ואח"כ שמני לאב לו הרי פרעה וכל ממונו וכל ביתו יכל עמו וכל ארץ מצרים הם עבדים לי וז"ש ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים וכמ"ש ויצא יוסף על ארץ מצרים וכמ"ש ויוסף הוא השליט על הארץ וכאשר שמני לאב ולאדון וכו' כבר אתם שלטתם עלי ומכרתם אותי לעבד א"כ אינכם עבדים למצרים כדי שישלטו בכם הכשפים כנז'. ובזה הרווחתם שני דברים אשר רמזתי לכם באו' לשום לכם שארית בארץ ולהחיות וכו' שהם יציאתכם לבני חורין וגם ענין ואח"כ יצאו ברכוש גדול כי ע"י כן אינו גזל בידכם כי כל הארץ לי היא ואתם שליטים עלי כנז'. וכיון שכן מהרו ועלו אל אבי וכו' שמני אלקים לאדון לכל מצרים וכשתאמרו אליו ככה כבר יבין את מה שאני רומז לו בענין גלות מצרים והוא רד"ה אלי וכו' ואל תתיירא מליכנס בגלות מצרים המכונה בלשון ירידה כנודע מפסוק רדו שמה וכו' כי כבר מובטח הוא שיצאו בניו מן הגלות ולא ישלטו הכשפים בהם כמו שהוכחתי בטענת שמני אלקים לאדון וכו' כנז'. ולא די שאומר לו שירד ואל יירא אלא שאדרבה מכח טענה זו ראוי לו שלא יעמוד ואל יתעכב עוד והטעם נרמז במלת אלי הענין כי עתה אם ירד אלי בעוד שאני קיים והנני מלך עליהם הנך נכנס בכבוד גדול ועצום ואם תתעכב אולי ותרד בשלשלאות ברזל כמשז"ל. וזהו מה שנוגע לעת הזאת לך ולבניך. ועוד יש טענה אחרת לצורך העתיד והוא כי עתה אם תרד הוא אלי כי אני המלך עליהם ואין אתה יורד אלא אלי ואין זו הכנעה אלא מעלה כי אדרבה אני עבד מתחת ממשלת אחי כנז' וע"י כן שוב אין הכשפים שולעים עליכם אבל אם תתעכב ותתערבב השעה והירידה תהיה תחת יד המצרים לא אלי ואז הכשפים שולטים ולא יוכלו רעך אחריך לצאת מן הגלות וז"ש רדה אלי אל תעמוד. גם ירמוז אל מ"ש אביו רד"ו שמה יען הי' בשנה הראשונה של הרטב והי' עדיין רד"ו שנים ועתה בשנה שנייה כמ"ש כי זה שנתיים הרעב וכו' אמר רד"ה אלי כנ"ל, והענין לומר כי אולי כל קיומו למלך על מצרים לא תהיה רק כל זמן הרטב יען הוא זן ומפרנס אותם בעצתו ובמה שצבר התבוא' כנודע ואח"כ אולי יוסר מגדולתו כמ"ש באו' רדה אלי בעוד שאני בגדולתי כי כבר עברו שנתיים מז' שני הרעב וקרוב הדבר להסירו מגדולתו, והנה אם הפסוק כפשוטו לפי ששמני אלקים לאדון וכו' לכן רדה אלי וכו' א"א כי בלי ספק כבר גזירת בין הבתרים היתה מקובלת בידם וכמשז"ל על וילך עשו אל ארץ מפני יעקב אחיו מפני שטר חוב גלות מצרים גם מסר יעקב ליוסף ענין הגואל שיאמר פקידה כפולה פקוד פקדתי ויוסף מסרה לאחיו, גם יעקב שידע שנות מספר וענו אותם ת"ל שנה מתחילים מבין הבתרים ורמז ואמר רד"ו שמה כמנין רד"ו נשאר ואם עדיין לא הגיע זמן הירידה למה זה ימהרנו לירד בגלות כי כל מהרה הוא קודם זמן וא"כ הרי זה דומה לאומרין אל הסוס טול כור שעורים והנח שנחתוך ראשך וכי בשביל ששמני אלקים לאדון מהרו וכו' רדה אלי אל תטמוד ומהרתם והורדתם וכו', ויובן עם הנז' כי כבר הגיע זמן הירידה אמנם הי' מתיירא מן הכשפים של מצרים כנז' והי' מתעכב מחמת היראה הזו לז"א כבר שמני לאב וכו' ונסתלקה היראה הזו א"כ אל תעמוד כי כבר הגיעה זמן שנת הירידה והיא רד"ה כנז' ונמצא כי ענין המהירות אינו קדימת הזמן כי כבר הגיע אלא מהרו לירד טרם תרדו בשלשלאות ברזל כנז': ויסע ישראל וכל אשר לו וכו'. כבר ביארנו בפסוק רדה אלי אל תעמוד וכו' כי יודע הי' יעקב גזירת בין הבתרים המוכרחת שתתקיים ואיך ירידה הזאת אינה אלא התחלת כניסתו בגלות וע"כ )אע"פ( כדי שלא ישבר לבם של בניו ובנותיו שהיו מכניסים בגלות לא אמר להם אלא שסיבת ירידתו היתה מפני אהבת יוסף וז"ש ויאמר ישראל וכו' אלכה ואראנו בטרם אמות זהו מה שהוציא מפיו ומה שאמר ולכן ג"כ לא אמר ארד ואראנו אלא אלכה שלא לרמוז ענין ירידת הגלות ואמנם בלבו היה הדבר גנוז, וע"כ כאשר נסע מארץ כנען אילו לא הי' אלא לראות את יוסף הי' מניח את כל אשר לו בארצו וילך הוא לבדו עם שני נעריו אתו ויחזור אל הארץ אשר עליה אמר הקב"ה לאברהם לך לך מארצך ונענש על שיצא ממנה בשנת הרמב וירד מצרימה שלא ברשות גם יצחק הזהירו אל תרד מצרימה שכון בארץ וכו' ואמנם כיון שידע שהגיע הגלות לירד מצרימה ויסע ישראל והוא וכל אשר לו אנשים ונשים וטף וממון ומקנה. ונטה דרך נסיעתו למצרים והלך דרך באר שבע כמ"ש ויבא באר שבע והכונה הי' להתפלל שם על הגלות לפי ששם הי' אברהם כאשר נתיירא אבימלך מלך פלשתים ממנו פן זרעו בכניסת הארץ יעשו רעה עמו והשביעו עד ג' דורות לי ולניני ולנכדי כמשז"ל ואז אברהם לקיים ההבטחה ההיא שיזכו בניו לרשת את הארץ ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ד' וגייר שם אלפים ורבבות גרים וכמ"ש ויגר אברהם וכו' ימים רבים, גם יצחק אביו כאשר ויעל משם באר שבע וירא אליו ד' בלילה ההוא וכו' הבטיחו והרביתי את זרעך וכו' וגם הוא ויבן שם מזבח ויקרא בשם ד' וגייר גרים לאין קץ וגם שם חזר אבימלך וכרת ברית עמו על העתיד כנז' באברהם אביו, ולהזכיר את הבטחות אבותיו אברהם ויצחק ואת זכיותיהם אשר עשו שם כנז' הטה ארחו ונכנס שה ואז ויזבח זבחים וכו' כי אף שגם אברהם הובטח שם וזיכה שם כנז' לא נתיירא אלא מאלקי אביו יצחק הוא שם אלקים מדת הדין והפחד וכמ"ש ופחד יצחק היה לי כי כיון שגזרה עליו מדת הדין ירידה זו של הגלות נתיירא משם אלקים ולכן ויזבח לו זבחים לרצותו ולהתפלל על גלות בניו וכיון שכל זבחיו הי' אל שם אלקים כנז' ולכן ויאמר אלקים לישראל ולא דבר עמו שם ההוי"ה, ולכן נראה אליו במדרגות הלילה הרומזות אל גלות מצרים הנמשל אל חושך הלילה כמ"ש בס' הזוהר על שומר מה מלילה הנאמר על גלית אדום וגם גלות זה של מצרים הנאמר לו בין הבתרים כתיב בו ויהי השמש באה ועלטה הי' וכו' ואז נאמר לו ידוע תדע כי גר וכו', וניתן טעם פסי"ק מפסיק בין מלת אלקים אל לישראל לרמוז לו כי אף שגלות זה ממנו הי' שהוא מדת הדין אל ימשיכנו עד התכלית אמנם יושם הפסק בין מדת הדין אל ישראל באופן שיהי' הגלות ברחמים ויש תקוה לאחרית הגלות ויופסק כענין הפסק ולא יחשב כי לא יצאו ח"ו בניו מן הגלות כי זו היתה עיקר יראתו כמו שיתבאר: ויאמר יעקב וכו'. גם הושם פסיק בין יעקב ליעקב והענין כמ"ש בס' הזוהר על לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל וכו' כי כאשר הי' הוא או זרעו בצרה או בחוץ לארץ נקראים יעקב ובהיותם בארץ ישראל ובהרווחה ובשמחה נקראים ישראל ולכן בתחלה בהיותו בצרת יוסף נק' יעקב וכששמע כי הוא חי ותחי רוח של יעקב כנז' ומשם ואילך נק' ישראל כי הי' בארץ ישראל ובשמחה ועתה בצאתו מבאר שבע קצה ארץ כנען כמ"ש מדן ועד באר שבע אע"פ שבמצרים הי' בשמחה גדולה להיותו חוץ מארץ ישראל נק' יעקב, ולכן אחר שבתחלה קראו ישראל ודיבר עמו באורך והבטיחו בענין הגלות הנק' מראית הלילה וכל זו אמירה בפני עצמה כמ"ש ויאמר אלקים לישראל וכו' ואחר האמירה הזו חזר לומר לו עוד אמירה אחרת וא"ל יעקב וכו'י והענין אע"פ שבירידתך עתה בגלות תקרא יעקב כנז' מובטח אתה לצאת ממנו ולהיותך אז עדיין בחוצה לארץ תקרא יעקב ג"כ אך יעקב הראשון פסיק טעמא כי הוא בזמן הגלות העתיד להפסיק ואח"כ יעקב השני הוא בצאתך מן הגלות. ויאמר לו הנני מזומן לקבל גזרתך של הגלות והרי זו אמירה שנית: עוד אמירה שלישית ייאמר אנכי האל וכו'. אחר שהבטיחו בקצרה שיעלה מן הגלות ביאר לו טוב טעם ודעת כדי שיתיישב בלבו ההבטחה כי הנה הוא היה מתיירא ממדת אלקים המכניסו בגלות כנז' לז"א לו אעפ"י שאנכי המדבר עתה עמך הוא אלקי אביך יצחק הנק' אלקים מדת הדין כמ"ש ויאמר אלקים ליש' וכו' יען כי לי זבחת הזבחים כמ"ש ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק עכ"ז אנכי הוא הנק' האל עם שאני נק' אלקים שהוא אלקי אביך כי ח"ו אין בי פירוד והכל א' ה' הוא האלקים בלי ספק, ונודע בסוד אל אלקים ה' שהם ג' שמות חסד גבורה ת"ת אשר ג' האבות כל א' נתאחז במדה א' מהם, והנה יצחק במידת הגבורה הנק' פחד אלקים ואברהם במידת האל בסוד חסד אל כל היום וכתיב חסד לאברהם ויעקב איש חם יושב אוהלים כולל שניהם בן אברהם ויצחק א"כ אתנהג עמך בשתי מדות אלו כי גם שאורידך בגלות מכח שם אלקים ארחם עליך בשם חסד אל וכמו שית' וכיון שכן אל תירא מרדה מצרימה, והענין הנה יודע אתה כי כבר הגיעה זמן הירידה כמו שביארנו בפסוק רד"ה אלי אל תעמוד כמנין רד"ה ומן הגלות הזה שהוא כמנין רד"ה שנים אל תירא ולזה לא אמר אל תירא מלירד או מרדת אלא מרד"ה. ואמנם כבר הבטחתי לאברהם בטת שגזרתי על גלות הזה ואמרתי ודור רביעי ישובו הנה ובודא' כי אין יראתך מפני חסרון אמונתך בי ח"ו אבל יראתך היא על שני דברים הא' כדרך שנתייראת בבית אל שהבטחתיך והנה אנכי עמך וכו' ועכ"ז ויירא יעקב מאד שמא יגרום החטא כמשז"ל וגם כאן יען כי צופה אתה שלא יהיה לזרעך שום זכות בצאתם ממצרים כמו שדרש ר' מתיא בן חרש על ואעבור עליך והנה עתך עת דודים וכו' ואת עירום ועריה מן המצות, הטעם הב' שאתה מתיירא הוא ע"ד יראת אברהם אביך ד' אלקים מה תתן לי וכו' כי ראה באיצטגנינותו שלא היה יכול להוליד ואין הקב"ה משנה הטבע מפני היחיד וכן אתה יודע כישופי מצרים והמערכה שלה שאין עבד יוצא בה לחירות כנ"ל ולא אשנה הטבע, ולכן אל תירא מב' הסבות האלו כי שתיהן בטלות לפי כי לגוי גדול אשימך שם בשתי בחינות הנז' אם לראשונה שלא יהי' בני זכאין לא אשגיח על העת ההיא אלא על העתיד שעתידין הם להיות לי עם סגולה מכל העמים בהר סיני ויקראו גוי גדול כמ"ש ומי גוי גדול אשר לו וכו' ויקבלו כל תורתי שבכתב ושבע"פ ואין לך זכות גדול מזה, וכנודע כי זה הדבר עצמו רמז הקב"ה למשה באמור לו בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה כנודע כי הודיעו כי אינו מצילם אלא על העתיד כי שם יקבלו את התורה ועשרת הדברות שתחלתם אנכי ד' אלקיך ובזכות שקבלו אנכי לכן אנכי ארד עמך ואנכי אעלך וכו' בזכות אנכי הנז', וכנגד הסיבה השנית והיא כי אין עבד יכול לצאת משם לחירות אל תירא לפי שלגוי גדול ושליט עליהם אשימך שם לשון שום תשים עליך מלך כי אתה עתה אביו של יוסף המולך עליהם אין אתה נכנס בבחינת עבד לשישלוט בך מערכה ההיא ולכן בהיותך יורד עתה בשנת רד"ה אל תירא מרד"ה ואם תתעכב יש מורא ע"ד שביארני בפסוק רד"ה אלי אל תעמוד. והנה נתיירא יעקב מכמה דברים הא' הוא בזמן המשך הגלות עצמו פן יכלו ח"ו זרעו שם ולא יגאלו והב' מחמת עצמו ובניו שלא מסיבת הגלות אלא פן ימותו הוא ובניו במצרים ויקברום שמה בערות הארץ, וכנגד הא' אמר אנכי ארד כי כל ירידה רומזת אל הגלות ואמר כי בגלות הזה הנק' ירידה אנכי ארד עמך ואשמרך ואת זרעך לבל תכלו שמה כי כיון שארד עמך ודאי שאגאל אותה. ועל הב' הבטיחו ואנכי אעלה אותך וגם אעלה את בניך את עצמותיכם ליקבר בארץ כנען כנודע כי גם כל השבטים העלו זרעם אחריהם את עצמותיהם כמ"ש והעליתם את עצמותי מזה אתכם ולפי שיעקב זכה לעלות בגוף קיים אך השבטים לא עלו גופם רק עצמותיהם לכן לא חיברם ואמר אנכי אעלכם יעןכיעליותיהם משונות וגם כי לפי שעלייתו היא כהווייתה אמר בתחלה אעלך ועלייתם שאינה אלא בעצמות בלבד אמר גם בלשון ריבוי. עוד'רמז באוופן אחר כי בו שעלה גופו קיים אמר אעלך כלומר גופך קיים כמו שהוא אבל השבטים אמר גם עלה עלייה כל שהיא בעצמותיהם לא עלייה גמורה בגופם ולזה לא אמר גם אעלם. ועדיין הבטחה זו אינה אלא לאחד עשר שבטים היורדים עמו כי לזה בא ההיקש אנכי ארד ואנכי אעלך וכו' לכן סמך ויוסף ישית וכו' להקיש גם עלה ויוסף כי יעלה את השבטים ואת יוסף אעפ"י שאינו מכלל היורדים עמו עתה. גם בא זה ההיקש להורות עוד אל הנ"ל כי עליית השבטים הרמוזה בגם עלה תהיה כעין עליית יוסף שהיתה בעצמות ולא בגוף ואינה כעליית יעקב: או אפשר כי אומ' בא ללמוד ונמצא מלמד אל השבטים כי כמו שיוסף יזכה לעלות עצמותיו כמבואר בפרשה ובנביאים גם השבטים שלא נתפרשו עלו כמוהו וז"ש גם עלה ליוסף. או יראה במ"ש ז"ל וגם בס' הזוהר על וירא ישראל את היד וכו' ישראל סבא שהעלהו הקב"ה מקברו לראות הנס ההוא וז"ש ואנכי אעלך ליקבר במערת המכפלה גם עלה את נשמתך מן קברך לראות הנסים של יציאת מצרים וקריעת הים. עוד ירמוז ויוסף וכו' כי יעקב ידע העתיד כי לא יתחיל השעבוד עד שימות יוסף וכמ"ש ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף ולפיכך ויאמר אל עמו וכו' כי בהיות יוסף קיים היה להה בושה לכפור בטובתו הגדולה שהחיה אותם בשבע שני הרעב ואולי כשימות יוסף בחייו יתחיל תיכף השעבוד וגם הוא ישתעבד בגלות לז"א ויוסף ישית ידו על עיניך בעת המיתה כנודע ולא ימות בחייך. ויקם וכו', כשמוע יעקב בשורות אלו נתקומם ונתוסף בו כח מהחולשה שנפל עליו מיראת הגלות וז"ש ויקם יעקב מכח הבשורה שנתבשר בבאר שבע ובזה יתורץ כי ויקם וכו' הוא מיותר ובפרט כי יותר ראוי היה ליכתב מלה זו בתחלת נסיעתו הראשונה ויקם ישראל ממקום פלוני ויסע ויבא בארה שבע וכו', גם יתורץ בזה כי אומ' וישאו בני ישראל את יעקב וכו' היה ראוי ליכתב בראשונה ויסע ישראל הוא וכל אשר לו וישאו בני ישראל וכו' ויקחו את מקניהם וכו' אבל בא להורות כי בראות בניו את ישראל אביהם כי קם לבו מנפילתו ומן יראתו מכח הבשורה הנז' הנה גם הם אשר מתחלה לא היו יורדים ברצונם כי לכך לא הוזכרו שם בנסיעה עתה הפך לבם לשאת את אביהם בתופים ובמחולות לרדת מצרימה וכמו שהוא נסע הוא וכל אשר לו על סמך שלא לחזור עוד למקומו כנז' גם הם לקחו טפם ונשיהם ומקניהם וכל רכושם וכו' וכולם היו שוים בלב אחת בשמחה לירד ולכן חזרו והושוו כולם יחד באו' ויבואו מצרימה יעקב וכל זרעו בניו ובני בניו וכו', גם לרמוז לזה הזכיר בכל פרט מהם מלת אתו כלומר בלב א' כמוהו. ונתן עוד טעם אחר אל השמחה הזאת ואמר בעגלות אשר שלח פרעה כי מוטב להם לירד בכבוד הגדול הזה בקרון של מלכים בעגלות פרעה עצמו כי זה נשיאות ומעלה גדולה היה לו ולא ירידה וז"ש לשאת אותו ולא אמר להוריד משא"כ אילו יתעכב יותר כי יורידוהו בגלות בחרפה רב.ה בשלשלאות ברזל כנז'. ובאו' אשר רכשו בארץ כנען רמז אגב ארחיה אל משז"ל כי יען ראה יעקב כי נכסי חו"ל אין להם ברכה בארץ ולכן נתן הכל במתנה לעשו אחיו כמ"ש על בקברי אשר כריתי לי לשון כרי והנה בבואו מבית לבן הי' לו אלפים ורבבות מקנה צאן ובקר וזהב וכסף ועבדים וכו' ולכן לא הוליכו עמהם רק רכושם אשר רכשו בארץ כנען כי השאר נתן לעשו. והנה בתחלה זכר בכללות את כל השבעים נפש היורדים אתו מצרימה כמו שעתיד לבארם ואלה שמות וכו' ואמר יעקב וכל זרעו אתו. אח"כ הזכירם דרך פרט כפי בחינותיהם האח' הוא ובניו ובני בניו אתו שהיא הבחינה המובחרת שבהם שהם הבנים וכלל עמהם בני בנים כנודע כי בני בנים הרי הם כבנים ופה השמיענו חידוש הזה, ואמר מלת אתו כדי להפסיק ביניהם ובין הבחינה השנית שאינה כ"כ חביבה הלא הוא בנותיו ובנות בניו וכל זרעו שהם ג' מינים ונכללו בבחינה אחת ולכן חזר שנית להזכיר מלת אתו הביא אתו מצרימה והנה נכללו יחד לפי שהבנות אינם כ"כ חשובות כמו הבנים אמנם הם בנותיו ממש אבל בנות בניו בבחינת היותם נקבות הם גרועות מבנותיו של יעקב עצמו ובבחי' היות בנות בניו מכח זכרים ובני בנים הרי הם כבנים עצמם הם מעולות מן בנותיו: עצמו ולכן נתחברו עמהם אלא שטפלן לאחריהן, ואח"כ דור השלישי שהם בני בני בניו או בני בנות בניו שאינם חשובים כבנים אעפ"י שהם זכרים הם יותר גרועים גם בני בנותיו אעפ"י שהם דור שני כיון שבאים מכח בנות לא נמנו בבחי' הראשונה וכל אלה נכללו בכלל וכל זרעו כי זרעו נק' ולא בנים ממש ומלתא אגב ארחי' אשמעינן כנז'. והנה בענין בנות בניו השמיענו את אשר הודיעונו רז"ל כי הכתוב אומר כל נפש שבעים ובפרטן אי אתה מוצא אלא ס"ט אלא הם עם יוכבד שנולדה בין החומות וזה רמז באו' בנות בניו מיעוט רבים שנים הלא הם סרח בת אשר ויוכבד בת קהת כי בנות מוכרח שיהיה ב' כי כן רז"ל הוכרחו במלת בנותיו והלא לא היתה אלא דינה בתו ומכח קושיא נדחקו לתרץ או שהם כלותיו נשי בניו שהם חשובות כבנותיו או שהם ממש בנותיו כי השבטים נולדו תאומות עמהם ונשאום: ויגש אליו וכו'. י"ל מה צורך אל הגשה זו, ב' כי אינו מחוק המוסר לדבר הדברים באזניו ממש אלא בריחוק ממנו. ג' כי באו' ואל יחר אפך נר' כי הדבר אשר ידבר אליו כדאי להעלות אף ואינו מהראוי. ד' אומ' כי כמוך נר' שהוא נתינת טעם אל האמור והנה לא די שאין טעמו אלא אף הבנת הדברים עצמן אין להם הבנה כלל, אם כפרש"י חשוב אתה בעיני כמלך עדיין קשה כי איך הוא נתינת טעם ועוד כי מה צורך בסיפור דבר זה ועוד דהל"ל כי אתה כפרעה. ה' מה צורך בסיפור כל הדברים שעברו אדוני שאל וכו' ואין בהם צורך. וא"ו כי כמה דברים לא הי' כך אם אומ' אדוני שאל וכו' היש וכו' ואינו כן, אמנם הם השיבוהו כן להתנצל מטענת מרגלים אתם וכן ואחיו מת והם לא אמרו אלא והאחד איננו גם מ"ש למטה ויצא האחד ואמר אך טרוף וכו' ולא אמר כי מת גם אומ' ואשימה עיני עליו לא היו דברים