וכפר וכו' אמר כי בהיות הקרבן הזה יקר וחשוב כנ"ל לכן וכפר עליו ונסלח נו אע"פ שהעון עצמו חמור יותר משבועות האחרות לפי שזה הוא כוונתו רעה מתחלתו. וז"ש על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה. כי בעת שבועתו כיונתו לאשמה בה. כדרך שבארנו לעיל בפסוק או מצנו אבידה וכו' על אחת מכל וכו': דרך רמז נפש כי תחטא האדם יש בו ב' בחינות נפש רוח נשמה חי' יחידה. והנפש התחתונה מכולן הנזונת מהדם כמ"ש כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ולכן היא החוטאת ולא האחרות וז"ש נפש כי תחטא וכו'. והנה כשחוטאת הנה כביכול פוגמת בשם הוי"ה עצמה כי בה דבקים וממנה נשתלשלו כנודע כי היחידה תלויה בקוצו של יו"ד וד' אחרות בד' אותיות הוי"ה וז"ש ומעלה מעל בה' ממש. ולכן עונשה רב מאוד כמ"ש ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי ממש ולא לי אלא בי ולולא זה מאי אכפת ליה להקב"ה אם תחטא או לא. והודיע מאין נמשך לנפש לחטוא והוא כי לולא ידעה ושמה כנגד עיניה כי הוא בראה לא היתה חוטאת
לפניו ית' אמנם נראה בעיניה כי הש"י עמיתו הוא ואין לו יתרון עליה לשתתחייב לעובדו וז"ש וכחש בעמיתו ובפרט במ"ש הכתוב ריעך וריע אביך וכו'. וכתיב למען אחיי וריעי וכו'. ונמצא כי כחש ח"ו בהש"י לאמר כי הוא לא בראו אלא עמיתו הוא כנזכר. וביאר הכחשה זו מה היא ואמר כי הלא היא בפקדון ירצה כי הוא הרוכב על הנפש לתקנו ביראת שמים ונתנו השי"ת באדם כענין פקדון כי בו שייך לשון פקדון כמ"ש בידך אפקיד רוחי משא"כ בנפש שהיא קשורה וצרורה בתכלית בגוף האדם באמצעות הדם אבל הרוח שעל הנפש אינו ציור וקשור בגוף האדם אלא בדרך פקדון ובו מכחש האדם כאלו לא קבל הפקדון ההוא מעולם. ועי"כ הוא חוטא כי הרוח הוא המדריך האדם בדרך טובה כמ"ש אכן רוח הוא באנוש וכתיב ורוח נכון חדש בקרבי.או בתשומת יד זו הלואה בסוד מי הקדימני ואשלם כי מעולם לא יספיק האדם לפרוע לקונו מה שמקדים לו בחזרת הלוואה ואלו יכיר האדם ענין זה לא הי'
חוטא מעולם. או בגזל בסוד גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע כי ידוע שהוא רשע ואינו רשאי להיות מהעוה"ז לולא שיקנהו בדמים והם המצות וגם ברכת הנהנין ואינו חושש כלל וגוזל את קניניו בפרהסייא והרי כל אלו הם מין אחד. עוד יש הקב"ה שאין ביכולת ברוח האדם עצמו להדריכו כי הוא לבדו אינו מספיק מרוב חליו ונגע חטאתיו אז מתעבר בו בחינת רוח איזה צדיק אחר אשר נפטר זה כמה שנים וצריך שיהי' ביניהם קורבה וחברה ואהבת נפש כדי שירצה לעוזרו ולסייע וחז חותו הרוח האחר נקרא עמיתו עם שאתו כמשרז"ל ופי' כי הוא עם שלו וקרוב שלו כמ"ש ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. ועוד נוסף עתה כי גם נתעבר עמו יחד בזה הגזל ולהיות הרוח העקרי של הגוף הזה או נפשו רעים מאוד לא יכול עמיתו הנ"ל לעוזרו ואדרבה זה עושקו ומחטיאו בעל כרחו. כי זה יורה לשון עושק לשון הכרח מאונס וז"ש או עשק את עמיתו. עוד יש בחינה ג' וז"ש או מצא אבידה וזה סוד נמרץ כי זה
הראשון הי' שנתעבר בו רוח אחר טוב לסייעו וזה היא להיפך כי יש איזה רוח רשע גמור שנאבד מן העולם בסוד והאבדתי את הנפש ההיא והוא קרובו של זה הרוח החי ומתעכב בו כדי שזה הרוח החי יסייע ויעזור לזה רוח האבוד. וזה נקרא מציאת אבידה כנזכר בספר הזוהר ובספר התיקונין. ואם יטרח זה החי ויתקנה נקרא משיב אבידה ואם לא יחוש לתקנה מן אותו העון אשר סבתו היה אובד הנה זה נקרא מכחש באבידה שאינה רוצה לתקנה כדי שתוכל לשוב אל בעלה הראשון וז"ש או מצא אבידה וכחש בה. והנה מלבד כי כל אחד מהבחינות הנ"ל נקרא חוטא כמ"ש נפש כי תחטא הנה ג"כ נקרא נשבע על שקר וז"ש ונשבע על שקר פי' כי כל הנפשות קודם שיצאו לאויר העולם ממיעי אמן משביעין אותם ואומרים הוי צדיק ואל תהי רשע שנאמר כי לך תכרע כל ברך וכו'. וכשמשביעי' אותו מלמדין אותו כל התורה כולה ימשביעין אותו שלא יחטא אפילו באחת מכל המצות שבתורה וז"ש על אחת מכל אשר יעשה האדם
לחטא בהנה: והיה וכו' בתחילה חטא כמ"ש נפש כי תחטא בעולם הזה. והי' לעתיד כשנפטר מן העולם כי אז יתוסף בו ידיעתו היותו אשם ממה שחטא בעוה"ז הנה אז הוא זמן קבלת השכר והעונש בעוה"ב. ואז והשיב את הגזילה אשר גזל מאת קונו כנ"ל שהוא ענין החטאות עצמן כל מה שחטא בעוה"ז ונהנה מן העוה"ז דרך גזל מאת קונו. וגם צריך שיתקן כל אחד מג' בחינות הנ"ל שהם עושק ופקדון ואבידה ג' מיני רוחות שנתנו בגופו או זה או זה או זה. עוד יש עונש אחר על כל מיני מצות עשה או לא תעשה אשר נשבע עליו ביציאתו לעוה"ז כנ"ל ואח"כ הי' לשקר. וא"ת וממה יוכל לפרוע כל הנ"ל אחר פטירתו והנ' אין שם ממה לפרע לז"א ושלה אותו בראשו ירצה ע"ד מ"ש הכתוב ישיב עמלו בראשו וירד לגיהנם ושם ישלם עונשו בראשו של עצמו כשיעור הנכזר עליו. כפי מה שחטא בעוה"ז ופגם באותן הרוחות כנ"ל. וגם ינכו לו ממה שעסק בעוה"ז בה' חומשי התורה וז"ש וחמשיתיו לשון רבים. או ירצה ושלם אותו
בראשו הוא הגוף וזה ע"י עונש המיתה וחיבוט הקבר ודין רימה ותולעה עד שישוב אל העפר כמו שהי'. וגם בעוה"ב בגיהנם יוסיפו להענישו את נשמת הכלולה מה' שמות כנגד ה' פעמים שאמר דוד ברכי נפשי את ה'. וז"ש בלשון רבים וחמשיתו יוסף עליו. והנה בבא יום הנכר אשמתו שהוא יום הפטירה אז הוא זמן הפרעון והתשלומין ולכן אחד מבעלי חובותיו יתן ונפרע לו מה שהי' חייב לו וז"ש לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו: ואת וכו' אחר שקיבלה נפשו עונשה בגיהנם על אשמו כי הלא הנפש עצמה היא החוטאת ונקראת אשמו של האדם כמ"ש ואשמה הנפש ההיא ואז את אשמו עצמו היא נפשו יביא לה בג"ע העליון ומה שהיתה תחילה נפש נקבה חלושה מעונש גיהנם ובעלי מומין מן החטאות עתה תהי' כבחינת איל זכר וחזק מלשון ואת אלי הארץ לקח וכו' ויהי' תמים ושלם ולא בעלי מומין וחסר. ותכנס עם נפשות כל צדיקי ישראל שעליהן נאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי וז"ש מן הצאן.
וזה יהיה אחר שכבר קבלה ערך עונשה בגיהנם כפי הערך האשם שחטאה. וז"ש בערכך לאשם וכו'. וטרם שיגיעוה לפני ה' יקריבוה קרבן אל הכהן גדול. מיכאל כנודע ואחר אשר תקרב קרבן על ידי הכהן הנ"ל. אז יכפר עליו הכהן הנ"ל ואז יקריבוהו ויעליהו לפני ה' עצמו כשאר הצדיקים ונודע כי אם ישאר עליו מום כל שהוא עליו נאמר כי כל איש אשר בו מום לא יקרב ואמנם זה ונסלח לו אפילו על אחת מכל אשר וכו'. ולא ישאר בו מום אפילו מעבירה אחת כלל. וזה לפי החטא פוגם בנפש עצמה וז"ש ואשמה בנפש עצמה ולכן צריך שתהי' נקיה מכל מום כי אם החטא לא הי' פוגם ממש בנפש עצמה לא היתה הקפדה על דבר מועט כי העולם נידון אחר רובו: ויקרא וכו'. צ"ע א' ענין אלף זעירא. ב' דהל"ל ויקרא ה' אל משה וידבר אליו. ג' משרז"ל אליו למעט את אהרן למה נכתב זה המיעוט פה. ד' מה צורך לכתוב מאהל מועד. ה' דהל"ל באהל מועד. ו' יתיר לאמר. ז' הל"ל איש או נפש מאי אדם. ח' הל"ל אדם מכם כי
יקריב. ט' בתחלה כתיב קרבן לה' ואח"כ את קרבנכם. יו"ד הל"ל מן הבהמה וכו' תקריבו כי מלת את קרבנכם מיוחר. י"א מלת לרצונו מיותרת כי עולת יחיד בנדבה היא באה. י"ב התחיל ביחיד אדם כי יקריב וסיים ברבים תקריבו את קרבנכם: הביאור במ"ש הרמב"ן ז"ל כי ראיית מלאך נקרא גילוי עינים כמ"ש ויגל ה' את עיני בלעם ולמעלה מזה הוא נבואה של ה' ע"י מלאך ולמעלה מזה הנבואה בלי אמצעי. כמ"ש וידבר ה' אל משה. וכאן הקריאה היתה על ידי מלאך ולכן א' זעירא ואח"כ הדיבור מאת ה' עצמו שלא ע"י המלאך הנ"ל וזו מדרגה ד'. וז"ש אליו כלומר בלא אמצעי כלל. ונתן סיבה אל הקריאה ע"י מלאך ואמר כי הסיבה היא מסיבת אהל מועד שנאמר לעיל ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וז"ש מאהל ולא באהל. ולפי שראה הקב"ה עלבונו שלא יכול לבא הוצרך לפייסו תחלה בדברים וז"ש וידבר ה' אליו כלומר דברים הנוגעים לו ואח"כ אמר לו ענין הקרבנות. וז"ש לאמר אדם כי יקריב וכו'. או ירצה כי ב' מיני נביאות הם הא' כי תתעלה נפש הנביא
ותעלה למעלה לדבר עם הש"י ואז אף אם יהיו אנשים עמו לא ישמעו קול הנבואה. הב' כי ירד הש"י למטה לדבר עמו ואז יצטרך להמשיך הקול באורח צר כשופר תוך ענן הכבוד כאשר היה עתה כי מעת שקרא למשה היתה קריאה קטנה בצימצום בא' זעירא ועי"כ אף בהיות אהרן תמיד עמו לא שמע הדיבור וז"ש וידבר ה' אליו למעט את אהרן אשר לא הי' נפרד ממנו וכדי למעטו היתה קריאה זעירא כנ"ל וכל זה לסיבה כי ירד ה' שכינתו באהל מועד ומשם היה מדבר וז"ש וידבר אליו מאהל מועד ולכן הוצרך המיעוט הנ"ל. גם ירמוז כי ענין הקרבנות הוא דבר זר למאוד כי הם ריח ניחוח לו ית' ולהיותם דברי סתר גילה לו תחילה סתריה וז"ש וידבר וכו' כדי לאמר לו אח"כ פשטיהם והוא אדם כי יקריב וכו': או ירמוז במה שנודע כי וידבר הוא לשון קושי כי הודיעו שאע"פ שעתה שרתה שכינה באהל מועד להיותם עדה קדושה סופם לחטוא וז"ש וידבר לשון קושי שעתידין לחטוא אע"פ שעתה
עשו אהל מועד וז"ש מאהל מועד וכו' ולכן יצטרך להעלותם רפואה על ידי הקרבן ואז ירצו בחידה באמירה בחשאי וז"ש לאמר אדם וכו'. גה ירמוז כי ב' מיני קרבנות הם א' בנדבה וא' לכפרת חטאות וכנגדם הזכיר תחלה דיבור ואמירה ופירש ענין שניהם וכנגד הא' אמר בלשון יחיד ובלשון נכבד אדם כי יקריב כי אדם מעולה מאיש ואנוש וגבר. ולפי כי מועטין ויחידים הם אשר לא יחטא אמר אדם כי יקריב לשון יחיד וגם לכן ימאסו לשנתבאר כמ"ש קרבן לה' וכנגד הב' הבא על החטא אמר קרבנכם לתועלתכם. ובלשון רבים כי רבים יחטאו. גם ירמוז כי הא' הקרבן הוא שלכם ואתם נותנין אותו להשי"ת לכבודו עולת נדבה ולזה סמך מכם קרבן לה'. אבל הב' לעולם הוא קרבנכם שלכם ואינו מכם נתון לה'. גם ירמז כי יש קרבנות יחיד וכנגד זה אמר אדם כי יקריב וכנגד קרבנות ציבור אמר תקריבו קרבנכם לשון רבים. והתחיל במשובח שהיא בנדבה ולא ע"י חטא ואמר אם עולה קרבנו וכו' לרצונו כלומר
שאינו ע"י חטא אלא ברצון ודרך נדבה וזה חשוב לפניו ית' וז"ש לרצונו לפני ה': או ירמוז כפי דרך רשב"י שהעולה באה על הרהור ורצון הלב וז"ש לרצונו כלומר שהיה רצון רע ובזה יהיה לפני ה' כלומר רצון טוב: סליק פרשת ויקרא: ספר עץ הדעת טוב - פרשת צו: צו את אהרן וכו'. נודע משז"ל אין צו אלא לשון זירוז ואמר רשב"י כל מקום שיש בו חסרון כים צריך זירוז וצריך לדעת כי אם חסרון כיס הזה הוא פיזור על שני תמידין בבקר ובערב כבר נאמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וכו'. כי שם ענין העולה בעצמה כי כאן אינו רק נקודת האש שלא תכבה ומה גם כי חסרון כיס הזה לכל בני ישראל הוא הן ענין התמידין בעצמן הן ענין התמדת דליקת האש על העצים ואיננו לאהרן ולבניו בפרטות. והענין כי כאן רצה הקב"ה לחבר יחד תורת העולה והשלמים והמנחות כמו שנתבאר בפ' זו ובכלל התורות האלה היא תורת קרבן אהרן ובניו הכהנים הגדולים שיהיו מקריבין
תמיד מנחה משלהם ונקראת מנחת חביתין לז"א מה שאני אומר צו את אהרן ואת בניו בלשון זירוז המורה על היות להה לבדם חסרון כיס איננו על זאת' תורת העולה וכו'. רק על מה שאני עתיד לאמר להם אח"כ זה קרבן אהרן ובניו וכו'. וזה ענין לאמר הכתוב כאן כי מה שהקדמתי בתחילה ענין זאת תורת העולה הוא להיות דבר כולל לו ולישראל כנודע כי גה הכהנים חייבין ליתן מחצית השקל לצורך הקרבת התמידין ובפרט כי כך סדר הקרבתם עולת תמיד של שחר ומנחתו ואח"כ מנחת חביתין ולכן נסדר פה בסדר זה זאת תורת העולה וזאת תורת המנחה זה קרבן אהרם וכו': ואם נרצה להרחיב הענין יותר על נכון והוא כי הלא יאמרו אהרן ובניו הננו ככל המון בית ישראל לתת מחצית השקל לצורך עולת התמידין. ונוסף לזה כי אנחנו מקריבים אותם וטורחים בהם ולא כן ישראל ובפרט בעולת הלילה אנו צריכין שלא לישן כל הלילה להשלים גמר הקטרתם ושלא תתכבה אש המזבח ומה לנו עוד להקריב מנחה תמידית משלנו בכל יום זולת
מנחת התמיד. לז"א מה שאני אומר צו את אהרן בלשון זירוז גדול בחסרון כיס בענין מנחת חביתין שיבא ענינם אח"כ הטעם הוא לאמר זאת תורת העולה וכו'. מפני שאני צריך לאמר להם עניך תורת העולה אשר גם הם יש להם חלק בה ולא עוד אלא שצריכין לטרוח בה כי היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה וכו' כנ"ל. ונודע כי הכהן הדיוט אינו מחויב להביא מנחת חביתין רק ביום חנוכו לעבודה או ביום המשח אותו להיותו כהן גדול רק הכהן הגדול מחויב להקריב בכל יום וכפי זה מ"ש צו את אהרן ואת בניו ענינו הוא צו את אהרן הכהן הגדול וגם את בניו לכשיהיו כהנים גדולים תחתיו כמוהו: או יצה כי עיקר פרשה זאת היא ענין תרומת הדשן כנודע ואפשר יתרשלו בה הכהנים ובפרט הכהן הגדול כחתן יכהן פאר בשמונה בגדים הנעשים לכבוד ולתפארת כמ"ש ועשית בגדי קודש לאהרן וכו' יתבזה במלאכה גרועה כזו המטונפת ולא עוד אלא שמלאכה זו אינה מכלל גופי המצות של העולה עצמה כי הרי אפי' שחיטתה כשירה בזר ולא נצטוו הכהנים רק מקבלת דה
ואילך ומכש"כ ענין הדשן שאין לה שייכות כלל עם הקרבן העולה עצמה כי כבר נגמרה הקרבתה והקטרתה ושריפתה ולכן מצטרך נצוות את אהרן ובניו בזירוז גמור במצוות תרומת הדשן כי חובה היא עליהם כענין מעשה העולה וזאת המצוה של תרומת הדשן היא' מכלל תורת העולה' ודיניה וז"ש וזאת תורת העולה וביאר הטעם לזה, והיא מ"ש היא העולה וכו'. כי היא העולה של בין הערביים צריכה להיות יוקדת על המזבח כל הלילה עד הבוקר על מוקדה גדולה מלבד דשן עולת הבוקר ומוספין ונדרים ונדבות הנקרביה ביום לאין קץ וכשיבא עת הבוקר יהי' שם דשן הרבה מאוד וכאשר יקריבו עולת הבוקר יתלכלך הקרבן באפר וכתוב הקריבהו נא לפחתך וכו' ולכן צריך שבכל תחילת בוקר ירימו תרומת הדשן להקל ולמעט הדשן וכאשר יתרבה הדשן בתפוח שעל גבי המזבח יוציאו הכל מחוץ למחנה כנודע. ונמצא כי תרומת הדשן צורך הקרבן היא כנזכר כל זאת תורת העולה והיא מוכרח ומענין הלכלוך יש תיקון
הלא היא כי אין חיוב להסירו משם ולהוציאו מחוץ למחנה בכל יום וג"כ אינו מחוייב להוציאו את כולו רק בכל יום ירים מעט מזעיר לתרומת הדשן ואף המעט ההוא לא יוציאו לחוץ ואמנם ושמו אצל המזבח ויטלטלנו ממקום למקום במזבח עצמו ובזה אין בו טורח ולא לכלוך כלל. ויכול הוא ללבוש בגדי כהונה מדו בד ומכנסי בד וגם המצנפת ואבנט נחשבו במלת ילבש יתירה כנזכר בגמרא. וכאשר יתרבה הדשן לעתות רחוקות גם אז יש לו תיקון ופשט את בגדיו וכו' והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. והרי נתקנו כל הדברים: או ירצה כי לענין נדבת השקלים לקנות בהן עולות התמידין כבר נצטוו בזה כל ישראל בכללות והכהניה יכללו בהם כנ"ל כי גם הכהנים חייבים במחצית השקל גם קניית העולות עצמן כתיב צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וכו'. ואם טנין עולת נדבה הפרטיות לכל יחיד ויחיד גם זה נצטוו בחומש פרשת ויקרא דבר אל בני ישראל וכו' אדם כי
יקריב וכו' האמנם הקרבת עולת התמידין צריך אשר תצווה אל אהרן ואל בניו כי הם הכהנים המקריבים אותם והחיוב עליהם היא כי ישראל כבר נפטרו בנתינת השקלים וקנית עולת התמידין אך תורת הקרבת העולה צו אותה את אהרן ואת בניו וכו'. וז"ש זאת תורת העולה היא עולת החמיד כי עולה נדבה כבר נתבאר ענינה בפ' ויקרא. ואמנם אופן מעשה העולה נתבאר ג"כ בפ' ויקרא אבל מה שאני מחדש עתה היא זאת תורת העולה ר"ל זאת התורה והמלאכה הפרטיית שיד בענין העולה אשר עדיין לא נתבאר זה הדין בפרטי בפרשת ויקרא עם שאר תורות ומשפטי העולה ען כי העולה הזו היא עולת הערב הפרטיית שיש בה דין משונה שצריכה להיות על מוקדה ויש בזה כמה דינין כנודע ואפשר כי זה ירמוז במ"ש היא העולה לשון נקבה יען היא של לילה כי של יום נאמר בו עולה הוא אשה וכו' בפרשת ויקרא פי שהעולה זכר תמים היתה וביאר בכמה דינין משונה היא מעולת הבוקר הא' כי זו העולה
אעפ"י שזמן הקרבתה היא ביום בין הערביים כי אין קרבן קרב בלילה כלל וכפי זה תהי' זמנה עד סוף היום והודיענו כי אדרבה זמנה כל הלילה כולה. והב' כי אש העולה שהי' בו כבר מתחילה של היום הוא אשר תוקד בו עתה העולה הזו ואין חיוב להביא גזירי שני עצים וגם שצריך לסדר מערכות עצים כמו שצריך לעשות קודם עולת הבוקר וז"ש ואש המזבח תוקד בו והוא נקשר עה מ"ש בתחילה היא העולה על מוקדה וכו' ירצה זאת העולה של הערב אין צורך לסדר לא מערכה ושני גזירי עצים כדרך שסדרן לעולת הבוקר כמו שנתבאר אח"כ בפרשה זו אמנם ישימו אותה על מוקדה על המזבח פי' על המערכה שסדרו בבוקר על המזבח לצורך עולת הבוקר ואותו אש המזבח הנשאר מאותה המערכה תספיק לשתיקד בו עתה לצורך עולה זו. הג' כי אחר העולה הזו והרים את הדשן ולא יחוייב תרומת הדשן גם אחר עולת הביקר רק אחר שני העולות כנ"ל: או ירצה במה שהקדמנו כי העולה באה על הרהור הלב ונודע כי אין זה רק בהרהור עבודה
זרה כמ"ש ז"ל על ולא תתורו אחרי לבבכם זו המינות יען כי אין אדם נידון רק על מחשבה עבודה זרה למען תפוס את בית ישראל בלבם ולהיות עון הע"ז חמורה מכל העבירות אמר בה