ספר חסד לאברהם — קטע 17

טהורה או טמא עם טמאה שנאמר כי לא ינוח וגו' והיינו טעמא דסוטה כדפי': וקשה לזווגן כקריעת ים סוף הטעם משום דר"ל ור' יוחנן לא אמרו אלא בזיווג שני כדמסיק לקמן, והשתא קס"ד דהכי פירושו כי היות שהנשמות זכרים ונקבות טהורות עם טהורות וחצונות עם חצונות עם כל זה אחר שהם נפרדות בעולם ברדתם למטה קשה לזווגן כקריעת ים סוף כדמסיק, והקשה שהרי גם בערך עולם השפל הם מזדווגת כמו שאמרו מ' יום קודם יצירת הולד דהיינו בעת הזרעת הטפה, הטפה ההיא שמעלה אותה למעלה המלאך ששמו לילה ונותן בה הקדוש ברוך הוא נשמה הראויה אליו אם טהורה אם בינונית כפי כוונת האב והאם וקידושם בשעת תשמיש, מיד אמר הקדוש ברוך הוא בת פלוני לפלוני, פי' אי אפשר להכריז פלונית לפלוני שהרי עדיין אין לה גוף ומדרך הזכר להקדים, אמנם היא מוכנת ביד הקדוש ברוך הוא אם טהורה לתת אותה ביד פלוני תלמיד חכם ששם פקדונות שלו כאשר נבאר, ואם בלתי

טהורה היא ביד שאר עמי הארץ, ועל סיבה זו מכריז הקדוש ברוך הוא בת פלוני לפלוני כלומר אותה הנשמה העתידה לבא בפלונית נקבה מזומנת לפלוני זה דהיינו טיפה זו שכבר נגזרה עליה וגלוי לפניו גוף זה ונשמה זו, אם כן הרי שהם מזדווגין ועומדים, ואין לפרש שעל זיווגם אחר כך קאמר: וקודם זה קשה מפני רצון הבורא עשויה על כל וטבע המציאות מורה שמזדווגין בקל ולמה יכבד עניינם, ותירץ שאין פירוש הענין כד סלקא דעתך המקשה אלא הכי פירושו שהם שני מיני זיווגים, הזיווג האחד הוא הראשון דהיינו זה שהוא בת פלוני לפלוני בעת שלא נשתנה דינו שלא שינו את מעשיהם ולא נתנו את בת זוגו לאחר שזיווג זה קל ואינו כבד ולא קשה אלא עשוי מאליו, וז"ש ר"ל ור' יוחנן שקשה לזווגן כקריעת ים סוף, היינו מקום שצריך לדחות נפש מפני נפש, וכן פי' בזוהר לך לך והיינו זיווג שני שנדחה זה האחר שאינו בת זוגו מפני זה שהוא בת זוגו, ועם כל זה בדין ובמשפט, אף על פי כן קשה לפניו

כקריעת ים סוף, דין במצרים ורחמים לישראל, ונדחין המצריים מפני ישראל, אף הכי דין בזה ורחמים בזה בענין אחד, והיה אפשר שיאריך ימים יותר אלו לא היה נדחה מפני זה, כך המצריים עדיין לא נתמלא סאתם, וכן דרשו במדרש בכושרות בכי ושירות דהיינו בכי לנדחה ושירות לנושא, והיינו נמי לפי מעשיו כי כשהטיב מעשיו נתנו לו בת זוגו אף אם היתה ביד אחר, ובזה נשלם ביאור המאמר ונשלם הדיבור האחד שייעדנו: הדבר הב' הוא שהנשמות הזכרים והנקבות כאשר יזדווגו ישתוו בהכרח מוכרח, והענין הוא כי בהיות הזכר זוכה אל הנפש ולא אל הרוח ולא אל הנשמה, אז לא ינתן לו בת זוגו אם לא שתהיה כמוהו שיש בה נפש לבד, שאי אפשר להזדווג בנפש רוח נשמה וכיוצא אם לא יחסר לזה ויחסר לזה הרי אינם במאזנים לעלות והיינו ממש לפי מעשיו. וכאשר יהיה באדם נפש רוח נשמה אז יזכה בת זוגו בשלימות שאז מתיחדים זכר בנקבה, נפש בנפש רוח ברוח ונשמה

בנשמה, והנה הנקבה אין בה בקטנותה כשהיא בת י"ב שנה כח להוציא עצמה מרשות קונה, וברוב הנשים כשרות ואינם כאדם שמוציא עצמו מרשות קונה מבן י"ג שנה עד בן י"ח לחופה, ולכך רווק שלא טעם טעם חטא משובח ביותר כדפירשו רבותינו ז"ל, ולכך הנפש הנקבה היא בפקדון בהיותה בפקדון משובחת ביד מי שמושך אותה מלמעלה בטהרה כי כפי כשרון המעשים כן האדם מלמעלה מושך נשמה לולד, ואותה נשמה טהורה ונקיה שבנקבה אין מי שימשוך אותה בטהרה ויפקד בידו נקייה וטהורה אלא ת"ח והעוסקים בתורה ובמצות בטהרה ומזדווג עם אשתו בקדושה ועל ידי כך מושך אותם הנשמות וזוכה להיות לו חתן תלמיד חכם והגון: ועתה בזה יובן המאמר שהעתקנו למעלה באמרו מאן דמתכשרן עובדוי וגו' ונודע שמי שמוכשר במעשים טובים וכשרים הוא זוכה אל הנפש ורוח ונשמה, אם כן באן אתר יתבע כי אין הכוונה שיקח שם ממש שעדיין אפשר שתהיה בת זוגו פקדון ביד אחר או ביד בעל מעשים

הגונים רבים כגון גבאי צדקה ומלמדי תינוקות וגו' כדפי' רבותינו ז"ל, לכך אמר יתבע אם יעלה בידו זה או זה, ותירץ הענין תנינן לעולם ימכור אדם וגו' כי פעמים לסיבת הממון כמו שהקדמנו לעיל יחפצו מוהר ומתן הרבה, ולכך אמר לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, והטעם פקדונא דמאריה דהיינו אותה הנשמה הנקיה נתונה שם בפקדון כדפי' שאינם נמסרות אלא ביד תלמיד חכם: ודע גם כן כי כאשר יזדווג האדם עם אשתו לשם מצוה בקדושה ובטהרה וכוונה שלימה ליחד ו' בה' להמשיך נשמה קדושה, הנה אז בודאי ימשוך משך נשמה קדושה ועליונה מתוך נשמות קדושות, ומה גם אם קדם אל הזיווג תפלה נחמדה ויתהווה ממעשיהם הגופניים גוף מובחר לנשמה, ועל ידי יחוד כוונת נשמתם הפנימיות ימשיכו משך רוחניות עליון שבו יהיו מתלבשים הנר"נ, והכוונה הזו הנבחרת היא סוד הטיפה אשר מעלה אותו המלאך הממונה על ההריון לפני האל יתברך, שאינה הטיפה הגשמיות כענין שפירשו בזוהר בענין הקרי ונגעי

בני אדם ר"ל הרוחות רעות המתעברים מהקרי, ופי' שהעבור הוא מהתאוה ההיא שהאדם מתחמם בו ומזריע. והנה כאשר תתעלה הכוונה הנזכר לפני האל יתברך אז כפי הכנתה תקבל הנשמה הראויה להתלבש בה, ולזה הזהירו רבותינו ז"ל לעולם ישא אדם בת תלמיד חכם, כדי שתהיה נשמתה זכה וברה, ותכוון דעתה לשם שמים וזהו סוד המקדש עצמו בשעת תשמיש, ולכך בעילת המעוברת והמניקה אינו נקרא זרע לבטלה כי בטוב כוונתו יתייחדו ו' עם ה' העליונים כשאר מעשה המצות, ואברהם יוכיח שהיה מוליד נשמות לגרים, ועיין מה שכתבנו בעין יעקב נהר י"א וזמש"ל: מעין ב - נהר סו נהר סו - בסוד עונת מעוברת ומניקה: הענין כי המוציא זרע לבטלה משפיע בחיצונים הנקרא בטלה, והמזריע באשתו אפילו מניקה ומעוברת אינו זרע לבטלה מפני שהעונה כאשר צוו חז"ל, ומה גם אל תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת היא מצוה, והטעם שעל ידי הפעולה ההיא בהיותה בקדושה מתיחדים איש ואשתו

בסוד נשמתם ואז בהכרח יפעלו מה בשרשם העליון, ואם כן גם איש ואשתו זה בלתי ראויים להוליד בגשם יולידו בנשמה, וזהו סוד ואת הנפש אשר עשו בחרן לסיבה זו אינו זרע לבטלה משפיע לחיצונים ח"ו אלא להוליד ברוחני, וזמש"ל: מעין ב - נהר סז נהר סז - בסוד צניעות הזיווג: הענין שכל פעולות העולם הגשמי אם יתגבר בהם התאוה הגשמית אף אם יהיה לשם שמים או לשם מצוה, רוב חלק הפועל ההוא ניתן אל החיצוני בעל התאוה ההיא, ולהיות עיקר אחיזת אלו החיצונים במעשה הענין הזה, וראיה מן הנחש עם חוה, ולכך צריך שלא יהיה עיקר הכוונה אל החומר אלא אל השכל והנפש המשכלת, וזה כמעט בלתי אפשר שרוב התעוררות הפועל ההוא אל היצר הפגום, הא כיצד יעשה אלא שיגביר על עצמו רתת וזיע כאמרו רגזו ואל תחטאו, וכראות יצר הרע זה מטהר עצמו ואינו גובר שם אלא הצד הטהור שבו כדי לפעול לשם שמים ואז אין שליטה אל החיצון, והרי שני תנאים אל הפועל ההוא להבדיל החיצון א'

התאוה, הב' רתת וזיע, עוד ג' והוא הכסוי הנזכר בזוהר בראשית: והענין שכל המשמש במותר לו כדרך המנאפים בענין מגונה וגילוי והפקר וכיוצא יגיעהו חלק האשה המנאפת ויתלבש בו ויטמאהו וטמא טמא יקרא, וכל זה יבא להיותו למטה משתמש במותר לו בדרך גשמי כדרך אותם שאין להם מבוא פנימה, לכך יפקירו עצמם וביאתם וטיפת זרעם, אמנם אלו שהם פנימה בקודש לא יפקירו ביאתם במותר להם אלא מקדשים עצמם בענין שיתרחק מהם האשה המנאפת, ולזה אמר כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה את פיה ואמרה לא פעלתי און. הענין כי כאשר יתלבש האדם ביצר הרע ואשתו אפילו במותר לו כיוון שהוא בענין מכוער, מיד האשה המנאפת מזדמנת שם ונהנת מאותו זיווג ואוכלת בו ומחתה את פיה וגו' ואומרת מותר הוא, ואינו רואה שיש בו חלק לחיצונים ונהנת המנאפת ממנו, וזה גם כן דרך לכל העניינים המותרים ויש בהם חלק לחצונים והיינו קדש עצמך במותר לך וגו': וכן מי שעסקו בין האומות בערכאות שלהם מקום קיבוץ נימוסיהם או יכנס בבית תפלתם

יתדבק לו חלק רע ויחשוב האדם שאין לו בזה טומאה, ואינו אלא מטמאים אותו מעט מעט ולא ידע כי בנפשו הוא, והטעם כי מקום מושבם שרייא לילית הרשעה מפני שהיא אימא דערב רב רובצת על בנים, והנכנס לתוכם נכנס לתוך אוירה הטמא, לכך העולה במרום המעלה הרמה הזאת יתרחק מליהנות מהם ולא יכנס למסיבתם ולא לעלות בערכאותיהם רק לצורך גדול, כי בלי ספק יושב בכנפי לילית הטמאה ומטמאה כנדה במושבה לבד, וגם ישיבת עמי הארץ טמא קצת כנזכר כל זה בתיקונים, וזמש"ל: מעין ב - נהר סח נהר סח - בביאור שאר וכסות הנשמה: והענין כמו שלשלימות כל צרכי הגוף צריך ב' דברים, הא' המלבושים, והב' המאכל, כן לשלימות הנשמות צריך ב' דברים הא' המצוה, והב' עסק התורה, וזה כי הנשמה יש בה רמ"ח אברים רוחניים ושס"ה גידים רוחניים, והיא בתוך הגוף אבר רוחני באבר הגשמי ברמ"ח אברים שכנגדם רמ"ח ניצוצי הנשמה, ואם האדם יעבור עבירה ח"ו בעין להסתכל בדבר האסור,

אז נסתמה עין הנשמה ונתכסה בקליפה ואינו רואה הרוחניות, ואינו רואה סודות התורה והספר לפניו, וכן האוזן ושאר האברים שיתחרש האוזן הרוחני ולא ישמע הדברים הרוחניים ומה שמכריז המלאך, וכן הפה נאלם ואינו יכול לדבר הדברים הרוחניים, וזה מעשה של אותו חסיד שהיה שומר אבריו מלחטוא בהם וקטרג עליו השטן ובא לו בדמות אשה יפה עד מאד וגו' וסימא את עיניו במסמר של אש שלא יכשל בה וגו', מפני שהיו עיניו הגופניים סיבה לסתום עיני הנשמה הרוחניים, ולזה סימא אותם להציל את עיני נשמתו, וזהו אמרו אל תפנו אל האלילים ובזה אלהי מסכה לא תעשו לכם לעצמכם, שלא תחזרו כמו הצלם שעינים להם ולא יראו וגו': ודע שבפה הוא יותר ממהר לחטא משאר אברים וקשה מאד לשמרו, ועל זה הזהיר באמרם משוכבת חיקך שמור פתחי פיך וגו', שהשיחה היא חלק מן הנפש שיוצאת לחוץ, ובכל דיבור ודיבור אם הוא שיחת מצוה יעשה מלאך א', ואם היא של טומאה נברא מלאך רע, ואם הוא של בטלה

נברא מלאך בטלה, וזהו כי התפלה והקדושה והתורה שהאדם מדבר בוקע את הרקיע ועולה למעלה כנזכר בזוהר, ואם הוא דבור רע מטמא נשמתו והחלק הדיבור שלה הקדוש עולה למקום טומאה הדומה אליו, ונשאר אותו החלק הקדוש חבוש בבית האסורים וכמה טורח עושה לקונו כביכול עד שיוציאו משם, ומחלל ברית הפה שהוא יותר קדוש ומעולה מברית התחתון, ולזה נקרא נבלות פה כמו שהנבלה אין לו תיקון כך העון הזה אין לו תיקון כמעט כי אם בתשובה גדולה, ולזה אומר שמור פתחי פיך שאין צריך כי אם פתיחת הפה לבד. וכן אמר להזהיר על השאר בכל עת יהיו בגדיך לבנים וגו', ירצה יהיה הגוף שהוא מלבוש ובגד לנשמה מלובן במצות להלביש הנשמה, ושמן על ראשך שהיא הנשמה שהיא נר ה' אל יחסר, שאם ח"ו יהיה להיפך יפגום בנשמה כנזכר ברמ"ח אבריה והם מלוכלים, וצריך ללבנם באור גיהנם לשרוף המלבוש השחור וללבן הנשמה ולטהרה ולהחזירה למקומה שממנה חוצבה: גם מזון נפש היא התורה שאם בעולם הזה לא יעסוק אדם בתורה לשמה יום ולילה, לא יש לה

מזון בעולם הנשמות אפילו שיש בידו מלבוש שהוא המצות אז בעולם הנשמות יהיה רעב מהמזון העליון בעולם הנשמות, והיינו סוד ויצאו העם ולקטו דבר יום ביומו, לוקטים שכרם ומזונם דבר יום ביומו, והכפל להודיעך שיש יום בעולם הזה ויש יום בעולם הבא, ומה שעוסק האדם בעולם הזה ביום אחד כנגדו למעלה יש יום גדול רוחני שאין להם סוף, וכל התורה והמצות שעוסק האדם בעולם הזה יום קטן מוגבל ובעולם הנשמות עולה לאין סוף, וזהו דבר יום ביומו ר"ל הדבר שהוא התורה שידבר בה האדם בעולם הזה מוליך אותם ליומו שהוא היום של מעלה, והכוונה שצריך האדם להוליך עמו שיהיה לו מזון לנפשו בגן עדן, וזמש"ל: מעין ב - נהר סט נהר סט - בביאור סוד מצות עשה ולא תעשה, וסוד נגעי בתים ונגעי בגדים, ונגעי בני אדם: הענין דע שהאל יתברך בחר בישראל מכל האומות ולקחם לו לבדו לעם, וציוונו שנהיה נבדלים ונפרשים מכל כחות הטומאה, והענין שכל אחד ואחד מכל רמ"ח מצות עשה סגולתה

לידבק בשכינה, וכל אחד ואחד משס"ה מצות לא תעשה אין סגולתה רק להבדילנו ולהפרישנו מכחות הטומאה שלא ישלטו עלינו ולא יגעו בנו: ודע כי שס"ה מיני כחות הטומאה הם ראויים לחול על האדם על ידי מעשים רעים וכנגדם נצטוינו בתורה בשס"ה מצות לא תעשה לא פחות ולא יותר, והעובר על איזה אחת מהן מכין כסא לחול עליו א' משס"ה כחות הטומאה שכנגד אותה עבירה, ואפילו אחר הכנת הכסא אין רשות לאותו כח הטומאה לחול עליו עד שיתנו רשות וכאשר יתבאר, ואין נותנים רשות לשום א' משס"ה כחות אלא לכח שכנגד אותו עבירה בלבד. וכל נגע הנראה בכותל הבית אינה יוצאת מאליה אלא העבירה בעצמה שעבר בעל הבית היא נעשית נגע ונראה לבעל הבית, ואותה הנגע היה ראוי שיצמח בעור גופו, אלא האל יתברך ברחמיו אינו מלקה אלא אם כן מתרה בו שתי התראות, תחילה בכותל הבית, אם חזר מוטב ואם לא חזר מתרה בו התראה שנית ונראה בבגדו, ואם לא חזר אז מלקהו ונראה הנגע בגופו, ולא ינתן רשות לכח הטומאה לחול בענין הנגעים

רק על פי הכהן בלבד, וזה נזכר בדברי רבותינו ז"ל, מספר כתב יד: המעין השלישי עין הארץ: ובו כ"ה נהרות: נהר א - בסוד קדימת מציאת ההויות אבי"ע: הנה מחידוש העולם זמנו היום ה' אלפים ושע"ט שנה, ירצה שכך פעמים הלך החמה מנקודת מזל טלה ושנה אליו שהוא תקופת גלגל חמה, הנחלק לד' חלקים והם י"ב מזלות, כל תקופה מד' תקופת השנה הוא ג' מזלות, והנה הזמן הזה תלוי בגלגל נמנה מעת שנתחדש הגלגל והלך, והיינו משנולד אדם הראשון ומצא עולם מחודש כמוהו, הבין בחכמתו חידוש העולם, וקידש ירח והתחיל למנות שנים, אמנם קודם לזמן זה לא נמצאו למלאכים קדימה אלא בששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ, ונמצאו אלו ההויות הנגלות, ונמצאו גם כן ההויות הנעלמות הקודמות אל העשיה בזמן ובמעלה, והיינו שנתחדשו המלאכים עולם היצירה בחידוש ההויות הנגלות הגשמיות. אמנם הכסא שהוא עולם הבריאה אם נתחדש בזמן חידוש העולם כמלאכים או קדמו בקדימת העילה אל עילולו לא נמצא מבואר, אמנם חכמינו ז"ל אמרו שכסא

כבוד קדם לעולם וכן פירשו בפרקי ר"א פרק ג: ונמצא לפי זה שאין העשייה הגשמית עלולה מהיצירה שאם כן היה ראוי שיקדם היצירה אל העשיה, ולא כן אלא קצת העשייה קדם אל היצירה שבשני נבראו המלאכים ובראשון נבראו שמים וארץ, וכן פי' עוד שם שמים מאיזה מקום נבראו, מאור לבושו של הקדוש ברוך הוא שנאמר עוטה אור כשלמה, רצו בזה שמים מאיזה מקום נבראו שעם היות שנראה היצירה עלה לעשייה לפי סדר המדרגות שהעשיה למטה מן היצירה, (צ"ל למה) לא נבראו שמים וארץ משם אלא מאור לבושו דהיינו הבריאה אור המלביש האצילות, והיו מותחין והולכין עד שאמר להם די, כי עתה שהם עלולים מהבריאה היה ראוי שיהיו נמתחין כשיעור עלתם אלא שאמר להם די וצמצמן בבחינה זו שהם למטה מהיצירה, והארץ מאיזה מקום נבראה לא מצד היצירה שעדיין אינה אלא משלג שתחת כסא הכבוד וגו', הרי בפי' ששמים וארץ שנבראו ביום ראשון אין סיבתם היצירה אלא הכסא דהיינו בריאה, ובפרק ד' אמר בשני ברא הקדוש ברוך הוא את

הרקיע והמלאכים וגו' ומסיים בה דהיינו הרקיע שעל ראשי החיות וגו' וכן פי' הרשב"י בפרשת בראשית ובתיקונים, נמצא סיבת העולם הזה הבריאה, וכן הדין שאין הנהגת היצירה בעולם אלא חול. ואלו זכה אדם היה ראוי שיזכה לעולם שכולו שבת, ובחול ההנהגה על ידי היצירה, ובשבת ההנהגה על ידי אצילות מתלבש בבריאה, ואלו נברא העולם ביצירה היה משועבד בהכרח אל תחת סיבתו שהיא היצירה ואין קדושת שבת שורה בו, אמנם עתה שהוא נמצא מהבריאה מעילה לעלול עיקר מציאותו מהשבת והשבת משגיח בו, וכאשר יצא מהשגחת השבת אל השגחת החול דהיינו מטט"רון עולם היצירה יוצא מטבעו הנאות אליו: ועתה אין אנו צריכין לתת קדימה לעולם אלא הכסא, והכסא בחינת מציאותו הוא מאצילות [ו]קדם לעולם כל מציאות התפשטות ארצה כל זמן שנתעכב מציאותו היותו מתפשט לא קדימת הזמן, שאין זמן אלא מיום ראשון ואילך שנברא הזמן הגשמי הזה, אלא זמן מציאות ההתפשטות כי כאשר התחילה מדריגה ראשונה לכסא להתפשט היתה מתפשטת והולכת עד תשלום

אותה הבחינה, והתחילה ב' וכן עד תשלום גמר התפשטות מדריגות הכסא, ויהיה מציאות הקדימה הזאת זמן לא זמן גשמי אלא כעין אותו זמן שהגבילו חכמינו ז"ל לקדימת התורה לעולם שהיא זמן בזמן אין זמן, וכך הוא ענין הנאצלים, והענין כי קדם הא"ס לכל הנמצאים קדימה נפלאה שלא יצדק בה שום קדימה, ונמצא הכת"ר ברצון מאצילו ע"ד מחודש עלה ברצון הרצונות ונתפשט וקדם לכל הנאצלים, ואח"כ נתפשטו שאר הספירות זה אחר זה עד גמר התפשטותן, וזמש"ל: מעין ג - נהר ב נהר ב - לבאר התלבשות השכינה: דע כי תחילת המציאות אחר התגברות החיצונים וסילוק שכינה מהתחתונים לסיבת הפגם והעון שגרמו הדורות הראשונים דור אחר דור, נתחזקה הקליפה וסתמה פתחי הקדושה ועמדה שכינה בעליונים, זולתי מה שתתלבש בחיצונים לרדת על ישראל בגלות מצרים כדכתיב אנכי ארד עמך