דף קלה ע"ב: כי היתה שם קצת אחיזה אל הקליפה דבר מועט טומאת ערב בלבד אבל אם ההזרעה ההיא היתה ממנה הולדה ממש יש שם אחיזה יותר גדולה מאוד ואם ילדה זכר יש שם אחיזה גדולה כענין הנדה פעם אחת בכל שלשים יום וטמאה ז' ימים. זאם ילדה נקבה יש שם אחיזה כפלים מימי הנדה ולכן וטמאה שבועים כנדתה כנ"ל כי עיקר האחיזה היא בנקבה יותר מבזכר וכמו שנבאר בעז"ה: וז"ש אשה כי חזריע אשר מאז התחיל להתאחז בה הקליפה כנ"ל וכאשר אח"כ מן ההזרעה ההיא בא לידי גמר הלידה זכר וחזרה הקליפה להתאחז בה מאוד כמ"ש בעצב תלדי בנים וכמ"ש לפתח חטאת רובץ היא הקליפה הנקרא עצב וחטאת ואז וטמאה שבעת ימים גמורים יען כי אז הקליפה נתאחזה בה כמו כימי נדת דוותה ואע"פ שלכאורה היה נראה שהם מן הקצה אל הקצה כי בשלמא בימי נדת דוותה שאז נפרשת מבעלה מפני דוותה והחולי שבא לה אז ונקבע בגופה כל שלשים יום מפני הקללה שנתקללה חוה לסיבת חטא עץ הדעת וכן נתאחזה בה הקליפה אבל בעת לידתה או בעת הזרעתה כי אז מקיימים מצות פריה ורביה החמורה מכל המצות לא הי' ראוי שתטמא ולכן הודיענו כי ההזרעה והלידה בשתיהן יש ג"כ דיבוק הקליפה כמו שיש דיבוק בימי נדת דוותה ממש ונודע כי מן העשר קללות שנתקללה חוה השלש מהן הן אלו טומאת הנדה וההזרעה והיולדת ולכן וטמאה ז' ימים כימי נדת דוותה שהם ז' ימים יען כי באשה עצמה נתדבק הקליפה כנ"ל. ואמנם לבחי' מה שנאחזה הקליפה בוולד עצמו כנ"ל כי גם באדם היתה התדבקות וכנגד זה וביום השמיני ימול בשר ערלתו של הוולד הנולד ויהיו גם ההוא ערל וטמאה ז' ימים כטומאת אמו ז' ימים וביום הח' ימול בשר ערלתו ותוסר ממנו הזוהמא לגמרי בכל ימיו משא"כ באשה שכל ל' יום בא נדתה כנ"ל ואמנם אמו כיון שילדה זכר לא הי' בה התדבקות טומאה מפני הוולד רק מפני עצמה. אמנם אה נקבה תלד וטמאה שבועיים טומאה כפולה טומאת עצמה ז' ימים ועוד ז' ימים אחרים לסיבת הטומאה כפולה שקבלה גם מסיבת הוולד שהיא נקבה אשר בה זוהמא ממשית ואינה מוסרת ממנה כענין הזכר בהמולו בשר ערלתו כנ"ל אשר לכן לא קבלה אמו טומאה אחרת מסיבת הוולד הזכר הנולד לה. ואמנם היות מספר הטומאה ז' או י"ד הענין הוא לכמה סיבות הא' הוא במה שנודע כי כל מה שברא הקב"ה בז' ימי בראשית הי' לצורך האדם כמ"ש כי זה כל האדם כל העולם לא נברא אלא בעבור זה ולכן כאשר חטא נחקלל כל העולם ויצוריו אשר נבראו בז' ימיה וכנגד זה וטמאה ז' ימים כנגד מה שחטא אדם ואם נקבה תלד וטמאה י"ד ימים כנודע כי אדם חטא הוא לבדו אמנם חוה חטאה בתחילה לעצמה ואכלה מן העץ ואח"כ החטיאה גם את אדם בעלה והכריחתו לחטוא והאכילתו מן העץ וכנגד זה טומאתה כפולה בלדתה נקבה. הב' הוא כי בחינות מדרגות הקליפות הם שבעה בסוד ויסרתי אתכם שבע על חטאתיכם ובסוד כי שבע יפול צדיק וקם ובסוד ושבע תועבות נפשו ובסוד ובשבע לא יגע בך רע ובסוד ז' היכלות הטומאה שהם שבע מדורות גיהנם וכולן המשיכן עליו אדם ועל זרעו בחטא עץ הדעת וכנגד ז' שמות שיש אל היצה"ר וכנגדן וטמאה שבעת ימים אם ילדה זכר ואם נקבה תלד וטמאה' שבועיים כפללים כנ"ל. ואמנם בז' הימים מתדבקת הקליפה באשה תכלית הדיבוק כנ"ל ולכן אסורה גם לבעלה אבל מאז ואילך אם עדיין ראתה דם זה יורה כי עדיין יש בה קצת אחיזת הקליפה ואין כח אל סטרא דקדושה שתחול עליה כבתחילה וע"כ בכל קודש לא תגע וכו' אמנם טומאה ממש כענין הנדה אין בה כיון שעברו ז' ימים וטבלה מנדתה ואין בה כח לטמא עוד את בעלה ולכן היא טהורה לבעלה אך עדיין אסורה בקדשים כי אין הקדושה שורה עליה מחמת תוקף הטומאה ששרתה עליה בז' ימי לידה והמשך ימי טוהר האלה הם עד תשלום מ' יום שהם ז' ימי טומאה ול"ג ימי טוהר והסיבה היא כי הזכר נוצר למ' יום ומכיון שהתחילה הקליפה להתאחז שם בעת ההזרעה אינה זזה משם עד שנגמר ציור גופו החומרי אשר בו הוא מקום אחיזת היצה"ר ולא בנשמתו. ואם נקבה היא הנגמרת לפ' יום יהיו ימי טוהר שלה כמספרם. ולכן בזכר שאין באמו טומאה מסיבתו רק מסיבת עצמה כנ"ל לכן כתיב ביה תשב בדמי טהרה כלומר תשב גם על טומאה אחרת זולת מה שתשב בדמי טהרה עצמה: ובמלאת וכו' בהיותה יושבת על דמי טהרה בסיבת בניה אשר תלד אשר גרמו לה טומאה זו לא קראם בניה רק זכר או נקבה אך במלאת ימי טהרה והוסר ממנה הנזק הנמשך לה בסבתה וקראם בן ובת כי בנים הם עתה וז"ש לבן או לבת. ואמנם אחר שחזר לכלול דיני היולדת מיום הראשון עד מלאתם חזר לקוראם בשם זכר ונקבה כמתחילה. ואומרו לזכר או לנקבה והל"ל זאת תורת היולדת זכר או נקבה ירמוז אל מה שבארנו כי זאת התורה הנמשכת אל היולדת אירע לה לסיבת הזכר או הנקבה שילדה כי מחמת עצמה אין לה רק בימי נדת דוותה טומאת עצמה ממש ולא מסיבת זולתם. והנה הקרבן שלה כולו רמז אל מה שבארנו כי כל הטומאה הזו אינה טומאה מקרית כשאר הטומאות כנגיעות שרץ ומת וכיוצא אשר ע"כ אין חייבין קרבן רק טבילה וטהרה בלבד אבל טומאת היולדת נמשכה על חטא עץ הדעת שחטאה חוה כנ"ל ולכן נתחייבה בקרבן כשאר החטאות והנה לפי שאז התחילה במחשבה הרעה כמ"ש ותרא האשה כי טוב העץ וכו' ואח"כ ותקח מפריו ותאכל במעשה גמור לכן תביא עולה כנגד ההרהור הקודם ואחריו תביא חטאת הבא על המעשה ולכך פה הקדים הכתוב העולה אל החטאת היפך מפ' שמיני קח לך עגל בן בקר לחטאת ואח"כ ואיל לעולה. ובזה נתבאר טעם קרבן היולדת ע"ד הסוד זולת טעם רשב"י במדרש מפני שכשכורעת לילד נשבעה שלא תזקק ואם אינו אלא מפני זה בלבד הי' לה להביא קרבן עולה ויורד הכתוב בשבועת ביטוי בפ' ויקרא לא עולה ולא חטאת ומכש"כ להביא שניהן עולה וחטאת. גם יתורץ אומרו וכפר עליה הכהן וכו' מה כפרה שייכא כאן אבל הענין כי הנה הטומאה נמשכה לה עתה מחמת חטא אדם וחוה. וע"י הקרבן הזה וכפר עליה הכהן כבתחלה ענין חטא אדם וחוה ובהתכפר החטא ההוא שהוא סיבה אל דם היולדת וטומאתה כנ"ל יסתלק המסובב וטהרה מטומאתה ואלו היה חטאה עתה ממש היתה עולתה איל גדול אבל זו היולדת לא תטמא היא בעצמה כי אם חוה אם כל חי. וע"כ תהי' עולתה כבש בן שנתו כי היתה תמה ככבש תם ולא במזיד כעז וכאיל והשעיר ולפי שבא נחש על חוה ומן הזוהמא ההיא נמשכה טומאה אל היולדת ההיא לכן החטאת שלה תהי' בן יונה או תור שאינם נזקקין לזולת בעליהן כמ"ש ז"ל על פ' עיניך יונים היפך האשה שעיניה גרמו לה כמ"ש ותרא האשה וכו'. ונודע מ"ש בפרקי ר"א שהנחש נזדמן בפתח ג"ע כזקן שואל חומץ ושם הסית את חוה וגרם לה להתגרש ולצאת מפתח ג"ע לכן עתה תביא קרבנותי' אל פתח אוהל מועד: ואם לא תמצא ידה וכו' תהי' החטאת וגם העולה שתי תורים וכו' כי מכאן ואילך לא תחטא כמו חוה. אכן תהי' צנועה לבעלה כענין התורים ובני יונה כנ"ל: סליק פרשת תזריע: ספר עץ הדעת טוב - פרשת מצורע: זאת תהי' תורת המצורע וכו' בכל המצות והמשפטים מזכיר ענין ההוה באדם ואח"כ יבאר דינו כמו אשה כי תזריע וכו' וכי יהיה באיש וכו' ולא אמר שם זאת תהי' תורת האשה כי תזריע כנאמר פה ולא עוד אלא שהוסיף מלת תהי' והל"ל זאת תורת המצורע. וכמ"ש זאת תורת היולדת והענין הוא כי הנה הצרעת חולי נודע יקרה אל האדם כשאר החולאים ומה נשתנה חולי זה אל כמה עניינים ודינים לאין קץ שיטמאהו הכהן ולא זולתו ושיביא קרבנות ושיסגור או יחלט וכיוצא בזה ודי להצריך שיראנו הרופא אם יש לו תרופה אם לאו לטהרו או לטמאו כדרך שביום הכפורים ולענין חילול השבת סומכים על הרופא ודי בשיהי' עמא או טהור ומה הוצרך ענין ההזאת והקרבנות וכו' אשר הם חוקים שאין להם טעם לזה התחיל ואמר דע לך כי זאת התורה אשר נכתב למטה היא אשר צריכה להיות בהויה גמורה במעשה כגון הזאות וקרבנות. ולא יספיק באמירת דברים בלבד טהור אתה או טמא אתה וגם שצריך להיות ע"י הכהן ולא הרופא וז"ש והובא אל הכהן וכמו שנבאר הטעם בנוי על דרך רז"ל שענין הצרעת איננה מקר' אמנם בא על עון הוצאת שם רע. וכאשר ישוב בתשובה יתרפא ואם לאו יהי' נשאר צרוע ובזה יתבאר הפרשה היטב בעזה"י: או ירמוז אל משז"ל כי מכיון שצרעת באה על חטא לשון הרע ולכן אם שב בתשובה יתרפא א"כ אם הי' חוזר לקלקול הראשון היתה חוזרת עליו כבראשונה אף אם כבר נטהר וז"ש זאת תהי' תורת המצורע שבאה עליו בדין ובמשפע על עונו זאת עצמה תהי' עליו עוד לעתיד עם היותו כבר ביום טהרתו שכבר נטהר ועכ"ז תחזור לבא עליו כבראשונה ויתטמא והוצרך אל ויבא אל הכהן לראותו כבתחילה כמ"ש נגע צרעת כי תהי' באדם והובא אל הכהן. ובזה יובן אומרו והובא כי איך אפשר להיות כן והלא כתיב סמוך ויצא הכהן אל מחוץ למחנה אמנה אמר והובא כי אחר שכבר נטהר וחזרה עליו הצרעת אז והובא אל הכהן כמתחילה כנזכר משא"כ אם כבר נשתלח מחוץ למחנה ובא לטהר ביום טהרתו כי אז הי' צריך הכהן לצאת אל מחוץ למחנה: או ירצה כאלו אמר והובא ענינו אל הכהו כי יספרו לו אופן הנגע איך הוא וכי כבר ראוי הוא לטהר. או ירצה כי היינו יכולין לאמר כי מאחר שכבר החולה הרגיש בעצמו שנרפא מן הצרעת וחכמים בקיאים ראוהו שנתרפא מה צורך אל הכהן לצאת לראות אם נרפא אם לאו כי בשלמא בראשונה לא יטמא כי אם ע"פ כהן כנודע אבל עתה די לו במה שיבא מעצמו ויביא קרבנותיו ויקריבן ויטהרנו הכהן ע"פ הכהן עצמו. לז"א דע לך כי זאת התורה שנתבארה למעלה בפ' תזריע בענין המצורע לטמאו ע"פ הכהן כמ"ש נגע צרעת כי תהי' באדם והובא אל הכהן זו עצמו תהיה תורתו גם ביום טהרתו שתהי' גם ע"י ראיות הכהן כי שני הזמנים שוים כי בתחילת טומאתו והובא אל הכהן ואח"כ ביום טהרתו ויצא הכהן וכו' ובזה נתרצה היטב קושייא הנ"ל שאין והובא אל הכהן יכול להיות ביום טהרתו כנ"ל. ומעתה צריכין אנו לבאר מפני מה היתה טומאת' וטהרת' ע"י כהן והטעם בזה כי אהרן הכהן מה שזכה להנתן לו הכהונה ולהסירה מן הבכורות כבתחילה הי' על כי הי' אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה כנזכר בפרקי אבות וכנגד מדות הללו זכה לכהונה כי היא המטלת שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ע"י הקרבנות שהי' מקריב לכפר חטאתם וזה כנגד היות אוהב שלום ורודף שלום וגם כנגד היותו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה הנקרא טץ חיים זכה להמשיך חיים אל החוטאים שגרמו מיתה לעצמם ע"י עונותם ונתחייבו מיתה לשמים היפך מן הברזל שמביא מיתה לאדם וע"כ נצטוו לא תניף עליהם ברז"ל כי חרבך הנפת עליה היפך מענין אהרן. וכנגד שתי אלה אמר הכתוב בריתי היתה אתי החיים והשלום לרמוז אל ב' מדותיו של אהרן הנזכר בפרקי אבות. והנה המצורע הי' בו שתיים אלה להיפך כי בהוצאותו שם רע גורם מיחה לאדם שיהרוג האדם לחבירו כמשז"ל שלשה לשון הרע הורגת האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו ומכ"ש שעל הפחות הנה הוא מעורר שנאה בין הבריות. ולכן ניתנה לו צרעת שהיא כענין מיתה כנודע אל נא תהי כמח וכו' ולכן טהרתו ע"י הזאה שבע פעמים כענין טומאת מת ואין בהם הפרש אלא שהמיתה באה על עון העגל אשר חזרה המיתה בעולם בסיבתו כי בתחילה היה חירות ממלאך המות כנודע ולכן תבא פרה ותקנח צואת העגל בנה ולכן אין טומאת המת נטהרת רק באפר פרה כנודע אך הצרעת תבא על לשון הרע נטהר ע"י צפרים המצפצפים כמשז"ל וכמו שיתבאר בעז"ה לקמן וכנגד מה שהטיל שנאה בין הבריות והפרידם זה מזה לכן בדד ישב מחוץ למחנה מושבו מרוחק מן הבריות. ולכן יבא הכהן שיש בו המדות העובות הנ"ל ועל פיו תהי' טומאת או טהרת המצורע שהי' הפכו ממדת אהרן הכהן ולכן והובא אל הכהן ויצא הכהן ונחזור אל ענין הצרעת כי ע"י חטא היא באה כנ"ל וכפי טעם רז"ל נוכל לתת טעם למה בפ' תזריע קראו הכתוב צרוע כמ"ש איש צרוע הוא והצרוע אשר בו הנגע וכאן קראו בתחלה מצורע ואח"כ חזר לקרותו צרוע כמ"ש והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע אמנם כיון הכתוב כי שמו האמיתי הוא צרוע אמנם קראתיו מצורע לרמוז כי על חטא לה"ר הי' כי כן מצורע נוטריקי"ן מוציא שם רע. ולכן אחר שנרפא לא קראתיו מוציא שם רע כמ"ש נרפא נגע הצרעת מן הצרוע ואומרו נגע צרעת הענין הוא במ"ש בספר הזוהר כי החולי עצמו נקרא צרעת ואותו רוח הטומאה הנמשך מפני העון של לשון הרע והוא המביא הצרעת על האדם נקרא נגע וזהו סוד כנגע נראה בבית בכ"ף: