ספר הזוהר — קטע 10

נש בדיוקנא דיליה, ואתקין ליה בתקונוי, בגין דישתדל באורייתא ויהך באורחוי. דהא כד אתברי אדם, מעפרא דמקדשא דלתתא אתתקן, וארבע סטרי דעלמא אתחברו בההוא אתר דאקרי בי מקדשא, ואינון ארבע סטרין דעלמא, אתחברו בארבע סטרין, דאינון יסודין דעלמא תתאה, אש ורוח מים ועפר, ואתחברו ארבע סטרין אלין, בארבע סטרי (נ"א יסודין) דעלמא, ואתקין מנייהו קודשא בריך הוא חד גופא בתקונא עלאה, והאי גופא אתחבר מתרין עלמין, מעלמא דא תתאה ומעלמא דלעילא. אמר רבי שמעון, תא חזי ארבע קדמאי אינון רזא דמהימנותא, ואינון אבהן דכלהו עלמין, ורזא דרתיכא עלאה קדישא, ואינון ארבע יסודין אש ורוח ומים ועפר, אלין אינון רזא עלאה (ואלין אינון אבהן דכלהו עלמין אבהן דכלא), ומאינון נפקין זהב וכסף ונחשת וברזל, ותחות

זוהר חלק ב דף כד/א אלין מתכאן אחרנין דדמיין לון, (כגוונא דאלין). תא חזי אש רוח ומים ועפר, אלין אינון קדמאי ושרשין דלעילא ותתא, ותתאין ועלאין עלייהו קיימין, ואלין אינון ארבע לארבע סטרי עלמא, וקיימין בארבע אלין, צפון ודרום ומזרח ומערב, אלין אינון ארבע סטרין דעלמא וקיימין בארבע אלין. אש לסטר צפון, רוח לסטר מזרח, מים לסטר דרום, בגין דדרום איהו חם ויבש מים קרים ולחים, עפר לסטר מערב, וארבע אלין בארבע אלין קטירין, וכלהו חד, ואלין עבדי ארבע מתכאן, דאינון זהב וכסף ונחשת וברזל, הא אינון תריסר, וכלהו חד. תא חזי, אש הוא בשמאלא לסטר צפון, דהא אש תוקפא דחמימותא ביה, ויבישו דיליה תקיף, וצפון בהפוכא דיליה הוא, ואתמזיג חד בחד ואיהו חד, מים לימינא והוא לסטר דרום. וקודשא בריך הוא לחברא (נ"א לאחזרא) לון כחדא, עביד מזגא דא כמזגא דא, צפון איהו קר ולח, אשא חם ויבש, אחלף לון לסטר דרום, דרום איהו חם ויבש, מים קרים

ולחים, וקודשא בריך הוא מזיג לון כחד, דנפקי מיא מדרום ועאלין בגו צפון, ומצפון נגדי מיא, נפיק אשא מצפון, ועאל בתוקפא דדרום, ומדרום נפיק תוקפא דחמימותא לעלמא, בגין דקודשא בריך הוא אוזיף דא בדא, וכל חד וחד אוזיף לחבריה מדיליה כדקא חזי ליה, כגוונא דא רוח ומזרח, בגין דיוזיף כל חד לחבריה, ואתכליל דא בדא לאתחברא כחד. תא חזי, אשא מסטרא דא, מים מסטרא דא, ואינון מחלוקת, עאל רוח בינייהו ואחיד לתרין סטרין, הדא הוא דכתיב (בראשית א ב) ורוח אלהי"ם מרחפת על פני המים, דהא אשא קאים לעילא בסטרא דא, ומים קיימי על אפי ארעא, רוחא אעיל בינייהו ואחיד לתרין סטרין, ואפריש מחלוקת. עפר מיא קיימי עליה ורוחא ואשא, ומקבלא מכלהו, בחילא דתלתא אלין דקיימי עלה. תא חזי רוח ומזרח, מזרח חם ולח, רוח (קר ויבש, סטרא דאיהו יבישא) חם ולח איהו, ובגיני כך אחיד לתרין סטרין, דהא אש חם ויבש, ומים קרים ולחים, רוח איהו

חם ולח, סטרא דאיהו חם אחיד באשא, סטרא דאיהו לח אחיד במיא, ועל דא אסכים בינייהו, ואפריש מחלוקת דאשא ומיא. עפר איהו קר ויבש, ועל דא מקבל עליה כלהו, וכלהו עבדי ביה עבידתייהו, ומקבלא מכלהו לאפקא בחיליהון מזונא לעלמא, בגין דבמערב אתאחיד עפרא דאיהו קר ויבש, וסטרא דאיהו קר אחיד בצפון דאיהו קר ולח, דהא קרירא אתאחד בקרירא, בגין כך צפון אתאחיד במערב בסטרא דא. דרום דאיהו חם ויבש, בההוא יבישותא דיליה אחיד ליבשותא דמערב בסטרא אחרא, ואתאחיד מערב בתרין סטרין. וכן אתאחיד דרום במזרח, דהא חמימותא דדרום אתאחיד ביה בחמימותא דמזרח, ומזרח אתאחיד בצפון, דהא לחותא דיליה אתאחיד בלחותא דצפון, השתא אשתכח דרומי"ת מזרחי"ת, מזרחי"ת צפוני"ת, צפוני"ת מערבי"ת, מערבי"ת דרומי"ת, וכלהו כלילן דא בדא לאשתלשלא חד בחד. כגוונא דא צפון עביד דהבא, דמסטרא דתוקפא דאשא אתעביד דהבא, והיינו דכתיב (איוב לז כה) מצפון זהב

יאתה, דאש אתאחיד בעפר ואתעביד דהבא, והיינו דכתיב (שם כח ו) ועפרות זהב לו, ורזא דא (שמות כה יח) שנים כרובים זהב, מים אתאחיד בעפר, וקרירותא בלחותא עביד כסף, השתא הא עפר אתאחיד בתרין סטרין בזהב ובכסף, ואתייהיב בינייהו. רוחא אחיד למים, ואחיד זוהר חלק ב דף כד/ב לאש, ואפיק תרין כחד דאיהו (יחזקאל א ז) עין נחשת קלל, ועפר דקאמרן כד איהו בלחודוי, ביבישו וקרירו דיליה נפיק ברזל, וסימניך (קהלת י י) אם קהה הברזל וגו', והאי עפר אתאחיד בכלהו, וכלהו עבדין ביה כגוונא דלהון. תא חזי, בלא עפר לית זהב וכסף ונחשת, דהא כל חד וחד אוזיף לחבריה מדיליה, לאתקשרא דא בדא, ואתאחיד עפר בכלהו, בגין דתרין סטרין אחידן ליה אשא ומיא, ורוחא אתקריב ביה בגין אלין תרין, ועביד ביה עבידתא, אשתכח דכד אתחבר עפרא בהדייהו, עביד ואוליד עפרא אחרנין כגוונא דלהון. כגוונא דזהב אוליד עפרא סוספיתא ירוקא, דאיהו כגוונא דדהבא ממש, כגוונא דכסף

אוליד עופרת, כגוונא דנחשת עילאה אוליד קסיטרא דאיהו נחשת זוטא, כגוונא דברזל אוליד ברזל, וסימנך (משלי כז טז) ברזל בברזל יחד. תא חזי, אש רוח מים ועפר, כלהו אחידן דא בדא ואתקשרן דא בדא ולא הוי בהו פרודא, ועפר דא כד איהו אוליד לבתר, לא מתקשרן דא בדא כאינון עלאי, כמה דאת אמר (בראשית ב י) ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, באלין הוי פרודא. בגין דהא עפר כד איהו אוליד בחילא דתלת עלאי, אפיק ארבעה נהרין, דתמן משתכחי אבני יקר, ובאתר חד אינון, דכתיב (שם יב) שם הבדלח ואבן השהם, ואלין אבני יקר אינון תריסר, ואינון לארבע סטרי עלמא, לקביל תריסר שבטין, דכתיב (שמות כח כא) והאבנים תהיין על שמות בני ישראל שתים עשרה על שמותם, ואלין תריסר בקר דאינון תחות ימא. תא חזי, כל ארבעה סטרין עלאין דקאמרן, אף על גב דמתקשרן דא בדא, ואינון קיומא דלעילא ותתא, קיומא דעלמא יתיר רוח, בגין דכלא קיימא בגיניה, ונפשא לא קיימא אלא ברוחא,

דאי גרע רוחא אפילו רגעא חדא, נפשא לא יכילת לאתקיימא, ורזא דא כתיב (משלי יט ב) גם בלא דעת נפש לא טוב, נפשא בלא רוחא לאו איהו טוב, ולא יכלא לאתקיימא. ותא חזי, אינון תריסר דקאמרן, דאינון תריסר אבנין, אינון תריסר בקר דתחות ימא, בגין כך נטלו אינון תריסר נשיאים, (במדבר ז פז) כל הבקר לעלה שנים עשר פרים וגו', וכלא רזא עלאה הוא, ומאן דישגח במלין אלין, ישגח ברזא דחכמתא עלאה דעיקרא דכלא ביה. אמר רבי שמעון, הא דאמר רבי חזקיה, דכד ברא קודשא בריך הוא לאדם מעפרא דמקדשא דלתתא אתברי, מעפרא דמקדשא דלעילא אתייהיב ביה נשמתא, כמה דכד אתברי מעפרא דלתתא, אתחברו ביה תלת סטרי יסודי עלמא, הכי נמי כד אתברי מעפרא דלעילא, אתחברו ביה תלת סטרי יסודי עלמא, ואשתלים אדם, והיינו דכתיב (תהלים לב ב) אשרי אדם לא יחשב יהו"ה לו עון ואין ברוחו רמיה, אימתי לא יחשב יהו"ה לו עון, בזמן דאין ברוחו רמיה. תא חזי, משה אשתלים יתיר

מאבהן, בגין דמליל עמיה קודשא בריך הוא מדרגא עלאה יתיר מכלהו, ומשה פנימאה דבי מלכא עלאה הוה, ועל דא כתיב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו', והא אוקימנא מלי: לכן אמר לבני ישראל אני יהו"ה והוצאתי אתכם, רבי יהודה אמר, האי קרא אפכא הוא, דכתיב והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים בקדמיתא, ולבתר והצלתי אתכם מעבודתם, ולבתר וגאלתי אתכם, הוה ליה למימר מעיקרא וגאלתי אתכם, ולבתר והוצאתי אתכם, אלא עקרא דכלא, בקדמיתא דבעא קודשא בריך הוא לבשרא לון בשבחא דכלא בקדמיתא. אמר רבי יוסי, והא שבחא דכלא ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי

זוהר חלק ב דף כה/א לכם לאלהי"ם, ואמר ליה לבתר, אמר ליה, בההוא זמנא לית להו שבחא אלא יציאה, דחשיבו דלא יפקון מעבדותהון לעלמין, בגין דהוו חמאן תמן דכל אסירי דהוו בינייהו מקשרי לון בקשרא דחרשי, ולא יכלין לנפקא מבינייהו לעלמין, ובגין כך מה דחביב עלייהו מכלא אתבשרו ביה, ואי תימא אף על גב דנפקו, הא דילמא יזלון בתרייהו לאבאשא לון, כתיב והצלתי אתכם מעבודתם, ואי תימא הא יפקון וישתזבון, ולא יהא לון פרוקא תלמוד לומר וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ואי תימא לא יקבלם, הא כתיב ולקחתי, ואי תימא כשיקבלם לא יביאם לארץ, הא כתיב והבאתי אתכם וגו': רעיא מהימנא: ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני יהו"ה אלהיכם וגו', פקודא דא קדמאה דכל פקודין, ראשיתא קדמאה דכל פקודין למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכללא, מאי בכללא, למנדע דאית שליטא עלאה דאיהו רבון עלמא, וברא עלמין כלהו שמיא וארעא וכל

חיליהון, ודא איהו בכללא, וסופא דכלא בפרט, למנדע ליה בפרט. וכלל ופרט איהו רישא וסופא, רזא דכר ונוקבא כחדא, ואשתכח בר נש בהאי עלמא דאתעסק בכלל ופרט, בר נש בהאי עלמא איהו כלל ופרט, תקונא דהאי עלמא איהו כלל ופרט, בגין כך ראשיתא דכלא למנדע דאית שליט ודיין על עלמא, ואיהו רבון כל עלמין, וברא ליה לבר נש מעפרא, ונפח באפוי נשמתא דחיי, ודא איהו באורח כלל. כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוו ידעי ליה לקודשא בריך הוא, כיון דאתא משה לגבייהו, פקודא קדמאה דא אוליף לון, דכתיב וידעתם כי אני יהו"ה אלהיכם המוציא אתכם וגו', ואלמלא פקודא דא, לא הוו ישראל מהימנין בכל אינון נסין וגבורן דעבד לון במצרים, כיון דידעו פקודא דא באורח כלל, אתעבידו להון נסין וגבורן. ולסוף ארבעין שנין דקא אשתדלו בכל אינון פקודין דאורייתא דאוליף לון משה, בין אינון דמתנהגי בארעא בין אינון דמתנהגי לבר מארעא, כדין אוליף לון באורח פרט,

הדא הוא דכתיב (דברים ד לט) וידעת היום והשבות אל לבבך, היום דייקא, מה דלא הוה רשו מקדמת דנא, כי יהו"ה הוא האלהים, דא באורח פרט, במלה דא כמה רזין וסתרין אית בה, ודא וההוא דקדמיתא כלא מלה חדא, דא בכלל ודא בפרט. ואי תימא הא כתיב (משלי א ז) יראת יהו"ה ראשית דעת, תירוצא, דא באורח פרט למנדע מאן איהו יראת יהו"ה, ואף על גב דאית ליה לבר נש לדחלא מניה עד לא ינדע, אבל הכא כתיב ראשית דעת למנדע ליה, דהא איהו ראשיתא למנדע ליה באורח פרט, בגין כך פקודא קדמאה למנדע ליה לקודשא בריך הוא בכלל ופרט ברישא ובסופא, ורזא דא (ישעיה מד ו) אני ראשון ואני אחרון, אני ראשון בכלל, ואני אחרון בפרט, וכלא בכללא חדא ורזא חדא. כיון דינדע דא בכלל, ישלים כל שייפוי, ומאן אינון רמ"ח פקודין, דאינון רמ"ח שייפין דבר נש. כיון דאשתלים בהו על האי בכלל, כדין ינדע באורח פרט, דדא איהו אסוותא לכלהו, וינדע כל יומי שתא דמתחברן

למיהב אסוותא לכל שייפין. ואי תימא כל יומי שתא היך יהבין אסוותא לכל שייפין, ודאי הכי הוא עילא ותתא, שתא ויומי דיליה יהבין אסוותא לכל שייפין עילא ותתא, (בזמנא) דשייפין אריקו ברכאן ליומי שתא, כדין אסוותא וחיין תליין עלן מלעילא, ואתמליין מכלא, מאן גרים לון, יומי שתא. אוף הכי נמי לתתא, כד בר נש ישלים גופיה באינון פקודין דאורייתא, לית לך כל יומא דלא אתייא לאתברכא מניה, וכד אינון אתברכאן מניה כדין חיין ואסוותא תליין עליה מלעילא, מאן גרים ליה, אינון יומי שתא, יומי שתא כמה דאתברכאן מלעילא מרזא

זוהר חלק ב דף כה/ב דאדם, הכי נמי אתברכאן מתתא מרזא דאדם. זכאין אינון ישראל בהאי עלמא באלין פקודין דאורייתא, דאקרון אדם, דכתיב (יחזקאל לד לא) אדם אתם, אתם קרויים אדם, ועכו"ם לא אקרון אדם, ובגין דישראל אקרי אדם, אית לון לאשתדלא באינון פקודין דאורייתא, למהוי כלא חד ברזא דאדם. כד יהב קודשא בריך הוא אורייתא לישראל על טורא דסיני, מלה קדמאה איהו אנכי, אנכי סלקא לרזין (עלאין) סגיאין, והכא איהו רזא דפקודא קדמאה למנדע ליה בכללא, בגין דכתיב אנכי, הא קא רמיז דאית אלהא שליטא עלאה דאיהו על עלמא, כמה דאת אמר (דברים ד כד) כי יהו"ה אלהיך אש אוכלה הוא, פקודא קדמאה בכלל, בפרט, בגין דכתיב יהו"ה אלהיך דא פרט, ודא כלל ופרט, פקודא קדמאה דאצטריך למנדע ברישא ובסופא כמה דאוקימנא. (ע"כ הרעיא מהימנא): וידבר משה כן אל בני ישראל, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח, מאי מקוצר רוח, אמר רבי יהודה, דלא הוו נפישי, ולא הוו לקיטי רוחא, אמר רבי שמעון, מקוצר רוח, דעד לא נפק

יובלא למיהב לון נפישו, ורוח בתראה עד לא שלטא למעבד נמוסוי, וכדין הוה עאקו דרוחא, ומאן איהו, רוח בתראה דקאמרן, (נ"א דעד לא יהב ליה יובלא ברכה על האי רוחא, לאתקיימא נפש תתאה, ולא שלטא האי רוח על נפש אלא כד אתברכא מיובלא, כדין יהא רוחא, ומאן איהו רוח, דא יעקב דכתיב ותחי רוח וגו'). תא חזי, כתיב הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, מאי ואני ערל שפתים, והא בקדמיתא כתיב (שמות ד י) לא איש דברים אנכי וגו', כי כבד פה וכבד לשון אנכי, וקודשא בריך הוא הא אותיב ליה מי שם פה לאדם וגו', והוא אמר ואנכי אהיה עם פיך, סלקא דעתך דלא הוה כן, והשתא אמר ואני ערל שפתים, אי הכי אן הוא מלה דאבטח ליה קודשא בריך הוא בקדמיתא. אלא רזא איהו, משה קלא, ודבור דאיהו מלה דיליה הוה בגלותא, והוה איהו אטים לפרשא מלין, ובגין דא אמר ואיך ישמעני פרעה, בעוד דמלה דילי איהי בגלותא דיליה, דהא לית לי מלה,

הא אנא קלא מלה גרע דאיהי בגלותא, ועל דא שתף קודשא בריך הוא לאהרן בהדיה. תא חזי, כל זמנא דדבור הוה בגלותא קלא אסתלק מניה, ומלה הוה אטים בלא קול, כד אתא משה אתא קול, ומשה הוה קול בלא מלה בגין דהוה בגלותא, וכל זמנא דדבור הוה בגלותא משה אזיל קלא בלא דבור. והכי אזיל עד דקריבו לטורא דסיני ואתיהיבת אורייתא, ובההוא זמנא אתחבר קלא בדבור, וכדין מלה מליל, הדא הוא דכתיב (שמות כ א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה, וכדין משה אשתכח שלים במלה כדקא יאות, קול ודבור כחדא בשלימו, ועל דא משה אתרעים דמלה גרע מניה, בר ההוא זמנא דמלילת לאתרעמא עלוי, בזמנא דכתיב ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, מיד וידבר אלהים אל משה. תא חזי דהכי הוא, דשרא מלה למללא ופסק לה, בגין דעד לא מטא זמנא, דכתיב וידבר אלהים וגו' ופסק, ואשלים קלא, הדא הוא דכתיב ויאמר אליו אני יהו"ה, בגין דדבור הוה בגלותא ולא מטא זמנא למללא, (ותא חזי)

בגיני כך משה לא הוה שלים מלה בקדמיתא (דהכי אתחזי) דאיהו קול, ואתי בגין דבור לאפקא ליה מן גלותא, כיון דנפק מן גלותא ואתחברו קול ודבור כחדא בטורא דסיני, אשתלים משה ואתסי, ואשתכח כדין קול ודבור כחדא בשלימו. תא חזי, כל יומין דהוה משה במצרים, דבעא לאפקא מלה מן גלותא, לא מליל מלה דאיהו דבור, כיון דנפיק מן גלותא ואתחבר קול בדבור, ההוא מלה דאיהו דבור אנהיג ודבר לון לישראל, אבל לא מליל עד דקריבו לטורא דסיני ופתח באורייתא דהכי אתחזי, ואי תימא (שם יג יז) כי אמר אלהים פן ינחם העם, לא כתיב כי דבר, אלא כי אמר, דאיהו רעותא דלבא בחשאי, והא אוקימנא:

זוהר חלק ב דף כו/א וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני יהו"ה, רבי יהודה פתח, (שיר ה ה) קמתי אני לפתוח לדודי ודודי חמק עבר וגו', קמתי אני לפתוח לדודי דא קלא, תא חזי כנסת ישראל כד איהי בגלותא, קלא אסתלק מינה ומלה אשתכך מינה, כמה דאת אמר (תהלים לט ג) נאלמתי דומיה, ואי אתער מלתא, מה כתיב ודודי חמק עבר, דהא קלא אסתלק מינה ופסקא מלה, (כד"א) ועל דא וידבר אלהים אל משה, שריאת למללא ופסק ושתיק, לבתר אשלים קלא ואמר, ויאמר אליו אני יהו"ה. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, ביעקב תוספת וא"ו דאיהו שלימו דאבהן, כמה דאת אמר אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ביעקב תוספת וא"ו. אמר רבי יוסי, אי הכי הא כתיב אני יהו"ה אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, הא ביצחק תוספת וא"ו, אמר ליה שפיר הוה, בגין דיעקב הוה קיים, ואכליל ליה ליעקב ביצחק, (דהוה מית) דאתחשכו עינוי והוה כמת, דהא בעוד דבר נש איהו קיים בהאי עלמא, לא אדכר עלוי שמא קדישא, ועל דא

אכליל ליה ביצחק, השתא דמית יעקב אתא מלה באתריה, הדא הוא דכתיב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בתוספת ו'. באל שדי, אתחזינא להו מגו אספקלריא דלא נהרא, ולא אתחזינא מגו אספקלריא דנהרא, ואי תימא דהא אשתמשו בנוקבא בלחוד ולא יתיר, תא חזי דלא אתפרשן לעלמין, הדא הוא דכתיב וגם הקימותי את בריתי אתם, דהא ברית אתחבר עמה, מקודשא בריך הוא אית ליה לבר נש למילף, דהא איהו קאמר דלא פריש לון, דכתיב באל שדי, וכתיב וגם הקימותי את בריתי אתם, בגין לקיימא קיומא ביחודא חד, וגם הקימותי את בריתי אתם וגו', הא אתמר מאן דזכי לברית ירית לארעא: רבי חייא ורבי יוסי הוו שכיחי יומא חד קמיה דרבי שמעון, פתח רבי שמעון ואמר, (איוב יט כט) גורו לכם מפני חרב, כי חמה עונות חרב, למען תדעון שדון, שדין כתיב, גורו לכם מפני חרב, מאן חרב, דא חרב (ויקרא כו כה) נוקמת נקם ברית, דהא האי חרב קאים לאסתכלא מאן דמשקר בברית, דכל מאן דמשקר בברית נוקמא דנקמין מניה האי חרב הוא, הדא הוא

דכתיב (איוב יט כט) כי חמה עונות חרב, מאי טעמא, בגין דמאן דמשקר בברית פריש תיאובתא, ולא נטיל מאן דנטיל, ולא יהיב לאתריה, דהא לא אתער לגבי אתריה. וכל מאן דנטיר ליה להאי ברית, איהו גרים לאתערא להאי ברית לאתריה, ואתברכאן עלאין ותתאין, מאן אתער האי ברית לאתריה, כד אשתכחו זכאין בעלמא, מנא לן, מהכא דכתיב וגם הקימותי