ספר חסד לאברהם — קטע 47

שצריך האדם להתנהג בה בסבלנות, וכן היותו נעלב אפילו למדרגה זו, ועכ"ז לא יאסוף טובתו מן המקבל: השוקת ב - נושא עון: והרי זה ענין גדול מהקודם, שהרי אין לך מעשה שיעשה האדם שלא יברא משחית, כאמרו העושה עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד, והרי אותו הקיטרוג עומד לפני הקב"ה ואומר פלוני עשאני, ואין לך בריה שיתקיים בעולם אלא בשפעו של הקב"ה, והרי המשחית הזה עומד לפניו, ובמה מתקיים, הרי הדין נותן שיאמר הקב"ה איני זן משחיתים ילך אצל מי שעשאו ויתפרנס ממנו, והיה המשחית יורד מיד ונוטל נשמתו או כורתו או נענש עליו כפי ענשו עד שיתבטל המשחית ההוא. ואין הקב"ה עושה כן אלא נושא וסובל העון, וכמו שהוא זן העולם כולו זן ומפרנס המשחית הזה, עד שיהיה אחד משלשה דברים, או שישוב החוטא בתשובה ויעכלהו ויבטלהו בסגופיו. או יבטלהו ביסורים ומיתה. או ילך בגהינם ושם יפרע חובו. והיינו שאמר קין גדול עוני מנשוא, ופירשו רז"ל כל העולם כולו אתה סובל, ירצה זן

ומפרנס, ועוני כבד שאין אתה יכול לסובלו ופירוש לפרנסו עד שאשוב ואתקן. אם כן הרי מדת סבלנות גדולה שהרי סובל שיזון ויפרנס בריה רעה שברא החוטא עד שישוב. ילמוד האדם כמה צריך שיהיה סבלן, יסבול עול חבירו ורעותיו שהריע עד שעור כזה שעדיין רעתו קיימת שחטא נגדו והוא יסבול עד יתקן חבירו, או עד יתבטל מאליו וכיוצא. וזמש"ל: השוקת ג - ועובר על פשע: זו מדה גדולה, שהרי אין המחילה ע"י שליח אלא על ידו של הקב"ה, כדכתיב כי עמך הסליחה וגו'. ומה היא הסליחה שהוא רוחץ העון, כדכתיב אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וגו', וכן כתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וגו', והיינו ועובר על פשע שולח מימי רחיצה ועובר ורוחץ הפשע. הרי ממש כדמות זה צריך להיות האדם, שלא יאמר וכי אני אתקן מה שפלוני חטא או השחית, לא יאמר כך, שהרי האדם חוטא והקב"ה בעצמו שלא על ידי שליח מתקן את מעוותו ורוחץ צואת עונו, ומכאן יתבייש האדם לשוב לחטוא, שהרי המלך בעצמו רוחץ לכלוך

בגדיו. וזמש"ל: השקת ד - לשארית נחלתו: הנה הקב"ה מתנהג עם ישראל בדרך זו, אומר מה אעשה לישראל והם קרובי, שאר בשר יש לי עמהם, כדפירשו רז"ל לאומי אמי וגו', ונאמר ישראל עם קרובו ממש קורבה יש לו עמהם, בניו כתיב, כדפירשו רז"ל והיינו לשארית לשון שאר בשר, נחלתו סוף סוף הם נחלתו. ומה אומר אם אענישם הרי כאב עלי בכל צרתם לו צר כתיב, ותקצר נפשו בעמל ישראל וכיוצא, א"כ למה אכם ואינו סובל צערם ולא קלונם, אלא מפני שהם שארית נחלתו: כך האדם עם חבירו כל ישראל הםשאר בשר הם אלו עם אלו, מפני שהנשמות כלולות יחד יש בזה חלק זה ובזה חלק זה, ולכך אינו דומה מרובים העושים את המצוה וגו' מפני כלולותם, וכן פירשו רז"ל אפילו מאה באים אחריו מקבל שכר כנגד כולם ממש [כנגד] מאה כמשמעו, מפני שהעשרה הם כלולים אלו באלו הרי הם עשרה פעמים עשרה הם מאה, וכל אחד מהם כלול ממאה אם כן אפילו יבואו מאה הוא יש לו שכר מאה, וכן מטעם זה ישראל ערבים זה לזה

מפני שממש יש בו חלק אבר ממנו, וכשחוטא חבירו פוגם את עצמו ופוגם החלק אשר לו עם חבירו, אם כן מצד החלק ההוא אתה ערב עליו, אם כן הם שאר זה לזה, ולכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חבירו ועינו טובה על חבירו כשלו וכבודו חביב עליו ככבודו, שהרי הוא ממש, ומטעם זה ואהבת לרעך כמוך, ומטעם זה היה ראוי שירצה בכשרות חבירו ולא ידבר בגנותו כלל ולא ירצה בו כדרך שאין הקב"ה רוצה בגנותינו מטעם הקורבה הזאת ולא בצערנו מטעם הקורבה, אף הוא לא ירצה בגנות חבירו ולא בצערו ולא בקלקולו, וירע לו ממנו כאלו הוא ממש היה שרוי באותו צער או באותה טובה. וזמש"ל: השקת ה - לא החזיק לעד אפו: זו מדה אחרת שאפילו האדם מחזיק בחטא אין הקב"ה מחזיק אף, ואם יחזיק לא לעד אלא יבטל כעסו אפילו שלא ישוב האדם, כמו שמצינו בימי ירבעם בן יואש שהחזיר הקב"ה גבול ישראל והם היו עובדים עגלים ורחם עליהם ולא שבו, אם כן למה רחם מפני מדה זו שלא החזיק לעד

אפו, אדרבה מחליש אפו, אם היות שיש טעם שעדיין חטא החוטא קיים אינו מעניש אלא מצפה ומרחם אולי ישובו, והיינו כי לא לנצח אריב ולא לעולם אטור, אלא הקב"ה מתנהג ברכות ובקשות הכל לטובת ישראל. וזו מדה הראוי לאדם עם חבירו אפילו שהוא רשאי להוכיח ביסורין עם חבירו או עם בניו והם מתייסרים, [לא] מפני זה ירבה תוכחתו או יוסיפנו או יחזיק כעסו אפילו שכעס אלא יבטלנה, לא יחזיק לעד אפו גם אם היא אף המותרת לאדם כמו שפירשו רז"ל על פסוק כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, ופירשו מה השנאה הזאת שראה אותו עובר עבירה והוא יחיד אינו יכול להעיד ושונא אותו על דבר עבירה ואפילו הכי אמרה תורה עזב תעזוב עמו, שבוק מה דבלבך אלא לקרב אותו באהבה אולי יועיל בדרך זה, והיינו ממש מדה זו לא החזיק לעד אפו. וזמש"ל: השקת ו - כי חפץ חסד הוא: הענין שיש בהיכלות מלאכים ממונים לקבל גמילות חסדים שבני אדם עושים בעולם הזה,

וכאשר מדת הדין מקטרגת על ישראל מיד אותם המלאכים מראים חסד ההוא, והקב"ה מרחם על ישראל מפני שהוא חפץ בחסד, ועם היות שהם חייבים אם הם גומלים חסד זה לזה מרחם מצד זה, וכמו שהיה בזמן החורבן כתיב בא אל בינות לגלגל וקח וגו', פירוש דהיינו גבריאל שלקח גחלים להשליך על ישראל, והיינו סוד גבריאל שר הדין והגבורה, ונתן לו רשות לקבל כוחות הדין, בינות לגלגל מתחת הכרובים מאש המזבח דהיינו דין גבורת המלכות, והיה הדין מתחזק עד שבקש גבריאל לכלות הכל ולקעקע ביצתן של ישראל מפני שנתחייבו כליה, וכתיב ויראו ידי אדם מתחת וגו', והיינו שאמר הקב"ה גבריאל הם גומלי חסדים אלו עם אלו, ומפני שהם גומלי חסדים אלו עם אלו אף אם חייבים ניצולו, והיה להם שארית. והטעם מפני שמדה זו כי חפץ חסד הוא רוצה במה שישראל גומלים חסד, ואותו צד מזכיר להם עם היות שאינם כשרים בצד אחר: אם כן במדה זו ראוי לאדם להתנהג אף אם יראה שאדם עושה לו רעה ומכעיסו אם יש בו צד

טובה שמטיב לאחרים, או מדה טובה שמתנהג כשורה, יספיק לו צד זה לבטל כעסו מעליו, וירצה לבו עמו ויחפוץ חסד, ויאמר די לי בטובה זו שיש לו, וכל שכן באשתו, כדפירשו רז"ל דיות שמגדלות, דיות שמצילות אותנו וגו', כך יאמר בכל ענין די לי בטובה פלונית שעשה לי או שעשה עם פלוני או מדה טובה פלונית שיש לו ויהיה חפץ חסד. וזמש"ל: השקת ז - ישוב ירחמנו: הנה הקב"ה כשהאדם שב בתשובה, אינו כענין האדם שחבירו מכעיסו כשהוא מתרצה עמו מעט לא באהבה הקודמת, ח"ו אין מדתו של הקב"ה בכך, אלא אדרבה מעלתו יותר גדולה עמו והיינו במקום שבעלי תשובה וגו', והטעם כדפירשו בפרק הבונה בענין ה' למה היא עשויה כאכסדרה שכל הרוצה לצאת מעולמו יצא, ירצה העולם נברא בה', והקב"ה ברא העולם פתוח לצד הרע והחטא לרוחה, אין צד שאין בו חומר ויצה"ר ופגם כמין אכסדרה שאינה בעל גדרים, אלא פרצה גדולה פרוצה לצד הרע לצד מטה, כל מי שירצה לצאת מעולמו כמה פתחין לו, לא יפנה

לצד שלא ימצא צד חטא ועון ליכנס אל החיצונים: והיא פתוחה למעלה, שאם ישוב יקבלוהו, והקשו ולהדרוהו בהאי לא מסתייעא מילתא, רצו בזה שהשב בתשובה לא יספיק לו שיהיה נגדר בעון כגדר הצדיקים, מפני שהצדיקים לא חטאו גדר מעט יספיקהו. אמנם החוטא שחטא ושב לא יספיק לו גדר מעט אלא צריך להגדיר עצמו כמה גדרים קשים, מפני שאותו הגדר המעט כבר נפרץ פעם אחת, אם יתקרב שם בקל יפתהו יצרו, אלא צריך להתרחק הרחק גדול, ולזה לא יכנס דרך פתח האכסדרה שהפרצה שם, אלא יתעלה ויכנס דרך פתח צרה, ויעשה כמה צרות לעצמו ויסתום הפרצות, ומטעם זה במקום שבעלי תשובה עומדים מפני שלא נכנסו דרך פתח הצדיקים כדי שיהיו עם הצדיקים, אלא נצטערו ועלו דרך פתח עליונה שסגפו עצמן ונבדלו מן החטא יותר מן הצדיקים, ולכך עלו ועמדו במדריגה ה' היכל ה' שבג"ע, דהיינו גג הה"א, וצדיקים הם במדרגה ב מיד בפתח הה"א בכניסת האכסדרא, ולזה כאשר האדם יעשה תשובה דהיינו תשוב ה"א אל מקומה, ויחזור

הקב"ה שכינתו עליו אינו שב באהבה ראשונה ח"ו אלא יותר ויותר, והיינו ישוב ירחמנו יוסיף רחמים לישראל ויתקנם יותר ויקרבם יותר: וכך האדם צריך להתנהג עם חבירו ולא יהיה לו נוטר איבה מהקודם, אלא אדרבה יקדים לו אהבה כשיראה שחבירו יבקש אהבתו יהיה לו במדריגת רחמים ואהבה יותר ויותר מקודם, ויאמר הרי הוא לי כבעלי תשובה שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ויקרבהו תכלית קורבה יותר ממה שהוא מקרב אותם שהם צדיקים גמורים שלא חטאו נגדו. וזמש"ל: השקת ח - יכבוש עונותינו: הרי הקב"ה מתנהג עם ישראל במדה זו, והיא סוד כבישת עון, והענין שהמצוה היא כפורחת עלתה נצה נכנסת עד אין תכלית עד שתכנס לפניו יתברך, אמנם העונות ח"ו אין להם כניסה שם אלא כובשם שלא יכנסו, כדכתיב לא יגרך רע, לא יגור במגורך רע, א"כ אין העון נכנס פנימה. ומטעם זה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, מפני שהם לפניו יתברך והאיך יתן לו ממה שלפניו רוחני שכר גשמי, והרי כל העולם אינו כדאי למצוה אחת אל קורת רוח אשר לפניו.

ומטעם זה לא יקח שוחד של מצות. המשל בזה, אין הקב"ה אומר עשה ארבעים מצות ועשר עבירות נשארו שלשים מצות וילכו עשרה בעשרה ח"ו, אלא אפילו צדיק גמור ועשה עבירה אחת דומה לפניו כאלו שרף את התורה עד שירצה חובו, ואח"כ ילך ויאכל מצותיו, וזה חסד גדול שהקב"ה עושה עם הצדיקים שאינו מנכה להם, מפני שהמצות חשובות מאד הם מתעלים עד לפניו יתברך, והיאך ינכם על העבירות, העבירות שכרם שכר גיהנם מהנבזה, והמצות שכרם מהנכבד זיו שכינה, היאך ינכה אלו נגד אלו. אלא הקב"ה גובה חוב העבירות ומשכיר שכר כל המצות, והיינו יכבוש עונותינו שאין העון מתגבר לפניו כמצות אלא כובשם שלא יתעלו ולא יכנסו, עם היות שהוא משגיח על דרכי איש הטוב והרע עם כל זה הטוב אינו כובשו אלא פורח ועולה עד למאד, ונכלל מצוה במצוה ונבנה ממנו בנין ולבוש, והעונות אין להם סגולה זו אלא כובש אותם שלא יצליחו הצלחה זו ולא יכנסו פנימה: אף מדה זו צריך האדם להתנהג בה שלא יכבוש טובת חבירו ויזכור רעתו שגמלהו, אלא אדרבה

יכבוש הרע ויכבשהו ויזניחהו ולא יגור במגורו הרע, ויהיה הטובה תמיד סדורה לפניו ויזכור לו הטובה ויגבירה לו על כל המעשים שעשה לו, ולא ינכה בלבו ויאמר אם עשה לי טובה הרי עשה לי רעה וישכח הטובה, לא יעשה כן, אלא ברעה יתרצה דרך ריצוי שיוכל, והטובה אל יזניחהו לעולם מבין עיניו, ויעלים עינו ויסתיר הרעה כל מה שיוכל בכל דרך שיוכל, כדרך שהקב"ה כובש עונות כנזכר. וזמש"ל: השקת ט - ותשליך במצולות ים כל חטאתם: זו מדה טובה להקב"ה, שהרי ישראל חטאו מסרם ביד פרעה, שבו בתשובה למה יענוש פרעה, וכן סנחרב וכן המן וגו', כולם אין הקב"ה מתנחם לאמר שב בתשובה א"כ לא יהיה עוד רעה, א"כ נבטל המן מעליהם, או פרעה או סנחרב זה לא יספיק, אלא ישוב עמל המן על ראשו וכן פרעה וכן סנחרב. והטעם להנהגה זו היא בסוד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה, ופירושו שהשעיר נושא עונות ממש, וזה קשה מאד, וכי ישראל חטאו והשעיר נושא

עליו ועל האומות, אלא המדה היא כך, האדם מתוודה וכוונתו בוידוי לקבל עליו טהרה, כענין שאמר דוד הרב כבסני מעוני, וכן הוא אומר מחוק ברחמיך הרבים, אינו מתפלל אלא שיהיו יסורין קלים שלא יהיו בהם ביטול תורה, וז"ש אבל לא על ידי יסורים רעים, וכן הוא מכוון בהיותו אומר ואתה צדיק על כל הבא עלי ממש הוא מקבל יסורין בסבר פנים יפות להתכפר, מפני שיש עונות שיסורים או מיתה ממרקת, וכך היא ממש, הקב"ה גוזר מיד שזה מתודה בתפלתו, כדפירשו בזוהר פרשת פקודי, שהוא חלק סמא"ל כעין השעיר, ומהו חלקו שהקב"ה גוזר עליו יסורים ומיד מזדמן שם סמא"ל והולך וגובה חובו, והרי נושא השעיר העונות, שהקב"ה נותן לו רשות לגבות חובו, וישראל מתטהרים, והנה הכל יתגלגל על סמא"ל: והטעם שהקב"ה גזר על עולמו שכל מי שיעשה דין שיתבטל, וזה טעם ואת הבהמה תהרוגו, וזה טעם שקוברין האבן שנסקל בו והסייף שנהרג, כיון שהשלים דינו מתבטל ונקבר, והרי בזה

ממש סוד הצלם, שנמסרו ישראל ביד נבוכדנצר רישא די דהבא, אבד נבוכנצר. מסרם ביד פרס, אבד מלכות פרס. מסרם ביד רומי, אבד מלכותם. ומה היה תכלית הכל, בסוף הקב"ה מעמידם ועושה בהם דין. חיצי אכלה בם, חיצי כלים והם אינם כלים, באדיין דקו כחדא דהבא וגו', הנה בתחלה כתיב ומחת לצלמא על רגלוהי אין מכל הצלם אלא רגליו, שכבר נתבטל כחם ונכרת ראש ודרעוהי ומעוהי וגו', ועכ"ז בסוף דיקו כחדא, עתיד הקב"ה להעמיד סמא"ל ורשעים שעשו פעולתיו ויעשה בהם הדין, והיינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם, ירצה משליך כח הדין להפעל על ידי אלו שהם מצולות ים, והרשעים כים נגרש וגו', רפש וטיט אלו הם עושין דין בישראל, אמנם שב אחר כך גמולו בראשו. והטעם למה מפני שאחר שישראל קבלו הדין הקב"ה מתנחם אפילו על מה שקדם ותובע עלבונם: גם במדה זו צריך ישראל להתנהג, עם היות שיהיה רשע מדוכא ביסורין אל ישנאהו, שאחר שנקלה הרי הוא כאחיך, ויקרב המרודים והנענשים וירחם עליהם, ואדרבה יצילם מיד אויב,

ואל יאמר עוונו גרם לו, אלא ירחמהו במדה זו כנזכר. וזמש"ל: השקת י - תתן אמת ליעקב: הרי מדה זו היא שיש בישראל מעלה, אותם הבינונים שאינם יודעים להתנהג לפנים משרת הדין, והם נקראים יעקב מפני שאינם מתנהגים אלא עם ההנהגה אמיתית, גם הקב"ה יש לו מדת אמת שהיא על צד המציאות המשפט הישר, ואלו הם המתנהגים בעולם ביושר, והקב"ה מתנהג עמהם באמת מרחם עליהם על צד היושר והמשפט. ג"כ האדם צריך להתנהג עם חבירו על צד היושר והאמת בלי לנטות משפט חבירו, כמו שהקב"ה מתנהג עם אלו במדת אמת ג"כ יהיה מתנהג גם הוא, והיינו לרחם עליהם באמת כמו שהקב"ה מרחם על הבריות שהם בינונים באמת, לתקן עולם. וזמש"ל: השוקת יא - חסד לאברהם: הם אלו שהם מתנהגים בעולם לפנים משורת הדין, והם כאברהם שהיה מתעסק לפנים משורת הדין, גם הקב"ה מתנהג עמהם לפנים משורת הדין, אינו מעמיד עמהם הדין על תוקפו אף לא בדרך היושר אלא נכנס עמהם לפנים מן היושר, כמו שהם מתנהגים, והיינו חסד לאברהם,

והקב"ה מתנהג במדת חסד עם אותם שהם כמו אברהם בהנהגתם. גם האדם עם היות שעם כל אדם יהיה מתנהג ביושר וצדק ומשפט, עם אלו, יהיה הנהגתו לפנים משורת הדין, מפני שהם חסידים יוותר להם מחלקו ממש, ואם לשאר האדם היה סבלן קצת לאלו יותר ויותר, וירחם עליהם ליכנס להם לפנים משורת הדין שהוא מתנהג עם שאר האדם, צריך שיהיו אלו חשובים לפניו מאד מאד וחביבים לו, והם יהיו מאנשי חברתו. וזמש"ל: השקת יב - אשר נשבעת לאבותינו: יש בני אדם שאינם הגונים והקב"ה מרחם על כולם, ופירשו בגמרא וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם, שאמר הקב"ה אוצר זה לשאינם הגונים, יש אוצר תחנונים, שהקב"ה מחנן עליהם ונותן להם מתנת חנם, ומהו הענין הזה אמר הקב"ה אשר נשבעת לאבותינו הרי יש להם זכות אבות, אני נשבעתי לאבות, אם כן עם היות שאינם הגונים יזכו בשביל שהם מזרע האבות שנשבעתי להם, וכיון שהם מזרע האבות אנהילם ואנהיגם עד שיתתקנו. וכך יהיה

האדם אף אם יפגע ברשעים אל יתאכזר כנגדם או יחרפם וכיוצא, אלא ירחם עליהם ויאמר סוף סוף הם בני אברהם יצחק יעקב אם הם אינם כשירים אבותיהם כשרים והגונים, והמבזה הבנים מבזה האבות אין רצוני שיתבזו אבותיהם על ידי, ומכסה עלבונם ומתקנם כפי כחו. וזמש"ל: השקת יג - מימי קדם: הרי זו מדה שיש להקב"ה עם ישראל כשתמה זכות אבות וכיוצא, מה יעשה, והרי הם מצד עצמם אינם הגונים, כתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך וגו', ממש זוכר הקב"ה ימי קדמונים, אהבה שהיה מקודם, ומרחם על ישראל, ובזה יזכור להם כל המצות שעשו מיום שנולדו, וכל הטובות וכל מדות טובות שהקב"ה היה מנהיג עולמו, ומכלם עושה ענין אחד לרחם. והרי זו המדה כולל כל המדות כלם כדאיתא באדרא. כך האדם יתקן את ענייניו עם בני אדם, שאפילו לא ימצא טענה מאלו הנזכרות, יאמר כבר היו שעה [קודם] שלא חטאו, והרי אותה שעה, או בימים קדמונים היו כשרים, ויזכור להם הטובה שעשו בקטנותם, ויזכור

להם אהבת גמולי חלב עתיקי משדים, ולזה לא ימצא אדם שאינו ראוי להטיבו ולהתפלל על שלומו ולרחם עליו. וזמש"ל: עד כאן הגיעו שלש עשרה מדות שהאדם ראוי להתנהג בהם, מצד היותו דומה אל קונו מצד הכתר, על ידי אלו הי"ג מדות של רחמים עליונות, וסגולתם, כי כמו שהיה האדם מתנהג למטה כך יזכה לפתוח לו מדה עליונה מלמעלה, ממש כפי מה שיתנהג כך משפיע מלמעלה, וגורם שאותה המדה יאיר בעולם, לכך טוב שלא ילוזו מעיני השכל י"ג מדות אלו, והפסוק לא יסוף מפיו, כדי שיהיה לו למזכרת כאשר יבא לו המעשה שיצטרך להשתמש במדה אחת מהם, יזכור ויאמר, הרי ענין זה תלוי במדה פלונית, אעשנה, כדי שלא תסתלק מדה זו מן העולם. וזמש"ל: השקת יד: הענין להיות האדם דומה לקונו בסוד מדת הכתר, צריך שיהיו בו גופי פעולות, שהם עיקר ההנהגה: