דרך טבע אמר ויגר: אבל בישראל שהיו נלחמים בעזרו ית' אמר ויקץ לשון קוצים ממש והוא גדול מן ויגר אבל בערך שישראל לא היו הם בעלי המריבה עצמם לא זכר מאוד: אחר אשר נתיירא בלק ועמו מואב נתחברו עם זקני מדיין הם השרים הזקנים בעלי העצרה הנכונה אשר להם וז"ש זקני מדיין. להתייעץ אותם איך יעשו כי הנה להם שתי מלחמות האחת טבעית עם הערב רב והשנית דרך ניסים עם ישראנ כנ"ל. וז"ש ויאמר מואב אל זקני וכי' והכתוב עצמו בא לתרץ קושיות רז"ל והלא מואב ומדיין מעולם שונאים זה את זה. ותירץ ואמר ובלק בן צפור וכו' ירצה כי אז בעת ההיא מפני יראת מואב ומדין מפני בני ישראל הסכימו לעשות שלום ביניהם וכדי להתקשר בלב שלם המליכו עליהם את בלק שהוא הי' נסיך אחד מחמשה נסיכי מדיין כנודע ועי"כ שתי אומות אלו נעשו אומה אחת כי מלך א' לשניהם כנ"ל ועתה ר"ל אחר שעשו שלום ביניהם ונתחברו לאומה אחת ומלך אחד עליהם. א"כ עתה שאנחנו אומה אחת נמצא כי ישראל ילחכו את כל סביבותינו אנחנו ואתם כי כולנו עם א' והרעה נוגעת לכולנו א"כ צריך שאנחנו שנינו נבקש עצה מה נעשה כי הרעה שוה לכולנו וז"ש עתה ילחכו: או ירצה רמז מלת עתה אל הנ"ל כי אע"פ שכבר נצטוו אל תצר את מואב כבר הכרחנו העניין כי אין זה אלא לפי שעה אבל עתה מכאן ואילך ילחכו הקהל וכו': ונתנו ג"כ טעם לדבריהם ואמרו ילחכו הקהל וכו' ירצה אין אנו חוששין נמלחמה כי כבר נצטוו אל תצר את מואב אבל אנו יראין על ענין המזונות כי עדיין לא נכנסו לארץ כנען ואין ארץ האמורי לבדה סובלת לכולם והנא הם עה רב כחול הים הם ונשיהם ובניהם ועפם ומקניהם. וכל הערב רב שהם כפליים מישראל וגם מקניהם ומוכרח הוא שיתפשטו בארצינו לבקש מזונות ולא ישאירו לנו מחיה כלחוך השיר שאין בלחיכתו סימן ברכה כמשז"ל ולהורות כי אין יראתה מן המלחמה לא המשילם לאריה הגבור שבחיות אלא אל שור הלוחך המזונות בלבד ואינו הורג נפשות כמו האריה. או ירצה במה שאמרנו לעיל כי אע"פ שאין יראתם אלא מן הערב רב שלא נטלו חלק בארץ ויבקשו לקחת את ארצינו עכ"ז יראים אנו כי גם ישראל לא נצטוו אלא שהם עצמם לא ירשו את ארץ מואב אבל אם הערב רב יבואו לרשתה ותכבד יד מואב עליהם יבואו בני ישראל ויעזרום וז"ש ילחכו הקהל הם בני ישראל כמ"ש לפני קהל עדת ישראל וכמשז"ל קהל גרים לא איקרי קהל והנה הם באים בדרך נס ומהם אנו מתייראים לא מן הערב רב שנלחמים דרך טבעי, אז עלתה הסכמת עצתם כי ראוי לחוש לשתי הסיבות הנ"ל כי לסיבת הטבעית כבר נתחברו יחד שתי אומות גדולות האלו מואב ומדין אם לסיבת עליונות שכרו את בלעם לקללם שלא בדרך טבע ואז וישלח מלאכים וכו' ורמז בזה אל שתי עניינים הנ"ל הא' הוא כי נתחברו יחד שתי האומות כאומה אחת בלב אחד כאיש אחד וז"ש וישלח בלשון יחיד ולא אמר וישלחו ובפרט כפי מ"ש אח"כ וילכו זקני מואב וזקני מדין: והב' לפי שבלק הי' אז נסיך מדין ומלך מואב והוא לבדו עולה לשתיהן והוא לבדו אשר שלח המלאכים על שמו נמצא כי מ"ש וישלח חוזר אל בלק האמור בתחלת הפרשה, והטעם הוא לב' סיבות הא' הוא כי הי' מלך על שתי האומות והב' כי הוא הי' מכיר את בלעם יותר מכולם וכמ"ש ארץ בני עמו וכו'. וגם כי הי' חכם גדול יותר מבלעם ושלח לו את כלי הקסם אשר לו כמ"ש וקסמים בידם ולכן כל השליחות נקרא ע"ש בלק וז"ש בסמוך וידברו אליו דברי בלק וכן בכל הפרשה כולה לא נזכר אלא בלק: וישב ישראל בשטים וכו' הכתוב טצמו תמוה כי זה הדור הם דור בניהם אשר קמו אחר דור המדבר ולא מתו להיותם צדיקים גמורים ראויים לירש את הארץ. וכמשז"ל על ויבואו כל העדה מדבר צין ואיך חטאו עתה שתי חטאות גדולות עד מאוד שהם זנות גילוי עריות וע"ז בבעל פעור היותר חמורות שבתורה וגם זה קושיא לאלקינו ית' כמה הקפיד על המרגלים הקל מחטא זה ובשתי טבירות אלו לא הקפיד ונתן להם הארץ. לזה בא לספר תוכן המעשה שהי' ועי"כ ייקל העונש מעליהם. ואגב גררא ילמדנו ענין עבירה גוררת עבירה ותחלתה שגגה וסופה ברצון. וז"ש וישב ישראל בשטים ירצה דע לך כי תחלה צדיקים גמורים היו ואינם נקראי' עם סתם אלא בשם ישראל יכונה וז"ש וישב ישראל. ואמנה יש בזה סבות רבות הא' כי המקום גורם וז"ש בשטים ירמוז אל משז"ל כי המים של נחל השטים גורמי' זנות כי עי"כ לעתיד לבא כתיב ומעיין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים לרפאותו מטבעו המוליד זנות וניאוף. ולרמוז לזה נקרא שטים לשלשה סבות. הא' כפשוטו מלשון איש כי השטה אשתו כי המקום גורם לגדל נשים סוטות מתחת בעליהן וז"ש אח"כ לזנות את בנות מואב. גם הוא בגימטריא כמו שטן כי השטן מצוי שם להשטותם בניאוף וא"כ אנוסים היו. גם הוא בגי' נחש עם הכולל כנודע כי הנחש הראשון הטיל זוהמא בחוה ע"י ניאוף וזה הנחש עצמו חזר עתה להטעותן. וע"י שנתיישבו שם בקבע נמשך ויחל העם לזנות לסיבה הנ"ל כי המקום גורם ומה שתחלה נקראים ישראל עתה נקראים העם. גם בתחלה נקראים ישראל קדושים כנודע כי הגדור מעבירה נקרא קדוש ועי"כ נתחללו מקדושתם ונעשו חולין: וז"ש ויחל העם לשון חולין. או יהי' לשון התחלה כי תחלה התחילו לזנות אל בנות מואב עון גויה שלא נזכר בתורה אלא בנביאים ועונשו כרת כמ"ש יכרת ה' לאיש העושה הזאת ואח"כ הוסיפו לחטוא בע"ז התמורה ככל התורה כולה וז"ש ויצמד ישראל לבעל פעור. עוד ירמוז כי גם הנשים עצמן גורמות כי שורש מואב מבנות לוט הזונות עם אביהן היו וז"ש לזנות אל בנות מואב לרמוז אל בנות לוט עצמן אמות המשפחה ולזה לא אמר לזנות אל נשי מואב כמ"ש במדין פ' מטות וישבו בני ישראל את נשי מדין, ובזה יתורץ ג"כ טעם למה נחל השטים גורם ניאוף והוא כי הוא חלק מואב הנולדים מזנות אמם עם לוט אביהם והנה כמו שהנחש מורגל בניאוף כי לכן הטיל זוהמא חוה ולכן נתקלל ארור אתה מכל הבהמה כן לוט תרגום ארור יען ניאף עם בנותיו וכמו שפי' בספר הזוהר על וילך אתו לוט זה שהיצה"ר נחש בו ארור באופן כי שטים ובנות מואב ענינם אחד כולם ניאוף הם, עוד ירמוז אשר גם עבירות אשת איש שגם בן נח מוזהר עליהם במיתה לא היו שם כי הרי בנות מואב פנויות היו ולא נשי מדין אשת איש ואף זה דרך מקרה וזנות לא לקחתם להם לנשים ממש ח"ו וז"ש לזנות ולא עברו ח"ו על ובתו לא תתן לבנך. ומחטא זה הקל מאוד כנ"ל אם בבחי' עצמו שהי' קל ואם להיות שם סיבות גורמות לאנוס אותם אם נחל שטים ואם בנות מואב כנ"ל. נמשכו עוד אל חטא יותר חמור הלא הוא כי מחיבת זנותם את בנות מואב ותקראן לעם זימנו אותם להמצא שם ולראות איכה יזבחו הן לאלהיהן לא לאכול מהם וז"ש ותקראן לעם לזבחו ולא לאכול מזבחי אלהיהן אלא לשמוח ולטייל שם ולכן מזה הוסיפו לחטוא כי ויאכל העם מזבחיהם ההם אכילה בלבד לא להיותן חשובות בעיניהן ולזה לא אמר ויאכל העם מזבחיהם. ועוד הוסיפו עוד לחטוא כי גם וישתחוו לאלהיהן וגם זה אינה כ"כ עבירה גדולה כי מכח האכילה ושתי' לא ידעו את אשר עשו כנזכר בפרקי ר"א שהשקום יין עמוני החשוב מאוד. אח"כ הוסיפו לחטוא בפרסום כי ויצמד ישראל לבעל פעור אף שלא בשעת אכילה אלא בדעתם הפשוט האמנם יש בזה צד לשבח כי בשעת אכילה עבדו לאלהיהן לשון רבים כמה מיני ע"ז ולא אמר לאלהם בלשון יחיד ושלא בשעת אכילה לא עבדו אלא לבעל פעור לבדו יען נראה להם כי אדרבה בזיון הוא לע"ז ולא עבודה כמ"ש במדרש מעשה באיש א' וכו' שנכנס לפעור וכשידע שחטא שב בתשובה. והנה להורות שאין כוונתם רעה לא אמר ויעבוד או וישתחוה לבעל פעור לרמוז כי לא היתה כוונתם לעובדו ממש גם ירמוז כי אינו דרך עבודם כשאר ע"ז או השתחוייה אלא שפוער עצמו לפניו ומתקנח בחוטמו של הע"ז ונצמד ומתחבר בה בשר בבשר. העולה מכל זה כמה למודים. הא' ענין עבירה גוררת עבירה כנ"ל. הב' היות ישראל קרובים לאנוסים מפני המקום ומפני האנשים ומפני האכילה ושתיה כי בערה יין העמוני החשוב. הג' בהיותם שוגגים כי לא עבדו רק את פעור בחושבם שאינה עבודה ממש אלא אדרבה בזיון וכמו שרמזו במלת ויצמד. ולכן ויחר אף ה' בישראל לא לגמרי ח"ו כמו בעון העגל או המרגלים או קרח שאמר לכלותם ח"ו אלא החרון אף הי' באופן הזה כי ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי. והוקע את הנצמדים ועי"כ ישוב חרון אף א' משאר ישראל לא שח"ו ימותו צדיקים בעדת רשעים כמו בדור המדבר: והנה וכו' אמר והנה כענין מחודש כלומר עד עתה הי' עון קל ככל הסיבות שזכרנו ובפרט שהי' הדבר בצינעא כי העם הולכים שם בהחבא אנ בנות מואב אבל עתה נתחדש כי והנה איש מבני ישראל ר"ל הנשיא מנשיאי ישראל והוא זמרי בן סלוא נשיא שמעון כי כל איש הוא לשון שררה איש ר"ל נשיא מא' מהשבטים הנקראי' בני ישראל הזקן עצמו ולכן לא אמר אחד מבני ישראל שנית כי בא בפרהסייא גדולה ויקרב לעיני משה וכו'. שלישית כי רצה לקחתם לאשה ממש כמשז"ל שאמר למשה בת יתרו מי התירה לך וז"ש לעיני משה. רביעית ויקרב אל אחיו ר"ל שהביא עמו קכ"ה אלף משבט שמעון הנקראים אחיו וכאלו אמר ויקרב עם אחיו את המדינית ובא בעזות גדול להלחם ביד רמה עם משה ושאר ישראל בפרהסיא עצומה ועי"כ הגדיל החטא במאוד מאוד ולא הספיק מ"ש הקב"ה והוקע אותם ועי"כ וישוב חרון אף ה' מישראל ואז חרה אף ה' בישראל ח"ו לכלות את כל ישראל, וכמו שנבאר בפסוק ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי וכו'. ועי"כ ואז והמה בוכים כי ראו כי לא יועיל עתה הריגת הנצמדים לבעל פעור אלא ח"ו כליי' לכל ישראל, ואז וירא פנחס גודל הרעה העתידה לבא לכלות את ישראל ח"ו כנ"ל ולכן הכניס עצמו בסכנה ויבא אחר איש ישראל להציל את ישראל שלא יכלו ח"ו מה שלא עשה כן בשאר הנצמדים לבעל פעור והניח הדבר אל שופטי ישראל כנ"ל. או ירצה וירא פנחס ברוה"ק כי כבר ניתן רשות למלאך לכלותם במגפה, וזה יובן מ"ש ותעצר המגפה, והלא עדיין לא אמר אם היחל כדי שיאמר ותעצר אלא הכוונה וירא פנחס כי היחל הנגף בעם ויקם וכו' ותעצר המגפה וכו'. ואה וירא חוזר אל והנה איש הרי כולם ראו ולא הל"ל אלא ויקם פנחס, ואפשר יחזור למעלה ויחר אף ה' בישראל וכמש"ל כל מקום שאמרו חרון אף עושה רושם וכוונתו לומר כי היחל הנגף אז אמר לו קח את ראשי העם וכו' וישוב חרון אף ה' כלומר אחר שכבר היחל ישוב לאחור, ואז ויאמר משה וכו' וטרם נעשה המשפט ההוא והנה איש ישראל בא ולפי זה לא יש תקוה שישוב הנגף לאחור אחר שהתחיל ואז וירא פנחס שכבר היחל ויקם וכו' ועדיין הי' פנחס בעצמו נדון לומר איך אפשר שמאחר שניתן רשות למשחית שתתבטל ולזה אמר פנחס וכו' בן אהרן הכהן וכו' שלמד מן אהרן אבי אביו אשר במעשה קרח כבר היחל הנגף בעם ועכ"ז בהקריבו הקטורת ותעצר המגפה. ובזה נוכל לפרש וירא פנחס באופן אחר כי ראה פנחס היותו בן אהרן אשר עשה המעשה ההוא ועצר המגפה אחר שהחלה ואז נתחזק בעצמו ויקח רומח וכו' ועלה הדבר בידו להשיב החימה ובאומרו בן אלעזר תירץ למה לא הקריב גם הוא קטורת כאהרן לעצור הנגף לז"א בן אלעזר כי הנה אהרן כבר מת בהור ההר ונתמנה אלעזר לכהן גדול תחתיו ואיך יורה הלכה לפני אלעזר אביו, אם להיותו כהן הגדול ואם להיותו אביו והרי לא נענשו נדב ואביהוא אחי אלעזר אלא על שהקריבו קטורת לפני אהרן אביהם ולכן בא לתקן באופן אחר, או ירצה תירץ איך אלעזר אביו קיים ומשה קיים ואיך פנחס הורה הלכה למעשה בפניהם. והנה ענין משה כבר רז"ל תרצו שאליו היתה התלונה בת יתרו מי התיר לו ונודע כי החכם שהורה הלכה בשעת מעשה אין שומעין לו אבל אלעזר יכול לקנא הקנאה. לז"א כי הלא אלעזר אביו לכהן גדול נתמנה תחת אביו וכהן שהרג את הנפש אינו עובד טוד ולכן לא הרג אלעזר את זמרי אך פנחס בנו שכבר אלעזר אביו נתכהן לא חשש לטצמו ורצה לקנא קנאת ה' אף אם יאבד כהונתו עד שאח"כ נתבשר והיתה לו ברית כהונת עולם כמשז"ל: או נבאר עם ההקדמה הידועה שסתה העם הם הערב רב ובפרט בהיותם סמוכים למלת ישראל וסיפר כי בהיות ישראל יושבים בשטים בהשקט קפץ עליהם רוגז בסיבת הערב רב כי הלא ויחל העם לשון התחלה כי הערב רב לבדם הם אשר החלו לזנות את בנות מואב. ולהם קראו לאכול מזבחי אלהיהן, והם אשר אכלו וישתחוו וזהו שחזר ואמר ויאכל העם למעוטי ישראל ונודע כי קשים גרים לישראל כספחת נאמר על הערב רב אשר בהתחברם עמהם החטיאום ואמנם העם הם התחילו כמ"ש ויחל העם ואח"כ ויצמד ישראל וכו'. ואין הכוונה שנתחברו לבעל פעור כי זה עון פלילי להיותם חיבור אחד הם והע"ז אבל ויצמד ישראל עם העם הנ"ל לחטוא עמהם אך לא לגמרי בענין הזנות אף לא בענין כל העבודות זרות רק לבעל פעור בלבד ע"ד שפירשנו לעיל כי חשבו שלא היו חוטאים בכך ועכ"ז ויחר אף ה' בישראל יען כי פעור עבודתו המיוחדת לו בכך ע"ד שקראה אל האיש הנ"ל במדרש רז"ל אז ציווה משה שיקח את כל ראשי העם אותם שהעיזו פניהם להתחיל לחטוא כי המון הערב רב היו יראים לחטוא והוקע אותם יען כי זנו וגם עבדו עבודה זרה משא"כ בישראל וע"י מיתת ראשי הערב רב ישוב חרון אף ה' מישראל אשר לא חטאו ממש. ואמנם לא יעשה המשפט הזה רק ע"י שופטי ישראל כי אין להערב רב שופטים בפ"ע ונכן ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש את אנשיו ר"ל כי הערב רב היו סביב ישראל ואותם אשר היו כנגד מחנה ראובן נקראו אנשי ראובן וכיוצא בזה. ואותם הרגו יען כי הם נצמדים עם ישראל והחטיאו' בבעל פעור. והנה אח"ז איש מבני ישראל עצמו בא וחטא עם המדיינית ואז רפו ידי משה והעדה כי ישראל ממש חטאו בזנות כמו הערב רב והמה בוכים כי אין תקנה במה שיוקע את הערב רב לבד. ואז וירא פנחס וכו'. גם נוכל לפרש כי הערב רב עצמם תלה הנגף בהם אמנם ראשיהם ציווה משה להרגם במיתת ב"ד יען חטאו גה הם בזנות ובע"ז אמנם עוונם גדול מנשוא להיותם ראשיס ודלת העם ימשכי אחריהם ולכן הוקע אותם במיתת ב"ד. וכפי זה אומרו ותעצר המגפה ירצה כי אחר שהוחל הנגף בערב רב נעצרה מלבא גם בישראל ואח"כ חזר לספר מדלת העם הערב רב המתים במגפה ואמר כי היו ארבעה ועשרים אלף. והיא ע"ד שאמר בספר הזוהר שכל אלו המתים במגפה היו ערב רב ולא ישראל, ובאומרו וידקור את שניהם שהוא מיותר שהל"ל וידקור את איש ישראל ואת האשה ואמנם רמז למשז"ל כי בהיות שניהם בזיווג יחד בתשמיש דקר אותם יחד וז"א וידקור את שניהם כלומר יחד דקרם עם היותם שנים ואין זה אלא בהיותם מזדווגים זה לזה. וכיוון שכן הוא א"כ מוכרח הוא שימשך מזה את האשה אל קובתה וגם אל האיש בזכרותו כיוון שהיו שניהם יחד בתשמיש. והרי נרמזו שני הנסים שזכרו רז"ל מאותם העשרה נסים שנעשו לפנחס. ובאומרו אחר איש ישראל ירמוז אל משז"ל הניחו לי ואעשה כמוהו להטעותם שיניחוהו ליכנס וז"א אחר דאל"כ הוא מיותר. ובאומרו וידקור ולא ויהרוג רמז ב' דברים א' כי דקרם ברומח ונשארו חיים ולא נהרגים שלא יטמאהו והב' כי נשארו דקורים זה על זה וכך הוליכם לפני משה והג' כי הי' כח בידו להוליכם זקופים ודקורים. גם באומרו את שניהם ירמוז כי מתחלה דקר את שניהם באופן שכשזקפן היו האיש למטה והאשה למעלה וחזר השי"ת והופכן באופן שאיש ישראל הי' למעלה וזהו שחזר לומר את ישראל ואח"כ ואת האשה כדי שיראו כי עסוקים בתשמיש היו ובאומרו פעם אחרת אחר איש ישראל ולא אמר ויבא אחריו אל הקובה רמז כי הי' איש גדול בישראל נשיא השמעוני ובוודאי ששם הי' שבטו עמו כמשז"ל ועכ"ז לא נתייר' מהם: וישא משלו ויאמר מן ארם וכו' כל השומע יתמה ממה נפשך כי לכאורה נראה הן מן התורה הן מן המדרשי' כי לא קם כבלעם בכל הנביאים ובפרט בענין הקללה שהי' יודע לכוון עת זעמו של השי"ת יותר ממשה רבינו ע"ה. גם הכתוב צווח כי ידעת את אשר חברך מבורך וכו'. והי' ענין זה פשוט בפי כל העולם גם הכתוב אומר המכה אח מדין בשדה מואב והיה זה ע"י קללת בנעם. גם השי"ת העיד על זה מאשר ראינו שהוצרך להזהירו לא תאור את העם מכלל שיש לאל ידו לקללם. וכמ"ש בספר הזוהר בפ' בלק על פסוק עמי זכור נא מה יעץ בלק וכו' למען דעת צדקות ה'. וכפי זה הנה ידענו כי יותר הי' בלעם שונא את ישראל משנאת בלק. כמשז"ל על ויחבוש את חמורו ואיך לא שם נפשו בכפו לקללם. ומכח קושיא גדולה זו אפשר יאמרו לו בלק ורעיו וכל שריו הנצבים עליו דעו נא איפה כי הכל הוא מעשה תעתועים ונתבייש בלעם אולי יענהו בלק עזות בפניו לכן ראשית דבריו ביקש להתנצל ולהודיע להם כי יש בידו לקלל וזה מכח חכמה גדולה אשר בו. ואם כעת לא עלה בידו הוא דבר תימה לא אירע ולא נהייתה כזאת. וזה החילו מן ארם ינחני וכו' ירצה טרם אדבר אציע לפניכם עוצם כחי וחכמתי ומהיכן באה לי ידיעה זו הלא היא מן ארם הנודעת בעמים כח של חכמתה בקוסמים ובנחשים כנודע מענין לבן זקינו של בלעם שהי' ראש נביאי אומות העולם ולכן ביקש לעקור את הכל. ארמי אובד אבי וכמ"ש יש לאל ידי לעשות עמכם רע ירצה כי לא בכח זרוע בשר אמרתי כי יש לאל ידי וכו' כי גבורת יעקב ובניו לאין קץ אמנם הוא ע"י דיבור בהשבעות שמות כחות הטומאה הנקראת נחש וקסם כי לכן נקרא כשפים שמכחישים פמלייא של מעלה.