא ואימא. ועד שהוא מקבל - אינו נקרא עליה, כי אדרבא, אבא ואימא הם הם הבאים ומעטירים אותו: ב. אפילו הגדלות ב', כי כבר פירשנו שגם הוא אינו אלא נתינת מוחין, אלא שאו"א הם הנותנים אותם: ג. אינו נקרא עליה לו, זה מבואר כמ"ש למעלה: ד. אלא מה שיעלה, שאינו תלוי בנותנים, שכבר הם חכמה נתנו לו מה שצריך, אלא הוא העולה -: ה. אחר כך, כל מה שהוא אחר גדלות הב' - הכל הוא עליה, וזהו: ו. זה נקרא עליה:

פתח קלד תיקון הנוק' והזיווגים [קלד -קלח]: מצבי הנוק' עם ז"א: נוקבא צריכה ליתקן מן הז"א לפי הדרכים הצריכים לה - להיות בה עבודת התחתונים, והיינו לקבל מאחוריו, ולקבל מפניו מן החזה ולמטה, מן החזה ולמעלה. הם כולם מצבים אליה שונים, לעלות ולרדת לפי מעשה התחתונים: אחר שביארנו ענין תוספת וחסרון ההנהגה התלוים בעליות וירידות, נבאר עתה תיקוני הנוקבא, שאליהם מגיעים מעשה התחתונים, ועל פיה נעשים כל עניני התיקונים בכל מקום שהם: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, נוק' צריכה, והוא עניני תיקוני הנוק' בכלל. ח"ב, והיינו וכו', והוא פרט התיקונים האלה:

חלק א: א. נוקבא צריכה ליתקן מן הז"א, כל כללות עבודת האדם היא נוק', היא שורש התחתונים עצמה, וכל העבודה הוא לתקנה בדרך שתבוא הברכה אליה, ועל ידה לתחתונים בהרוחה רבה. אך לכל יש הדרגה, וגם לתיקוני הנוק' בהכנותיה לקבל השפע כראוי - יש שיעור והדרגה. ולפי מה שהיא נתקנת ומזדמנת אל הז"א - כך הוא הארת כל האורות כולם, כי הכל מתנהג אחר זה, בסוד, והכל לפי רוב המעשה. והנה היא נבנית בכמה תיקונים וסדרים, שהם חוקים הצריכים לעבודה, פירוש - כדי שתפול בה היטב עבודת התחתונים בהדרגה ושיעור הראוי לה. אמנם לפי שכל תיקון נוק' וכל בנינה - מן הז"א, על כן נאמר שנוק' צריכה ליתקן מן הז"א עצמו בכמה מיני תיקונים, שיהיו סדרים מוכנים לתת מקום ומציאות לכל פרטי העבודה. וזהו: ב. לפי הדרכים הצריכים לה - להיות בה עבודת התחתונים:

חלק ב: א. והיינו לקבל מאחוריו, אלה הם כל המצבים השונים של נוק', או שתהיה אחור באחור, או שתהיה פנים בפנים. וזהו: ב. ולקבל מפניו מך החזה ולמטה, או שתהיה גם מן החזה ולמעלה. וזהו: ג. מן החזה ולמעלה, שכל אלה הם דרכים מזומנים כבר, שבהם היא עולה ויורדת לפי מעשה התחתונים, וזהו: ד. הם כולם מצבים אליה שונים, לעלות ולרדת לפי מעשה התחתונים, כי לכל דבר ניתן סדר מוגבל. ואף על פי שהמעשים רבים מאד, אך כולם נכללים תחת סוגים מתי מספר, אשר הכינם כבר המחשבה העליונה, להספיק לכל העתיד להיות:

פתח קלה ביאור ענין אב"א והנסירה: אב"א - סודו התלהטות של גבורות, שמתלהטים ומתדבקים אלה באלה, והפנים אין להם פעולה ושליטה, ואינם פונים להאיר זה לזה. ואז מתגבר השפע הצריך לרדת, אפילו באותו הזמן, מתגבר דרך ההתלהטות ההיא. וצריך לזה הנסירה, שהוא להניח כל הגבורות לנוק', ולהשלים הזכר במדרגותיו, למתקה ולתקנה: אחר שביארנו מצבי הנוק' עם הז"א, עתה נבאר תשלום ענינם: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, אב"א, והוא פירוש ענין אב"א. ח"ב, וצריך וכו', והוא דרך התיקון לבוא פב"פ:

חלק א: א. אב"א - סודו התלהטות של גבורות, כבר פירשנו למעלה ענין פנים ואחור, כי פנים הם האורות המאירים לגבי המקבלים אותם, ואחור הם האורות שאין מאירים לגבי המסתכלים בה. והנה לכל מדרגה יש לה שני דרכים. והנה כל מה שמאיר הוא ממין החסדים, והבלתי מאיר הוא ממיני הגבורות. וכשאומרים אב"א, ר"ל שהבחינות בלתי מאירים שבז"א ושבנוקבא - שניהם מתלהטים כאחד: ב. ומתדבקים אלה באלה, שבהתחבר ענין אל ענין - נקרא שמתדבקים האורות זה בזה, וההנהגה יוצאה כך מהתחברות הדינים האלה ביחד, והיא הנהגה של דין קשה: ג. והפנים אין להם פעולה ושליטה, שהם בבחינת המאורות שאינם שולטים. ונמצא שהאורות עצמם אינם מסייעים זה את זה בגילוי הארה ותיקון, אלא הוא התלהטות של שני מיני דינים, דיני הזכר ודיני נקבה, בלא תיקון וסדר נכון, וזהו: ד. ואינם פונים להאיר זה לזה, כי סוד דמות אדם - אב"א הוא שאדם וחוה היו מחוברים

כך, ולא ראו זה את זה. כך האורות אינם פונים זה לזה, להשתלם בסדר נכון, אלא מתלהטים כאחד, אך בלא סדר מתוקן כלל. ועיקר כל זה הוא, כי הכוונה היתה לגלות ההדרגה בהנהגה, ולראות ולהבחין כל הצדדים, כל השתלשלותם, החסד לבד והדין לבד, ואחר כך ההכרעה בסוד מימינים ומשמאלים. אך כשהם בהתלהטות זה - ר"ל שהכל מתלהט כאחד, ואין הנהגה הזאת מתגלה כן בסדריה -: ה. ואז מתגבר השפע הצריך לרדת, ואפילו באותו הזמן, שפע צריך לבוא בכל זמן, אך השפע המתוקן בא בסדרים כמ"ש, והיינו שהזכר משפיע לנוק', והוא נמשך בגילוי כל הכחות בהשתלשלות מן הראש ועד הסוף של הזכר, ומשם לנוק'. בזמן ששתי הסיבות מתחברות זו בזו בתיקון - מעוררות חיבור וגילוי אורות זה לזה. אך אחור באחור - כבר אמרנו שהם כשני להבות מתלהטות ביחד, זה וזה בסיתום, ששום אחד אינו מגלה אורותיו. וגם צריך לבוא שפע, דאם לא כן - באותו הזמן לא היה קיום לעולם, אך הוא שאינו שלם ומתוקן כראוי.

אלא באותו ההתלהטות מתגברת ההשפעה, אך היא של דין, שמקיימת את הבריות, אך בצמצום, ולא בהארת פנים כלל. וזהו: ו. מתגבר דרך ההתלהטות ההיא, ולא דרך הארה שלמה, כנ"ל: חלק ב: א. וצריך לזה הנסירה, והיינו כי ההנהגה בתחלה היא כך, כל הדין מתלהט בלא הכנת הכחות, להיות הסיבות מתוקנות להשפעה. אחר כך או"א צריכים להשלים תיקון השורש הזה, דהיינו זו"ן במצבם זה. ותיקונם הוא בסדר הנהגתם, כנ"ל בסדר מפורש. ואז יחלקו כל הכחות כראוי, החסד לצד אחד, שהוא הז"א, והדין לצד אחד, שהיא הנוק'. ואז תבוא ההנהגה מסודרת, שהחסד יעשה כל ההשתלשלות שלו, והגבורה את כל שלה. אחר כך יתחברו לעשות ההסכמה כראוי: ב. שהוא להניח כל הגבורות לנוק', והיינו כי כל אלה האחוריים ישארו כולם במדרגות נוק', שהיא הנהגת הדין. וכנגד זה בז"א ימצאו בחינות אחרות חדשות מבחינת חסד, והוא שאפילו אחוריים שלו יהיו מבחינת חסד. וזה, כי הטעם שהיו מתחברים הוא - לפי שבאמת כל

הבחינות האלה הם שייכים לנוק', שהיא גבורות, אלא שז"א גם הוא היה משתמש מאלה לבחינת האחור שלו, יען כחותיו בסוד החסד לא היו מתוקנים לשלוט ולפעול. וסוד זה, צור ילדך תשי - תש כחו כנקבה. ועיקר סוד כל זה הוא, לפי שאפילו ז"א שרשו מאימא, כמ"ש בענין המ"ק שהיא גבורות, והם נוקבין לפי שבאים מאי', והוא סוד, "הכל היה מן העפר". וזהו גודל פגם בני האדם, שמחזירים הדבר לשורש הזה, ואז נשארים זו"ן שניהם בסוד זה השורש הנוקביי, ולכן אמרו דוקא לשון הזה, תש כחו כנקבה. אחר כך מתגלים בו הבחינות שלו באמת, ואז מניח כל מה שהוא בחינה הנוקביית - לנוק', ומתגבר הוא בבחינת זכרות, בסוד החסדים. ואלו באים לו מסוד מ"ה, מבחינת אבא, מכל מקומות הימין, שה"ס הזכר. ואז יש בו כח באמת להנהיג הנהגה שלו ולהזדווג כראוי, וזהו: ג. ולהשלים הזכר במדרגותיו, שיקח הבחינות הזכריות שלו, ואז חוזרים פונים זה לזה, להתקן זה בזה בכל הארה וגילוי ברווחה, שה"ס הארת הפנים. ואז עושה מעשה שהוא למתק

הנוק', וזהו: ד. למתקה ולתקנה, זה מבואר כמ"ש. כלל הענין - ראשית זו"ן מגבורות אימא - נוקביות, ואז אין כחו של ז"א כמו זכר, אלא תש כחו כנקבה. ואז יש פחד זיווג, שהוא המשכת אור בהשתלשלות שלם, ואין יש הסתכלות פנים בפנים, שהם גילוי הכחות ברווחה, מסיבה לסיבה, עד שיושפע השפע אחר כל ההכנה ורצון טוב. אלא הכל בחינת נוקביות, שמשתמשים בה הזכר והנקבה ביחד, בהתלהטות אחת, שניהם בסיתומיהם. עד שבאים או"א ומתקנים את הז"א, ומחלקים הסיבות כראוי, החסד לבד, והגבורה לבד, והיא נשארת בחינת הנוקבא לנוקבא, ומתחדש בז"א את הזכריות. ואז לוקח כח גם כן למתק ולתקן הנוקבא עצמה בסוד הזיווג, וכדלקמן:

פתח קלו זיווג פנימי וחיצון: סוד הזיווג תלוי בשליטת היחוד, שמתדבקים ממש כלי הז"א וכלי הנוק', להחשב כאחד ממש, כמו הפנימיות שכבר הוא אחד, וזהו, "והיו לבשר אחד". מתחיל מזיווג הנשיקין, שהוא חיבור הרוחין ביחד, שהוא הפנימיות, המתחזק בסוד היחוד, עד שמתדבקין גם החיצוניות. אך זה לא נעשה אלא כשיהיה השלמות בין בז"א בין בנוק', דהיינו שלמות הז"א - שיהיה שלם בכל מוחיו, ונקשרים בו כל העליונים להעטירו, ונוק' - שתהיה שלמה בכל מה שהיא נתקנת על ידי התחתונים הנקשרים בה. שלפי שלמות ההכנה כך הוא שלמות הזיווגים, והיינו או להיות בסוד ישראל ורחל, או בשאר הענפים שלהם, בחינות הזכרים והנוקבין: אחר שביארנו התיקונים הצריכים לבוא אל הזיווג, נבאר סוד הזיווג עצמו: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, סוד הזיווג, הוא סוד הזיווג מה ענינו. ח"ב, אך זה וכו', והוא מה הם ההכנות שצריכות לבוא לזה:

חלק א: א. סוד הזיווג תלוי בשליטת היחוד, הנה הזיווג כבר פירשנו בסוד, "וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו", שהוא חיבור שלם של כל איברי הז"א עם איברי הנוק'. וזהו באמת בסוד היחוד העליון, המחזיר החסד והדין לשורש אחד, בסוד, "ה' הוא האלקים". ומתוך התיקון הזה יוצאות ההשפעות. וזהו: ב. שמתדבקים ממש כלי הז"א וכלי הנוק', וה"ס תיקון הרשימו שזכרנו למעלה, שצריך שהקו ישלוט עליו, ויתקנהו הוא עצמו, בהסיר הרע ממנו, והחזירו אל סוד היחוד: ג. להחשב כאחד ממש, כמו הפנימיות שכבר הוא אחד, כי הרע הוא שגורם פירוד, וכמ"ש לעיל בהדרגת הדו"ן, וצריך שזה יתוקן, וכדלקמן: ד. וזהו, "והיו לבשר אחד", והיינו שזאת היא הכוונה התכליתית שבזיווג, להיות הבשר - שהיא החיצוניות - אחד. ואמנם הרוח הוא אחד ממש, שהוא לפי ענין היחוד. אך הבשר אינו נעשה אחד ממש, אלא שנמשך אחר המוחין, להדבק בדביקות שאפשר יותר, ואינו אלא שיהיה

נחשב כאחד: ה. מתחיל מזיווג הנשיקין, כי בתחלה נעשים הנשיקין, ואחר כך זיווג היסודות: ו. שהוא חיבור הרוחין ביחד, שהוא הפנימיות, ששם מתחברים בחיבור כפול - רוח הזכר בנוק', ושל הנוק' בזכר, כמ"ש במקומו, מפני שענינו - התעוררות כח היחוד העליון, להתחבר חיבור ממש. מה שאין כן זיווג היסודות, שהזיווג אינו אלא להשפיע, אלא שנעשה קודם ההשפעה - החיבור של דביקות, וה"ס קירוב בשר. אך ההשפעה אינה נמצאת אלא מן הזכר לנקבה: ז. המתחזק בסוד היחוד עד שמתדבקין גם החיצוניות, שדביקות הרוחין הוא הגורם התחברות גם לחיצוניות עצמה כנ"ל:

חלק ב: א. אך זה לא נעשה אלא כשיהיה השלמות בין בז"א בין בנוק', כי העלם היחוד היה להראות החסרונות, וגלויו הוא תיקון החסרונות. והנה קודם שיגיע אל הקצה הזה האחרון, צריך שיתוקנו כל החסרונות, הקודמים. וזה יוכל להיות או על ידי מעשה התחתונים, או על ידי רצון העליון, אבל יהיה איך שיהיה, הסדר הוא שבתחלה יתוקן שאר החסרונות היותר גדולים, עד שיגיע מעט מעט אל השלמות הזה: ב. דהיינו שלמות הז"א - שיהיה שלם ככל מוחיו, כי כפי החסרונות צריך שיהיו התיקונים. אך החסרונות הם בכל אור לפי פעולותיו, ז"א הוא סוד המנהג ומשפיע - צריך שכח הנהגה והשפעה יהיה שלם בו: ג. ונקשרים בו כל העליונים להעטירו, כי העבודה אינה מגעת ביחוד אלא אל הז"א, אך בהמשך מגעת גם לעליונים ממנו, מצד מה שהם מעטרים אותו, ומתקנים אותו, להשלים מעשה השפעתו: ד. ונוק' - שתהיה שלמה בכל מה שהיא נתקנת על ידי התחתונים הנקשרים בה, כיון שהיא

שורש המקבל, צריך שתהיה נכללת מכל התחתונים, שהם ענפיה, שזהו תיקונה. וזהו מה שצריך שיהיה בה בכל הפרטים שיש להבחין בזה: ה. שלפי שלמות ההכנה כך הוא שלמות הזיווגים, ההכנה בין במשפיעים ובין במקבלים - לא כל הזמנים שוים. לא בכל פעם נקשרים התחתונים בדרך אחד, ולא המוחין מתחדשים בז"א בכח אחד. אלא כיון שיש כל אלה הדברים - יהיה זיווג, ולפי חשיבותם - כך יהיה חשיבות הזיווג: ו. והיינו או להיות בסוד ישראל ורחל, שהם עיקר הדו"ן, והשאר אינם אלא משלימים בעדם, שימצאו מהם, וזהו מדרגה פחותה ודאי. וזהו: ז. או בשאר ענפים שלהם, בחינות הזכרים והנוקבין, והוא סוד יעקב ולאה, וכמ"ש במ"א: