והפיץ וכו' כאשר ששה ימים העליונים לא ישפיעו בארץ העליונה הנקראת שכינת עוזו אז הקליפות והשבעים שרים של שבעים האומות מתאחזים בה ואותו השפע המועט הנקרא תמצית נמשך עליהם כי זהו סוד שכינה בגלות וא צריכין גם אתם ללכת בגלות וזהו והפיץ ה' אתכם בעמים הם שבעים שרים עליונים הנקראים עמים מלשון גחלים עוממות וחשיכות כי אין להם הארה כלל מעצמם אלא אותו התמצית שמקבלים מן השכינה הנקראת אור עולם וכיון שאז השפע מתמעט בהכרח כנ"ל אז ונשארתם מתי מספר למטה בין הגוים התחתוני' הם שבעים אומות אשר ינהג ה' אתכם שמה למטה. ובכלל דבריו רמז כי גם בהיותם בארץ אויביהם שכינת עוזו הולכת עמהם להנהיגם ולהועיל להם בהיותם שמה וזהו אשר ינהג ה' אתכם וכו': ועבדתם וכו' כי הנה הפסילים אשר עשיתם כנ"ל הנה הם גופות להתלבש בהם רוחין מסאבין העליונים כנ"ל והנה הם הנקראים אלהי' אחרי' אשר עתה ע"י מעשיכם הם מעשה גמור מעשה ידי אדם ונתקנו בתיקון ועשי' בבחי' גופות ע"ד מ"ש למעלה ועשית' לכם פסל כנ"ל וכמשז"ל על אשר ברא אלקי' לעשות הם הרוחות שהגין השבת על העולם ולא נבראו להם גופות והנה האדם העושה אותם הוא אדם חי מדבר והפסל הוא עץ צומח ודומם ואינם אפי' במדרגת הבהמות אשר הם בחי' בלתי מדבר כנודע כי המשתחוה לבהמה בחיי' אינה נאסרת ואף על פי שאנו רואים בעינינו ושומעים באזנינו כמה פסילים וצלמים מדברים ומגידי' עתידות הד' חישים שהם ראי' שמיעה ומשוש האכילה ורוח אין להם וזה הוראה כי גם חוש הדבור אין להם מצד עצמם אלא מצד הרוח של השדים העליונים המתלבש שם לפי שעה להגיד העתידות אם הד' חושיים הנ"ל הגרועים מחוש הדיבור אינו נמצא בהם אע"פ שנמצאים ג"כ בהמות מכש"כ חוש הדבר שאינו נמצא רק באדם שלא יהי' בהם זולתי אם יהי' לפי שעה כנ"ל. וא"כ הביטו וראו גודל חסרון דעתיכם וז"ש' ועבדתם שם וכו' ובקשתם וכו' השכינה ההולכת עמהם בגלות הנקראת ה' אלקיך ולא אלקינו כנודע לא תתגלה לכם גילוי גמור על עוצם חטאתכם האמנם מנהיג אתכם בהסתר ובהעלם גמור ואמנם אם תשובו בתשובה ותבקשוהו וודאי הוא כי מצאת כי הרי עמכם הוא שרוי כנ"ל אבל בתנאי אשר תדרשנו בכל לבבך וכו' וזהו להיותו בחוץ לארץ אבל בארץ ישראל כי אז בתשובה מועטת הי' מספיק להעמידכ' בה עמכם שם. ובכל דבריו הודיענו מ"ש יחזקאל הנביא בחימה שפוכה אמלוך עליכם כי אף גם בהיותכם בארצות אויביכם תחת שבעי' שר' הנקראי' אלהי' אחרי' גם שם ה' אלקיכ' הוא ותחת רשותו וממשלתו אתם, ובאומרו תחלה זבקשתם לשון רבים ואח"כ אלקיך לשון יחיד רמז כי אף אם כולכם מבקשים אותו איננו נדרש אלא לסיבת הפרטי היחיד המיוחד שבהם וז"ש ומצאת וכו' ג"כ לשון יחיד גם רמז שלא יצטרך שכל עדת ישראל ישובו בתשובה לגמרי כי זהו מן הנמנע אמנם בחי' הבקשה והדרשה צריך אשר כולם יבקשוהו אבל הדרישה בכל לב תספיק ליחידים השרידים אשר ה' קורא. וז"ש כי תדרשנו בלשין יחיד. ואז בזכות היחיד ההוא יהי' נדרש לכולכם. כי עיקר השראתו אינה אלא עליו. וז"ש ג"כ את ה' אלקיך בלשון יחיד. גם רמוז אל כנ"ל כי לא היי' אלקיכ' דרך כללות כיון שיש בכם צדיקים אמנם הוא אלקיך פרטי לכל יחיד ויחיד אף אם אין היחיד ההוא נוהג כשורה כמ"ש אם לא בחימה שפוכה אמלוך עליכם: בצר וכו' בספר הזוהר נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע חד אמר דעד כל לווטייא יעדון על ישראל לא ייתא משיחא וחד אמר כיון שנתקיימו כל הקללות ביחידים אתחשב כאלו כל ישראל עדו עליהון כולהון וצריך לתקן וליישב הפסוק הזה כפי דעת שניהם והנה כפי הדעת הראשון נאמר כי לכך בפסוק הקודם אמר ובקשתם לשון רבים וזה כולו בלשון יחיד ואף כי גם סיום הפסוק הראשון סיים בלשון יחיד כבר יישבנוהו למעלה. והענין כי כאשר כל ישראל יבקשו את ה' בתשובה אע"פ שלא תהי' גמורה אלא ליחידים כמ"ש כי תדרשנו וכו' לא יצטרך לשיתקיימו בהם כל התוכחות האמנם כאשר אין התשובה כוללת לכל עדת ישראל אלא ליחידים בלבד אז יצטרכו ד' דברים, הא' בצר לך ומצאוך כל הדברים כולן והב' כי גם התשובה תהי' גמורה כמ"ש ושבת עד ה' וכו' כלומר תשובה שאין בה רמאות כלל אלא תיכף תתחברו על ידה ותגיעו עד כסא הכבוד כמשז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד וגם זה לא תספיק אלא אף גם החדש מעשים טובים ושמעת בקולו מה שלא נזכר למיל בפסוק הקודם וגם תנאי ד' והוא כי צריך שיעבור הזמן הקצוב וז"ש באחרית הימים וכמשז"ל זכו אחישנה לא זכו בעתה. וכפי הדעת השני נפרש כך ובקשתם וכו' ועי"כ ומצאת וכו' וא"ת והרי צריך שיקיימו כל התוכחות לז"א בצר לך לשון יחיד כלומר מכיון שלאיזה יחיד פרטי נתקיימה בו קללה אחת הרי כאלו נתקיימה בכל ישראל. ולא יצטרך שכל ישראל יחד יצטרכו להיות נמצא בכולן כל הקללות בכללות' חס ושלום: או יפורש באופן על כי הנה אמר ובקשת' ומצאת וכו' והנה אם לא יבקשו לא יגאלו ח"ו והרי נשבע ה' לאבות שיגאלם פעם שלישית כנודע לז"א בצר לך וכו' ירצה אם יזדמן שלא תרצו לבקש את ה' בתשובה אל תחשבו שמוכרח אני לגאליכם כנ"ל בלי תשובה גם אל תחשבו שאם לא תשובו שלא אגאל אתכה ח"ו כי אינו כן כי שני הדברים יקויימו תשובה וגאולה הא כיצד מעמיד אני עליכ' מלך שגזירותיו קשים מן המן ואתם שבים ואח"כ אגאל אתכה כמשז"ל וז"ש בצר לך וכו' על ידי אותו המלך שגזרותיו קשים מהמן כי על ידי כך ומצאוך כל הדברים כולן מה שאין כן אפי' כהמן ואז ושבת וכו', ובכלל דבריו השמיענו כי כל זמן שלא הגיע הקץ יצפה ה' אל תשובתם ולא ימהר להביא עליכם המלך הנ"ל אעפ"י שהי' בזה קצת תועלת שהי' מחיש ומקדים את הגאולה. האמנם ימתין עד אחרית הימים כי אז עת קץ ואז אם לא ישובו יקים להם את המלך הנ"ל כדי שלא יתבטל שבועתו כנ"ל וז"ש באחרית הימים. כי אל וכו' נתן סיבה אל האמור למה יצטרך להעמיד להם מלך וכו' ולהטיב להם בעל כרחם לז"א הנה השי"ת נקרא אל שהוא מדת החסד כנודע העושה חסד אפי' לשאינן ראויים גם מצד ת"ת הנקרא שם הוי"ה הוא רחום מדת הרחמים המכריע בין החסד והגבורה ונמצא כי אעפ"י שהגבורה נקרא אלהיך הוא שם אלקים מדת הדין ירצה להענישם הוא יחיד בטל בין שתי המדות החסדהנקרא אל והרחמים הנקרא ה' ושניהן גוברין על אלהיך מדת הדין ומפני כך לא ירפך וכו', ירצה כי מה שהי' הדין נותן הי' א' משני אופנים או שיאמר כיון שאני מבקש להטיב להם ולא ירצו א"כ ארפם ואעזבם ללכת להיות כעם הארץ כמ"ש והעולה על רוחכם לאמר היה נהי' כגויי הארץ וכו' או שיאמר מכיון שעזבו תורתי אשחיתם ואכלם מן העולם ח"ו ואמנם לסיבה הנ"ל כי אל רחום וכו' לכן לא יעשה אחד משני אופנים אלא אמנם לא ירפך כאופן הראשון ולא ישחיתך כאופן השני, עוד יש סיבה שנית כי זולת היותו רחום כנ"ל הנה גם הוא מוכרח לעשות כך יען כי אינו מן הראוי שישכח הברית והשבועה אשר נשבע לאבותיך אשר לא היתה על תנאי כענין שבועתו שנשבע לדוד כמ"ש נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה וכו' בתנאי אם ישמרו בניך בריתי וכו' אבל שבועה זאת סתם היא בין שיהיו זכאים או חייבים ומכח שני סבות אלו יהי' מוכרח להעמיד להם מלך שגזרותיו קשים ועי"כ ישובו בתשובה ויגאלם כנ"ל: את הדברים האלה דיבר וכו'. אין ספק כי כל זה הי' במתן תורה בלוחות ראשונות. כי השניות נזכר ענינם בפרשת עקב וגם כי לא דבר ה' עמהם רק פעם אחת בלבד והיא הראשונה והנה מצאנו ראינו שינוי גדול באלו העשר דברות הנ"ל כאן לאותן שבפרשת יתרו כנודע ואם הם הם עצמן איך יש בהם שינוי הזה. ולכן הוצרך לתרץ משה עצמו ואמר את הדברים וכו' ירצה אעפ"י שהדברים האלה משתנים דע לך כי אלו עצמם הכתובות בלוחות שניות הן עצמם הדברים אשר דבר ה' במתן תורה והענין כי השינוי הי' בענין הכתיבה כי באלו זכור ובאלו שמור וכיוצא באלו השינוי' האמנם ענין הדיבור לא הי' רק פעם אחד בלבד והי' ביום שבועות אמנם כי הענין הי' כך כי שני השינוים נאמרו אז וכמשז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו ולא אמרו שנכתב אלא נאמרו חבל בכתובה הי' שינוי מן הראשונות אל השניות. וז"ש את הדברים האלה עצמן כמו שהן באלו השינוים דבר ה' אל כל קהלכם בפעם אחד כנ"ל, עוד היתה כוונת משה ט"ה לאמר להם כי לא יחשוב שום אדם כי ח"ו משה אמרם ואף אם הי' ע"י אותות ומופתים אפשר שבחכמות כשפים או השבעות הי' מראה אותם האותות אבל הוא הוא המדברם ודעו כי לא כך הוא כי הנה שאר כל התורה כולה דבר ה' אלי ואני אומרה אליכם אבל אלו העשר דברות הוא בעצמו מפיו דבר אל כל קהלכם פה אל פה ולא באמצעותי כשאר כל התורה. והראי' לזה כי הוא ית' המדבר ולא אני. כי הנה הדיבור הי' יוצא מתוך האש וכו' ירצה כי הנה כל הדברים הנעשים ע"י חכמת טבע או כשוף או השבעות כל אשר יוכל למעט הטורח ימעט ויסתפק בהכרחי וזה כי הי' אפשר שהענן וערפל שהם חושך ולא אש שורף יתחבא משה בתוכו ומרחוק אליהם יסובב האש ולא ישרוף משה אבל להניח האש בפנים והענן והערפל סביב האש והקול יוצא מתוך האש ממש זה יורה שאין כח הזה אלא בהשי"ת לבדו. שנית כי הי' קול גדול שאין לו קץ כמשז"ל שהי' נשמע בכל העולם כולו עוד שלישית כי ולא יסף כמו שפירש רש"י בשם התרגום ולא פסק כי אין יכולת בשום נברא לדבר כך. עוד ראי' כי ויכתבם וכו' וכל מעשה הכשפי' אינ' אלא לפי שעה וזה זולת הדבור גם הכתיבה היתה מעשה אלקים כמ"ש והמכתב מכתב אלקים והענין כי האבנים ההם סנפרינון הי' שאין כח בשום נברא לחקוק אותם ומה גם כי מעשה נסים הי'. כמשז"ל מ"ם וסמך שבלוחות בנס הי' עומדין וגם הלוחות עצמן נא פשוטות הי' שכתוב בהם פסל לך מתוך מחצב אהלו רק של השי"ת כמש"ל והלוחות מעשה אלקים המה וז"ש ויתנם ה' אלי לא כשניות שאני נחתים לו והוא כתבם. וא"ת שע"י אומנים רבים הי' יכולים להעשות בזמן רב. הרי בהר הי' ושם לא סנפרינון ולא זמן רב הי' ומי הביא שם כלי אומנות אלא וודאי כי כשזה מעשה אלהים המה: ויהי וכו'. כל ויהי לשון צער הוא ויובן במה ששינה ואמר מתוך החושך ובפסוק הקודם אמר מתוך האש ענן וערפל והענין כי מהראוי הי' שלא יהיו שם כי אם אש לבדו. כי הוא יותר כבוד ויותר גס. אבל ענן וערפל שהה חושך המורי' על הסתר פנים ושורש מה של דין שמש' הקליפה שואבת כנודע למה שמשו שם אין זה כי אם שעדיין לא נתבטלה לגמרי זוהמת הנחש מישראל. וז"א ויהי כאשר ראיתי שהקול נשמע מתיך החושך שהם הענן והערפל עם היות שההר כולו בעצמו בוער בפנים באש למה זה סבבו הענן וערפל את האש הגדולה ההיא לשיוצא הקול מתוכ' ואז ותקרבון אלי כולכ' ותאמרו וכו'. ולהבין זה צריך להעיר כי דבור זם תפל מבלי מלח כי בהר הודו בפיה' היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האד' וחי ואיך חזרו ואמרו ועתה למה נמות ומי אמר להם שימותו. גם מלת ועתה היא מיותר, והענין כי הנה התורה נקראת עץ חיים וכמשז"ל חרות על הלוחות חירות ממלאך המות כי פסקה זוהמתם וכראותם את קול דברות התורה יוצא גם מתוך החושך אמרו הנה נראה כי עדיין לא פסקה זוהמתינו לגמרי כנודע כי החושך שורש המות כמשז"ל וחושך על פני תהום זה מלאך המות דאחשיך אפיהון דברייתא. ואמנם היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי וא"כ ועתה ר"ל אחר שזכינו למדרגה זו ששמענו קולו שהיא נקרא' עץ חיים וראוי אל האדם השומעו שיחי' לעולם וא"כ למה נמות. עוד כלל ועיקר ועל מה זה נשמע הקול מתוך החושך ואין הדבר כפשוטו ועתה למה נמות אם נשמע עוד את קול השי"ת רק שבקשו שתבולע המות לצאת מן העולם. וא"ת כי הנה אדם אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ומוכרח שימות לכפר עונותיו כנודע זה אינו כי הרי יותר טוב הי' לנו לשתחכלנו האש הגדולה הזאת של השכינה הנקראת אש אוכלת ונמות עתה בנשיקה ולא נמות אח"כ בטומאה ע"י מלאך המות: או אפשר כי תאכלנו האש הגדולה וכו' ירצה הנה יודעים אנו בבירור שלא נמות ע"י מלאך המות כמ"ש חרות חירות ממלאך המות האמנ' מה שאנו מסתפקים יען ראינו את הקול מתוך החושך כי על הפחות נמות מיתת נשיקה כי תאכלנו האש הגדולה וכו' כנודט בספר הזוהר כי נשמות הצדיקים המתים בנשיקה הם מאכל השכינה הנקרא' אש אוכלת. והבן זה וז"ש כי תאכלנו האש וכו' ואפי' מיתה למה נמות באופן זה כי תאכלנו וכו' ואפי' כך אין אנו רוצים כלל רק שנהי' חיים וקיימים עד העולם כנ"ל. כי הרי אמרת חירות ממלאך המות כנראה אבל לא חירות לגמרי ממיתת נשיקה ג"כ. ולכן אנו אומרים למה נמות כלל. וא"ת על הפחות מוכרח שתמותו מיתת נשיקה לכפר עליכם כנ"ל כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. הנה אינו כן כי הרי עתה כבר פסקה זוהמתן ואין אנו צריכין למיתת נשיקה כי אם תאמר שאולי יוספים אנחנו להמשיך הזוהמא עלינו כמתחלה באופן שנצטרך בהכרח שישתברו הלוחות הראשונות ונצטרך לשמוע עוד קול ה' אלקינו בלוחות השניות פשיטא שאז ומתנו מיתה טבעית ע"י מלאך המות ולא בנשיקה ואם לא נוסיף כלל לא נמות אפי' בנשיקה: ובזה יובן אומרו לשמוע ולא אומר שמוע כי אז הי' מובן אם נוסיף להיותינו שומעים ואין זו כוונתם כי אם יוספים לחטוא כי ע"י כך יצטרך לשמוע עוד שנית קול ה' בלוחות שניות וזה ג"כ אומרו ועתה כלומ' כבר פסקה זוהמתינו לגמרי מכיון שראינו שדבר עמנו אלקים ונשארנו חיים זה אי אפשר לולא שפסקה הזוהמא א"כ למה נמות אפי' מיתת נשיקה והיא כי תאכלנו וכו'. וא"ת שנוסיף לחטוא הנה אז ומתנו מיתה סתמא שהיא ע"י מלאך המות. וא"כ ענין החושך הנ"ל אינו הוראה על מיתת נשיקה רק מיתה טבעית ע"י מלאך המות וזה כי מוכרח הוא אשר תוסיפו לחטוא כי אדה אין צדיק בארץ וכו'. הנה גם זה אינו כי מי כל בשר וכו' ירצה אנו נשארנו בשר ממש לא היינו יכולים לשמוע קול אלקים חיים כנודע מענין חטא אדם את קונך שמעתי. וכו' ואז נגזר עליהם כתנות עור ובשר שהוא בחינת הגוף החומרי הזה אשר לא הי' בו מתחלה קודש שחטא. כנודע מספר הזוהר פרשת ויקהל. ועתה שפסקה זוהמתנו על הר סיני נזדכך הבשר הזם שלנו ונתהפך לרוחני ועי"כ יכולנו להתקיים לשמוע קול אלקים חיים האמנם אם היינו בשר ממש הי' נמנע כנ"ל וא"כ אשר נהפכנו רוחניים בלתי בשר כענין אליהו ז"ל בעליתו בסערה השמים כנזכר בספר הזוהר ונשאר חי לעולם. א"כ אין עוד פחד שנחטא עוד וא"כ למה נמות כי הרי כך נראה ממה שראינו את החושך כנ"ל: קרב וכו' הנה אעפ"י שכל ישראל נזדכך חומרם אין הזיכוך שוה כי משה התחיל להזדכך מיום שנולד ותרא אותו כי טוב הוא כנודע. ואח"כ כנאמר לו של נעליך מעל רגליך וכו' כנזכר בספר הזוהר והתיקונין שמדבר על הגוף. ואח"כ הוסיף בהר סיני ולא כן ישראל ובהכרח שאין מדרגתינו שווה אניך והאמנם השינוי הוא בענין הזה כי אתה שנזדכך גופך לגמרי קרב אתה ושמע את כל וכו'. ואמר לעתיד תמיד לעולם. משא"כ אנחנו שדי לנו מה ששמענו במקרה פעם הזאת פנים בפנים ולא אנחנו ראויים כמוך לשומעו תמיד ולכן מכאן ולהלאה קרב אתה וכו' ואת תדבר אלינו ותראה כי תיכף ושמענו ועשינו ולא נחטא עוד כלל ונמצא כי לא אמרו קרב אתה ושמע וכו' מיראתם פן ימותו רק כי הי' פשוט להם שלא הי' ראויים לשמוע תמיד כענין משה. ובכל הנ"ל נסתלקה המבוכה הגדולה של הפשטים איך יעלה בדעת שהי' הקב"ה חפץ להשמיעם קולו והם מנעו הטוב מהם ויראתם פן ימותו. ואמנם לא כך הוא רק יודעים הי' שהדבר נמנע להם להיותם במדרגת משה רבינו עליו השלום כנ"ל, אז וישמע ה' וכו' כלומר כי הדיבור ההוא לא הי' מיראתם פן ימותו רק ביודעם מדרגת משה כנ"ל וז"א בדברם אלי כלומר במה שנוגע לי כבודי וזהו ג"כ אומרו אשר ידברו אליך כלומר הנוגע לכבודך ויאמר הטיבו כל אשר דיברו מלת כל ירמוז כי בין מה שאמרו שלא היו רוצין למות. עוד כלל אפי' ע"י נשיקה ובין מ"ש שלא יחטאו עוד כמ"ש ושמענו ועשינו הטיבו בכל זה אשר דברו וגם אני אעשה זאת להם אם יקיימו היוצא מפיהם ושמענו ועשינו ולא יחטאו עוד. האמנם מי יתן והי' לבבם זה וכו' ולא יחטאו עוד כל הימים הם שיתא אלפי שני הוי עלמא כנגד ששת ימי בראשית אשר הדברות למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך שעניניו היא שיתארכו ימיהם ולא ימותו כלל. וזו היא הטובה האמיתית הנמשכת להם עד עולם. אבל מפחד אני שיחזרו לחטוא בעגל ואז אפי' מיתה טבעית ע"י מלאך המות ימותו והרי אני אומר לך שלא יתקיימו דבריהם ונמצא כי הטיבו כל אשר דיברו בדיבור אך לא יקיימו במעשה וז"ש הטיבו כל אשר דברו דווקא אך לא במעשה. ולכן לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ירצה עדיין אינם ראויים לשיחיו לעולם. כי מוכרחים הם לחטוא כי יודע אני שעתידין לעשות העגל ולכן שובו לכם לאהליכם אין אהלו אלא אשתו לנהיג דרך ארץ פריה ורביה כמשז"ל שכאן הותרו בפריה ורביה כי הם צריכים למות ואי אפשר שיהיו קיימים באיש. וע"כ על הפחות יהי' קיימים במין לפרות ולרבות. אבל ואתה פה עמוד עמדי וכו' הבטיחו כי הוא לא ימות כמותם ע"י מלאך המות אלא בנשיקה עפ"י ה' ולא נקרא מת כי חי וקיים הוא באיש ולכן אינך צריך לפרות ולרבות ולכן עמוד עמדי ויאסר עליך פריה ורביה כי הרי תעמוד עמדי ממש ירמוז לו ענין מיתת הנשיקה והבן זה: