דאתייהיבו ברשותה, חדאת (נ"א אחדת) בההוא ינוקא, ועשיקת ליה, ואפיקת ליה מעלמא, כד איהו יניק בתוקפא דאמיה. ואי תימא אינון נשמתין דיעבדון טב לעלמא, לאו הכי, דכתיב אם רעה בעיני אדניה, דיחמיץ ההוא גברא בה לבתר יומין, אי אתקיים בה, דא אתעשקת, ואחרא לא אתעשקת, ועל אלין כתיב (קהלת ד א) ואראה את כל העשוקים וגו', והיינו אם רעה בעיני אדניה. אשר לא יעדה, לא באלף כתיב, אי תימא דהא בההוא סטרא אחרא אזמין לה קודשא בריך הוא מיומא דהות, לא, והשתא בגלגולי טיקלא לו יעדה בוא"ו, מה דלא הות מקדמת דנא. והפדה, מאי והפדה, פריק לה קודשא בריך הוא השתא דסלקא ריחא עד לא תחמיץ, וסליק לה לרומי מרומים במתיבתא דיליה. ואי תימא כיון דאתעשקת מההוא סטרא אחרא, יהיב לה כמה דאמרו לחסידי שאר עמין, ולאינון ממזרי תלמידי חכמים, אתא קרא ואוכח לעם נכרי לא ימשול למכרה ודאי, בבגדו בה, דעשיק לה בעשיקו דגלגולא דטיקלא, אלא לישראל ודאי, ולא לאחרא, וכד נפקת מן טיקלא, לא תצא כצאת העבדים, אלא מתעטרא בעטרהא בארמא על רישה. ואי תימא דהאי סטרא אעילת לה בההוא ינוקא, לאו הכי, אלא נטלת לה וחדאת בהדה, ופרחת מן ידהא, ועאלת בההוא אתר, ואיהי פקידת לההוא ינוקא וחדאת ביה וחייכת ביה, ותאיבת לההוא בשר, עד דלבתר נטיל קודשא בריך הוא נשמתיה, והיא לגופא, ולבתר כלא איהו ברשותא דקודשא בריך הוא: תא חזי, לא תצא כצאת העבדים, מאי הוא, אלא בשעתא דנפקת מן טיקלא, וההוא סטרא בחדו, רשים לה קודשא בריך הוא, וחתים לה בחד גושפנקא, ופריש עלה לבוש יקר דיליה, ומאן איהו, שמא קדישא דאקרי אלו"ה, ודא הוא בבגדו בה, לבושא יקירא דמלכא פריש עלה, וכדין איהי נטירא, דלא אתמסרת לעם נכרי, אלא לישראל לחוד. ודא איהו דכתיב (איוב כט זב) כימי אלו"ה ישמרני, ועל רזא דא כתיב הכא, לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה, בעוד דלבוש יקר דמלכא בה, כיון דבגדו בה, כתיב לעם נכרי לא ימשל למכרה. מה רשו אית לההוא סטרא בה, תא חזי, כל בני עלמא כלהו ברשותיה דמלכא קדישא, וכלהו אית לון זמנא בהאי עלמא, עד דאיהו בעי לסלקא לון מן עלמא, ודא לית ליה זמנא, ועל דא איהי חייכת בהו וחדאת בהו. תו אזהרותא לבני נשא (בהאי עלמא) אית בהני קראי, וכמה עיטין טבין עלאין אינון בכל מלי דאורייתא, וכלהו קשוט בארח קשוט, ואשתמודען לגבי חכימין דידעי ואזלי בארח קשוט, בזמנא דבעא קודשא בריך הוא למברי עלמא, סליק ברעותא קמיה, וצייר כל נשמתין דאינון זמינין למיהב בבני נשא לבתר, וכלהו אתציירו קמיה בההוא ציורא ממש דזמינין למהוי בבני נשא לבתר, וחמא כל חד וחד, ואית מנהון דזמינין לאבאשא ארחייהו בעלמא. ובשעתא דמטא זמנייהו, קרי קודשא בריך הוא לההיא נשמתא, אמר לה, זילי עולי בדוך פלן בגוף פלן, אתיבת קמיה, מאריה דעלמא די לי בעלמא דא דאנא יתבא ביה, ולא איהך לעלמא אחרא דישתעבדון בי, ואהא מלוכלכא בינייהו. אמר לה קודשא בריך הוא, מן יומא דאתבריאת, על דא אתבריאת למהוי בההוא עלמא, כיון דחמאת נשמתא כך, בעל כרחה נחתת ועאלת תמן. אורייתא דיהבת עיטא לכל עלמא, חמאת הכי, אזהירת לבני עלמא ואמרת, חמו כמה חס קודשא בריך הוא עלייכו, מרגליתא טבא דהות ליה זבין לכו למגנא, דתשתעבדון בה בהאי עלמא: וכי ימכר איש, דא קודשא בריך הוא, את בתו, דא נשמתא קדישא, לאמה, למיהוי אמה משתעבדא בינייכו זוהר חלק ב דף צז/א בהאי עלמא, במטו מנייכו, בשעתא דמטי זמנא לנפקא מהאי עלמא, לא תצא כצאת העבדים, לא תפוק מתטנפא בחובין, תפוק בת חורין, ברירה נקיה, בגין דיחדי בה מארה וישתבח בה, ויהיב לה אגר טב בצחצוחי דגנתא דעדן, כמה דאת אמר (ישעיה נח יא) והשביע בצחצחות נפשך, ודאי כד תפוק ברירה נקיה כדקא יאות. אבל אם רעה בעיני אדניה, כד נפקת מלוכלכא בטנופי חובין, ולא אתחזיאת קמיה כדקא יאות, ווי לההוא גופא דאתאביד מההיא נשמתא לעלמין, בגין דכד נשמתין סלקין ברירן, ונפקין נקיין מהאי עלמא, כל נשמתא ונשמתא עאלת בספרא דאחמתא דמלכא, וכלהו בשמהן, ואמר דא היא נשמתא דפלניא, זמינת תהא לההוא גופא דשבקת, וכדין כתיב לו יעדה בו'. וכד נפקת רעה בעיני אדניה, דקא אסתאבת בחובין, ובטנופא דחטאין, כדין לא יעדה בא', ואתאביד ההוא גופא מינה, ואיהי לא אזדמנת לגביה, בר ההיא דמארה אתרעי, ותב בתיובתא דגופא בה. כדין כתיב והפדה, כמה דאת אמר (איוב לג כד) פדה נפשו מעבור בשחת, והפדה, האי איהו בבר נש, דעיטא דיליה דיפרוק לה ויתוב בתיובתא, ולתרין סטרין קאמר קודשא בריך הוא, והפדה בתיובתא, לבתר דתב בתיובתא פדה לה מארחא דגיהנם. לעם נכרי לא ימשל למכרה, מאן עם נכרי, עלובתא איהי נשמתא דכד נפקת מעלמא ובר נש אסטי ארחיה בהדה, היא בעאת לסלקא לעילא גו משריין קדישין, בגין דמשריין קדישין קיימין בההוא ארחא דגן עדן, ומשריין נוכראין קיימין בההוא ארחא דגיהנם, זכתה נשמתא וההוא נטירו ופרישו דלבושא יקירא עלה, כמה משריין קדישין קא מתעתדן לה לאתחברא בהדה, ולמיעאל לה לגן עדן, לא זכתה, כמה משיירין נוכראין מתעתדן למיעל לה בארחא דגיהנם, ואינון משריין דמלאכי חבלה זמינין למעבד בה נוקמין, אתא קרא ואוכח, לעם נכרי לא ימשל למכרה, אלין מלאכי חבלה, בבגדו בה, איהו נטירא, דקודשא בריך הוא עביד לה נטירא דלא ישלוט בה עם נכרי, בההוא פריסו דנטירו עלה: ואם לבנו ייעדנה, תא חזי כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא דלא יסטי ארחוי בהאי עלמא, דאי זכה בר נש בהאי עלמא, ונטיר לה לנשמתא כדקא יאות, האי איהו בר נש דקודשא בריך הוא אתרעי ביה, ואשתבח ביה בכל יומא בפמלייא דיליה, ואמר חמו ברא קדישא דאית לי בההוא עלמא כך וכך עביד, כך וכך עובדוי מתתקנן, וכד האי נשמתא נפקת מהאי עלמא זכייא נקייה ברירה, קודשא בריך הוא אנהיר לה בכמה נהורין, בכל יומא קארי עלה דא היא נשמתא דפלניא ברי, נטירא ליהוי ליה לההוא גופא דשבק, ודא הוא דכתיב ואם לבנו ייעדנה. כמשפט הבנות יעשה לה, מאי כמשפט הבנות, הכא אית רזא לחכימין, בגו טנרא תקיפא, רקיעא טמירא, אית היכלא חדא דאקרי היכל אהבה, ותמן אינון גנזין טמירין, וכל נשיקין דרחימו דמלכא אינון תמן. ואינון נשמתין רחימאן דמלכא עאלין תמן, כיון דמלכא עאל בההוא היכלא דמלכא, תמן כתיב (בראשית כט יא) וישק יעקב לרחל, וקודשא בריך הוא אשכח תמן לההיא נשמתא קדישא, קדים מיד ונשיק לה וגפיף לה, וסליק לה בהדיה, ואשתעשע בה. ודא הוא כמשפט הבנות יעשה לה, כדינא דאבא עביד לברתיה דאיהי חביבא לגביה, דנשיק לה וגפיף לה ויהיב לה מתנן, כך קודשא בריך הוא עביד לנשמתא זכאה בכל יומא, כמה דכתיב כמשפט הבנות. יעשה לה, היינו דכתיב (ישעיה סד ג) יעשה למחכה לו, כמה דהאי ברתא אשלימת עשייה בהאי עלמא, אוף הכי קודשא בריך הוא אשלים לה עשייה אחרא בעלמא דאתי, דכתיב עין לא ראתה אלהי"ם זולתך יעשה למחכה לו, והכא כתיב זוהר חלק ב דף צז/ב יעשה לה, עד כאן, ההוא סבא אשתטח וצלי צלותא: בכה כמלקדמין ואמר, אם אחרת יקח לו וגו', מאי אם אחרת, וכי נשמתא אחרא זמין קודשא בריך הוא לאתבא לצדיקייא בהאי עלמא, ולאו האי נשמתא דאשלימת בהאי עלמא רעותא דמארה, אי הכי לית אבטחותא לצדיקייא כלל, מאי אם אחרת יקח לו. פתח ההוא סבא ואמר, (קהלת יב ז) וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהי"ם אשר נתנה, האי קרא אוקמוה חברייא בחרבן בי מקדשא, (ותמן תנינן) וישוב העפר על הארץ כשהיה, הכא איהו מאי דכתיב (בראשית יב ו) והכנעני אז בארץ, כשהיה ודאי. והרוח תשוב אל האלהי"ם אשר נתנה, מאי והרוח תשוב, דא שכינתא דאיהי רוח קדישא, כד חמאת שכינתא באינון עשר מסעות דקא נטלא, ולא בעאן ישראל לאתבא בתיובתא קמי קודשא בריך הוא, ושלטא סטרא אחרא על ארעא קדישא, ואוקמוה חברייא. תא חזי, רוחא דבר נש זכאה אתעטר בדיוקנא בגן עדן דלתתא, ובכל שבתי ומועדי ורישי ירחי, מתעטרן רוחי ומתפשטן וסלקין לעילא, וכמה דעביד קודשא בריך הוא בההיא נשמתא עלאה קדישא לעילא, הכי נמי עביד בהאי רוחא לתתא בגן עדן לתתא, דקא סלקת קמיה, ואמר דא איהי רוחא דפלניא גופא, מיד מעטר לה קודשא בריך הוא להאי רוחא בכמה עטרין ואשתעשע בה. ואי תימא דהא בגין רוחא דא שביק קודשא בריך הוא מה דעביד לנשמתא, לאו הכי, אלא שארה כסותה וענתה לא יגרע, אלין אנון תלת שמהן עלאין, דעין לא ראתה אלהי"ם זולתך, וכלהו בעלמא דאתי, ואתמשכן מתמן. חד מנייהו שארה, משיכו דנציצו ונהירו דנהיר בארח סתים, מזונא (לן) דזן כלא, ואקרי יהו"ה בנקודת אלהי"ם, שארה בהפוך אתוון אשר ה', ודא (בראשית מט כ) מאשר שמנה לחמו, ודא הוא שארה. כסותה, פרישו דמלכא, דא משיכו אחרא דנהיר ונטיר לה תדיר, פרישו דלבושא דמלכא דפריש עלה אלו"ה, דא בבגדו בה תדיר, דלא אתעדי מינה, והאי איהו כסותה. וענתה, מאן איהו, דא משיכו דעלמא דאתי, דביה כלא, יהו"ה צבאות איהו, ודא איהו דנהיר בכל נהורין סתימין עלאין דאילנא דחיי, דביה עונה טמירא, דמתמן נפקת, וכל דא בעדונא וכסופא דעלמא דאתי. תלתא הני לא יגרע לה, כד איהי זכאת כדקא יאות, ואי לאו איהי כדקא יאות, הני תלתא גרעאן מנה, דלא יתעביד לה עטרה אפילו מחד מנייהו. תא חזי מה כתיב, ואם שלש אלה לא יעשה לה, דלא זכאת בהו, ויצאה חנם אין כסף, תפוק מקמיה ודחיין לה לבר, אין כסף, לית לה כסופא ולית לה עדונא כלל. עד כאן אוכיחת אורייתא דכל עיטין בה תליין, ויהיבת עיטא טבא לבני נשא, מכאן ולהלאה נהדר למלין קדמאין, בההוא נטירו עלאה דקא פריש עלה קודשא בריך הוא, בגין דלא תהא לעם נכרי, דהא בגדו בה, ונטירו איהו לה תדיר: ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה, אמר ההוא סבא, חברייא כד תהכון לגבי ההוא טינרא דעלמא סמיך עליה, אמרו ליה, דידכר יומא דתלגא, דאזדרעו פולין לחמשין ותרין גוונין, והדר אקרינן האי קרא, והוא יימא לכון, אמרו, במטו מינך, מאן דשארי מלה הוא יימא, אמר לון ודאי ידענא דזכאין אתון, ואית לרמזא לכון רמזא דחכימין, ועל מה דאנא אימא, כד תדכרון ליה סימנא דא, הוא ישלים על דא. השתא אית לומר, מאן הוא דאקרי בן לקודשא בריך הוא, תא חזי כל זוהר חלק ב דף צח/א ההוא דזכי לתליסר שנין ולהלאה, אקרי בן לכנסת ישראל, וכל מאן דאיהו מבן עשרין שנין ולעילא וזכי בהו, אקרי בן לקודשא בריך הוא, ודאי (דברים יד א) בנים אתם ליהו"ה אלהיכ"ם. כד מטא דוד לתליסר שנין, וזכה בההוא יומא דעאל לארביסר, כדין כתיב (תהלים ב ז) יהו"ה אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, מאי טעמא, דהא מקדמת דנא לא הוה ליה ברא, ולא שראת עליה נשמתא עלאה, דהא בשני ערלה הוה, ובגין כך אני היום ילדתיך, היום ודאי ילדתיך, אני ולא סטרא אחרא כמה דהוה עד השתא, אני בלחודאי, בר עשרין שנין מה כתיב בשלמה, (משלי ד ג) כי בן הייתי לאבי, לאבי ממש ודאי. ואם לבנו ייעדנה, מבר תליסר שנין ולהלאה, דהא נפקת מרשו דסטרא אחרא דאזדמנת ליה. מה כתיב כמשפט הבנות יעשה לה, מהו כמשפט הבנות, תנינן, בכל יומא ויומא חמי קודשא בריך הוא לההוא ינוקא דקאי ברשו דערלה, ואיהו נפיק מינה, ואתמשך לבי ספרא ותבר לה, ואזיל לבי כנישתא ותבר לה, מה עביד קודשא בריך הוא לההיא נשמתא, אעיל לה לאדרא דיליה, ויהיב לה מתנן ונבזבזן סגיאין, וקשיט לה בקשוטין עלאין, עד זמנא דאעיל לה לחופה בההוא (נ"א גו ההוא) בר מתליסר שנין ולעילא. אם אחרת יקח לו, הכא אית רזא דרזין, לחכימין אתמסרו, ואית לאודעא בקדמיתא מלה חדא, תא חזי ביומא דשבתא בשעתא דאתקדש יומא, נפקי נשמתין מגו אילנא דחיי, ומנשבן אינון נשמתין קדישין לתתאי, ונייחין בהו כל יומא דשבתא, ולבתר דנפיק שבתא, סלקין כלהו נשמתין, ומתעטרן בעטרין קדישין לעילא, (וכד מתעטרן בההוא טבא אלין אינון בעליו דההוא טיבו ודאי). אוף הכי קודשא בריך הוא אזמין לההוא בר נש, ודא הוא נשמתא אחרת, ואף על גב דדא זמינא ליה, נשמתא דהות ליה בקדמיתא, שארה דקדמיתא כסותה וענתה לא יגרע כמה דאתמר. בכה ההוא סבא כמלקדמין, ואמר איהו לנפשיה, סבא סבא כמה יגעת לאדבקא מלין קדישין אלין, והשתא תימא לון ברגעא חדא, אי תימא דתיחס עלייהו על אינון מלין ולא תימא לון, הא כתיב (שם ג כז) אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות, מאי אל תמנע טוב מבעליו, אלא קודשא בריך הוא וכנסת ישראל אינון הכא, דהא בכל אתר דמלין דאורייתא אמרין קודשא בריך הוא וכנסת ישראל אינון תמן, וצייתי לון. וכדין ההוא אילנא דטוב ורע בשעתא דאזלין מתמן וצייתי אינון מלין, ההוא סטרא דטוב אתגבר ואסתלק לעילא, וקודשא בריך הוא וכנסת ישראל מתעטרן בההוא טוב, ואלין אינון בעליו דההוא טוב. סבא סבא את אמרת מלין אלין ולא ידעת אי קודשא בריך הוא הכא, ואי אלין דקיימי הכא זכאין למלין אלין, לא תדחל סבא, דהא הוית בכמה קרבין דגברין תקיפין ולא דחילת, והשתא אנת דחיל, אימא מילך, דהא ודאי הכא איהו קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, וזכאין אינון אלין דהכא, ואי לאו הכי, לא אערענא בהו ולא שרינא באלין מלין, אימא מילך סבא אימא בלא דחילו. פתח ואמר (תהלים קד א) יהו"ה אלה"י גדלת מאד הוד והדר לבשת, יהו"ה אלה"י, דא שירותא דמהימנותא, סליקו דמחשבה, ועלמא דאתי, רזא חדא בלא פרודא. גדלת דא שירותא דיומא קדמאה, ואינון יומין עתיקין, סטרא דימינא, מאד דא הוא סטרא דשמאלא, הוד והדר לבשת, אלין תרין בדי ערבות, עד הכא. כיון דמטא לגו אילנא דחיי, אתטמר ולא אסתלק (ס"א ולא בעא) למהוי במניינא, בגין ההוא מאד, מאי מאד, שמאלא דכל ענפין דלתתא, ובכללא ענפא מרירא חדא, ועל דא אתטמר ההוא אילנא דחיי, ולא בעא למהוי במניינא דא. עד דאהדר כמלקדמין ושבח בגוונא אחרא, ואמר עטה אור כשלמה, דא שירותא (דאור) זוהר חלק ב דף צח/ב דיומא קדמאה, נוטה שמים, הכא אתכליל שמאלא, ולא אמר מאד, אתכליל שמאלא בימינא, למהוי נהיר בכללא דשמים. המקרה במים עליותיו, הכא נפיק בחדוה ההוא אילנא דחיי, נהר דנפיק מעדן, ואשתרשו ביה במימוי אינון תרי בדי ערבות, דאינון גדלין במימוי, הדא הוא דכתיב (נ"א ההוא אילנא דחיי, ואשתרשו ביה אינון תרי בדי ערבות דאינון גדילין במימוי דההוא נהר דנפיק מעדן, ודא הוא) המקרה במים עליותיו, מאן עליותיו, אלין בדי ערבות, ודא הוא דכתיב (ירמיה יז ח) ועל יובל ישלח שרשיו. ודא הוא רזא דכתיב (תהלים מו ה) נהר פלגיו ישמחו עיר אלהי"ם, מאן פלגיו, אלין אינון שרשיו, והכי אקרון, עליותיו, שרשיו, פלגיו, כלהו אשתרשו באינון מיין דההוא נהר. השם עבים רכובו, דא מיכאל וגבריאל, אלין הם עבים, המהלך על כנפי רוח, למיהב אסוותא לעלמא, ודא איהו רפאל, מכאן ולהלאה עושה מלאכיו רוחות וגו'. סבא סבא אי כל הני ידעת, אימא ולא תדחל, אימא מילך וינהרון מלין דפומך, חדו חברייא והוו צייתין בחדוה למלוי קדישין, אמר אי סבא אי סבא, במה עיילת גרמך, עאלת בימא רבא אית לך לשטטא ולנפקא מתמן: אם אחרת יקח לו, כמה גלגולין עתיקין הכא, דלא אתגלון עד האידנא, וכלהו קשוט כדקא יאות, דלית לאסטאה מארח קשוט אפילו כמלא נימא. בקדמיתא (נ"א השתא) אית לאתערא, נשמתין דגיורין כלהו פרחן מגו גנתא דעדן בארח סתים, כד מסתלקן מהאי עלמא נשמתהון דקא רווחו מגו גנתא דעדן, לאן אתר תייבין. אלא תנינן, מאן דנטיל ואחיד בנכסי גיורין בקדמיתא זכי בהו, אוף הכי, כל אינון נשמתין קדישין עלאין, דקא זמין לון קודשא בריך הוא לתתא כדקאמרן, כלהו נפקין לזמנין ידיען (וסלקין) בגין לאשתעשעא בגן עדן (דלעילא), ופגען באינון נשמתין דגיורין, מאן דאחיד בהו מאלין נשמתין (דסלקין), אחיד בהו וזכי בהו, ומתלבשן בהו וסלקין, וכלהו קיימי בהאי לבושא, ונחתי גו גנתא בלבושא דא, בגין דבגנתא דעדן לא קיימאן תמן אלא בלבושא כל אינון דקיימי תמן. אי תימא דבגין האי לבושא גרעאן אינון נשמתין מכל ענוגא דהוה לון בקדמיתא, הא כתיב אם אחרת יקח לו, שארה כסותה ועונתה לא יגרע. בגנתא קיימי בלבושא דא דקדמן לאחדא בהו וזכי בהו, וכד סלקין לעילא מתפשטן מניה, דהא תמן לא קיימין בלבושא. בכה ההוא סבא כמלקדמין, ואמר לנפשיה, סבא סבא בודאי אית לך למבכי, בודאי אית לך לאושדא דמעין על כל מלה ומלה, אבל גלי קמי קודשא בריך הוא ושכינתיה קדישא, דאנא ברעו דלבא, ובפולחנא דלהון קאמינא, בגין דאינון בעליו דכל מלה, ומתעטרן בהו. כל אינון נשמתין קדישין כד נחתי להאי עלמא, בגין למשרי כל חד על דוכתייהו דאתחזון בהו לבני נשא, כלהו נחתי מתלבשן באינון נשמתין דקא אמרן, והכי עאלין בזרעא קדישא, ובמלבושא דא קיימי לאשתעבדא מנייהו בהאי עלמא. וכד אשתאבן אינון מלבושין ממלין דהאי עלמא, אינון נשמתין קדישין אתזנן (נ"א אתהנון) מריחא דקא אריחו מגו לבושיהון אלין. קודשא בריך הוא כל מלין סתימין דאיהו עביד עאל לון באורייתא קדישא, וכלא אשתכח באורייתא, וההיא מלה סתימא גלי לה אורייתא, ומיד אתלבשא בלבושא אחרא, ואתטמר תמן ולא אתגלי, וחכימין דאינון מליין עיינין, אף על גב דההיא מלה אסתים בלבושה (תמן), חמאן לה מגו לבושה, ובשעתא