אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק כ"ז דרה"ם כמנין אותיות אלפ"א בית"א והוא משקל י"ח דינרין בלח כמנין ח"י, וזהו שיעור רביעית הנזכר בתלמוד והוא רביעית הלוג, וסימנך זי"ת ז"ך שהוא י"ח דינרין כמנין ח"י: וסוד הענין הוא כי נפש הבהמית אף על פי שהיא רוחניות בעבור היותה מהשמרים ועכירות נפש המשכלת, אחר הכנסה בגוף האדם מתהפכת לדם, והדם הוא גשמי ומשקלו כ"ז דרה"ם בצמצום לא פחות ולא יותר, בין זכר ובין נקבה בין קטן ובין גדול, ובעבור שפדיון הנפש אין מוצאה ממדת הדין אלא ממדת החסד כדכתיב בחסד ואמת יכופר עון, כי קו הדין אומר שהנפש החוטאת היא תמות, והכסף רומז למדת החסד, ולכן אין פדיון הנפש אלא בכסף, ר"ל שיתן משקל כ"ז דרה"ם כסף כמשקל דם הנפש, וכל דרה"ם ודרה"ם משקלו י"ו איסרין, וכ"ז פעמים י"ו יעלה תל"ב בגי' תב"ל, וכל איסר משקלו גרגר זרע חרובין בינוני, ובזה השיעור מתמעט מדם הנפש ביום התענית כאשר יתבאר בס"ד בעין יעקב נהר מ"ד, מסכ"י, וזמש"ל: מעין ב - נהר סא נהר סא - בסוד תנוך אוזן ובהן יד ורגל, ובסוד סימנים שמסר יעקב לרחל: דע כי יש ג' שרים גדולים מסטרא דשמאלא והם המתעוררים את האדם לרדוף אחר תאות גופניות, אחד משכנו על תנוך אוזן הימנית והוא הגדול, והבינוני על בוהן יד הימנית, והקטן על בוהן רגל הימנית, ועל ידי נתינת הכהן מדם האשם על ג' מקומות האלו מסתלקים מעליו השרים הנזכרים, כמו שעל ידי הזאת מי חטאת על טמא מת מסתלק מעליו טומאת המת שהוא רוח טומאה מסטרא דשמאלא, וכך צריך ליתן מדם התרנגול הנשחט לכפרה בערבי יום הכפורים על תנוך האוזן המכפר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית, ובזה מסתלקים מעליו השרים המעוררים אותו לרדוף אחר תאות גופניות, והם הם המעוררים הם ההמקטרגים, ובהסתלקם מעליו ניצול מתובע וממקטרג, ואין שום ב"ד יכול לידון מבלי תובע. וכן הענין בסוד התשמיש כשהתעוררות בא מהזכר אותו התשמיש אינו לשם שמים כי אם לשם תענוג, ואע"פ שאי אפשר להיות התחלת התשמיש שלא יהיה לשם תענוג מצד זה נולדה הערלה כנזכר לעיל, אבל הזוכה לאשה כשרה שכל תשמיש ותשמיש בא על ידי התעורותה, ועל ידי שאוחזת בידה בתנוך אזן בעלה הימני ובוהן ידו הימני ובוהן רגלו הימני בזמן שכוונתה לעורר אותו, צריכה שתתכוון לבה בשעה שמחזקת באלו הג' סימנים שיסתלקו מעליו הג' שרים המעוררים התאוה שלא לשם שמים, וכאשר יתכוון הוא לקיים מצות עונה לבד ולא לשום תענוג כלל, אז אפשר לאותו עובר לצאת מהול ממעי אמו, ואלו הסימנים שמסר יעקב לרחל, ואמנם האשה צריכה להתחיל מהבהן הרגל שהוא הסימן התחתון, ואח"כ מבהן היד שהוא האמצעי, ואח"כ בתנוך אזן בעלה שהוא העליון, ובדרך זה מסרן יעקב לרחל, מסכ"י, וזמש"ל: מעין ב - נהר סב נהר סב - בסוד ביקור חולים והכנסת אורחים: ענין ביקור חולים הוא כי האדם בהיותו כבד בחליו, מורה באותו החולי היות כח החיצוני שולט עליו כענין אמרו באיוב הנו בידך, וכל שום חולי בעולם הוא רוח הטומאה שהיא מתלבשת בדין על האדם, והיינו שפירשו רבותינו ז"ל וחלאים רעים ונאמנים ופי' רז"ל ונאמנים לשולחהים והיינו אותו הכח הניתן עליו להחליאו, ואותו הדין נתקע בו עד יקבל מארי דחובה דידיה, והיינו ממש שאותה הנשמה במקומה העליון נשפע עליה דין ומחיין ליה פולסא דנורא. ובהיות האדם בא לבקר אותו ומיצר עליו ומבקש רחמים עליו, הנה מושך על אותו הנשמה שפע מצד הכתר, והיינו ממש רופא חולים ומרפא הנשמה ומייחד הת"ת והמלכות עם הבינה, ששם מציאות נשמה רוח נפש המלובשים בדין ובחולי, ובהיותו מבקר אותו גורם גילוי הספירות העליונות על החולה שהשכינה מראשותיו של חולה והוא מבקש עליו רחמים ומיקל חליו: וענין הכנסת אורחים וחלקיו הם רבים, ראשונה הכנסתם לביתו אין ספק שהאורחים הם ת"ת ויסוד והם הולכי דרכים שהדרך הוא ו' כנודע, ושכינה רודפת אחרי הולכי דרכים כשיש ביניהם דברי תורה שהיא ת"ת כדפי' בזוהר בפסוק צדק לפניו יהלך בכמה מקומות, והטעם כיון שיש ביניהם תורה שהיא מתיחדת שם ששם מקומה להתיחד עמו שהיא ודאי בפרשת אורחים כענין רחל, ובהיות האדם מכניסן אל תוך ביתו הנה הוא עושה מלון ואכסניא אל הת"ת ואל היסוד בבית שהיא השכינה, וביתו משכן אל השכינה ונמצא מכניס אורחים לבית, שע"י הבית הם מתיחדים שאין זווג בדרך ומה גם אם הם עוסקים בתורה, ואם נותן להם אח"כ אכילה ושתיה שהוא שפע בסוד אכלו רעים שתו ושכרו דודים כדפי' בזוהר פר' ויקרא, גורם יחוד יותר למעלה שגורם אכילה ושתיה אל האורחים. ואחר כך מלוה אותם גורם להם יותר מהכל כי גדולה לויה מכל דבר שבעולם, והטעם כי בעל הבית שהשכינה עמו בהיותו מלוה את האורחים גורם לשכינה שהיא שמירת הדרך ודאי שכל שפע הת"ת היא שומרת אותו, ועוד שהיא בפתח כניסת הדרך שהוא ו' והיא שומרת שם, ובהיותו מלוה את האורחים גורם ששכינה תהלך עמהם, וכמו שהשכינה רודפת אחר הייחוד והיא אות ה' שבשם, והיא רודפת אחר יה"ו שהם אותיות שבזכר, והם עם בעל הבית זה שהוא במקום הת"ת, וזהו לויה אותיות יה"ו שהם אותיות שמו ית' י' מימין ה' משמאל ו' מאמצע, ובהיות זה עושה עמו לויה גורם שהשכינה תלך עמו שהיא שמירת הדרך כדפירש', ולכך גדול מצות לויה מכל מה שעושים עם האורחים, וזמש"ל: מעין ב - נהר סג נהר סג - בסוד ברכת כהנים: דע כי ז' מיני אושר נבראו בעולם ואלו הן: חכמה, ובנים, חיים, חן, עושר, ממשלה, שלום, וכולם רמוזים בברכת כהנים, וכן שנינו בספר יצירה פרק ד שלא נבראו בעולם יותר מז' מיני אושר הנז', ולכן צריך הכהן המברך שיכוון בכל אלו ז' מיני אושר על הסדר, במלת יברכך צריך לכוון שהאל יתברך ישפיע חכמה לכל ישראל, כמו שכתב הקנה ז"ל שאין ברכה אלא חכמה שנאמר ויברך אלהים את שלמה וכתיב וי"י נתן חכמה לשלמה, וגם כן בספר הבהיר אין חכמה אלא ברכה, ובמלת וישמרך צריך לכוון לברכה שיתן האל יתברך בנים לישראל, שאין לך שמירה לאדם שלא ימחה שמו מישראל אלא בבנים, ובבנים נשמר מכל רע, ובמלת יאר צריך לכוון שהש"י יוסיף לישראל חיים טובים של בריאות כי מי שהוא חי ובריא יש לו מאור פנים, ובמלת ויחנך צריך לכוון שהאל יתברך יברך את ישראל בנשאות חן, ובמלת ישא ה' פניו אליך צריך לכוון שהאל יתברך יברך את ישראל בעושר ובממשלה, דהא בהא תליא שאין ממשלה אלא בעושר, ואין עבדות אלא מצד העניות כאו' וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך. והענין שהעולם השפל וגן עדן תחתון נבראו עולם השפל נברא לאומות וגן עדן ישראל, וכמו שאין עכו"ם עתידין ליהנות מגן עדן כן לא היה ראוי לישראל ליהנות מזה העולם השפל רק שיהיו משועבדים ועניים ומאוסים ונבזים לפני האומות, נמצא שכל העושר וממשלה שנהנין ישראל בעולם הזה הוא שלא כדין ואין לך משוא פנים גדול מזה, ובמלת וישם לך שלום צריך לכוון שהאל יתברך יברך לישראל בברכת השלום כמשמעו, וזמש"ל, מסכ"י: מעין ב - נהר סד נהר סד - לבאר ענין הזיווג: להיות המצוה העקרית בכל המצות מצות פריה ורביה עד שהיא קודמת לכל המצות שבתורה, שהיא ראשונה במצות עד שהיא בפרשת בראשית דכתיב ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ, עד שענין המעשה הזה היה רצון הבורא גם לעופות ולדגים כדכתיב בהם ויברך אותם אלהים ויאמר להם לאמר פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ, וכן בפרשת נח כתיב כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרומש על הארץ היצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ, עד שבא האזהרה שלא לסרס אפילו כלב כדכתיב ובארצכם לא תעשו, עד שאפילו הגוים מצווים בזה כדפי' בגמרא ביבמות פרק הערל כי בנים שהוליד בגיותו מספיקין לו אם נתגיירו עמו כדפי' הרמב"ם ז"ל, ועוד במי שחציו עבד וחציו בן חורין אמרו במסכת קידושין תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם וכו' לישא בת חורין אי אפשר וכו' להיות יושב ובטל א"א הא כתיב לא תהו בראה לשבת יצרה, הרי שענין זה כולל לישראל לגרים לעבדים לגוים לחיה ולבהמה לדגים ולעופות בין טמאים בין טהורים, עד שמפני היות ענין זה עיקר באדם נמצא הקישוי אפילו לתינוק בן יומו: והטעם לענין זה פי' בזוהר בפיקודין כי אין שכינה מתפשטת בענפיה בתחתונים אלא על ידי התפשטות נשמות עליונות למטה, ומטעם זה צריך אדם לפרות ולרבות כדי להמשיך נשמות עליונות בתחתונים, ועל ידי מציאות הנשמות למטה יתנוצץ אור גבוה בתחתונים ושכינה בתחתונים צורך גבוה, כי בהיות שכינה למטה מתקנת עצמה במעשה התחתונים יתנוצץ אור הספירות בה, ובהיות אור הספירות מתנוצץ במלכות אור א"ס מתנוצץ בספירות ובמלכות ובמרכבות תחתונות כנודע, שאין האור א"ס מתפשט באורו אלא בדבר שלם, ואין הת"ת שלם אלא בהיותו נקשר עם המלכות, ואין המלכות מקושטת להתיחד אלא בהיותה דרה ושוכנת בתחתונים שהיא מתקשטת על ידי מעשיהם, ונודע שהמצוה שיורה על מציאות היחוד העליון אין כמצוה זו, ששאר המצות מורות על הכנת היחוד והקישוט והם רמ"ח כנגד הרמ"ח אברים העליונים, ונודע כי ביסוד כלולים כל הבחינות העליונות כולם, נמצא לפי זה במצות פריה ורביה כלולה מכל בחינות שאר המצות, וזולת זה גורם ענין נוסף שלא יגרמו שאר מעשה המצות כדפי' כי שכינה בתחתונים תלויה במצוה זו: והנה לא נצטוה אדם הראשון במצות עשה אלא זו, להיות במצוה זו תלוי קשר כל העולמות בסיבת הכל כדפי', ואף שאר הבריות בטבע המוטבע בהם על ידי השר הממונה עליהם אין להם דרך מעשה הטוב רק קיום מינם בטבע, ועל זה באה המצוה שלא לסרס אפילו הכלב כי מורה ח"ו על יבשות המקור העליון משפע הראוי לשר הממונה על אותו המין. והנה הנמנע מענין זה עונשו גדול, והוא פחות מבהמה טמאה והנחשים ואפילו החיצונים, והוא ממש כעין הקליפה הקשה שאינה עושה פירות והכניס עצמו שם, ולכך המבטלה נוח לו שלא נברא ולפיכך אין לגוף ההוא פדיון כלל ועיקר, וגם שאר המצות כולם לא יועילוהו אם לא יזכה ליבנות מפני שכל המצות אינם מאירות, אלא מתוך מצוה זו מפני שחיותם תלויה בבחינה הכוללת הזה שפירשנו, וזמש"ל: מעין ב - נהר סה נהר סה - לבאר ענין הזיווג: בענין הזיווג נפל טעות גדול בדעת המון העם בחשבם היות הזיווג כפי כחו ואונו, ובזה יש מהם שנטו אחר הבצע והממון, ויש שנתנו עיניהם ביופי, ויש שנתנו עיניהם במשפחה היותם בעלי זרוע, ואין ספק שכל הדברים האלה בלתי הגונים, וקרוב אצלי לומר היות הדבר הזה מתנהג על ב' דרכים, אם שנאמר שרוב בני דורינו זה בלתי הגונים ואין מי שיטול בת זוגו, והכל לפי המקרה כענין וארבתם בכרמים, וכענין שמא יקדימנו אחר ברחמים. או שנאמר שימצא גם עתה נשמות הגונות והקדוש ברוך הוא מוריש זה כדי שישא זאת ומעשיר זאת כדי שתנשא לזה, וגורם הדברים בענין שיהיה מחשבת בני אדם הרעה והבלתי הגונה מסכמת עם גזירת חכמתו יתברך: ואולם מן הדברים הקשים אשר יקשה בזה הוא מה שהחמירו רבותינו ז"ל בענין בת תלמיד חכם, אם הגזירה אמת שאין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו או בת זוגו החריצות לישא בת ת"ח שקר. ועוד קשה לי מאד וכי כל בני אדם יכולין לישא בת תלמיד חכם אם כן מה יעשו שאר בנות ישראל. ומצאתי בזוהר לך לך פירשו הענין זה קצת ואמרו, אמר רבי חייא מאן דאכשרן עובדוי באן אתר יתבע ההוא זיווגא דיליה, א"ל תנינן לעולם ימכור אדם מה שיש לו וישא בת תלמיד חכמים דתלמיד חכם פקדונא דמאריה אתפקדון בידיה. והנה השכלת המאמר הזה תלוי בב' דברים, הא' מה שאמרו במסכת סוטה כאן בזיווג ראשון כאן בזיווג שני, וכן פי' בזוהר גם כן בפרשת לך לך דמסיק הדרוש הזה אמר הקדוש ברוך הוא מזווג זיווגין ואי תימא הא תנינן לית זיווגא אלא לפום אורחא דבר נש הרי איהו וודאי זכי ועובדוי מתכשרין זכי לההוא דיליה לאתחברא ביה כמה דנפיק: ויובן ענין זה בהקדמה א' והיא כי האדם ישיג בת זוגו על אחד משני פנים ויאבד בת זוגו על אחד משתי פנים, הפן הא' הוא כי האדם שיהיה בו נשמה חדשה שלא נתגלגלה כלל, וזכה איש זה במעשיו והשיג בת זוגו טהורה ונקיה שלא נגע בה אדם, והיא ג"כ חדשה שלא נתגלגלה מעולם, וזיווג זה יהיה כענין זיווג האבות אברהם ושרה ויצחק ורבקה וכיוצא, הפן הב' הוא האדם שנתגלגל וזכה שקודם גם כן היה ראוי והגון וכמו שנתגלגל הוא נתגלגלה בח זווגו עמו להשלים חוקם עמו כראוי, או כפי גזירת חכמתו אל הגלגול כאשר נתבאר במקום אחר, והנה זו מגולגלת והוא מגולגל והם מזדווגים ג"כ וזיווגם עולה יפה, ועל כזה פירש התיקונים כי יש צדיק שהשעה עומדת לו דהיינו צדיק שבת זוגו עומדת לו ומתגלגלת עמו, וממין זה משה רבינו ע"ה עם צפורה, ודוד עם בת שבע, ור' חנינא בן דוסא ובת זוגו, ורבים כמוהם: ויש ב' פנים שיאבד בת זוגו, הא' הוא מי שנתגלגל להשלים עניינו ובת זוגו זכתה ונשלמה כבר, והוא לא נמצא בו זכות להכריחה להתגלגל לתועלתו, וזהו צדיק שאין השעה עומדת לו וכן פי' בתיקונים, האמנם אחר שישלים חוקו בעולם הזה תחזיר עמו והיא מצפה וממתנת לו. ואפשר לפעמים שבזקנותו תתגלגל הכל כפי כשרון מעשיו וגזירת חכמתו, והיינו שאנו רואים כמה שנושאים בתולות נערות בזקנותם וזוכים אז אל השלום וקיום הבית ונחת רוח מורה שהיא בת זוגם. הב' הוא מי שאבד אותה מכל וכל ואין לו בת זוג כלל והם אותם שמתו בלא בנים ונתיבמו נשותיהן והם נטעו בהן, ונתגלגלו על ידי אחיהן שהרי אלו נקראים אחרים ואין להם בת זוג כלל אלא דרך חטיפה כדפי' בזוהר בכמה מקומות ובפרט בפרשת משפטים בסבא: ויש ב' פנים אחרים שיאבד האדם בת זוגו לזמן מה, הא' הוא מי שהרשיע הרבה וקלקל מעשיו שזה לא יזכה אל בת זוגו עד שתשוב בתשובה שלימה כראוי, ויחלק לב' פנים אם שתנתן בת זוגו לאחר ויקח אותה מיד אחר אלמנה וזה לכובד עוונו שלא נשארה בת זוגו אליו, וכפי הנראה מן התיקונים שיהיה העון פרטי לזה עון הניאוף בזמן הילדות, כמו שלא שמר הטיפה הראשונה לבת זוגו כן היא לא נשמרה לו ונתנה לאחר ממש, וממין זה דוד עם בת שבע אלא שנשמרה לו שמעולם לא נגע בה אוריה, וזה מרוב צדקת דוד בשמירתו את טיפתו בהתר, או שלא תנתן לזולתו אלא היא מצה שמורה לבעלה עד עת זכותו ויקחה. ויש בין שנים אלו הבדל גדול שזו שנתנה לאחר קשה מאד לזווגן מפני שצורך לדחות נפש מפני נפש וקשה לפניו, אף על פי שהכל דין ומשפט כדפי' בזוהר, והיינו אוריה שנדחה מפני דוד, אבל אם לא נתנה לאחר לא יחויב שידחה נפש מפני נפש שיכול לישא אותה על נשיו לו לאשה, כענין שנשאת בת שבע לדוד על כמה נשים שהאדם נושא נשים רבות. השנית הוא שקלקלה היא מעשיה ואינה ראויה לו והיא אסורה ביד אדונים קשים עד שובה ממעשיה המכוערים, ואז תזכה אל בן זוגה אחר דחיית נפש מפני נפש שאי אפשר בענין אחר. וב' פנים אלו אפשר שלעולם לא (יזכה אדם) [יזכו] אם לא ישוב בתשובה: ויש פן אחר קשה מהכל והוא שיאבד אדם בת זוגו לעולם ולעולמי עולמים והוא על שני דרכים גם כן מפני קלקולה, והוא אדם שיגרש אשתו כי זה ידחה אותו מעמו, ואם יהיה מצד ערות דבר שהיא אסורה לו וגרשה כדין אז היא מתגרשת ועליה נאמר והלכה והיתה לאיש אחר, אחר ודאי בלי ספק, ואז לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה, ועל כזו פי' בזוהר בסבא שהיה ר' לוינוס איש כפר אונו מלעיג, אבל אותה שהיא ע"ד ב' שנתגרשה מפני רשע מעשיו והיא צדקת אדרבה אינה יורדת אלא נתנת לאחר, והאחר עולה, עמה וזו אינה מתגרשת מהאחר אלא האחר נדבק בה לתועלתיו עם צדקו מעשיו, ולזה אמר הכתוב ושנאה האיש האחרון יש אחרון שונא ויש אחרון שאינו שונא. ומטעם זה תקנה תורה מי סוטה שאם קלקלה לא תתגרש אלא תשתה ותמות ותתגלגל ותחזור אל בעלה הראשון, וגירושין אינו כן אלא אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שממש מפריד דו פרצופין עד עולם: ואחר שהקדמנו זו נשכיל המאמרים הנזכרים, וז"ל במסכת סוטה אמר ר' שמואל בר יצחק כד פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, אמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן קשה לזווגן כקריעת ים סוף שנאמר אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות, אל תקרי מוציא אלא כמוציא, איני והאמר ר' יהודה אמר רב מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני, לא קשיא הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני, עכ"ל. והנה להיות ענין הסוטה מעשיה מקולקל ערות דבר שמפריד בת זוגו מתחת בעלה, אילו היה הדבר מתתקן על ידי גט היה הזיווג מתבטל מעיקרו ונפש זו מובדלת מבעלה, ולכן טוב לתקנה על ידי מי סוטה שאם טהורה היא הרי טהור עם טהורה, ואם טמאה היא והוא טמא אין המים בודקין כדפירשו רבותינו ז"ל ונקה האיש מעון וגו' ולכך טמא עם טמאה, אבל אם טהור הוא והיא טמאה המים הורסים בניינה וחוזרת ונבנית פעם ב' והיא באה לידו בסוף או מתה בעוונה ושם ממתנת לו הכל כפי גזירת חכמתו יתברך, ולכך כי פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי לתת טעם הענין כדפי' אין מזווגין אשה לו לאדם אלא לפי מעשיו דהיינו טהור עם