ספר הזוהר — קטע 75

ודא איהו רזא דיצר הרע, פולחנא נוכראה דאקרי אוף הכי שאור, ודא איהו יצר הרע, דהכי איהו יצר הרע בבר נש כחמיר בעיסה, עאל במעוי דבר נש זעיר זעיר, ולבתר אסגי ביה, עד דכל גופא אתערב בהדיה, ודא איהו עבודה זרה, ועל דא כתיב (תהלים פא י) לא יהיה בך אל זר, אל זר ודאי. את חג המצות תשמר, רבי יהודה פתח, (ישעיה ב כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא, האי קרא אוקמוה, אבל מאי חדלו לכם מן האדם, וכי אזהר ליה לבר נש לאתמנע משאר בני נשא, אוף אינון נמי לגביה, ישתכחון בני נשא דלא יקרבון אלין באלין לעלמין, אלא הא אוקמוה במאן דאשכים לפתחה דחבריה למיהב ליה שלם, ואנא אוקימנא ליה בקרא אחרא, דכתיב (משלי כז יד) מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם, קללה תחשב לו, ואף על גב דכלא שפיר, אבל מאי חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו. הכא פקיד קודשא בריך הוא לבר נש, ואזהיר ליה לאסתמרא אינון בני נשא דסטו ארחייהו מארח

טב לארח ביש, ומסאבי נפשייהו בההוא מסאבו אחרא, דהא כד ברא קודשא בריך הוא לבר נש, עבד ליה בדיוקנא עלאה, ונפח ביה רוחא (נ"א נשמתא) קדישא דכליל בתלת, כמה דאוקימנא דאית ביה נפש רוח ונשמה, ועילא מכלא נשמה, דאיהי חילא עלאה למנדע ולמטר פקודוי דקודשא בריך הוא, ואי ההיא נשמתא קדישא עאיל לה בפולחנא אחרא, האי איהו מסאיב לה, ונפיק מפולחנא דמאריה, בגין דתלת חילין אלין כלהו חד, נפש רוח ונשמה משתתפי כחדא והוו חד, וכלא כגוונא דרזא עלאה, (על דא נאמר (שם יג כ) הולך את חכמים וגו'). ואי חזינן להאי בר נש דהוו ביה אלין דרגין כלהו, עד לא קיימא בקיומיה למנדע מאן איהו, במאי אתידע (דלא) לקרבא בר נש בהדיה או לאתמנעא מניה, (ס"א בר נש דאית ביה דרגין אלין כלהו, וקיימא בקיומיה, דא איהו גבר שלים, עבדא מהימנא דמאריה, ובעי לאשתתפא ביה ולאתחברא בהדיה, למילף אורחוי מניה, ובמאי אתידע בר נש למנדע מאן איהו לקרבא

בהדיה או לאתמנעא מניה), ברוגזיה ממש ידע ליה בר נש, וישתמודע מאן איהו, אי ההיא נשמתא קדישא נטר בשעתא דרוגזוי (אתי עליה), דלא יעקר לה מאתרהא, בגין למשרי תחותה ההוא אל זר, דא איהו בר נש כדקא יאות, דא איהו עבדא דמאריה, דא איהו גבר שלים. ואי ההוא בר נש לא נטיר לה, ואיהו עקר קדושה דא עלאה מאתריה, למשרי באתריה סטרא אחרא, ודאי דא איהו בר נש דמריד במאריה, ואסיר לקרבא בהדיה ולאתחברא עמיה, ודא איהו (איוב יח ד) טורף נפשו באפו, איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה, ואשרי בגויה אל זר ועל דא כתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו דההיא נשמתא קדישא טריף לה, וסאיב לה בגין אפו, אשר נשמה

זוהר חלק ב דף קפב/ב אחלף באפו, כי במה נחשב הוא, עבודה זרה אתחשיב ההוא בר נש, ומאן דאתחבר עמיה ומאן דאשתעי (ס"א דאשתתף) בהדיה, כמאן אתחבר בעבודה זרה ממש, מאי טעמא בגין דעבודה זרה ממש שארי בגויה, ולא עוד אלא דעקר קדושה עלאה מאתריה, ושארי באתריה עבודה זרה אל זר, מה אל זר כתיב ביה (ויקרא יט ד) אל תפנו אל האלילים, כגוונא דא אסיר לאסתכלא באנפוי. ואי תימא הא רוגזא דרבנן, רוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין, דהא תנינן דאורייתא אשא איהי, ואורייתא קא מרתחא ליה, דכתיב (ירמיה כג כט) הלא כה דברי כאש נאם יהו"ה, רוגזא דרבנן במלי דאורייתא, רוגזא דרבנן למיהב יקרא לאורייתא, וכלא לפולחנא דקודשא בריך הוא הוי, לכך נאמר (דברים ד כד) כי יהו"ה אלה"יך אש אוכלה הוא אל קנא. אבל אי במלין אחרנין, לאו פולחנא דקודשא בריך הוא האי, בגין דבכל חטאים דקא עביד בר נש לאו איהו עבודה זרה ממש כהאי, ואסיר לקרבא בהדיה דהאי. ואי תימא הא

לשעתא הוה דעבר והדר אהדר, לאו הכי, דכיון דאעקר קדושה דנפשיה מניה ומאתריה, וההוא אל זר מקפח ההוא אתר, אתתקף ביה ולא שביק ליה, בר כד אתדכי בר נש מכל וכל, ועקר ליה לעלמין, ולבתר אשתדל לאתקדשא ולאמשכא קדושה עליה, כדין ולואי דאתקדש, אמר ליה רבי יוסי אתקדש ממש, (ס"א אמאי והא אתדכי ואתקדש). אמר ליה תא חזי, בשעתא דאיהו עקר קדושה דנפשיה, ושריא באתריה ההוא אל זר דאקרי טמא, אסתאב בר נש, וסאיב למאן דקריב בהדיה, וההיא קדושה ערקת מניה, וכיון דערקת מניה זמנא חדא, כמה דיעביד בר נש, עוד לא תיתוב לאתרהא. אמר ליה, אי הכי כמה מסאבין אינון דמתדכאן, אמר ליה, שאני מסאבו אחרא דלא יכיל למעבד יתיר, אבל דא שניא מכלא, דכל גופא סאיב מגו ומבר, ונפשא וכלא מסאיב, ושאר מסאבו דעלמא לאו איהו אלא גופא לבר בלחודוי, ובגין כך כתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, דאחלף קדושה דאריה בגין אפו, דדא איהו מסאבו דמסאיב כלא, כי

במה נחשב הוא, במה עבודה זרה ודאי נחשב איהו. תא חזי, האי איהו רוגזא דאיהו עבודה זרה סטרא אחרא כמה דאמרן, דבעי בר נש לאסתמרא מניה ולאתפרשא מעלוי, ועל דא כתיב (שמות לד יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, לך בגין לאבאשא גרמך, וכתיב בתריה את חג המצות תשמר, תשמר דא סטרא דקדושה, דבעי בר נש לנטרא ליה, ולא יחלף ליה בגין סטרא אחרא, ואי יחלף ליה הא איהו מסאיב, וסאיב לכל מאן דקריב בהדיה. את חג המצות תשמר, האי איהו אתר דאקרי שמור, ובגין כך כתיב את חג המצות תשמר. שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך, שבעת ימים אלין, לאו אינון כשבעת הימים דסכות, דאינון עלאין, ואלין תתאין, ועל דא באינון הלל גמור, ובהני לאו הלל גמור, ועל דאינון לתתא, שבעת ימים תאכל מצות, מצת כתיב חסר בלא ו', דעד לא שראן אינון יומין עלאין רזא דו'. ואי תימא כיון דהאי רזא דחג המצות אתקדש, אמאי נחתא, דהא תנינן מעלין בקדש ולא מורידין, אמאי נחתא

לתתא באינון יומין תתאין, תא חזי כתיב (ויקרא טז ו) וכפר בעדו ובעד ביתו וגו', מאן דיכפר, אצטריך (נ"א לכפרא) עליה בקדמיתא, ובתר על ביתיה, כגוונא דא האי דרגא שארי לאתקדשא, ולנפקא בקדושה לכפרא עליה, וכיון דאיהו אתקדש, בעי לכפרא על ביתיה ולקדשא לון, ועל דא נחתא לתתא לקדשא ביתיה, ובמה מקדש לון, בישראל דלתתא (ס"א בחושבנא דעומר), וכיון דאלין מתקדשאן, בעינן לסלקא לה לעילא, דהא כד ביתא דמטרוניתא אתקדשת, כדין סלקת לעילא לאתקשרא באינון יומין עלאין

זוהר חלק ב דף קפג/א לעילא. ועל דא אנן עבדין חושבנא בקיומא, על קיומנא קיימין, בגין דאינון יומין, יומין עלאין אינון. וכן בכל זמנא דעאל בר נש לאינון יומין עלאין, בין בצלותא בין בשבחא, אצטריך לקיימא על רגלוי, ירכין וגופא כחדא תמן, ירכין וגופא לקיימא כדכורא דקיימא בחיליה, ולא כנוקבא דארחהא למיתב, ועוד בגין שבחא דעלמא עלאה, ובגין דאיהו רזא דדכורא, נשים פטורות מחושבנא דא, ולא מתחייבן למימני בר דכורין, לאתקשרא כל חד כדקא יאות. כגוונא דא, (שמות כג טז) יראה כל זכורך, דכורין ולא נשין, בגין דרזא דברית בדכורא איהו ולא בנוקבא, ובגין דקיימא רזא לעילא, נשין לא מתחייבן. ורזא אוליפנא הכא, דבכל שבעת יומין מאלין יומין עלאין, נטלא קדושא יומא חד (ומתאחד) דאלין תתאי, והאי תתאה אקרי שבוע, דאתקדש בשבעה יומין עלאין, וכן בכל שבעה ושבעה מאינון חמשין יומין, עד ולא עד בכלל. וכד אשתכחו ארבעין ותשע יומין עלאין, אשתכחו

לתתא שבע יומין דאתקדשו בהו, וכל חד אקרי שבוע, דעאל באינון שבע, ועל דא כתיב (ויקרא כג טו) שבע שבתות תמימות תהיינה, בגין דאינון נוקבין, נקט קרא לישנא דנוקבין. וכד אתקדשו בהו, וביתא מתתקנא לאתחברא אתתא בבעלה, כדין אקרי חג שבועות, מאינון נוקבי דשארו עלייהו אינון יומין עלאין דאתקדשו בהו, ובגין כך כתיב בשבועותיכם, אינון דלכון, ולא כתיב בשבועות, בגין דהכי נמי מתקדשין ישראל לתתא עמהון. ועל דא כד מטון לתשע וארבעין יומין, ההוא יומא עלאה דעלייהו דאיהו יומא דחמשין, דשליט על תשעה וארבעין יומין, רזא דכללא דאורייתא בתשעה וארבעין אנפין, וכדין ההוא יומא עלאה יומא דחמשין, באתערותא דלתתא, אפיק אורייתא כללא בתשעה וארבעין אנפין. רבי אלעזר פתח ואמר, (תהלים פד ד) גם צפור מצאה בית, ודרור קן לה, אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך וגו', גם צפור מצאה בית, אלין צפרי שמיא, דמנהון שויין מדוריהון לבר, ומנהון שויין מדוריהון בביתא, כגון דרור דאיהו עופא דשוי דיוריה

בביתא דכל בר נש ולא דחיל, אמאי, בגין דכלא קראן ליה דרור, מאי דרור, חירו, כמה דאת אמר (ויקרא כה י) וקראתם דרור, ותרגומו חירו, ודא איהו צפור דרור, דהא מיומא דעביד קנא בביתא ואפיק בנין, מדוריה בביתא חמשין יומין, ולבתר מתפרשן אלין מאלין, ודא איהו עופא דאקרי דרור, חירו. תא חזי מה כתיב, וקדשתם את שנת החמשים שנה, וקראתם דרור בארץ, מהכא נפקא חירו לכלא, ובגין דנפקא מניה חירו, אורייתא דנפקת מניה אקרי חירו, ועל דא כתיב (שמות לב י) חרות על הלחת, אל תקרי חרות אלא חירות, ודא אורייתא דאתקרי חירות, דהא מה דאפיק יומא דא עלאה אקרי חירו, ואיהו חירו דכלא, והאי יומא איהו חירו עלאה, בגין דאית חירו תתאה וחירו עלאה, ה"א עלאה ה"א תתאה, חירו עלאה, חירו תתאה, שמטה ויובל כחדא אינון: תרין נהמי אכלו ישראל, חד כד נפקו ממצרים אכלו מצה לחם עוני, וחד במדברא לחם מן השמים, (חד בפסח וחד בשבועות), דכתיב (שם טז ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ועל

דא קרבנא דיומא דא נהמא איהו, ועל נהמא אתקריבו כל שאר קרבנין, דנהמא איהו עיקר, דכתיב (ויקרא כג יח) והקרבתם על הלחם שבעת כבשים וגו' (שם יז) ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו', דדא איהו נהמא דאחכימו ביה ישראל חכמתא עלאה דאורייתא, ועאלו בארחהא. השתא אית לן לאסתכלא, בפסח נפקו ישראל מנהמא דאתקרי חמץ, כתיב (שמות יג ז) ולא יראה לך חמץ, וכתיב (שם יב יט) כי כל אוכל מחמצת,

זוהר חלק ב דף קפג/ב מאי טעמא, בגין יקרא דההוא נהמא דאתקרי מצה, השתא דזכו ישראל לנהמא עלאה יתיר, לא יאות הוה לאתבטלא חמץ ולא אתחזיא כלל, ואמאי קרבנא דא חמץ הוה, דכתיב סלת תהיינה חמץ תאפינה, ותו דהשתא ביומא דא אתבטל יצר הרע, ואורייתא דאתקרי חירו אשתכחת. אלא למלכא דהוה ליה בר יחידאי וחלש, יומא חד הוה תאיב למיכל, אמרו ייכול בריה דמלכא (ס"א מיכלא דאסוותא) אסוותא דא, ועד דייכול ליה לא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא, עבדו הכי, כיון דאכל ההוא אסוותא, אמר מכאן ולהלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב, ולא יכיל לנזקא ליה. כך כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוי ידעי עיקרא ורזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא, יטעמון ישראל אסוותא, ועד דייכלון אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא, כיון דאכלו מצה דאיהי אסוותא, למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא, מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ, וייכלון ליה, דהא לא יכיל לנזקא לון, וכל שכן

דביומא דשבועות אזדמן נהמא עלאה, דאיהו אסוותא בכלא. ועל דא מקרבין חמץ לאתוקדא על מדבחא, ומקרבין תרין נהמין אחרנין כחדא, וחמץ אתוקדא בנורא דמדבחא, ולא יכיל לשלטאה ולנזקא לון לישראל, ובגיני כך ישראל קדישין אתדבקו ביה בקודשא בריך הוא באסוותא דאורייתא ביומא דא, ואלמלי הוו נטרי ישראל תרין סטרין דנהמי אלין, לא הוו עיילין בדינא לעלמין. ביומא דראש השנה דאיהו יומא דדינא, (וכל יומא) דלאו איהו אלא לאינון דלא נטלו מיכלא דאסוותא, ושבקו לאסוותא דאורייתא, בגין מיכלא אחרא דאיהו חמץ, דהא ביומא דא דראש השנה, ההוא חמץ סלקא ומקטרגא עליה דבר נש ואלשין עליה, ואיהו קייא ביומא דא מקטרגא על עלמא, וקודשא בריך הוא יתיב בדינא על כלא ודאין עלמא. ובגיני כך כד יהב קודשא בריך הוא אורייתא לישראל,אטעים להו מההוא נהמא עלאה דההוא אתר, ומגו ההוא נהמא הוו ידעין ומסתכלין ברזי דאורייתא, למהך בארח מישר, והא אוקמוה מלה אינון

חברייא ברזין (ס"א אלין דקאמרן) כדקאמרן. רבי שמעון ורבי אלעזר בריה הוו אזלי בארחא, והוו אזלין עמהון רבי אבא ורבי יוסי, עד דהוו אזלי אערעו בחד סבא, והוה אחיד בידיה חד ינוקא, זקף עינוי רבי שמעון וחמא ליה, אמר ליה לרבי אבא, ודאי מלין חדתין אית גבן בהאי סבא, כד מטו לגביה, אמר רבי שמעון, במטול דקופטרך בגבך קא אתית, מאן אנת, אמר ליה יודאי אנא, אמר מלין חדתין ודאי יומא דא לגבך, אמר ליה לאן הוא ארעך, אמר ליה דיורי הוה באינון פרישי מדברא, דהוינא משתדל באורייתא, והשתא אתינא לישובא למיתב בצלא דקודשא בריך הוא, באלין יומי דירחא שביעאה דא. חדי רבי שמעון, אמר נתיב, דודאי קודשא בריך הוא שדרך לגבן, אמר ליה חייך דנשמע מלה מפומך, מאינון מלין חדתין עתיקין דנטעתון תמן במדברא, מהאי ירחא שביעאה, ואמאי אתפרשתון השתא ממדברא למיתי לישובא, אמר ליה ההוא סבא, בשאלתא דא ידענא דחכמתא גבך, ומילך מטו לרקיעי דחכמתא,

(ס"א נטו לתקיעו דחכמתא): פתח ההוא סבא ואמר, (דברים א לא) ובמדבר אשר ראית, אשר נשאך יהו"ה אלה"יך כאשר ישא איש את בנו וגו', האי קרא הכי מבעי ליה, ובמדבר אשר נשאך, מהו ראית, אלא קודשא בריך הוא דבר לון לישראל במדברא, מדברא תקיפא, כמה דכתיב (שם ח טו) נחש שרף ועקרב וגו', ומדברא דאיהו תקיף משאר מדברין בעלמא, מאי טעמא, בגין דההוא שעתא דנפקו

זוהר חלק ב דף קפד/א ישראל ממצרים, ואשתלימו לשתין רבבן, אתתקף מלכותא קדישא, ואסתלק על כלא, וסיהרא אתנהירת, וכדין אתכפיא מלכו חייבא סטרא אחרא, ואפיק לון קודשא בריך הוא למיהך במדברא תקיפא, דאיהו אתר ושלטנו דסמא"ל חייבא, דאיהו דיליה ממש, בגין לתברא תוקפיה וחיליה, ולכתתא רישיה, (ס"א ולאחתא ליה), ולאכפיא ליה דלא ישלוט. ואלמלא דחאבו ישראל, בעא קודשא בריך הוא לאעברא ליה מעלמא, ועל דא אעבר לון באחסנתיה ועדביה וחולקיה ממש, כיון דחאבו בכמה זמנין, נשיך לון חויא, וכדין אתקיים (בראשית ג טו) הוא ישופך ראש וגו', ישראל מחו רישיה בקדמיתא, ולא ידעי לאסתמרא מיניה, ולבתר איהו מחא בבתרייתא, ונפלו כלהו במדברא, ואתקיים ואתה תשופנו עקב, וארבעין שנין לקו מניה לקבל ארבעין מלקות דבי דינא, ועל דא כתיב אשר ראית, בעינייהו הוו חמאן לההוא מארי דמדברא אזיל כפית קמייהו, ונטלי אחסנתיה ועדביה, מנלן, מדכתיב (שמות טו טו) אז

נבהלו אלופי אדום, ואלין אינון (דברים ח טו) נחש שרף ועקרב. ואנן אוף הכי אתפרשנא מישובא למדברא תקיפא, ולעיינא תמן באורייתא, בגין לאכפיא לההוא סטרא, ותו דלא מתישבן מלי דאורייתא אלא תמן, דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא, דכד אתכפיא סטרא דא, אסתלק קודשא בריך הוא לעילא ואתייקר ביקריה, ולית פולחנא דקודשא בריך הוא אלא מגו חשוכא, ולית טובא אלא מגו בישא, וכד עאל בר נש באורח בישא ושביק ליה, כדין אסתלק קודשא בריך הוא ביקריה, ועל דא שלימו דכלא טוב ורע כחדא, ולאסתלקא לבתר בטוב, ולית טוב אלא ההוא דנפק מגו בישא, ובהאי טוב אסתלק יקריה, ודא איהו פולחנא שלים. ואנן עד השתא יתיבנא תמן כל יומי שתא, בגין לאכפיא במדברא לההוא סטרא, השתא דמטא זמנא דפולחנא קדישא דסטרא דקדושה, אהדרנא לישובא, דתמן איהו פולחנא דיליה, ותו דהשתא בראש השנה מטא זמנא דההוא חויא למתבע דינא מקמי קודשא בריך הוא, ותמן איהו

שליט, ובגין כך נפקנא מתמן ואתינא לישובא: פתח ההוא סבא ואמר, (תהלים פא ד) תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, השתא איהו זמנא לאתערא דינא עלאה תקיפא, וכד איהו אתער, סטרא אחרא אתתקף בהדיה, וכיון דאיהו אתתקף, סליק וחפיא לסיהרא דלא נהיר נהורא, ואתמליא מסטרא דדינא, כדין כל עלמא איהו בדינא, עלאין ותתאין, וכרוזא כריז בכלהו רקיעין, אתקינו כורסיא דדינא למאריה דכלא, דאיהו בעי למידן. ורזא הכא, ואתנהיר לון במדברא, אמאי אתער דינא עלאה ביומא דא, אלא כל רזין וכל קדושין יקירין, כלהו תליין בשביעאה, וההוא שביעאה עלאה עלמא עלאה דאקרי עלמא דאתי, מניה נהרין כל בוצינין וכל קדושין וכל ברכאן. וכד מטי זמנא לחדתותי ברכאן, וקדושין לאנהרא, בעא לאשגחא בכל תקונא דעלמין כלהו, וכל אינון תקונים לאתקיימא, כלהון סלקין מגו תתאי אי אינון כשראן, ואי לא כשראן כדין קיימא (ס"א מלה) דלא נהיר, עד דאתפרשן חייבין מגו זכאין, כדין אתער דינא, ומההוא דינא אתתקף סטרא

אחרא, ואשתכח מקטרגא, בגין דינתנון ליה אינון חייביא, בגין דעליה כתיב, (איוב כח ג) ולכל תכלית הוא חוקר, וחפיא לסיהרא, אמאי (ד"א לא מסרא לון בידא דמקטרגא), בגין דלית תיאובתיה דקודשא בריך הוא לאובדא לעובדי ידוי. וההוא סטרא אחרא קיימא קליפה תקיפא, דלא יכיל לאתברא, בר בההוא עיטא דקודשא בריך הוא יהיב לישראל, דכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, בגין לתברא ההוא כסה דאתחפיא סיהרא ולא נהיר, וכד מתערי ישראל לתתא בשופר, ההוא קלא דנפיק משופר, בטש באוירא ובקע רקיעין, עד דסלקא לגבי ההוא טנרא תקיפא (נ"א סטרא אחרא) דחפי לסיהרא, אשגח ואשכח אתערותא דרחמי, כדין ההוא

זוהר חלק ב דף קפד/ב דסליק וקיימא לעילא אתערבב, כדין ההוא קלא קיימא, ואעבר ההוא דינא. וכיון דלתתא אתערו רחמי, הכי נמי לעילא אתער שופרא אחרא עלאה, ואפיק קלא דאיהו רחמי, ואערעו קלא