כי לא יחדל אביון וכו' אחר שביאר באורך עניני הצדקה והמצוה הנז' בא עתה לתרץ הקושיא הראשונה ההורסת פינת המצוה הזו והוא כי איך אתן ממוני לאיש אשר שנאו ה' מפני עוונו והוא עצמו לא רצה ליתן לו ואף אם צוה ואמר לא תאמץ את לבבך מכח הקושיא הנז' כאשר בארנו כנז' עדיין יצה"ר נוקף לבו של אדם ולא יניחנו לקיים המצוה כהלכתה. וה' חפץ למען צדקו לזכות את ישראל רצה להסיר מעיניהם מכשול הקושיא הזאת ואמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ וכו' נתינת טעם אל מ"ש בראשונה לא תאמץ וכו' והסיבה כי לא יחדל ירצה האמת הוא ענין המזונו' לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ועי"כ לא יחדל אביון מקרב הארץ כי הדבר מוכרח יען מה שנודע כי השנים עשר מזלות הם משרתים העולם לכן הוצרך לו והנה הם בגלגל סובב כמשז"ל על כי בגלל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר בעולם וכו', וביאור דבריהם כי בהיות המזל הנולד צומח במקום רע אצל כוכב מאדים וכיוצא הנה יוכרח יהי' איש הנולד איש עני כנודע בענין חכמת התכונה. ובהיות הגלגל סובב מוכרח שישתנה פעם למעלה נשוא ראש פעם למטה שפל ראש פעם במקום טוב פעם במקום רע. וכפי זה נמנע להיות המזונות תלוים בזכות אלא במזל וכעובדא דר"א בן פדת ובזה נתבטלה הסיבה הנז' אל האימוץ הלבב כי לא הי' אביון מסיבת עין ח"ו וכיון שכן הוא א"כ אנכי מצוך היום פתוח תפתח וכו: או ירצה קרוב עם הנז' והוא כי הנה הלא כי להיות לא יחדל אביון יען כי הגלגל סובב א"כ מוכרח הוא שגם אתה יסובב מזלך איזה פעם ותהי' אביון וע"כ אנכי מצוך פתוח תפתח שתי פתיחות הא' לאמר שתפתח ידך לאחיך כדי שגם הוא פתוח יפתח לך פעם אחרת וכמ"ש רבא לב"ב אקדימו ריפתא וכו' מכיון שאין הדבר תלוי בזכות א"כ אחיך הוא שוה לך וצדיק כמוך ועכ"ז נעני גם אתה תבא לידי עניות וז"ש לאחיך לענייך, ואמנם לפי זה יקשה משז"ל כתוב אחד אומר אפס כי לא יהי' בך אביון וכתוב אחד אומר כי ביון מקרב הארץ כאן בזמן שעושין רצונו של מקום וכו' כנראה שתלוי בזכות ולא במזל, ואמנם הכתוב עצמו תירץ זה באומרו ולאביוניך בארצך ירצה כי בזמן היות ישראל שרוין בגלות חוץ לארץ מוכרח הוא שבמזל תליא מלתא כי בחוץ לארץ שולטים המזלות אף גם על ישראל בהיותם שם. אבל בהיות ישראל שרויים על אדמתם כמ"ש בארצך אשר ה' אלקיך נותן לך אז אם עושים רצונו של מקום בזכותא תליא ואין המזל שולט בהם ולא יהי' בך אביון אבל אם אינם עושים רצונו של מקוןם ולא יחדל אביון מקרב הארץ, וא"ת א"כ הדרא קושיא אל דוכתא כי אומרו כי לא יחדל אביון הוא בזמן שאין עושין רצונו של מקום הרי כי גם הזכות מעלה ומוריד. ואמנם אלו הי' כי הנפש החוטאת היא תמות בעונו הי' כן. אמנם אין הענין אלא שכאשר אין ישראל עושין רצונו של מקום אז כל הדור ההוא נמסרים ביד המזל ואין הדבר תלוי לכל הפרטי בזכות כי גם הצדיקים יהי' אביונים מכח המזל בעון הדור אשר כללותם או רובם אינם עושים רצונו של מקום. ובאומרו מצוך לאמר הזהיר שיהי' האדם נזהר לצוות תמיד את בני ביתו אשר פתוח יפתחו ידם לעניים אף אם הוא אינו מצוי בבית אל יפטרו מכך וצריך שיזהיר את בני ביתו וזה עצמו ענין רבא אשר תמיד הי' מצווה ואומר לבני ביתו אקדימו ריפתא לענייא כי היכי דלקדמו לבנייכו וז"ש מצוך לאמר לבני ביתך פתוח תפתח וכו', או אומרו כי לא וכו' יתן טעם אל מה שאמר אח"כ ע"כ אנכי מצוך וכו' והענין כי הוקשה לו למה פתח באומרו כי יהי' בך אביון שהוא התאב לכל דבר כנראה שמיעט העני והד"ל והל"ל עני ובמכש"כ יתחייב לאביון לז"א דע לך כי אפי' אביון היותר ריקם מכל מיני עניות לא יחדל מקרב הארץ וע"כ אנכי מצוך לאביונך ואלו אמרתי לענייך הי' משמע כי עני לא יחדל אבל אביון לא יהי' כלל ומשום הך רבותא הוכרחתי להשמיעך המצות בלשון אביון אבל אה"נ שלענין מצות פתוח הפתח אע"פ שלא זכרתי רק אביון הרי הוא כאלו צויתיך לאמר בפירוש גם ענייך וז"א לאמר כלומר צויתיך האביון חך העני הנחתיו בסתם אבל כוונתי הוא לאומרו אע"פ שלא הוזכר ובזה יתורץ ג"כ מה שהקדים פה העני אל האביון ואינו כך כי אם האביון קודם לעני כדפירש רש"י בפסוק כי יהי' בך אביון אלא לחבר מלת לאמר עם לעניך כלומר מה שהנחתי לאמר ולא אמרתיו בפירוש הוא לענייך ושיעור הכחוב יהי' כאלו אמר כן על כן אנכי מצוך פתוח תפתח את ידו לאביונך לאמר לענייך: שבעה שבועות וכו 'יש לעורר מה ענין ספירה זו לחג השבועות משא"כ בשאר העומדים. גם למה חלה התחלת הספירה מהחל חרמש שהוא הקרבת העומר אשר כבר הוקרב ביום שני של פסח ומה שהיה היה. וגם כי כיון שהקרבת העומר היתה ביום שני של פסח א"כ יאמר מיום ששה עשר ולא מהחל חרמש שאינו כ"כ סימן מובהק וגם אומרו תספר לך נראה שהוא להנאתך אינו כן כי בשלמא בפסח או בסוכות האדם אוכל ושותה ויושב בסוכה ונהנה שם. אמנם ספירת העומר אין בה תועלת אל גוף האדם עצמו אלא הוא מצוה אל הש"י יען הקריבו אליו את העומר ולא יצדק בזה מלת לך גם הכפל הספור לך ותחל לספור גם השינוי כי בראשונה אמר תספור ואח"כ שינה את לשונו ואמר תחל לספור גם דהל"ל וחגות חג שבועות כי אין בחג הזה דבר מעשה בידים כמו בפסח ובסוכות לשיאמר ועשית חג שבועות גם למה בחג שבועות נאמר מסת נדבת ידך מה שלא נאמר כן בפסח ובסוכות עד סוף הפרשה שאמר שלש פעמים וכו' איש כמתנת ידו ואז נכללו יחד לענין זה גם כי הנדבה מן הלב היא ולא מהיד והל"ל מסח נדבת לבך גם אשר תתן הוא מיותר. והענין כי .הנה כמו ששזמן האביב מתגבר הדם ומתרבה הקרחת באנשים וחולאים גם בזמן ההוא מתרבה קדחת וחום הנקרא שדפון אל תבואת החטים כנודע כי החיטים הם חמים ונחים שוין בטבעם אל טבע בני אדם משא"כ בשעורים לפי שטבעם קר וגם כי השעורה אביב ומתבשלת תיכף קודם זמן החום משא"כ בחטים כי אפילות הנה. והנה השעורה נגמר זמן בשולה ביום ראשון של פסח ויצאתה מידי סכנה וביום השני מתחילין לקוצרה מחצי חודש ניסן ואילך: ואמנם החטה התחלת בשולה הוא אז מחצי חודש ניסן כשנגמר בישול השעורים וגמר בשולה הוא עד חג השבועות שהם חמשים יום כמו שהמשלו רז"ל במסכת בכורות בישול התבואה לעיבוד החי' הדקה וכל אלו החמשים יום יש סכנת שדפון ח"ו אל התבואה. וז"ש רז"ל בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה הם החטים מאכל בני אדם כי אז מתחיל זמן הסכנה שלהם ונודע כי כל חיי האדם תלוי במאכל החטים ובמזון כי על הלחם יחי' האדם וכל הנאות העולם אפס ותוהו אם אין לחם וע"כ צוה הש"י מהחל תרמש בקמת השעורים שאז מתחילים תבואת החטים להיות בסכנה תהי' סופרים אותם החמשים יום ויהי' בין עיניכם למזכרת ותהיו בתשובה ובתפלה אל הש"י להוציא לחם מן הארץ ולא חכרת הארץ ברעב וכמו שידעת כי אלו ימי ספירת העומר הם ימי דין גמור לכל הפרטים ולכן ז"ש תספור לך להנאתך ולטובתך ואין שום טובה גדולה מזו, והנה כמו שצוונו להקריב עומר השעורים ביום צאתו מידי סכנה גם נצטוינו להקריב שתי הלחם של חטים בחג השבועות כאשר גם הם יצאו מידי סכנה להודות להש"י כעל כל אשר גמלנו וז"ש ועשית חג שבועות חג הבא אחר ז' שבועות הנ"ל שכבר יצאו החטים מידי סכנה זולת החג בעצמו וגם תעשהו במעשה וירמוז אל שתי הלחם והקרבנות הנעשים אז במעשה וזה לרמוז אל הנז' לתת הודאה אל הש"י כנ"ל. ולמדנו הכתוב ב' דינים הא' באומרו תחל לספור כלומר שצריך שתתחיל מאז ואם שכח מלספור בלילה הראשון של התחלת העומר שוב אינו סופר ובאומרו שבעה שבועות תספר לך הודיענו אל שאר הימים כי אם שכח לספור בא' משאר הימים ג"כ אינו סופר וז"ש שבעה שבועות שענין הספירה תהי' כוללת בכל שבע השבתות שיהי' תמימות. עוד למדנו דין שלישי והיא מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי שהם ב' מיני ספירות וז"ש תספר לך כנגד ספירות השבועות ותחל לספור ז' שבועות ספירה שנית של מ"ט הימים אשר בשבעה שבועות הנ"ל: או ירצה שבעה שבועות וכו' במה שנודע מספר הזוהר כי ישראל במצרים היו טמאים כטומאת הנדה היא הע"ז כמ"ש מנין לע"ז שמטמאה כנדה שנאמר תזרם כמו דוה גם היו טמאים טומאת הערלה המיוחסת אל הגוים עובדי ע"ז והיו ישראל צריכין להמתין שבעה ימים אחר יציאחם ממצרים ויצאו מעול הגוים ואח"כ ימולו ביום השמיני כי בהיות שהיו דומים לתינוק בן יומו וכמ"ש ואעבור עליך ואראך מתבוססת וכו' אלא שהיו צריכין לאכול את הפסח ולכן מלו ואח"כ ספרו ז' שבועות כנגד שבעה ימי ערלה שהם עצמן ז' ימי נידה ואח"כ נכנסו בדת התורה ביום החמשים הדומה ליום השמיני של זמן המילה כנודע כי התורה אינה' ניתנת אלא למולים וזהו סוד מה שהמתין השי"ת לתת התורה עד יום שבועות וגם רמז לכל זה נתן להם בכל שנה ספירת שבעה שבועות ואח"כ חג השבועות ובזה תבין מצוה זו של שבעה שבועות וכו'י ואח"כ אמר ועשית חג שבועות כנה החג אל השבועות העוברות יען כי ספירות השבעה שבועות ההם גרם להם היות יום החמשי' חג של מתן תורה ויתורץ מה שהקשו המפרשים למה נקרא זה החג על שם השבועות שקדמו שאין בזה ממש ולא נקרא חג מתן התורה שהוא האמת וכמו שקבעוהו בתפלת המועד וז"ש שבעה שבועו' תספר לך לעצמך לעהר גופך מטומאת הערלה והנדה כמ"ש שם בזבה וספרה לה שבעת ימי' לה לטהר גופה, ולרמוז אל הטעם הנז' תלה הענין מהחל חרמש בקמה במה שנודע כי ה' מיני תבואה הם והשעורי' הראשונה שבהם כי השעורה אביב נגמרת בראשון וראשונה וישראל נאמר בהם ראשית תבואתה לכן ביום הראשון של הספירה שאז נקצרו ישראל תבואת השי"ת ממצרים וליקטם בעל התבואה בי"ו בניסן כי בט"ו עדיין היו משועבדים קצת היוה עד חצי הלילה במכת בכורות וכנגד זה ביום הזה והבאת' עומר ראשית קצירכם אל הכהן ולכן נקרא עומר שהוא שיעור המתחייב בחלה הנק' ראשית ג"כ וז"ש מהחל חרמש בקמתו של השי"ת תחל לספור שבעה שבועות הנז' כי אם ליקטם בעל השדה וקצר אותם ושרף את השדה היא מצרים. ואמר ועשית חג שבועות לה' אלקיך מה שלא נזכר כן בחג הסוכות והטעם כי עתה נכנסו בתורת השי"ת כי יום מתן תורה הוא לזה אמר לה' אלקיך והנה הפסח והסוכות הם שבעת ימי משתה ישמחה וצריך האד' פיזור רב לעצמו ולבני ביתו והזהיר כי גם את העניים ישמח בהם עמו אבל חג השבועות כולו הוא לה' אלקיך לפזר לעניים כמ"ש מלוה ה' חונן דל ושיעור הפיזור ההוא הוא מיסת נדבת ידך אשר תתן כי כל עיקר החג הזה לתת לעניים ביד רחבה כי לעצמו יספיק מעט פיזור כי יום אחד הוא בלבד ובזה יתיישב דהל"ל ועשית חג שבועות לה' אלקיך ושמחת אתה וכו' מסת נדבת וכו' כי עיקר החג לעצמו הוא לשמוח ולכבדו ולשומרו ממלאכה ולהביא שלמי' וחגיגה אבל מסת הנדבה אינה עקרה של חג רק דבר נתלה בו ובזה יתיישב מה שלא הזכיר כן בשאר המועדים גם יתיישב מה שחזר לאמר אשר תתן גם לכן הזכיר נדבת ידך ולא לבך לרמוז כי עיקר החג הזה הוא נתינת ידך לאחרים כנזכר. גם ירמוז באומרו נדבת ידך כי בשאר העומדי' תהי' נדבת הלב יותר גדולה מן המעשה שהוא נדבת היד אמנם בחג השבועות שעברו זמן שדפון החיטה ויצאו מידי סכנה כנ"ל ורואה האדם את קמת תבואת שדהו וכבר היא שלו לגמרי בטוחה מכל פחד אז נדבת היד שהיא המעשה היא כ"כ גדולה כנדבת הלב ולבו וידו שוין במצוה כי כבר ברכו השי"ת וז"ש כאשר יברכך ה' אלקיך: וזכרת וכו' נחמר פסוק זה בזה החג מבזולתו לרמוז אל הנזכר בדרך השני כי ענין חג השבועות יען כי עד אז היו עבדים משועבדים תחת טומאת מצרים וגילוליה ועתה יצאו לטהרה וע"כ נצטוו בחוקים האלה שהם מצות בלי טעם והם ענין ספירת השבועות והעומר כנ"ל. כי יקום בקרבך נביא וכו' כי יסיתך אחיך וכו' כבר ביארנו בפרשת בלק בפסוק לא איש אל ויכזב וכו' ועי"ש ענינו. והנה גם בזה הפסוק נבא משה על הענין ההוא בעצמו כי עתידין לקום בעול' שני בני אדם להטעות את הבריות ואת ישראל הא' הוא מחמ"ד נביא הישמעאלים כי ע"י חלום שחלם שראה אילן צומח בכף ידו אלף מדרגות כנודע עשה עצמו נבי"א להטעות את ישראל כי סיפר חלומו לחכה אחד ישראלי ופתר לו שעתיד למלוך וכו' נמצא כי ע"י החכם הנז' שהוא מקרבינו הי' זה וז"ש מקרבך והזהירנו כי גם שיקום ויתן לנו אות או מופת כנודע לא יאמין בו וכנגדו כתב פרשת כי יקום בקרבך וכו' ופרשת כי יסיתך אחיך שלאחר פרשה זו ניבא ענין יש"ו הנוצרי כי עשה כשפים והסית והדיח את ישראל לע"ז והיה מכשף לנערי בני ישראל שיעבדו עבודה זרה כנזכר בתלמוד בבלי וירושלמי יהנה זה היה כמוני ישראלי. וז"ש כי יסיתך אחיך האמנם הי' ישראל אחינו כמוני מצד מרי"ם אמו אך לא מן אביו כי הי' פנדיר"א הנוצרי כנודע וז"ש בן אמך ולא אמר בן אביך. והנה הראשוך שהוא של הישמעאלי' לא בידינו להמיתו הוא אמנם בישרנו כי יומת ע"י הנערה הכהנת כנודע. אך זה השני הישראל אשר בידינו הי' להמיתו כנז' במסכת סנהדרין צוונו בפירוש כי הרוג תהרגנו ע"י ב"ד סנהדרי ישראל וידינו של בני ישראל היתה להמיתו בראשונה בערב פסח בחודש ניסן הראשון וז"ש בראשונה וגם ירמוז אל מה שנודע כי תחיל' נדון בסנהדרין ואח"כ לקחו רשו' מהפקיד רומ"א ששמו פילאט"ום היושב אז בירושלים וז"ש ויד כל העם באחרונה: בנים אתם לה' אלקיכם וכו' הראי' לזה ממה שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים וידוע שאין אדם נופח אלא ממה שבתוכו כמ"ש הרמב"ן ז"ל וגם זה ירוה אומרו נשמת חיים כלומר נשמה הנמשכת מן הקב"ה הנקרא אלקים חיים ולכן לאת תתגודדו וכו' למת. והענין כי היינו יכולין לאמר כי להיות שהצדיק נאסף בעון הדור הנה אנחנו שפכנו דמו וראוי לנו להתגודר עליו ילשפוך דמנו. עוד שנית כי הצדיקים נקראים נעורי קרתא ובהיותה בחיים היתה אימת וחיתת זכיותם ניפלת על האומות והיו נמשלים כדמיון התפילין שעליהם כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' וכו' וארז"ל אלו תפילין שבראש והנה הם ניתנין בין העינים במקום השער הראוי לקרחה כי כן למדו רז"ל בג"ש נאמר כאן יהיו לטוטפות בין עיניכם וכתיב ולא תשימו קרחה בין עיניכם והנה עתה במיתת הצךיק נפלה עטרת נזר ראשינו במקום הראוי אל קרחה והי' ראוי לנו לקרוח עליו לזה אסר שניהן ואמר לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, ואמר למ"ת הלמד קמוצה כלומר לאותו המת הידוע שהוא הצדיק. וטעם שני האסורים הנ"ל כי הנה בנים אתם לה' וידוע כי האב כששולח את בנו לארץ רחוקה להתלמד מוכרח הוא שיחזור את בנו אליו להשתעשע בו וא"כ טובה עצומה היא לו במתתו ולכן לא תתגודדו וכו' כי עם קדוש וכו', וא"ת הנה זה הטעם יספיק אל מיתת הצדיקים ולמה אסרת אסורין אלו על כל ישראל לזה אמר כי עם קדוש וכו' ירצה הנה כללות העם כולו הוא קודש ישראל לה' וכמ"ש כפלח הרמון רקתך אפי' ריקנין שבך וכו'. ומי מפיס ומטיל גורל על הצדיק המת הוא הרשע וכנודע כי קטון וגדול שה הוא וכמעשה דההוא חסידא דשאל לאליהו מאן זכי בההוא עלמא והראהו תד דהוי סיים מסאני וכו' וכן לאותו קצב שיהי' חבירו של אותו חכם וכו' והראי' לזה ובך בחר וכו' ירצה כי אלו הקב"ה היה בוחר בצדיקי ישראל בלבד הי' כך אבל ובך בחר בכל כללותיך כמו שהם בחר בם ה' כנראה דאפי' לרשעים שבהם חפץ לזכותם כבנים כמשז"ל על בנים משחיתים אע"פ שהם משחיתים בנים הם: או ירצה בא לבאר מה שאמרנו כי סבת מיתת הצדיק הוא להשתעשע עמו הקב"ה. וביאר מה ענין השעשוע הזה ואמר כי עם קדוש וכו' ירצה במ"ש בספר הזוהר כי יש קרבן אדם וקרבן בהמה וכנגד קרבן אדם כתיב כי יקריב מכ"ם קרבן ממש כי לכן לא כתיב אדם מכם כי יקריב ישראל שוין לענין זה כמ"ש קודש ישראל וכו וכמ"ש כי עם קדוש וכו' וכמ"ש בנים אתם בלשון רבים וא"ת למה אמרת למת בקמץ כנז' שהוא הצדיק בלבד ולז"א ובך בחר בלשון יחיד כי עם היות שיש לאדם בנים רבים יש בן יותר פרטי באהבה והוא החביב עליו יותר מכולם. וז"ש ובך כלומר ובמקצתך שהוא הצדיק הפרטי שבך בחר ה' מכל שאר בניו ולזה לא אמר ובכם וכענין שפרשתי על פסוק והוא באחד ומי ישיבנו ירצה הקב"ה בוחר ומתאוה באחד הוא הצדיק המיוחד ולכן הביא תאוותו לידי גמר מעשה וז"ש ונפשו איוותה ויעש סילקו מן העוה"ז להקריבו קרבן אשר לפניו כנזכר: סליק פרשת ראה: ספר עץ הדעת טוב - פרשת שופטים: שופטים ושוטרים וכו' סמיכת הפרשיות הוא לרמוז אל מ"ש הרמב"ם ז"ל חייבין ב"ד להעמיד שוטרים שיחפשו בגנות ובפרדסים להזהיר את האנשים מן העבירות בימים טובים ובחולו של מועד. שאז מצויין הטם במאכל ובמשתה ובאין לידי עבירה ולמה אחר שביאר ענין שלש רגלים שהיא מצוה עשה ביאר כי האמנם ב"ד הנקראים שופטים יעמידו שוטרים לחפש כנ"ל באופן שיקויים מצות ושמחת בחגיך אך לא ע"י עבירה ח"ו. ולכן כתב כאן ענין שניהם השופטים והשוטרים לרמוז אל הנ"ל: או ירמוז לאמר כי הנה בכל המצות לא מצינו טובה נפלאה כמו שמצינו שלש רגלים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ודרשו רז"ל יראה יראה כי אז היו רואין פני השכינה ממש וכנודע מרז"ל ומספר הזוהר כי רוב נבואת הנביאים היתה מושגת אז בשמחת בית השואבה והי' שואבין אז רוח הקודש כנודע ועל זה יחרד לבבינו ביודעינו ענין הגלות כי אז לא