(איוב כח ג) קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר, לשיצאה כלא הוא חוקר, ודא איהו קץ כל בשר בא לפני ודאי, בגין לשיצאה. ותא חזי, ויהי היום ויבואו בני האלהי"ם להתיצב על יהו"ה כמה דאתמר, וההוא יומא קיימין תרין סטרין לקבלא בני עלמא, כל אינון דאתיין קמי קודשא בריך הוא בתיובתא ובעובדין טבין, אינון זכין למהוי כתיבין לגביה דההוא סטרא דאיהו חיים, ואפיק תוצאות חיים, ומאן דאיהו מסטריה אכתיב לחיים, וכל אינון דאתיין בעובדין בישין, אינון כתיבין לההוא סטרא אחרא דאיהו מותא, ואקרי מות וביה שריא מותא, ובההוא יומא קיימין אלין תרין סטרין חיים ומות, אית מאן דאכתיב לסטרא דחיים, ואית מאן דאכתיב לסטרא דמות. ולזמנין דעלמא שריא באמצעיתא, אי קיימא חד זכאה בעלמא דאכרע עלייהו, כלהו קיימין ואכתיבו לחיים, ואי חד חייבא אכרע עלמא, כלהו אכתיבו למיתה, וההוא זמנא עלמא הוה קיים באמצעיתא, וההוא מקטרגא בעא לאסטאה. מיד מה כתיב השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ וגו', כיון דאשתמודע איהו בלחודוי, מיד אתקיף ביה מקטרגא, ועל דא תנינן, דלא אצטריך ליה לבר נש לאתפרשא מכללא דסגיאין, בגין דלא יתרשים איהו בלחודוי, ולא יקטרגון עליה לעילא. דכתיב בשונמית, (מ"ב ד יג) ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת, לא בעינא לאפקא גרמי מכללא דסגיאין, בתוך עמי יתיבנא עד יומא דא, ובתוך עמי בכללא חדא אשתמודענא לעילא. והכא איוב כיון דאשתמודע לעילא ואתרשים, מיד אתקיף ביה מקטרגא, ואמר החנם ירא איוב אלהי"ם, כל מה דדחיל לך ואתתקף לאו למגנא עביד, הלא אתה שכת בעדו ובעד וגו', אבל טול כל האי טבא דאנת עבד ליה, ומיד אם לא על פניך יברכך, ישבוק לך ויתדבק בסטרא אחרא, דהא השתא בפתורך איהו אכיל, סליק פתורך מניה ונחזי ממאן איהו, ובאן סטרא יתדבק, מיד ויאמר יהו"ה אל השטן הנה כל אשר לו בידך, לאחזאה דדחילו דאיוב לגביה דקודשא בריך הוא הוה לנטרא עותריה. ומהכא אוליפנא, דכל אינון דדחלין ליה לקודשא ברוך הוא על עותרייהו או על בנייהו, לאו איהו דחילו כדקא יאות, ועל דא קטרג ההוא מקטרגא ואמר, החנם ירא איוב אלהי"ם, הלא אתה שכת בעדו וגו', מעשה ידיו ברכת, ועל דא איהו דחיל לך, ואתייהיב ליה רשו לקטרגא ביה, ולאחזאה דלא פלח איוב לקודשא בריך הוא ברחימו, דכיון דאתנסי נפק מאורחא ולא קאים בקיומיה, מה כתיב בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו, לא חטא בשפתיו, אבל ברעותיה חטא, ולבתר חטא בכלא. ואי תימא דלא אתנסי בר נש, הא כתיב (תהלים יא ה) יהו"ה צדיק יבחן וגו', ובגין כך אתנסי איוב, ואף על גב דלא קאים בקיומיה כדקא יאות, לא נפק מתחות רשותא דמריה לאתדבקא בסטרא אחרא. וכמה הוה ההוא נסותא דיליה, תריסר ירחי, שולטנותא דההוא סטרא אחרא, כמה דתנינן דינא דחייביא בגיהנם י"ב ירחי, ובגין דלא אתדבק בסטרא אחרא, כתיב (איוב מב יב) ויהו"ה ברך את זוהר חלק ב דף לד/א אחרית איוב מראשיתו. רבי שמעון אמר, האי דאיוב לאו נסותא איהו דקודשא בריך הוא, כנסותא דשאר צדיקיא, דהא לא כתיב והאלהי"ם נסה את איוב, כמה דכתיב (בראשית כב א) והאלהי"ם נסה את אברהם, דאברהם איהו בידיה אקריב לבריה יחידאי דיליה לגבי קודשא בריך הוא, ואיוב לא יהיב כלום ולא מסר ליה לקודשא בריך הוא כלום, ולא אתמר ליה, דהא גלי קמיה דלא יכיל לקיימא ביה, אבל אתמסר בידא דמקטרגא, ובדינא דקודשא בריך הוא אתעביד, וקודשא בריך הוא אתער דינא (בדינא) דא לההוא מקטרגא לגביה, הדא הוא דכתיב (איוב א ח) השמת לבך על עבדי איוב וגו'. פתח ואמר, (בראשית ד ג) ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה, מקץ ימים ולא מקץ ימין, איהו דחה לקץ ימין, ואתקריב לקץ ימים. והא אוקימנא (דניאל יב יג) ואתה לך לקץ, ואמר דניאל לאן קץ, לקץ הימין או לקץ הימים, עד דאמר ליה לקץ הימין. ועל דא דוד דחיל ואמר (תהלים לט ה) הודיעני יהו"ה קצי ומדת ימי מה היא, או לקץ הימים או לקץ הימין. והכא מה כתיב, ויהי מקץ ימים ולא מקץ ימין, ובגין כך לא אתקבל קרבניה דהא מסטרא אחרא הוה (כלא). תא חזי מה כתיב, והבל הביא גם הוא, מאי גם הוא, לאסגאה דא בדא, קרבניה לקודשא בריך הוא הוה כלא, ועקרא דקרבנא לקודשא בריך הוא, ויהב חולקא לסטרא אחרא, כמה דאת אמר ומחלביהן, וקין עקרא עבד מקץ ימים, רזא דסטרא אחרא, ויהיב חולקא לקודשא בריך הוא ועל דא לא אתקבל. באיוב מה כתיב (איוב א ד) והלכו בניו ועשו משתה וגו' ושלחו וקראו לשלשת אחיותיהם לאכל ולשתות עמהם, ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו', ובמשתיא בכל יומא מקטרגא שכיח, ולא יכיל ליה, מנא לן, דכתיב (שם י) הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב, ולעולם לא יהיב חולקא כלל לגביה, דהא (נ"א מה) כתיב (שם ה) והעלה עולות מספר כולם, עולה סלקא לעילא לעילא, ולא יהיב חולקא לסטרא אחרא, דאלמלא יהב ליה חולקא, לא יכיל ליה לבתר, וכל מה דנטל מדיליה נטל. ואי תימא אמאי אבאיש ליה קודשא בריך הוא, אלא דאלמלא יהב ליה חולקא, יפני ארחא ויסתלק מעל מקדשא, וסטרא דקדושה אסתליק לעילא לעילא, ואיהו לא עבד כן, ועל דא קודשא בריך הוא תבע בדינא. תא חזי, כמה דאיהו אתפרש ולא אכליל טוב ורע, איהו דן ליה בההוא גוונא, יהיב ליה טוב, ולבתר רע, ולבתר אהדריה לטוב, דהכי אתחזי לבר נש למנדע טוב ולמנדע רע, ולאהדרא גרמיה לטוב, ודא איהו רזא דמהימנותא. תא חזי איוב מעבדי פרעה הוה, ודא הוא דכתיב ביה (שמות ט כ) הירא את דבר יהו"ה מעבדי פרעה, תא חזי דלא בעא קודשא בריך הוא לאעקרא איוב מאתריה, דאיהו הוה מכסי (נ"א כולא בעא קודשא בריך הוא לאעקרא מאתרייהו, איוב הוה מכסה) (נ"א איוב חכים הוה) על פרעה, כיון דאתחלש, עבד נוקמין לפרעה. אמר רבי שמעון, השתא אית לגלאה רזין, דאינון מתדבקין לעילא ותתא, מה כתיב בא אל פרעה, לך אל פרעה מבעי ליה, מאי בא, אלא דעייל ליה קודשא בריך הוא אדרין בתר אדרין, לגבי תנינא חדא עלאה תקיפא, דכמה דרגין משתלשלין מניה, ומאן איהו, רזא דתנין הגדול. ומשה דחיל מניה, ולא קריב אלא לגבי אינון יאורין ואינון דרגין דיליה, אבל לגביה דחיל ולא קריב, בגין דחמא ליה משתרש בשרשין עלאין. כיון דחמא קודשא בריך הוא דדחיל משה, ושליחן ממנן אחרנין לעילא לא יכלין לקרבא לגביה, אמר קודשא בריך הוא, (יחזקאל כט ג) הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, וקודשא בריך הוא אצטריך לאגחא ביה קרבא ולא אחרא, כמה דאת אמר אני יהו"ה, ואוקמוה רזא דחכמתא דהתנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, לאינון מארי מדין, דידעין ברזין דמאריהון. פתח רבי שמעון ואמר, (בראשית א כא) ויברא אלהי"ם את התנינם הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם, האי קרא אוקמוה ליה, אבל ויברא אלהי"ם את התנינים הוא רזא, דא זוהר חלק ב דף לד/ב לויתן ובת זוגו, תנינם חסר כתיב, בגין דקטל לנוקבא, וסלקה קודשא בריך הוא לצדיקיא ואוקמוה. התנים הגדול, תשע יאורין אינון דאיהו רביץ בינייהו, וחד יאורא איהו דמימוי שכיכין, וברכאן דמימין דגנתא נפלין ביה תלת זמנין בשתא, וכד תרין זמנין מתברך ההוא יאורא ולא כל כך, וכד חד לאו הכי. והאי תנינא עאל בההוא יאורא, אתתקיף ואזיל ושאט, עאל גו ימא ובלע נונין לכמה זינין, ושליט ותב לההוא יאורא, אלין תשעה יאורין אזלין וסלקין, וסחרניה כמה אילנין ועשבין לזנייהו. יאורא קדמאה, נפקא מסטרא שמאלא בחד צנורא דנגיד ונפיק תלת טפין, וכל טפה וטפה אתפרש לתלת טפין, וכל טפה וטפה אתעביד מניה יאורא חד, ואלין אינון תשעה יאורין דמתתקפין ואזלין, ושאטן וסחרן בכל אינון רקיעין. ממה דאשתאר מאינון טפין כד סיימין למיפק, אשתאר טפה חדא דנפקא בשכיכו, נפל בינייהו, ואתעביד מניה יאורא חדא, האי יאורא איהו ההוא דאמרן דאזלא בשכיכו. האי יאורא, כד ההוא נהר דנגיד ונפיק, אפיק טפין אחרנין רברבאן (ס"א דברכאן) מסטרא דימינא, מה דאשתאר מאינון טפין, אשתאר טפה חדא בשכיכו מאינון ברכאן, ונפל בההוא יאורא דאיהו שכיך, והאי איהו יאורא דעדיף מכלהו. כד נפקין ומתפרשן אינון ארבע נהרין דנפקין מגנתא דעדן, ההוא דאקרי פישון נפיל בההוא יאורא ואתכליל ביה, ועל דא מלכות בבל אתכליל בהאי, ופישון איהו מלכות בבל, מיאורא דא אתזנו ואתמליין כל אינון יאורין אחרנין. בכל יאורא ויאורא אזלא ושאט חד תנינא, ואינון תשע, וכל חד וחד נקיב נוקבא ברישיה, כמה דאת אמר (תהלים עד יג) שברת ראשי תנינים וגו', ואפילו האי התנין הגדול הכי הוא, בגין דכלהו נפחין רוחין לגבי עילא ולא לתתא. כתיב בראשית ברא אלהי"ם, וכתיב ויברא אלהי"ם את התנינים הגדולים, בכל עובדא דאינון עשר אמירן, קיימין לקבלייהו אינון עשר יאורין, וחד תנינא מתפרפרא (ס"א מתפרשא) (ס"א מתרפרפא) ברוחא לקבל כל חד וחד, ועל דא חד לשבעין שנין מזדעזע עלמא, בגין דהאי התנין הגדול כד הוא סליק סנפירוי ואזדעזע, כדין כלהו מזדעזען באינון יאורין, וכל עלמא מזדעזעא וארעא מתחלחלת, וכלהו כלילן בהאי תנין הגדול. והארץ היתה תוהו וגו', אמר רבי שמעון, עובדא דבראשית חבריא לעאן ביה וידעין ביה, אבל זעירין אינון דידעין לרמזא עובדא דבראשית ברזא דתנין הגדול, ועל דא תנינן דכל עלמא לא משתלשלא אלא על סנפירוי דדא. תא חזי, והארץ היתה תהו ובהו וגו', תנינן היתה ואוקימנא, בגין דבהאי יאורא קדמאה דקאמרן, כד האי התנין הגדול עאל ביה, כדין אתמלייא ושטיף ודעיך ניצוצין דאתלקטו באינון עלמין דאתחרבו בקדמיתא. אינון תנינין אחרנין דקאמרן הוו ולא הוו, אמאי, בגין דאתחלש חילייהו, דלא יטשטשון עלמא, בר חד זמנא לשבעין שנין, ואינון אתתקפו בחילא דההוא תנין הגדול, והאי איהו בלחודוי לאתתקפא, ואלמלא נוקביה קיימת לגביה, לא יכיל עלמא למסבל לון. (ובגין כך) עד לא קטל קודשא בריך הוא לנוקבא, הארץ היתה תהו (ובהו), תהו היתה, ולבתר דקטל לה, הוה בהו, שראת לאתקיימא, וחשך על, עד לא הות נהירא עובדא דעבד, מה עבד קודשא בריך הוא, מחץ רישיה דדכורא לעילא ואתכפיא. בגין דהא תהומא לתתא לא הוה נהיר, מאי טעמא לא הוה נהיר, בגין דהאי התנין הגדול הוה נשיב רוחא על תהומא ואחשיך ליה, ולא מרפרפא לתתא, ועבר (נ"א ועכ"ד) רוחא אחרא דלעילא, ונשב (נ"א דנשב) ובטש בההוא רוחא ושכיך ליה, הדא הוא דכתיב ורוח אלהי"ם מרחפת על פני המים, והיינו דתנינן דקודשא בריך הוא בטש רוחא ברוחא וברא עלמא. ויאמר אלהי"ם יהי אור ויהי אור, נהיר נהירו דלעילא, ובטש זוהר חלק ב דף לה/א על גבי רוחא דנשיב, ואסתלק מעל תהומא, ולא חפא ליה, כיון דתהומא אתנהיר ואיהו אסתלק, כדין הוה נהירו, דא נהיר על רישיה, ומיא הוו נפקי מגו אפותיה, ורוחא נשיב לעילא ונהיר מנהירו דא, עד דהוה נחית נהוריה מנצנצא לשבעין ותרין נהורין דשמשא. כיון דאינון נהורין אתרשימו בגו שמשא לתתא, הוו חייביא דעלמא ידעין בהו, והוו פלחין לשמשא, כיון דאסתכל קודשא בריך הוא באינון חייביא, סליק נהוריה וגניז ליה, אמאי גניז ליה, בגין דההוא תנין הוה סליק ונחית ובטש באינון יאורין, עד דגנז ליה ולא אתגליא, וזרע ליה זרועא בחד צדיק, דאיהו גננא דגנתא, וזרועא דזרע בגנתא בגניזו בטמירו, (ס"א האי) דהאי אור איהו. כד האי התנין הגדול חמי, דצמח בגנתא זרועא דאור דא, כדין אתער לסטרא אחרא, לההוא נהר דאקרי גיחון, ואתפלגו מימוי דהאי גיחון, חד שבילא דיליה איהו אזיל גו ההוא זרועא דאצמחא גו גנתא, ואנהיר ביה ברבו דזרועא דא, ואקרי גיחון. ומגו ההוא רבו דזרועא דא, אסתלק לרבו שלמה מלכא כד אסתלק למלכו, דכתיב (מ"א א לג) והורדתם אותו אל גיחון, וכתיב ומשח אותו שם, שם ולא באתר אחרא, בגין דהוה ידע דוד מלכא דא, ומימוי אחרנין אסתלקו למלכו אחרא, ודא איהו מלכא דאיהו תקיפא. והאי התנין הגדול אתער ליה, ואסתלק סנפירוי דהאי תנין בההוא נהר לאתתקפא ביה, וכל אינון שאר יאורין כלהו סלקין ונחתין בתוקפא דהאי התנין הגדול, ותב ועאל לההוא יאורא שכיכא ואשתכך ביה. וכדין כד ההוא אור אתגניז, (ס"א לנטלא) לעיולא ליה ההוא גננא דקאמרן, כדין נפק חשך קדמאה, ובטש על רישיה בההוא נוקבא דאתמתחא ביה, ואתפרש חד חוטא בין ההוא נהירו דאור דא דאתגניז, ובין ההוא חשוכא דחשך דא, דכתיב (בראשית א ד) ויבדל אלהי"ם בין האור ובין החשך. האי תנין תב בההוא פרישו דהאי חוטא דאפריש, ואפריש לאינון (נ"א בין אינון) יאורין גו חשוכא, ואתפרשו נונין לזנייהו אלין מאלין בההוא פרישו, וכד אתפרשו מיין עלאין קדישין, כל אינון יאורין אתפרשו, ועאלו לגו ההוא יאורא שכיכא דאתבריר מכלהו, ונפקין ועאלין ביה תלת זמנין ביומא. וכל אינון נונין דמגדלן גו אינון יאורין פרישן אלין מאלין, ואקרין לילות, ואלין אינון ראשין לכל אינון נונין דנפקין לבר, ואלין שלטין על כלהו, ואלין אקרון בכורי מצרים, ומהכא אתבדרו לבר בוכרין, וכלהו אתזנו משקיו דאינון יאורין. והאי התנין הגדול שלטא על כלהו, וכלא בפרישו דמיין עלאין, דכתיב ויהי מבדיל בין מים למים, ואתרשימו מיין קדישין עלאין ואתפרשו לעילא, ומיין תתאין אתפרשו כלהו אלין מאלין, קדישין ודלא קדישין, ועל דא אקרון מלאכין עלאין פרישן, בגין דאתפרשו אלין מאלין לזנייהו. ויאמר אלהי"ם תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, רזא דא, כד האי התנין הגדול הוה נשיב רוחא בההוא נוקבא, ומרפרפא לגבי עילא, כל אינון עשבין הוה מהפך לון ליבישו, עד דרוחא אחרא נשיב בההוא רוחא ושכיך ליה לתתא, ועשבין צמחו כמלקדמין ושלטין ומשבחן ואודן קמי קודשא בריך הוא. מסטר שמאלא, לגו יאורא שכיכא נפקין בעירין לזנייהו, ואזלין למקרב לגבי דאינון עשבין ולא יכלין, ותבין לאתרייהו, כל אלין יאורין אזלין ושאטין עם ההוא תנינא דשליט בהו, וסחרין לאינון עשבין ולא יכלין, בר לזמנין דרוחא עלאה לא נשיב, ואיהו מרפרפא רוחא בההוא נוקבא דלעילא כמה דאוקימנא, כדין שליט ההוא רוחא על אינון עשבין, ויאורא שכיכא תב לאתריה, וסלקא ונחתא, ובגין דמימוי שכיכין אזיל בשכיכו. והאי התנים הגדול סלקא לגבי אינון יאורין, ועשבין כלהו מגדלן סחרניה דההוא יאורא שכיכא, ואלין (נ"א ואינון) מגדלין בכל עיבר, כדין סלקא ההוא תנינא ואתרבי בינייהו, ותב לכל אינון יאורין. ויאמר אלהי"ם יהי מארת ברקיע השמים, דא איהו נחש בריח, אמאי בריח, בגין דסגיר לתרין סטרין, ולא נפיק לעלמין אלא חד זמנא ליובלא. ובספרי קדמאי, דא נחש עקלתון דאיהו בעקימו תדיר, ואייתין לווטין על עלמא, כד האי קם אתבר תוקפיה זוהר חלק ב דף לה/ב דההוא תנינא, ולא יכיל למיקם עד דאביד גשמיה. בגין דקודשא בריך הוא כפיף ליה גו ימא כד עאל לגביה, ואיהו דרך על תקפיה דימא, ותקפיה דימא דא איהו תנינא, כמה דאת אמר (איוב ט ח) ודורך על במתי ים, וכד האי נחש קם, כדין מה כתיב (ישעיה כז א) והרג את התנין אשר בים, דא איהו התנין הגדול, ועל דא כתיב (יחזקאל כט ג) הנני עליך. ודא נחש איהו מארת, בלווטין לכלא, בגין דאיהו תקיפא עליה, בתוקפיה דההוא נהר רברבא דאקרי חדקל, והא אוקימנא. ההוא נחש איהו ביבשתא, כד נפקין דא בדא, דא דביבשתא אתתקף תדיר, בגין דכל אורחוי ותקפוי ביבשתא איהו, ואכיל ארעא ועפרא תדיר, כמה דאת אמר (בראשית ג יד) ועפר תאכל כל ימי חייך, דא גדיל בעפרא ודא גדיל במיא, נחש דאתגדיל במיא לאו תקיפא כהאי דאתגדיל ביבשתא, ועל דא כתיב (שם א יד) מארת חסר, דדא אזדמן לגבי ההוא דמיא, ואף על גב (ודא לא) דאזדמן לגביה, לא אגח לגביה אלא קודשא בריך הוא בלחודוי, דקטיל ליה מגו ימא, כמה דאוקימנא, בגין גסות רוחא דביה, כמה דאת אמר (יחזקאל כט ג) אשר אמר לי יארי וגו': ועבר יהו"ה לנגוף את מצרים וגו', תנא אמר רבי יוסי, האי קרא קשיא, וכי וראה את הדם ואחר כך ופסח, דמשמע דסימנא הוא דעביד, ואי תימא בגין דמא דאיהו מצוה, אמאי לבר, ואמאי בתלת דוכתי דפתחא, והא כתיב (דניאל ב כב) הוא גלי עמיקתא וגו', ומאי טעמא בעא דאתגליא דמא על המשקוף ועל שתי המזוזות. אלא תנא, כתיב (דברים לב יט) וירא יהו"ה וינאץ, וכתיב (בראשית ו ה) וירא יהו"ה כי רבה רעת האדם בארץ, ותנינן לא אתחזי אשגחותא דלעילא, אלא כד אתחזי לתתא עובדא, דאתעבידו עובדא מניה, ועל דא (נ"א ועד דעבדין עובדא לתתא) לא משגיחין לאבאשא בר הרהורא דע"ז, דכתיב (דברים יא טז) השמרו לכם פן יפה לבבכם, ומדאתעביד עובדא אשגחותא דלעילא אתער, ובגין כך כלא בין לטב בין לביש בעובדא תליא מלתא. אמר רבי יוסי, כל שוקי מצרים מליין טעוון הוו, ועוד דבכל ביתא וביתא הוו שכיחי זינין, דמתקטרי בחרשייהו באינון כתרין תתאין דלתתא, ומתערין רוח מסאבא בגווייהו, ורזא דמלה תנא, כתיב ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות, אגודת אזוב למה, בגין לבערא רוח מסאבא מבינייהו, (נ"א האי קרא קשיא, וכי ראה את הדם ואח"כ ופסח, דמשמע דסימנא הוא דעביד, אמאי, והא כלא גליא קמי קודשא בריך הוא, וכתיב הוא גלי עמיקתא ומסתרתא, אלא תנא כתיב וירא