# ספר עץ הדעת טוב — קטע 65

[קריאה בקורא](/reader/kabala-92b2be6f79e4/1/65/)

<div lang="he" dir="rtl">

מטמאין והזוהמא ההיא נקראת ערלה כלולה מז&#x27; עבירות הנ&quot;ל בסוד אדם מושך בערלתו היה 
ולכן נדבקת ערלתו בו ז&#x27; ימים שלמים וביום השמיני בבוקר ימול וכו&#x27; וממנו נמשכה 
הטומאה לאמו ז&#x27; ימים כמוהו ממש:
ושלישים וכו&#x27; אחר שטמאה ז&#x27; ימים על ז&#x27; עבירות כנ&quot;ל עדיין יש בידה עון שגרמה לכל 
הנבראים שימותו ואע&quot;פ שגם אדם חטא כבר נתבאר למעלה כי חוה היא שהחטיאה לבעלה ולכל 
הנבראים ולכן אדם עצמו שהוא הולד הזכר הנולד יהיה טמא בערלתו ז&#x27; ימים אך האשה תהיה 
טמאה ז&#x27; ימים הנ&quot;ל לסיבת חטא עצמה שאכלה מעץ הדעת אך להיות עוד בה עון שהחטיאה את 
אחרים ונודע כי כל העולם נתקלל בארבעים קללות כנגד מלקות ארבעים כנודע ואע&quot;פ שאינם 
אלא ט&quot;ל הכתוב קראם ארבעים יכנו לסיבה ידועה אצל החכמים ובהסירך ז&#x27; מן הארבעים 
ישארו ל&quot;ג ולכן הז&#x27; ראשונים שהה כנגד חטאה עצמה החמור היא טומאת נדה גמורה אפילו 
לבעלה אך הל&quot;ג ימים נקראים ימי טהרה לבעלה אבל בכל קודש לא תיגע ואל המקדש וכו&#x27; 


אפילו אם לא ראתה דם בהם כמו שטומאת ז&#x27; ימים ראשונים היו אפילו אם נפחח הקבר בלא דם 
ולכן קראן דמים כמ&quot;ש תשב בדמי טהרה יען כי שפכה דמי כל הנבראים זולת דמי עצמה שהיו 
דמי טומאה גמורה כנ&quot;ל. ולהורות כי לסיבה זו נתגרשו מקדושת מקדש ג&quot;ע ומאכילת קדשי 
ג&quot;ע לכן בכל קודש וכו&#x27;. משא&quot;כ בוולד הזכר שהוא כנגד אדם עצמו שאין בו רק כריתות 
הערלה אחר ז&#x27; ימיה גמורים כנ&quot;ל:
ואם וכו&#x27; כבר נתבאר ענין הזכר ואמנם אם נקבה תלד ואין שם כריתות ערלה ביום הח&#x27; והי&#x27; 
מהראוי שהולד עצמו הנקבה תטמא כמו אמה ז&#x27; ימי טומאה ול&quot;ג ימי טוהר ואמנם להיותה 
קטנה אין דיני הטומאה וטהרה ניכרין בה ולכן תטמא אמה את טומאת בתה לשיהי&#x27; ניכר ענין 
טומאת בתה והטעם שאין האב טמא טומאת בתו היא לסיבת הנ&quot;ל כי חוה היא עררית אל הטומאה 
כנ&quot;ל ולכן טמאה כפלים י&quot;ד וס&quot;ו שהם פ&#x27; כי הם טומאת עצמה וטומאת בתה ועכ&quot;ז הבת עצמה 
בטומאת נדה עומדת כמ&quot;ש ז&quot;ל הבת מטמאה בנדה משום לידה לפי שאז הטומאה יוצאה מגופה 


בדם נדה אבל אם לא ראתה דם אינה טמאה כי אמה תקבל טומאת בתה כנ&quot;ל. ובמלאת וכו&#x27; 
למעלה אמר תשב בדמי טהרה להורות כי גם שתראה דם באלו ימי טוהר מותרת לבעלה ואינה 
אסורה אלא בקדשים. וכאן הוצרך להורות דין הפכיי כי לענין קדשים אינה צריכה. להיות 
רואה דה כי אפילו לא ראתה כלל בימי הטוהר אסורה לענין קדשים וכן לענין הבאת. קרבן 
אינה תלויה אלא בימים ולא בדמים. וז&quot;ש ובמלאות ימי טהרה בין ראתה דם בהם או לאו 
תביא כבש וכו&#x27;. ועתה צריך ג&quot;כ לחת טעם. מהצורך בהבאת קרבן שלא ע&quot;י חטא. וא&quot;ת. שאינו 
רק כעין תודה הרי הכתוב אומר וכפר עליה ואפשר שהכתוב בעצמו ירמוז אל טעם. רשב&quot;י 
שאמר מפני שכשכורעת לילד נשבעת שלא. תזקק עוד לבעלה. וזה נרמז במה שאינה את טעמו כי 
בראשונה כתיב זכר ונקבה וכאן כתיב. בן או בת. והענין כי בהודיענו שינוי מספר ימי&#x27; 
הטומאה הזכירם בשם זכר ונקבה כי היותה זכר או נקבה גרם שיעור ימי הטומאה כנ&quot;ל אך 


עתה שמדבר בענין הקרבן אשר סיבתו היא מפני שנשבעת מפני הצער שלא תזקק עוד לבעלה 
ואחר שילדתם חוזרת בדעתה ורואה כי בניהם הם ושוכחת כל הצער שעבר לסיבתם ומתחרטת 
ולכן קראם בשם בנים כמ&quot;ש לבן או לבת ועוד אחרת כי שמחה יתירה יש לה בלידתה בן משתלד 
בת זלכן תיכף אחר הארבעים יום תביא קרבנה על שמותרת היתה לזקק לבעלה שכבר חטאה 
ונזקקה לבעלה בימי טהרה וז&quot;ש וכפר עליה מלמד שכבר חטאה לשעבר על שנזקקה לבעלה וזה 
מפני השבוע&#x27; בלבד לא מפני איסור נדה כנ&quot;ל ושבועתה יש לה אז היתר רב מפני השמחה 
יתירה שיש לה בלדתה בן ואלו כך חשבה בהיותה על המשבר לא היתה נשבעת. ומהראוי הי&#x27; 
להביא קרבן אחר שבעה ימים אלא שהוצרכה להמתין עד מלאת מי טהרה שהיתה אסורה ליכנס 
למקדש וז&quot;ש ובמלאת וכו&#x27;. אך בלדתה בת שאין לה כ&quot;כ שמחה תמתין עוד עד שמונים יום כי 
אז ודאי תתחרט והרי כל זה הוראה אל טעם הרשב&quot;י כנ&quot;ל עוד הוראה שלישית מפשט הכתוב 


שאמר ובמלאות ימי וכו&#x27; תביא וכו&#x27; והל&quot;ל ובמלאת כל הימים הנ&quot;ל אך במה שהזכירם בשם 
ימי טהרה עם היות כי בין בארבעים בין בשמונים יש בהם ימי טומאה וימי טהרה ירמוז כי 
הבאת הקרבן אינו אלא על ימי טהרה אשר אז כבר נזקקה לבעלה וכבר עברה על שבועתה ואלו 
בשבועת ביטוי יביא אשם אחד לבד לפי שנעלמה ממנו השבועה כמ&quot;ש שם ונעלם ממנו וכו&#x27; אבל 
כאן שעברה במזיד תביא שנים חטאת ועולה. גם ביאר טעם הנ&quot;ל למה נתאחר קרבנה עד מלאת 
הימים האלה כיון שכבר הותרה לבעלה אחר ימי הטומאה לז&quot;א חביא אל פתח וכו&#x27;, וכיון 
שצריך להביאה היא בעצמה אל פתח אוהל מועד תמתין עד מלאת כל ימי טהרה. ואז וכפר עליה 
טצמה על שנזקקה לבעלה ואינו לסיבת טהרת הטומאה כי זהו דין אחר בפני עצמו כי וטהרה 
ממקור דמיה לענין אכילת קדשים כי אז אינו תלוי לענין היתר להזקק לבעלה רק לסיבת 
היותה טמאה מחמת היותם זכר או נקבה כנ&quot;ל וז&quot;ש זאת תורת היולדות כנ&quot;ל זאת ענין טהרת 


הטומאה היא לסיבת הזכר או הנקבה כי ענין הכפרה אינו רק להזקק לבעלה:
ואז נקרא בשם בן או בת כנ&quot;ל:
ואם וכו&#x27; אז ולקחה שתי תורים וכו&#x27; וכפר עליה הכהן לסיבת השבועה וגם נטהרה מטומאת 
מקור דמיה לענין קדשים כנזכר ועדיין צריך לבאר כי בשלמא אם לא תמצא ידה תביא שתי 
תורים וכו&#x27; אבל בקרבן עשיר למה תביא בן יונה או תור לחטאת ולא הי&#x27; כבש כענין העולה 
אבל גם זה ירמוז אל טעם רשב&quot;י כנ&quot;ל כי גם כי תחילה נשבעה אין להענישה בחטאת עשיר של 
בהמה כי אנוסה היא כי היתה עיניך יונים האוהבת לבעלה אהבה עזה כנודט ולכן גם חטאתה 
תהיה בן יונה או תור להורות על זה:
אשה כי תזריע וכו&#x27; צ&quot;ע א&#x27; דהל&quot;ל אמור ולא דבר בלשון קושי. ב&#x27; מלת לאמר שהיא מיותרת. 
ג&#x27; הל&quot;ל אשה כי תלד זכר כמ&quot;ש ואם נקבה תלד. ה&#x27; מה טעם אל טומאה זו אחר שנכנסה בו 
נפש קדושה טעם אל שבעת ימים ולא בו ביום לבד. ז&#x27; מה צורך לתלות טומאה זו וימיה אל 
ימי נדת דוותה. ח&#x27; מאי תטמא יתירה. ט&#x27; למה נולד האדם ערל. יו&quot;ד משז&quot;ל זריזין 


מקדימין בבוקר וא&quot;כ יזרז גם מתחילת ליל שמיני. י&quot;א מה הפסוק וביום השמיני ימול אצל 
טומאה זו ובפרט כי כבר נתבאר זה בפ&#x27; לך לך. י&quot;ב מה ענין מספר ג&quot;ל ימים אלו. י&quot;ג למה 
חומרת הנדה דמה בז&#x27; ימים וענין בכל קודש לא תיגע הוצרך ג&quot;ל ימים. י&quot;ד הל&quot;ל ואם 
תזריע ותלד נקבה. ט&quot;ו למה עמאה שבועיים. ט&quot;ז איך אומר וטמאה שבועיים כנדתה כיון 
שאין נדה יתירה על ז&#x27; ימים. י&quot;ז ענין וששים יום מה טעם אליהם. י&quot;ח למה הוכפלו ימי 
טהרה של נקבה. י&quot;ט למה הוצרכה להביא קרבן ובפרט במ&quot;ש וכפר על זה ומה כפרה שייכא כאן 
כי אינה אלא טהרה טומאה בלבד:
)התשובה(:
דבר אל בני ישראל בקושי שלא יתגאו ולא יחטאו כי מטיפה סרוחה באים וז&quot;ש אשה כי תזריע 
ולא עוד אלא שמעמאה אמה בעת לידתה ולא עוד אלא שהיא מעותד לצרעת ולשחין וזבה וכל 
הדינין של טומאה שיזכרו מכאן ולהבא וז&quot;ש נאמר ירמוז אל כל העתיד לאמר ג&quot;כ. או ירצה 
תירץ תימא גדולה איך בבני ישראל הקדושים יפול בהם צרעת וזיבה וכו&#x27; שיתבאר להלאה לזה 


הקדים דבר אל בני ישראל ענין כי תזריע איך הוא בא מטיפה סרוחה טמאה בכדי שאח&quot;כ 
באמורך להם מאורעות הצרעת אל יתמהו וז&quot;ש לאמר. והודיע כי אלו הוולד היה מזרע האב 
לבדו לא תפיל בו טומאה אבל אפילו בולד הזכר א&quot;א אלא בהזרעת האשה ג&quot;כ אשר בא עליה 
נחש והטיל בה זוהמא ומשם נמשך לה טומאת לידה במספר עשר קללותיה וז&quot;ש אשה כי תזריע 
אפילו כאשר וילדה זכר לכן וטמאה ולכן לא הוצרך להזכיר ענין הזרעתה באם נקבה תלד כי 
פשוט הוא וכנגד ז&#x27; מצות שנצטוו אדה וחוה והיא היתה גרמא לעבור עליהם לכן וטמאה ז&#x27; 
ימים. וז&quot;ש כימי נדת וכו&#x27; כי מאז הטיל בה זוהמא פרסה נדה ומאז נמשכה טומאתה בעת 
לידתה וכו&#x27;. וז&quot;ש שנית תטמא כי ב&#x27; טומאות יש בלדתה הא&#x27; כי גם אז תפרוס נדה כמשז&quot;ל 
אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ועוד כי בעת הלידה תחזור לבא בה זוהמת הנחש כמ&quot;ש לפתח 
חטאת רובץ וזה עצמו סוד היצה&quot;ר הנכנס באדם אז. והודיע כי מכח זוהמא זו נמשכה הערלה 


בולד ז&#x27; ימים כנ&quot;ל וצריך זריזים להקדים בבוקר וביום השמיני ימול וכו&#x27;. אך בלילה זמן 
שליטת החצונים ואין לכורתרה אז ולפי שצורך הולד הוא ע&quot;י זוהמא זו שמקומה בטיפת חומר 
הזרע ונמשך טד מ&#x27; יום יצירת הולד אך עיקר הזוהמא הם ז&#x27; ימים הראשונים ולכן יש אז 
טומאת נדה לבעלה אחר שלילי&quot;ת קשורה בה בכח ושאר הל&quot;ג ימים אין בלילי&quot;ת כח להתחבר 
בבעלה אבל מפני כבוד קודש ומקדש תמנע עד מ&#x27; יום. ואם נקבה תלד ואז כולה מצד האשה 
ולא מצד הזרעתה בלבד כמו בזכר אז טומאתה כפולה אם זוהמת האשה ואם זוהמת הולד הנקבה 
ולכן הם י&quot;ד לענין נידות ופ&#x27; לענין קדשים וז&quot;ש וטמאה שבועיים כנדתה כלומר כענין 
נדות האשה הנ&quot;ל שהם ד&#x27; ימים כן היא הנקבה הנולדת עתה כי כאמה כן בתה. וכיון שכל אלו 
הטומאות נמשכו בה מחמת חטא חוה וכל נשמות הנקבות התלויות בה לכן צריכה כפרה בעת 
הלידה לכפר חטא הנ&quot;ל אשר ע&quot;כ נתרחקו ונתגרשו מגן עדן אשר שם מדור השכינה. ולכן תביא 


קרבן לקרבה אל השי&quot;ת כבתחילה. ומכיון שתקריב קרבן זה יספיק קרבן זה אל האשה ובתה 
מכאן ולהבא. אף אם יפריסו נידות משא&quot;כ בלדתם ויולדות נשמות אחרות שהזוהמא שהיא חלקם 
תחזור להתדבק ביולדת וזה סוד שאין קרבן בנידה רק בלידה. וכנגד חטא חוה עצמה דכפרה 
בעיקר ברצון עצמה ובמחשבתה תביא קרבן עולה. וכנגד מה שהחטיאה לבעלה תביא קרבן חטאת:
אשה כי תזריע וכו&#x27; מה שחזר שנית לאמר דבר אל בני ישראל לאמר ירמוז אל משז&quot;ל ג&#x27; 
דברים חייב אדם לאמר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתן ערבתן הדליקו את הנר ואמנם 
לא נתחייבו האנשים להדליק את הנר הם בעצמם כי אם לזרז את נשיהן יען הם כבו נרו של 
עולם כמשז&quot;ל ומצינו במשנה הקודמת לזו על ג&#x27; דברים נשים מתות בשעת לידתן על שאינן 
זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. וזה לדרוש בהיקש אל תת סיבה וטעם למה יחוייב האדם 
להזהיר את אשתו בע&quot;ש הדליקו את הנר כנזכר במשנה של אחריה. ולכך נסמכו יחד שני 


משניות ההם וכבר רז&quot;ל נתנו טעם אל ג&#x27; המצות האל&#x27; היא כבתה נרה של עולם וכו&#x27;. היא 
שפכה דם אדם הראשון ישפוך דם נדתה. ונמצא לפי זה כי כמו שהאדם מחוייב לזרז את אשתו 
במצות הדלקת נר שבת בבא זמן הדלקתה לפי שעי&quot;כ יגרום חיים לעצמו ולנשמתו כמ&quot;ש נר ה&#x27; 
נשמת אדם ולא יתכבה נרו על ידה כבתחילה. וא&quot;כ ג&quot;כ יתחייב לזרז ולהזכיר את אשתו תמיד 
ענין איסור הנדה ואופן שמירתה כדי שלא ישפוך דמו כבתחילה באדם הראשון. וז&quot;ש דבר אל 
בני ישראל דברים קשים ותודיע להם את כל הרעה אשר מצאתם מפני חוה אם כל חי אשר שפכה 
את דמו כדי שעי&quot;כ יזהירו הם תמיד לנשותיהן דיני היולדת והנדה כמ&quot;ש אשה כי תזריע 
וילדה וכו&#x27; כימי נדת דוותה תטמא. ובזה יתורץ ג&quot;כ מה צורך לתלות טומאת היולדת אל 
טומאת הנדה מכיוון שכבר ביאר מספר הימים כמ&quot;ש וטמאה שבעת ימים אך הענין לרמוז אל 
זהירות טומאת הנדה של האשה. ולפי שנודע כי אחר שבא אדם אל חוה בע&quot;ש נתקנא בהם הנחש 


ונתאוה והטיל זוהמא בחוה ומכח הזוהמא ההיא נתעורר דם הנדות ודם היולדת בחוה בו ביום 
בשעה אחת כנודע וכמו שיתבאר בעזה&quot;י לכן סמך פה טומאת הנדה והיולדת יחד לרמוז ענין 
טעם איסורם שהוא על מה שקדם בבריאת העולם בהטלת הטומאה וזוהמא וכמו שיתבאר בעז&quot;ה:
או ירצה כי הנה תלי תניא בדלא תניא כי הנה טומאת הנדה עדיין לא יתבאר ענינה עד פרשת 
מצורע ואיך יאמר כי היולדת תטמא ז&#x27; ימיה כימי נדת דוותה לז&quot;א דבר אל בני ישראל 
בתחלה דיני הנדה כדי שתוכל לאמר להם אחר כך דיני היולדות ותשווה אותם לדין הנדה 
כמ&quot;ש כימי נדת דוותה תטמא. ואעפ&quot;י שענין הנדה לא נכתב עניינה עד פרשת מצורע תקדים 
אתה עתה לאומרה להם פה קודם דין היולדת וירמוז פה אל מ&quot;ש שנודע כי אין מוקדם ומאוחר 
בתורה:
או ירצה באופן אחר ובו יתורץ מה ענין פסוק וביום השמיני ימול בשר ערלתו להפסיקו 
באמצע&#x27; דיני היולדת עצמה ודיני טומאתה. אמנם הכוונה היא כי ירצה להורות ענין שני 


דינים ומצות שיש בעת הלידה הא&#x27; באם הוולדו והוא ענין דיני טומאה וטהרתה. והב&#x27; בוולד 
הנולד עצמו כי אם יהיה זכר ימול ביום הח&#x27; ערלתו ושתי דינים אלו שוין ביחד כי בשניהם 
יש ענין חיוב כרת ושניהם הם ענין זמן הלידה ועוד היקש שלישי הלא היא כמו שנבאר סוד 
טעם טומאת היולדת וטעם ערלת הנולד מהיכן נמשך זה להם. וז&quot;ש דבר אל בני ישראל ענין 
טומאת היולדת היא אמו לאמר להם אח&quot;כ דין&#x27; הנולד והוא וביום השמיני ימול וכו&#x27; כי מכח 
ערלתו של הנולד נמשכה הטומאה לאמו כמו שנתבאר:
או ירצה כי בא לתת טעם אל מה שהיינו יכולין לאמר כי כאשר האשה תלד נקבה כיוצא בה 
ראויה ליטמא בלידתה כי כאמה בתה כי זרע האשה גורם ללדת נקבה אבל כאשר תלד זכר שאינו 
כיוצא בה וגם שאינו נולד אלא מטיפת זרע האיש אין ראוי שהאשה תטמא בלדת אותו לז&quot;א 
דבר אל בני ישראל בתחילה ענין הלידה וההזרעה איך נמשכת כדי שעי&quot;ז תוכל לאמר להם 
אח&quot;כ ענין דין טומאת האשה שבעת ימים גם בנדתה זכר וז&quot;ש לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר 


וטמאה ז&#x27; ימים פירש כי הדיבור הראשון הקודם אל האמירה הוא זה אשה כי תזריע אז וילדה 
זכר כי גם הזכר נולד מהשתתפות הזרעת האשה וכיון שכן הוא ראוי הוא אל וטמאה שבעת 
ימים וכמשז&quot;ל כי אפילו הזכר אביו ואמו שותפין בו כי העצמות והגידין וכו&#x27; נוצרים 
מלובן האיש והדם והשחור שבעין וכו&#x27; נוצרים מאודם האשה האמנם בנקבה שיש בה תגבורת 
זרע האשה תטמא י&quot;ד יום ובזכר שיש בו תגבורת זרע האיש מטמא ז&#x27; ימים בלבד ובזה נתבאר 
למה לא אמר גם בנקבה ואם תזריע ותלד נקבה כענין שנאמר בזכר ולכאורה יוכל לתרץ כי 
מ&quot;ש אשה כי תזריע חוזר אל הזכר ואל הנקבה ואמר כי כאשר ילדה זכר וטמאה שבעת ימים 
ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים אבל קצת קשה דהכי הל&quot;ל אשה כי תזריע אם זכר תלד וטמאה 
שבעת ימים ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים. ועם הנזכר נתבאר&#x27; היטב כי בענין הנקבה אין 
צורך להזכיר ענין הזרעת האשה כי פשוט הוא שעיקר הנקברה מהזרעת האשה באה אבל בענין 


הזכר שהיינו חושבים שאינו בא מהזרעת האשה רק מהאיש לכן בו הוצרך להודיע כי גם לידת 
הזכר א&quot;א. להיות אם לא בהקדים הזרעת האשה. וז&quot;ש כי תזריע וילדה זכר:
או ירצה במה שנבאר טעם אל סמיכות הפרשיות כי הרגיש הכתוב בענין מצוה זו שאין בהה 
טעם כמשז&quot;ל מעיין אחד הוא והתורה טמאתו וטהרתו כי בז&#x27; ימי הלידה תטמא לבעלה כנדה 
ובל&quot;ג ימים תשב על דמי טהרה ומותרת לבעלה ואינה אסורה אלא לענין אכילת קודש ומקדש 
ולזה נסמך אל פ&#x27; שמיני אשר נודע כי הכל היא מהעפר וא&quot;כ איך בכל הנבראים מהאדמה יש 
בהם מיניה טמאים וטהורים וכמו שתראה מה שבכולם הזכירה התורה ורמזה תמיהה זו כמו 
שכתוב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כלומר עם היות שכולם נבראו מן הארץ 
את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו וכן ואת זה תאכלו מכל אשר במים וכו&#x27; כל אשר אין לו 
סנפיר וקשקשת וכו&#x27; במים וכו&#x27; עם היות כולם נבראים מן המים. וכן וזה לכם הטמא בשרץ 


השורץ על הארץ וכו&#x27; וכמו כן גם שהדמים האלה ממעיין ומקור אחד הם יש בהם דם טוהר ודם 
טמא וז&quot;ש דבר אל בני ישראל בתחילה ענין הפרשה הנ&quot;ל כדי לאמר אחרית ענין האשה שיש בה 
טומאה וטהרה אף כי שופעת דם מן המקור עצמו וגם בזה יתורץ מה שהוקשה לרז&quot;ל למה נכתב 
טהרת האדם וטומאתו אחר דיני טומאת וטהרת הבהמה והחי&#x27; והעוף והשרצים עד שהוצרך ר&#x27; 
שמלאי לתרץ כשם שיצירתו של אדם היתה אחר יצירת בהמה חי&#x27; ועוף כן תורתו מתפרשת אחר 
תורת בהמה חי&#x27; ועוף וכפי דרכינו נתבאר טוב טעם אל האמור:
או ירצה היפך מן הדרך הנ&quot;ל והוא כי הכתוב הרגיש בפרשה הקודמת למה עשה הקב&quot;ה מן עפר 
אחד של האדמה כ&quot;כ מינים שונים של בהמה חיה ועוף ושרצים ורמשים ובכל מין מהם:


</div>
