וירא אנכי אולי גם אחר גאולה הרביעית יוסיפו לחטוא ותחזירם בגלות חמשי ח"ו ובהיותך בקרבנו' אף אם נחטא אז וסלחת לעונינו ולחטאתינו אם נחטא אז כמ"ש והחוטא בן מאה שנה יקולל וכתיב כי אסלח לאשר אשאיר וכו' ועי"כ ונחנתנו לא תחזיר להוסיף עוד להגלותינו כבתחילה אבל ונחלתנו נחלה וירושה שאין לה הפסק עולמית משא"כ בתחילה שנתת לנו הארץ במתנה שיש אחריה הפסק כמ"ש כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל וכו' ונתתי לזרעך וכו' אז השיבו השי"ת על כל מה ששאל ואמר הנה אנכי כורת ברית על כל מה שאמרת להיות שכינתי עם ישראל בגלות האחרון כמ"ש עמו אנכי בצרה וכן אחר ביאת המשיח כנ"ל ותהי' אז גאולה שאין אחריה גלות כמו ששאלת ואמרת ונחלתנו נחלה בלי הפסק ועל זה אני כורת מעתה ברית עמך קשר של קיימא בלתי מוט עולם ועד וכנגד מ"ש וסלחת לעונינו אמר נגד כל עמך וכו' הם הערב רב עמו של משה כנ"ל. והבטיחו כי כיוון שטרח וייגע בהם לא יגע לריק ולבהלה כי כולם יתגלגלו בדרא בתראה ויתוקנו אז בזכותו כמ"ש בספר הזוהר ובהרבה מקומות ובזה נסלח חטא משה שהוציאם ממצרים וכנגד חטאת ישראל בדור המדבר אמר וראה כל העם אשר אתה בקרבו כמ"ש משה טצמו שש מאות אלף רגלי העם אשר אני בקרבו וגם רמז אל משרז"ל כי סיבת מיתת' משה במדבר היתה להבטיח את דור המדבר שנקברו שם שכולם יחיו בזמן תחיית המתים ויבואו עם משה בזכותו והוא לפניהם כמ"ש עלה הפורץ לפניהם וכו' וז"ש וראה כל העם אשר אתה קבור בקרבו עמהם וגם אותיות קרב"ו וקב"רו שווין לרמוז אל הנ"ל: וגם הם יראו את מעשה ה' הנורא שהוא תחיית המתים שהם הנפלאות אשר לא נבראו וכו' הנזכר למעלה' והענין כי אע"פ שכבר היו תחיית המתים בבקעת דורא בזמן יחזקאל היתה שם בלבד באותה הבקעה ולא בכל הארץ אבל תחיית המתים העתידה תהיו בכל הארץ בכל מקום שיש בה מתי ישראל קבורים שם עוד אחרת כי אז היתה התחיי' בבני אפרים לבדם או היו מבני ישראל שהרגם נבוכדנצר בבקעת דורא כמשז"ל אבל תחי' העתידה תהיו בכל הגויים ובכל שבעים אומות כמ"ש ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו וכו'. אלא שאח"כ אותם שאינם הגונים כלל יחזרו למות וילכו לחרפות ולדראון עולם כנודע כי כל האומות יקומו בעמק יהושפט לידון זולת דור המבול ואנשי סדום ודור הפלגה שלא חיים ולא נידונים וכנגד שתי בחינות אלו אמר אשר לא נבראו בכל הארץ וגם לא .בכל הגויים כנ"ל ויכירו וידעו כי כל המעשה הנ"ל שיחיו הערב רב וגם הם דור המדבר הם הכל בזכותך כנ"ל וז"ש אשר אני עושה עמך כלומר בזכותך כי לכן נקברת עמהם במדבר כמ"ש בספר הזוהר על פסוק ויתן את רשעים קברו זה משה שמת במדבר עם הערב רב: או אפשר כי מה שאמר את מעשה ה' אינו חוזר אל עשיות הנפלאות הנ"ל אלא הכוונה כי דור המדבר היתה להם תרעומות על משה כי הוא גרם להם את כל רעתם ומיתתם במדבר על שהוציא עמהם את הערב רב כי הם החטיאם תמיד כנודע ולכן וראה אז כל העם הם דור המדבר כנ"ל את מעשה ה' אשר עשה את הנפלאות לפני הערב רב גם הם כי החייה אותם והנה נורא הוא ופלא המעשה הזה שהחי' את הערב רב גם הם כדי שיראו את הנפלאות ההם באופן כי מעשה ה' אינם הנפלאות. רק את אשר עשה להחיותם גם הם למען הראותם את הנפלאות ויכירו וידעו כי בעבורך עשיתי זה וז"ש אשר אני עושה עמך ויכירו כי הסמכתי על ידך באין הוצאות הערב רב כי סוף סוף יתוקנו היטב ויזכו לחזות בנועם ה' כי יהיו אז גם הם צדיקים גמורים: ועשית כיור וכו' כבר נתבאר ענין סמיכתו בפסוק כל העובר עיי"ש ועדיין צריך שנבאר למה נעשה הכיור ממראות הצובאות ולא כלי אחר שבמשכן והענין כי היו האנשים יגעים בעבודת פרך רחוקים מתאוות המשגל ובפרט כי ציווה פרעה להרוג הזכרים כנודע וביום הגעת זמן טבילתם היו מוליכות אצל בעליהן בשדה את המראות ומעוררות תאותם ונותנים להם רשות ללכת לטבול מטומאתם ושם בשדה עצמו היו מתעברות הם כמ"ש תחת התפוח עוררתיך עוררתי תאוותך ושם חבלתך אמך ושבח גדול הוא להם אע"פ שלשאר בני אדם הוא גנאי כנודע מענין מי שהטיח אשתו תחת התאנה והלקוהו ב"ד נמצא שע"י אותם המראות היו רוחצות מטומאת' ונזקקות לבעליהן בקדושה כמ"ש והתקדשתם קדש עצמך בשעת תשמיש ולא היו נותנים עיניהם במצרים ולכן מדה כנגד מדה תעשה מהמראות כיור נחושת לרחוץ ממנו הכהנים ידיהה הטמאות וע"י כך יבואו אל אוהל מועד הקדוש או יגשו אל המזבח לשרת בקדושה בסוד והתקדשתם וכו'. וע"כ היתה רחיצה זאת נקראת קידוש ידים ורגלים: ויתן אל משה וכו' רז"ל קצתם אמרו כי מ"ש כי בושש משה שאמר להם בתוך שש שעות של יום הארבעים אני בא וטעו ביום המעונן בין קודם חצות לאחר חצות וכן נזכר בספר הזוהר והתיקונין קצת מרז"ל אמרו כי הטעות הוא לפי שיום שעלה בו לא היו לילו עמו אינו בכלל הארבעים והם חשבו שהוא מכללם והמתינו עד שש שעות ולא בא וטעו בזה החשבון וכמו שפי' רש"י ז"ל ואמנם לדברי כולם קשה שהיה לו להשי"ת שהוא יודע העתידות שכדי שלא יחטאו לא יביאם לידי טעות ויוריד את משה כדי שלא יבואו לידי העון העצום ההוא שלא הי' לו כפרה וכמ"ש וביום פקדי וכו' כנודע כי לפיכך חזרה המיתה ושעבוד מלכות בעולם ומוטב לחלל שבת אחד ולא שבתות הרבה ולכן בא הכתוב עצמו לתת התנצלות ואמר ויתן אל משה וכו' אעפ"י שמקומו הי' ראוי לכותבו אחר ויקומו לצחק קודם פסוק לך רד כי שחת וכו' ירצה כי אל תחשיך כי לא עלה משה רק לקבל הלוחות כי זה ברגע אחת יספיק אבל נודע כי העשר דברות הכתובים בלוחות כל התורה וכל העולמות עבר ועתיד כלול בהם והנה משה ילוד אשה הי' והיא מהנמנע שילמוד כל זה אפילו בדרך נס לולא עד אשר יזדכך החומר הנוצר בארבעים יום של יצירת הולד והנה אין תכלית זיכוכו עד סיומו שלא ישאר אפילו רגע אחת ובאותן ארבעים יום הי' הקב"ה מלמד למשה היקל נקל בתחלה כפי מה שהי' חומרו מזדכך והיותר עולם בחכמות סתימות לא הי' יכול לקבלם עד לבסוף וז"ש ויתן אל משה פי' את הלוחות שנזכיר אח"כ לא נתנם עד ככלותו לדבר אתו כל התורה כולה וזה אי אפשר עד סיום הרגע האחרון של ארבעים יום כי בהיות התורה חסירה אפילו כחוט השערה הוא חסרון גדול שאפשר כי לאותה סבה לא יבינו סודות נפלאים כנודע כי כל מה שלמד ברגע האחרון היותר עמוק וכולל כל התורה כולה והנה אחר שכלה לדבר אתו כל הצורך לא הי' ריוח בינתיים אפילו רגע אחת כי תיכף. נתן לו הלוחות א"כ לא יחליף האל ולא ימיר דיבור קטן מתורתו בשביל כל העולמות כולם ובפרט כי אפילו המ' יום האלה לא הי' יכול משה ללמוד והי' לומד ושוכח עד שהוצרך ליתנה לו במתנה וז"ש ויתן אל משה וא"ת א"כ יתננה לו ביום הראשון כבר נתבאר שבפחות ממ' יום הוא מן הנמנע ואף גם זה הוצרך ליתנה לו במתנה וא"ת והרי אין זה רק טעות כמ"ש וירא העם כי בושש משה ואפילו חטא קל אינו לז"א בהר סיני כי אלו משה הלך לו למקום רחוק או שעלה לגמרי בשמים אפשר שיחשבו שמת ואין בידם לבקשו אמנם כל העם ראוהו כשעלה אל הר סיני אל ראש ההר וישראל סביבות ההר ונכנס תוך הענן ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני כל ישראל כל אותם מ' יום ומ' לילה ובסוף הארבעים לא נסתלק הענן משם ולא ראו את משה יורד כלל א"כ אם נאמר שחשבו כי ה' המיתו היו לו להסתלק עם ענן כבודו בשמים למעלה וגם כי יראו את משה מת שם אלא ודאי שאיזה עיכוב הי' והיו להם להמתין עם הסתלק הענן כנ"ל. ואף אם נאמר כי טעו שהראה להם השטן דמות חושך ואפילו כמשז"ל הנה זה הי' למטה במחנה ישראל כי בראש ההר אין בו יכולת בזה כלל א"כ היו להם להמתין עוד אמר עוד שני לוחות העדות וכו' בא לתרץ קושיא אחרת באופן אחר והיא כי כיון שעשיית העגל היתה בששה עשר בתמוז למה השי"ת נתן לו הלוחות ביום המחרת בי"ז בתמוז ובפרט כי סוף סוף שברם משה והל"ל למשה לך רד כי שיחת עמך אתמול ואיני רוצה לתת לך את הלוחות לפי שעשו את העגל וכאשר ישובו בתשובה יתנם לו אז ולא שיתן לו אלו עתה וישתברו בלי תועלת ואח"כ יצטרך ללוחות שניות כנודע לזה אמר שני לוחות העדות וכו' ירצה כי הנה אלו הי' יורד בלתי לוחות היו אומרים למשה שקר אתה אומר שבשביל העגל לא הורדתם כי בשלמא אם עשינו העגל תוך הארבעים יום היו כדבריך אמנם אם אנו טעינו בחשבון כנ"ל למה לא הורדתם ונכיר האמת ומכ"ש שעתה אנו אומרים כי לא טעינו כלל אלא כבר עברו הארבעים כולם ונבואתך היתה שקר להוריד לנו לוחות אבן חומריית מן השמים הרוחניים כי זה מן הנמנע ועתה אתה תולה ההרחון בנו ואמנם היות השי"ת מדבר עמנו עשרת הדברות אין אנו מכחישין ח"ו כי כבר ראינוהו בעינינו וגם כי אינו כ"כ רחוק מן השכל כי מה לי שידבר עם נביא יחיד או עם אנשים רבים והנה הורדת אלו הלוחות הוא מופת ועדות נפלא יותר מן עשרת הדברות ששמענו כי הרי הם שני לוחות העדות נקראים כי הם עדות גמורה כי הם ניתנין מן השי"ת מן השמים והנה הם לוחות אבן גמורים מעשיות וזה מופת גדול כנ"ל במעשה הלוחות עצמן עוד מופת נפלא בענין כתיבתם וז"ש כתובים באצבע אלקים כי הי' סנפירינון שאין כח ביד אדם לכתוב עליו כנודע וכמו שיתבאר בפ' והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב וכו'. גם נרמז במ"ש חסר לחת העדות לחת אבן לרמוז כי עם שהי' שתי לוחות הי' נראין כלוח אחד ובכל לוח הי' כתוב כל עשרת הדברות ולא עוד אלא שמכל עבריהם הי' האדם יכול לקוראם כנזכר בתלמוד ירושלמי ולכן קרינן לוחות ונכתב לחת חסר ולכן רצה השי"ת ליתנם לו להראותם כי משה אמת ונבואתו אמת והם הם שחטאו: וירא העם כי בושש משה וכו'. עם הקדקת ספר הזוהר כי סתם העם הם ערב רב יאמר כי ישראל הגם שראו כי בושש משה חשבו כי אולי על איזה סיבה נתעכב כנ"ל ולא עוד אלא שגם אם נאמר כי ודאי מת הנה כבר שמעו קולו ית' בעשרת הדברות ונכנסו בברית ושבועה עמו ולא נפטרו מידי כך מפני מיתת משה כי האלקים חי וקיים לעולם ותורתו קיימת אבל אנחנו לא דיבר ה' עמנו בהר סיני וכמו שנתבאר אצלינו בכל פרשיות הקודמות אם בענין וה' הולך לפניהם של ישראל בעמוד ענן וכו' אם בפרשת יתרו כה תאמר לבית יעקב ולא לערב רב ולהם אמר ואתם תהי' לי וכו' אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל ולא אל העם הם הערב רב כנודע והי' כנודט רוצים להסתופף תחת השכינה ואם ידחם ויחזרו לסורן יהי' חילול השם בעיני כל העולם ויהי' עונו גדול מנשוא שאין לו כפרה גודל חלול ה' כמה הוא גם כי ידחה רבי רבבות גרים הם וזרעם עד סוף הדורות והסתכל כי עון העגל קל מאוד כפי דבריהם כי לשם שמים הם מתכוונים לכן בחר לו בחטא הקל ולא בעונות חמורים שאין להם כפרה עולמית ולא עוד אלא שאפשר בין כך ובין כך יבא משה ולא יעשה אפילו זה החטא הקל לכן ויאמר להם פרקו וכו' אני אעשה כדבריכם אבל פרקו וכו' כדי שלא יפרקו עול מעליהם תיכף ח"ו אם יאמר שאינו רוצה אמנם פרקו כו' וביני ביני יבא משה מן ההר עד שיתפרקו ועד שיעשה העגל ועד שיציירם לאט לאט ועדיין אין בזה רק לאו לא תעשה לך פסל אך טרם שיעבדוהו ממש כי זה עון פלילי יבא משה והנה שאל מהם כפי דבריהם שהי' שואלים שם אלקים מידת הדין שהיא כנקבה אבל הזכר שם הויה מדת הרחמים גם העגל פני שור מהשמאל כנקבה אצל כרובים פני אדם לכן כדי שיהי' הצלחה בענין זה צריך שיהיה נזמי זהב אשר באזניהם של הנשים והטף הטפלים אל הדם ואהרן חשב לעכבם כמ"ש ז"ל ויתפרקו כל העם וכו' כי ראו כי הנשיה מתעכבות וגם כי חשבו אולי נתכוון אהרן לדחותם כנ"ל. כראותו כך שאמרו להביא ולא ידע של מי הנזמים ויקח מידם כי הוא לא ציווה אותם שהנשים עצמן יביאום אלא אתם והביאו אלי ולכן כיוון שהביאוהו בידם לא חשש כי לא ידע וז"ש מידם כי כן ציוום אז הוכרח לעשותו ויעשהו וכו' לסיבה הנ"ל וכיוון שראו שהצליחו נתפרקו יותר ואז ויאמרו אל ישראל אלה הה אלקיך ישראל אשר העלוך ואינו שם הוי"ה לכם לבדכם כי כולנו שווין יחד ולכן עבדו אותו גם אתם כי הרי אתם רוצים הצלחתו ובפרט במ"ש ז"ל כי יצא העגל מאליו גועה ואומר אנכי ה' אלקיך וכו' ואמנם שם אלקים הוא אשר העלוך ומכש"כ אותנו שאין שה הוי"ה מושל עלינו ואמר אלה והעלוך בלשון רבים ירמוז אל מה שנתבאר בפסוק אשר ילכו לפנינו בלשון רבים ועיי"ש: וירא אהרן כי כבר נעשה העגל עם היות שאינו כך לאו אחד של לא תעשה פסל וכו' ועדיין לא פנה היום ובאולי יעבדוהו ממש טרם יבא משה ובפרט כי כבר התחילו ברעה כי אמרו לישראל אלה אלהיך ישראל אמירה בפה ובאולי גם יעבדוהו במעשה ויתחייבו כליה וגם הוא אהרן עצמו יהי' עונו גדול לכן נתעסק בבנין מזבח הוא לבדו כמ"ש ז"ל כדי שיתארך הזמן והם בראותם טוב לבו לבנות מזבח אף שהם לא אמרו לו דבר נתרצו והמתינו כדבריו ולכן ויקרא ויאמר חג לה' מחר ירצה כי לעשותינו חג גדול על הפלא הגדול הזה צריך שנכין עולות ושלמים של שמחה ומשתה יום שלם בפני עצמו כנ יוה המחרת אבל עתה כבר הוא ערב כנודע כי אחר שש שעות היום נעשה כל הנזכר ואין שהות לשמוח וגם אם הי' זמן אינו מן הראוי ששעה א' יהי' חג ושאר היום חול אלא כל היום קודש גם אמר לה' ולא לאלקים לב' סיבות הא' להטעותן שהזכיר שם הויה כנראה שיש בו ממשות והב' שלא להוציא רע מפיו ולכן הזכיר שם הויה לה' ולא לעגל: וישכימו הם ממחרת טרם ישים אהרן איזה תואנה ולא חיכו לעצתו ויעלו עולות וכו' ויקומו לצחק עבודה זרה גמורה ואהרן לא נמצא שם כלל: וידבר וכו' ביום אתמול אעפ"י שנעשה העגל לא אמר לו דבר לב' סיבות הא' כי היה מוכרח להתעכב שם ארבעים יום גמורים והב' כי עדיין לא עבדוהו לשם ע"ז כנ"ל אבל עתה שכבר עבדוהו ע"ז וגם כי כבר נשלם הארבעים יום אמר לו לך רד וכו' וז"ש וישתחוו לו וכו' והנה יש להרגיש על משז"ל לך רד ר"ל מגדולתך מנא להו ואולי לך רד מן ההר הוא ועוד בשלמא אם הרועה לא הנהיג את הצאן כשורה ראוי להורידו אבל אם היה בשמים ממעל מ' יום בתענית לקבל התורה והיה ראוי לשכר אין קץ לא די שלא נתנוהו לו אלא אף גם יורידוהו מגדולתו גם כי תחלה נאמר וידבר לשון קשות ואח"כ נאמר ויאמר לשון רך ואדרבה שם נאמר ועתה הניחה לי ויחר אפי וכו' גם שהל"ל להקדים ויאמרו אלה אלהיך ישראל ואח"כ וישתחוו לו וכו' כי כך אירע סדר המעשה כנ"ל וגם שאם העם הם ערב רב כדברי רז"ל איך אמר אח"כ זכור לאברהם וכו' וגם שאם שיחת עמך מדבר בערב רב איך אמר ויחר אפי בהם בישראל ואכלם בלי פשע כלל. גה למה הפסיק בדבריו ית' במ"ש ויאמר ראיתי וכו' ולכאורה נוכל לאמר במשז"ל כי בני בלעם היה ראשי הערב רב ומצאו טם זהב שהשליך משה ארונו בנילוס להעלות ארונו של יוסף שהיה כתוב בו עלה שור ועי"כ יצא העגל הזה מאליו וכפי זה פשע משה פשע גדול שלא שמר הטס ההוא לבל יקחוהו הערב רב וז"ש לך רד כי שחת עמך בני בלעם ראשי הערב רב בעשותם העגל ואתה גרמת בניזקין כנזכר כי בטס ההוא עשו את העגל ואין לאהרן שוה עון כי מאליו יצא מדבר ע"י כח הטס ההוא ועי"כ וישתחוו לו וכו' וז"ש עשו להם ולא אהרן עשאו כי אם הם ע"י הטס הנזכר ואולי היה בכח אדם לא היו בו שום רוחניות ולא היו מחשיבין אותו כלום להשתחוות ולזבוח לו רק כשראו שהוא עלה מאליו מן האש מצוייר בצורת עגל כמו כן האמינו כי הוא המעלה את ישראל ממצרים ולכן ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך וכו' כמו שהוא העלה עצמו מן האש או ירצו כי דייקו רז"ל שהל"ל או לך או רד והיה ביאורו כי כיון ששלמו הארבעים יום לך לך או רד מן ההר אך באומרו לך וגם רד ירמוז לך לך למען שלמו הארבעים יום. והנה הליכה זו ירידה היא לסיבה אחרת והוא כי שחת עמך ועבדו ע"ז ממש כמ"ש פן תשחיתון וכו' שהוא לשון עבודה זרה כי ביום הראשון עדיין לא עבד.ו ע"ז מד ביום הזה כנ"ל ולכן רד מגדולתך כי הנה מי ששחת הוא עמך הערב רב אשר אתה העלית ולא ברשותי ולכן רד ולפי שהם מעצמן יצאו ממצרים לא תלה במשה רק העלית אשר עלו מאחר צאתם עד עתה כנודע כי ממצרים לארץ ישראל נקרא עליה ולזה לא אמר אשר הוצאת וביאר מה היה ההשחתה ואמר: סרו מהר כלומר ראה גודל רעתם כי לא רצו להמתין יום או יומיה עדי יראו אם ירד משה אלא מהר תומ"י כיוון שלא ירד משה מהר ביום ההוא עצמו סרו מן הדרך אשר ציווית' והנה כתיב ציוויתם וקרינן ציוויתים ושלא יאמר משה אם כדבריך שאני העליתים ולא אתה אינם ראויים לשום עונש לז"א הנה אתה צוויתם ללכת בדרך ההוא ומכיוון שלא מחיתי הרי הוא כאלו אני עצמי צוויתי וראויים לעונש גדול. והודיע הדרג' חטאתם. הראשונה כי סרו מהר מן הדרך ולא רצו להמתין כנ"ל גם בענין המעשה עצמו הנה תחילה עשו להם עגל מסכה ועברו על לאו לא תעשה פסל אך עדיין לא עבדוהו גם אחרת כי להם עשאוהו לא לישראל כמ"ש אשר ילכו לפנינו לכתוב קום עשה לנו אלקים ולא לישראל ולרמוז אל משז"ל כי ע"י הטס הנזכר נעשה לז"א עשו להם כי אהרן לא עשה כלום כמ"ש ואשליכהו באש ויצא העגל מאליו אח"כ ביום השני עבדוהו ממש וישחחוו לו ויזבחו לו כי זו עבודת ע"ז ממש וכל זה הוא להם עצמן. עוד אחרת כי אחר שחטאו לעצמם גם החטיאו לישראל ויאמרו להם אלה אלהיך ישראל