הקליפה לעולם הזה ויתפשט בו, והוא מחבת ברזל מפריד החיים העליונים, ונשאר העולם במיתה וח"ו אין קשר לאצילות עם הבריאה, ולא הבריאה עם היצירה, ולא היצירה עם העשייה, מפני שאין העשייה בעולם השפל מפני המיתה שבו שנפרדו חיי הגלגלים מן היסודות, וענין זה ממש הוא המיתה באדם שיכנוס החיצוני בין החיים הם חיי הגוף ובין היסודות ויפרידם, ופרידתם ממש גורם פרידת הנשמה מרוח ורוח מנפש, והרי כל חלק וחלק נסתלק, ורפואתם ממש להחיותם ממש היינו טל עליון שהוא מג' ראשונות מרפא ומתקן כל פירוד ופגם שיש אל הספירות התחתונות, ומשם יתוקנו כל העולמות, כך ממש סוד התחייה שיושפע טל מרישא דמלכא למלכות שבה ויתקנו כל המדריגות המציאות, ואין תחית המתים אלא מצד טל תורה (וגו'), או המחזיקים בה כנזכר. וזמש"ל:
המעין החמישי הנקרא עין משפט: ובו נ"ב נהרות: נהר א - מענין שבעה דינים העוברים על האדם: בזוהר פרשת נשא, שבעה מיני דינים עוברים על האדם, ואלו הן: הראשון, הוא דין הקשה בעת פרידת הנפש מן הגוף שהוא דין ראשון בשיתוף הגוף והנפש, והוא לסיבת העוונות שהוא חוטא בהם בגוף ונפש יחד בחיים, כך בעוד כל חלקיו יחד מקבל עונשו, וזה העונש קשה מאד, וקצר שנעשה במעט זמן כדי עונג העבירה שעה קלה, וניקוי זה אל החלקים כולם יחד, ואם לא שעה זו אין לו שעה אחרת: השני. הוא מעת שמוציאין אותו מביתו עד שמוליכין אותו לקברו, מכריזין על מעשיו, כמה כרוזין יוצאין עליו לפי רוב מעשיו, ומביישין אותו על מעשיו, ומענישין אותו ומכריזין על כל עבירה ועבירה עונש פלוני על עבירה פלונית, וכל עבירה ועבירה גובה שם חלקו, וזה חלק עונשו כנגד מה שחטא בעה"ז ממש: השלישי. בכניסתו לקברו ממש שם פתח הכניסה מעולם זה אל עולם אחר, לכך שם בא בעל חוב
וגבה חובו, ובמקום אחר נראה מהזוהר ששם מענישים אותו על בנים זרים הנולדים מטיפי זרע לבטלה והקריין: הרביעי. דין הקבר, והיינו חיבוט הקבר, ששם מרכיבין הנפש בגוף כמו בזמן היותו בגוף בעוה"ז, ושם נידון על כל המעשה שעשו בשיתוף, ושניהם יחד נפרעים בשיתוף: החמישי. דין הגוף הנרקב בקבר בגוש רימה ותולעה, והנפש מתאבלת, וקושי רימה בבשר המת כמחט בבשר החי, וזה [וזה] לכל אחד ואחד בפני עצמו: הששי. דין גיהנם לנפש לבדה, שכבר נח הגוף, והנפש לעצמה נטהרת ומתלבנת בגיהנם: השביעי. גלות אחר שיצא מגיהנם, ולא ניתן לה מנוחה בגן עדן ונעה ונדה עד עת קצבת הדבר לפי עונשה, עד ירצה עוונה, ע"כ: והנה בדין ראשון בפרידת הנפש מהגוף, הנה חז"ל פירשו שהמיתה יש ממנו קשה, ויש ממנו קלה כמשחל ביניתא מחלבא. והענין שהמיתה היא על ידי המלאך המות שיהיה לו רשות להעניש האדם כשיעור מה שנדבק בעבירה, ולזה יהיה ענין החשבון קודם מיתתו כדי שיהיה נידון
מיד ע"פ מעשיו, ושם מלאך המות כדי שיהיה גובה את שלו ע"פ הרשות שמרשין אותו שיגבה בענין המיתה כך וכך שיעור צער כל מה שנהנה אדם ביצר הרע, וכפי אותו בחינה שפיתהו כך יבא לגבות חובו, בסוד החרב הזה ופיותיה כמנין העבירות, וכך יחדדנה וישחיזנה ויעבירנה על האדם, ויגבה חובו בעת פרידת הנפש מן הגוף: ושנינו בפ"ק דחיבוט הקבר וז"ל כיצד, אדם מת באין עליו מלאכים א' ממלאך המות, וא' ממלאכי השרת, וא' סופר, וא' שממונה עמו. ואומר לו קום הגיע קיצך, אומר להם עדיין לא הגיע קיצי, מיד פותח את עיניו ורואה מלאך ארכו מסוף עולם ועד סופו, מכף רגלו ועד קדקדו מלא עינים, לבושו אש, כסותו אש, כולו אש, וסכין בידו וטיפה של מרה תלויה בו, ממנו מסריח, ממנו פניו מוריקות, ואינו מת עד שרואה הקדוש ברוך הוא בעצמו שנאמר כי לא יראני האדם וחי, בחייהם אינם רואים אבל רואים הם במיתתם, שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר, מיד מעיד על עצמו על מה שעשה בעולם הזה, והוא מעיד והקדוש ברוך הוא
חותם, אם צדיק הוא מוסר נפשו לבעליו, ואם רשע גמור הוא מקשה ערפו ומגביר יצרו, מכאן ארז"ל אפילו בשעת פטירתו של אדם רשע יצרו מתגבר עליו, ר' אב"י אומר כשם שמקשה ערפו בעוה"ז כך מקשה לו בשעה שעומד לדין, שנאמר רשע יראה וכעס וגו', בשעת פטירתו של צדיק מהו אומר הצדיק אבד בצדקו וגו', ובשעת פטירתו של רשע מהו אומר ובליעל כקוץ מונד וגו' ע"כ בפ' א': עוד שנינו בפרק ד' א"ר יוסי בא וראה כמה בין הבהמה לאדם, בהמה כמה יסורין סובלת בעולם שוחטין אותה ומפשיטין אותה ואין עליה דין, אבל אדם כמה יסורין סובל בעה"ז, ולאחר מיתתו אם צדיק גמור הוא פוטרין אותו מן הדין, ואם רשע גמור הוא דנין אותו בדינים חמורים, אמ' בשעה שאדם נפטר מן העולם לא די שנבהל ממלאך המות שכולו מלא עינים וחרבו שלופה בידו, אלא שואל אותו כלום עסקת בתורה, ובגמילות חסדים, והמלכת לקונך שחרית וערבית, והמלכת את חבירך בנחת רוח, אם יש בו דברים הללו זורק אותו
הטיפה לתוך פיו ויוצאת נשמתו בלא צער כמשוך נימא מחלבא, ואם אין בו דברים הללו יוצאת נשמתו מגופו כגרירת קוצים מן הצמר, וכשבא מלאך המות אצלו אומר לו צדיק, קונך שלחני אליך, מיד מתחנן לו, אמר לו שעה זו ואי אפשר לעברה אלא שמעתי מאחורי הפרגוד שהקדוש ברוך הוא מתקן לך מדור בגן עדן ע"כ פ' ד': וטעם אלו המלאכים פשוט שהוא לכתוב טובה ורעה, לכך הם ד' כנגד ד' אותיות של שם, ונגד המרכבה הטוב מן הימין לכתוב זכיות, והרע מן השמאל לכתוב חובות, וא' סופר וא' שממונה כנגד הת"ת ומלכות. עדיין לא הגיע קיצי, זה לרשע המקשה. ארכו מסוף העולם וכו', יש לו שליטה בכל הנמצאות ובכולם מחטיא. ויש לו עינים, להשגיח ולדעת שיעור החטא כמה וכמה להעניש ברצון היוצר בדקדוק. לבושו כסותו בדין אש, וקודם היה בא אליו להחטיאו בכמה פיתויים בכל ענייני העולם, עתה מראה הדין בכולם. ואינו מת עד שרואה וגו', שאין מענישין אותו עד שיראה לקונו ויבין למי חטא ומה גרם בחטאו ויצדיק עליו את הדין. הוא
מעיד, על החטא. והקדוש ברוך הוא חותם, על העונש. וזו היא פתקא בידו של מלאך המות להענישו כדי רשעתו. אם הוא צדיק מוסר עצמו, ומקבל בסבר פנים יפות ונדבקת בקדושה. רשע מקשה, ויוצאת בחזקה ואינה נדבקת בשכינה, לדעת תנא קמא ביצר הרע, לדעת ראב"י אינו מצד יצר הרע אלא עונש, והוא מדה שנותנים בו שיעשה כך, וז"ש בשם וכו' בשעת פטירתו וכו', זה שלא בבחירה כדי שיענש, וראב"י סבירא ליה בבחירה, או בהיפך, סוף דבר איכא בינייהו אי בבחירה או ברצון, ולא מסתיימי, או אפשר דכלהו בבחירה ות"ק קאמר בשעת פטירה, וראב"י קאמר שעת העמידה לדין. בשעת פטירת הצדיק מה הוא אומר הצדיק אבד, בשעת אבידתו צדיק, והוא נח מיד, שנאמר יבא שלום. ובשעת פטירתו של רשע, ממש רשע בשעת הפטירה. ובליעל כקוץ, בעת יציאת נשמה הוא כקוץ דהיינו כפיטורי בפי הוושט כצמר מן הקוצים: בהמה כמה יסורין וכו', ירצה אינה סובלת יסורים, לא על מזונה ולא על מלבוש ולא
בחלאים, אלא הכל בשחיטה ואחר כך בהפשטה, אם יפשיטוה אחר מותה אינה סובלת דבר, נמצא כל דינה שחיטה או מיתה. והאדם סובל בחיים כמה יסורים, כנודע. ואחר המות החשבון אפילו לצדיק, ולרשע אחר החשבון הדינים הקשים. לא די שהוא נבהל, והיה ראוי שיספיק לו חשבונו עם קונו והוא ימהר יחיש מעשהו, אלא שמתעכב עמו בדברים והוא נענש באותו הבהלה בהתעכבו. תורה, ת"ת. גמילות חסד, חסד. המלכת קונך, היינו מצד המלכות בחסד ובגבורה. והמלכת את חבירך, לשון עצה מצד המלכות. ואפי' יש בו דברים הללו אינו ניצול מן המות אלא זורק וכו'. ואם אין בו, הרי עונש ליציאת הנפש לבד. ומתחנן לו שירפה ממנו ומשיב מלאך המות שעה זו א"א לעברה, אבל נותן לו תנחומין בשכר הטוב, והיינו אלא ששמעתי שאתה נכנס אל מקום המנוחה. וזמש"ל: מעין ה - נהר ב נהר ב - בדין חיבוט הקבר: שנינו בפרק חיבוט הקבר פ"ב, שאלו את רבי אליעזר כיצד דין הקבר, א"ל בזמן שנפטר האדם
מן העולם בא מלאך המות ויושב לו על קברו ומכה אותו בידו ואומר לו קום הגידה לי שמך, אמר לו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאיני יודע מה שמי, מיד מכניס רוחו ונשמתו בגופו ומעמידו ומחייבו בדין. אמר ריב"ל חיצי אש ושלשלאות של ברזל בידו, פעם ראשון אבריו מתפרקין, שניה עצמותיו מתפרקין, ובאין מלאכי השרת ומלקטין אותן ומעמידן אותן, ומכה אותו פעם ג', ומבקשין ממנו דין, ודנין אותו בכל מדה ומדה יום א' ויום ב' כך דנין אותו, יום ג' דנין אותו במכהו בב' עיניו מפני שלא ראה ואמר, ומאזניו מפני שלא שמע ואמר, ומשפתיו מפני שהוציא משפתיו דברי תפלות, ומלשונו מפני שהעיד עדות שקר, ומרגליו מפני שהקדים רגליו לדבר עבירה, מכאן ארז"ל כל המקדים רגליו לדבר עבירה מקדימין לו מלאך המות, וכל המלשין על חבירו לשון הרע מיתתו באסכרה, ע"כ: ואומר ויושב לו על קברו, כדי להאהיל עליו אהל, לעשות מחיצה בינו ובין שאר העם שלא
יצער שאר המתים, ושם מגביל לו מקום שיזקיק (ל)צרכי דיניו כי אין הדבר תלוי במקום, לכך מלאך עושה לו מקום, והיינו יושב על קברו, ואין העפר שעליו מעלין ולא מורידין שיש כח לכל זה, והטעם שהיסודות האלו עם היותם מגושמים סובלים כל הנשפע עליהם. ומכה אותו בידו דרך לעג ובזיון, ועוד ע"י הכאה זו נותן לו כח הדיבור ומחזיר נפשו אליו, וכן דקדק אחר כך שאמר שמכניס רוחו ונשמתו, ונפשו לא נזכר מפני שהיא עמו על הקבר ובהכאה זו מכניסה בו. קום הגידה לי שמך, מפני, שפנקס עוונותיו כתובים בידו וכתובים ע"ש פלוני, ולזה כדי שיצדק עליו את הדין אומר לו הגידה את שמך, כדי שתראה פתקא שבידי שהיא כתובה על שמך מרשות עליון. א"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, כיון שהכונה לדעת את שמו מפני גזרת הדין והגזרה היא מלפני מי שאמר והיה העולם, וגזר דינו על האדם ובראו ביצה"ר וצוהו על המצות, וההנהגה כולו על ידו ובשליחותו הוא בא
לשאול על שמו לדעת הגזרה , לכך משיבו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאיני יודע מה שמי, והיינו שם רשעם ירקב: והענין שהשם הוא ענין נוגע אל האדם מקיבוץ חלקיו, וכאשר השם טוב מורה על טובותו כך השם הרע מורה על קיבוץ אותם החלקים לרעה, והעד בגמ' עובדא דכידור, והצדיקים ז"ל אותה הבחינה הידועה שהיא שמם עומדת קיימת מציאות קיבוץ חלקיו לברכה ולהתברך מלמעלה, כענין ועצמותיך יחליץ, גם חלק השם המורה על הקיבוץ חלקיו יתקיים להתברך, והרשע חלקיו נפרדים שאין לו שובע צחצחות ולא חליצת עצמות ולא שאר חלקים, אלא ירקב כעין שאוחז רקב בעצמות כן יאחז בשאר החלקים ובשם קיבוצם, ולזה אינו יודע שמו שאינו נאחז בו אותם אותיות הקדושים פרחו ממנו ונפרדו ואחזם רקבון ולא נשאר לו בהם חלק: מיד מכניס רוחו ונשמתו בגופו, כדי שיתקבצו חלקיו יחד לדין כענין שחטאו יחד, ועל ידי כך יזכור שמו אחר שחזרה אליו הנשמה, ואפשר היה ששמו הוא מעשיו ולבושו, שהשם הוא
מורה על הפעולה והלבוש, והוא אומר שאינו יודע שמו שהוא כאבן ופוטר עצמו מן הדין על ידי טענה זו, ולזה מחזיר רוחו ונשמתו כאותו משל החיגר והסומא שפירשו רבותינו ז"ל ואזי הוא מעמידו ומחייבו בדין, שהוא מודה על פשעיו ועל עונשו ועל הגזירה הכתובה עליו לכולהו פירושי. חיצי אש ושלשלאות, להלקותו מפני שהאש שולט בנשמה, וההכאה בגוף, הנשמה נכוית, והגוף מתפרק, ושניהם יחד טועמים טעם מיתה וצער ריסוק אברים וניתוחם. אבריו מתפרקים, אמנם נאחזים בגידים. שנייה עצמותיו מתפרקים, ונופל אברים אברים וזה שכר שהרתיח אבריו לדבר עבירה, ותחילה אבריו מפני שחימם בשרו, עצמותיו מפני שהרגיל גופו, ואפשר שהאברים לנגד הנפש ונפשו עליו תאבל, עצמותיו לנגד הרוח. פעם ג', לנגד הנשמה שקלקל(ו) שלשתם. ואלו ג' הכאות כוללת על הכל. ואח"כ מבקשין ממנו דין למדת עונש הגזל ודינו, והוא משיב על הדין. ואח"כ דנין אותו בכל מדה ומדה שחטא ועבר
ומענישין אותו במכות וריסוק וניתוח אברים והיינו שני ימים שעדיין הגוף קיים וחזק, ואחר שהגוף כלה ונופל דנין אותו בדרך אחרת, שיבא בעל דין ויקח את שלו מידו. העינים, יבא סרסורא שהחטיאו ויקח את שלו, וכן כל כח וכח המחטיא אותו יבא אל הקבר ויגבה חלקו שממש השטן המחטיא הוא הבא שם ליטול חלק האבר שהרויח בהיותו מפתה אותו, מכאן אמרו לחביריו בחייו, להקדוש ברוך הוא אחר מותו. וזמש"ל: מעין ה - נהר ג נהר ג - עוד ענין חיבוט הקבר: שנינו שם פ"ג א"ר מאיר משום ר' אליעזר, קשה יום הדין שהקדוש ברוך הוא דן את האדם בקבר יותר מדין של גיהנם, דין גיהנם מכ' שנה ולמעלה, אבל דין הקבר אפילו צדיקים נידונים בו, אפילו גמולי חלב אפילו יונקי שדים נידונים בו, אבל אמרו רז"ל הדר בארץ ישראל ומת בערב שבת אינו רואה דין קבר, ומה יעשה וינצל מדין קבר יהיה אוהב צדקות, ואוהב תוכחות, ואוהב גמילות חסדים, ומכניס אורחים לתוך ביתו, ויתפלל תפלתו בכוונה,
אפילו מת בחו"ל אינו רואה, שנאמר ויאמר קראתי מצרה לי אל י"י וגו'. בן עזאי אומר ג' דינים הם, ושלשתם לפני הקדוש ברוך הוא הם. ר' עקיבא אומר וכי שלשתן לפני הקדוש ברוך הוא והלא דין קבר דנין אותו, ודין גיהנם לבדו דנין אותו, ודין שמים לפני הקדוש ברוך הוא, אם אין עליו דין פוטרין אותו מיד ואם לאו דנין אותו דין ארוך: קשה יום הדין שהקדוש ברוך הוא דן וכו', פי' ממה שאנו רואים שדין זה אפילו על הקטנים יצא לנו שבמשמעותו קשה מאד מן הגבורה הקשה, שהרי אינה פוטרת שום אדם כל שכן שלא יפטור חלק ולא יוותר דבר, ויום הדין דקאמר כל מציאות דינו קאמר, אפילו מה שמלאכי חבלה דנים אותו, וכשמביא ראייה אינו מביא מן הצד הזה שזה אינו בקטנים, אלא מפני שבכלל דין קבר נכנס דין בשר רימה ותולעה שהיא שוה לכל, לכך מביא ראייה ממנו לשאר הדינים, וכן דייק לישנא דקאמר ברישא קשה יום הדין שהקדוש ברוך הוא דן את האדם בקבר,
מורה על כל מציאות הדין שהאדם נידון כלל ופרט, ואחר כך אמר אבל דין קבר סתם אפילו הצדיקים וכו', וזה הדין אינו אלא דין רקב בשר שאין ניצול ממנו אלא מעט מזעיר, אמנם קשה מאי גמולי חלב מאי יונקי שדים אפילו נפלים ממש, ואפשר שענין נפשו עליו תאבל לא שייך בנפלים שלא הוחזקה בהם נפש, ודי להם במיתה עצמה שמתו: ומה שאמר דין גיהנם מכ' שנה ולמעלה, בזוהר בההוא עובדא דפ' בלק נראה שהתינוקות יש להם דין גיהנם, שאמר שם שהיו הכרובים תופסין בו, ואפשר לפרש שהתפיסה היתה שלא יכנס עד שיהיה נידון דין קבר, אמנם האמת הוא שיש ב' מיני גיהנם, והעליון הוא גיהנם לנשמה והוא קשה מאד כאשר יתבאר, ועל זה אמר שאין נידון בו אלא מעשרים שנה ומעלה מפני שהוא נדון בדין עליון, ואין דנין שם אלא מבן כ' שנה ולמעלה, אמנם יש גיהנם אל הרוח ואל הנפש, ויש לו גבול, והאדם נידון בו ואפילו קטן לפי שכלו ושניו כאשר יתבאר בס"ד:
הדר בא"י ומת בע"ש, אפשר דאו או קאמר, או האי, או האי, כל אחד מהם מספקת, וזה הפירוש אינו דא"כ בטלת דין קבר בא"י מכל וכל וזה אינו, אלא דוקא בא"י מפני קדושתה וילוה אל ענין זה קדושת היום, כשיהיו שניהם יחד יציל כיון שקדש היום בא"י אין כח לחיצונים, אמנם אם לא קידוש היום או שהוא בחו"ל החיצונית מתגברת ושולטת ודנה את האדם בחיובו, וא"ת ואם מת בע"ש ובא"י, סוף סוף מעשיו הרעים במה יתקנו, אם נאמר שזכות א"י מנכה מה נאמר במיתת ע"ש שאינו בזכות, אם לא שנאמר שהקדוש ברוך הוא גורם שימות כדי שיהיה ניצול מפני שאינו חייב, ועדיין קשה אם זה פטור אם כן אפילו לא ימות בע"ש יהיה ניצול, וי"ל כאותו מעשה דאיתא בזוהר מאותו תינוק שתפסוהו הכרובים ונכנס לגן עדן שלא מן הדין, וקאמר התם אפ"ה לא אתסי אלא בצערא סגי כאשר אבאר לקמן בס"ד. הנה מה שמשביח מצד א' מתקן מצד אחר קל יותר בענין שאין ויתור כלל, אלא דרכים קלים
ברחמים על ידי זכות: ומה יעשה וינצל מפני שאין צדיק בארץ וגו', לכך יתקן ז' מדות מצד הת"ת. אוהב צדקות, שכן הת"ת אוהב צדק עליון וצדק תחתון מצד הגבורה. אוהב תוכחות, מצד החסד. אוהב גמילות חסדים, לא שיעשה לבד אלא יאהב לעשות, ויעשו אחרים, ויעשה מאהבה. ומכניס אורחים, נצח והוד אורחים ביסוד שהוא אורח לתוך ביתו מלכות. ויתפלל וכו', נגד המלכות עם היסוד בת"ת שזו היא כוונת התפלה. שנאמר קראתי וגו', קראי עסקי בדין קבר בטן שאול, וקאמר אלו העניינים וקאמר תוכחות, בהתעטף עלי נפשי, ביסורים וגו'. וקאמר תפלה, תבא אליך תפלתי. וקאמר גמילות חסדים, בהפך חסדם יעזובו מכלל לאו אתה שומע הן. וקאמר אוהב צדקות, בקול תודה אזבחה לך. וקאמר הכנסת אורחים, אשר נדרתי דהיינו לויתן לצדיקים האכסנאים כדכתיב יחצוהו בין כנענים, ושאר הכתובים מפרשי דיני חיבוט הקבר, מפני שהדג קבר ויונה הגוף, כנזכר בזוהר וכמו שנבאר לקמן בנהר בפני עצמו בס"ד. ג'
דינים כדמפרש ר' עקיבא דין קבר, ודין גיהנם לנפש או לרוח, ודין שמים לנשמה בהיכלות שהוא דין ארוך כאשר יתבאר בס"ד. וזמש"ל: מעין ה - נהר ד נהר ד - עוד בענין חיבוט הקבר: שנינו שם פ"ה, בשעת הדין אומר לו הקדוש ברוך הוא לאדם טורח גדול היה לי עליך