ספר הזוהר — קטע 97

ביה, ונפק על ידיה. תא חזי, וימירו את כבודם, דא שכינתא דאזלת קמייהו, ואחלפו לה בדוכתא מסאבא, אל אחרא, ובגין כך לא אתעבר זוהמא דא מעלמא, עד ההוא זמנא דיעבר ליה קודשא בריך הוא מעלמא, כמה דאת אמר (זכריה יג יב) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, והא אוקימנא. כתיב ויעשהו עגל מסכה, וכתיב ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, משמע דלא עבד ליה, אי הכי מאי ויעשהו, אלא ודאי כמה דאוקימנא, דאלמלא אהרן, לא אתתקף רוחא מסאבא לאתכללא בדהבא, אבל כל תקונא דאצטריך אשכח לאתבנאה (ס"א לאתרואה). תא חזי, אית מאן דעביד חרשין ואצלח בידוי, ואית מאן דעביד לון בההוא גוונא ממש, ולא אצלח בידוי, דהא לעובדין אלין גברא מתקנא אצטריך. תא חזי מבלעם, דאיהו הוה מתקנא לאינון חרשין דיליה, לאצלחא בידוי, בגין דכתיב (במדבר כד ב) ונאם הגבר שתם העין, שתום העין, סתום העין, כלא חד, דחד עינא סתים תדיר, וחיזו דעינוי לא הוה בארח מישר, מומא

הוה ביה בעינוי. כתיב (ויקרא טז כא) ושלח ביד איש עתי, זמין בכלא, חיזו דעינוי דלא יתכשר, אבל רוח קודשא מאן דישתמש בהדיה, מה כתיב, (שם כא יח) כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, איש עור או פסח. והכא כלא אתתקן לרוחא מסאבא, למיהב ליה דוכתא לשלטאה, אשכח מדברא דאיהו חרוב מכלא, כמה דכתיב (דברים ח טו) נחש שרף ועקרב וגומר, דתמן איהו שלטנותא דיליה, אשכח דהבא ספוקא כדקא יאות, אשכח אהרן לאתתקפא בימינא, ולאתכללא ביה, כדין אשלים דוכתיה כדקא יאות, ונפיק ואשתלים עובדא. ומנלן דרוח מסאבא הוה, דכתיב (שמות לב לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, דא רוח מסאבא, נחש קדמאה, כדקאמרן בכמה דוכתי. ובזמנא דבעא אהרן לאתדכאה, אקריב עגל מההוא סטרא למעבד ביה דינא, בקדמיתא עבד ליה לשלטאה, והשתא דיעביד ביה דינא לאכפיא ליה, דהא כד אתעביד דינא בסטרא דא, אתכפיין כל אינון דשלטין מסטריה. תא חזי, במצרים בההוא סטרא דלהון

כתיב, (שם יב ט) אל תאכלו ממנו נא וגומר, צלי אש, בגין דיסלק ריחו נודף, ראשו על כרעיו, לתברא ליה ולאכפיא ליה, וכדין כל אינון דאתיין מסטריה לא שלטי. כגוונא דא (במדבר יט ב) פרה אדומה תמימה וגומר, בגין לאכפיא כל אינון סטרי מסאבא דלא ישלטון, אמר ליה רבי אבא, והא פרה קדישא איהי, דכיא איהי, ואמאי. אמר ליה, הכי הוא, והא אוקמוה, כללא דארבע מלכוון הות פרה, כמה דאת אמר (הושע ד טז) כי כפרה סוררה סרר ישראל, אדומה, דא מלכות בבל, דכתיב (דניאל ב לח) אנת הוא רישא די דהבא. תמימה, דא מלכות מדי. אשר אין בה מום, דא מלכות יון, (דאינון קריבין לארחי מהימנותא). אשר לא עלה עליה עול, דא מלכות אדום, דלא סליק עליה עול. ורזא דמלה דא, אף על גב דכמה מלין אתייהיבו למדרש בקראי, כלהו חד, הא אתמר, דכתיב (איוב יד יד) מי יתן טהור מטמא לא אחד, מי יתן טהור

זוהר חלק ב דף רלז/ב מטמא, רזא דא הכי הוא, דדא איהו טהור דנפיק מטמא, דהא בקדמיתא טמא, והשתא דאתעביד ביה דינא, ואתיהיב ליקידת אשא בנורא דדליק, ואתעביד עפר, השתא איהו טהור מטמא, טהור דנפיק מטמא. ובגין כך כל אינון דמשתדלי בה כלהו מסתאבי, דהא הכי הוא ודאי, וכיון דאתעביד אפר, כדין עד דיתכניש ויסתליק מתמן מסאיב לכלהו, כמה דאת אמר, וכבס האוסף וגומר וטמא. אפר מאי טעמא, כמה דאת אמר (מלאכי ג כא) ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם, וכיון דאתייהיב על ההוא אפר מים, כדין איהו טהור מטמא. ורזא דמלה, דכתיב (במדבר ח ז) מי חטאת, כמה דאת אמר (בראשית ד ז) לפתח חטאת רובץ, ובגין כך אתיהיבת לסגן, ולא לכהנא רבא. ודא הוא טהור מטמא, בקדמיתא טמא והשתא טהור, וכל סטר רוח מסאבא כיון דחמא דא, ערק ולא יתיב בההוא דוכתא. מי חטאת ודאי מי נדה, כלא מסאבא, ועל דא שלטא רוח קודשא, ורוח מסאבא אתכפיא דלא שלטא כלל, ודא הוא דינא דרוח

מסאבא מחוץ למחנה, בגין דאיהי רוח מסאבא, דכתיב (דברים כג טו) והיה מחניך קדוש, אתא רבי אבא ונשקיה. אמר רבי שמעון, אף על גב דכל הני מלין כדקאמרן, קודשא בריך הוא יהיב ליה שלטנו, ורוח מסאבא בעי לאכפייא ליה בכל סטרין. תא ואימא לך רזא חדא, ולא אתייהיב לגלאה בר לאינון קדישי עליונין, תא חזי, להאי אתר דאיהו רוח מסאבא, קודשא בריך הוא יהיב ליה שלטנו, למשלט בעלמא בכמה סטרין, ויכיל לנזקא, ולית לן רשו לאנהגא ביה קלנא, דבעינן לאסתמרא מניה, דלא יקטרג עלן בגו קדושה דילן, ועל דא רזא חדא אית לן, דבעינן למיהב ליה דוכתא זעיר בגו קדושה דילן, (דלא ישתכח מקטרגא בגו קדושה דילן), דהא מגו קדושה נפיק שלטנו דיליה. דבעינן גו רזא דתפלין, לאצנעא חד שערא דעגלא, דיפוק לבר ויתחזי, דהא חוטא דשערא דא לא מסאיב, בר דאי אתחבר האי שערא ואתעביד כשעורה, אבל פחות מן דא לא מסאיב, וההוא שערא בעי לאעלא ליה בגו קדושה עלאה

דילן, ולמיהב ליה דוכתא, בגין דלא יקטרג לן בקדושן. ויפוק מן ההוא שערא לבר דיתחזי, דכד חמי לההוא בר נש בקדושה עלאה, וחולקא דיליה משתתף לתמן, כדין לא יקטרג ליה, ולא יכיל לאבאשא ליה לעילא ותתא, דהא דוכתא יהיב ליה. ואי ההוא חולקא לא יהבין ליה (דוכתא) בהאי קדושה, יכיל לאבאשא ליה לתתא, וסליק מקטרגא ליה לעילא, ואמר פלוני דקא מקדש השתא, כך וכך עבד יומא פלוני, וכך אינון חובוי, עד דימטי דינא על ההוא בר נש, ויתענש על ידוי. (וכן שעיר המשתלח), וכך הוו ישראל עבדי, דהוו ידעי רזא דא, כד שראן לאתקדשא בקדושה עלאה ביומא דכפורי, הוו מסתכלי מיד למיהב חולקיה להאי אתר, ולמיהב ליה חולקא בינייהו, בגין דלא ישתכח מקטרגא עלייהו, ולא ייתון לאדכרא חוביהון דישראל, דכמה חבילין וכמה משריין אינון דאזדמנן לנטלא מלה מניה, כד אתי לקטרגא, זכאה חולקיה מאן דיכיל לאסתמרא, דלא ידכרון חובוי לעילא, ולא ישגיחון עליה לביש.

אדהכי הוו זלגין עינוי דרבי אבא, אמר ליה, אבא אבא, זיל טנפיר קטורך, ואקפיד בקולטך, דהא רזין דאורייתא לזכאי אתייהיבו, דכתיב (תהלים כה יד) סוד יהו"ה ליראיו. תא חזי, ביומא דראש השנה עלמא אתדן, ובי דינא קדישא (וקודשא בריך הוא) יתיב ודן כל עלמא, וההוא סטרא אחרא קאים מסטרא דא, וכל אינון דאתדנו למותא, אשגח עלייהו, ואתרשימו קמיה, ובשעתא

זוהר חלק ב דף רלח/א דישראל מתערי רחמי בההוא קול שופר, כדין אתערבבא ליה כלא, דלא ידע ולא משגח באינון דאתדנו, עד (ליליא בתראה דחג) דלבתר, כל אינון דלא מהדרי בתיובתא, ואיגזר עלייהו מותא, ודאי נפקין פתקין מבי מלכא, ואתמסרו ליה, כיון דאתמסרו ליה, לא אהדרו פתקין, עד דאתעביד דינא, וישראל כלהו בעיין לאסתמרא מניה, כל שכן בר נש בלחודוי. (וכל שכן וכל שכן) דהא ברזא עלאה דלעילא, בעינן לאסתמרא, ולמיהב ליה בכל ירחא וירחא, כד סיהרא בעי לאתחדתא, חד שעיר, בגין דלא יקטרג חדתותא (ס"א חדוותא), ויטול חולקיה כדקא חזי ליה, וסיהרא קדישא לינקא בקדושה לחדתותי כדקא יאות. וכד מתחדשא בכל ירחא וירחא, בגין כך אקרי נער, והא אוקימנא, והאי אחרא דא, דאיהו תדיר במסאבו ולא נפיק מניה, אקרי (קהלת ד יג) מלך זקן וכסיל. ובגין כך ישראל קדישין דאינון עמא חד ביחודא קדישא, קודשא בריך הוא יהיב לון עיטא לאשתזבא מכלא, זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא

דאתי, דכתיב (ישעיה ס כא) ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר: ויביאו את המשכן אל משה וגו', כתיב (יחזקאל א כו) וממעל לרקיע, דא איהו רקיע דקיימא עלייהו דארבע חיוון, דכד מסתלקי בגו חד אוירא דבטש בהו, לא זקפין רישא לאסתכלא לעילא, בגין דההוא רוח החיה בטש בכלהו, ובההוא רוח מסתלקי כלהו, דכתיב (שם יט) ובהנשא החיות מעל הארץ ינשאו האופנים לעומתם, וכתיב (שם כ) כי רוח החיה באופנים. אמאי מסתלקי, אלא כד בטש ההוא אוירא עלייהו, סליק לאלין ארבע דתחות האי חיה, ואינון סלקי לה לעילא, עד דמייתן לה לגבי זהרא עלאה, והיינו רזא דכתיב, (תהלים מה טו) בתולות אחריה רעותיה מובאות לך, בגין דהני ארבע אקרון הכי, ולא זזו מן חיה דא דאיהי כרסייא לעלמין, וסלקין לה מתתא לעילא, לאתקנא כרסייא לגבי עילא. ורזא דא (בראשית ז יז) וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ, וכד אסתלקת לעילא, ואלין סלקין לה, כדין כתיב

ויביאו את המשכן אל משה, ויביאו את המשכן, כמה דאת אמר מובאות לך, וכתיב וישאו את התיבה. אל משה, כמה דאת אמר (יחזקאל א כו) דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, והיינו רזא דאדם, ומנלן דאקרי אדם, דכתיב (בראשית ו ג) לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר, והיינו משה, ובגין כך, על האי כרסייא דיוקנא דאדם קיימא עליה, והיינו משה. ויביאו את המשכן, אלין ארבע חיוון כד סלקין כדקאמרן, ויביאו את המשכן, אלין כל שייפין דגופא, דכלהו בתיאובתא קדישא, (אמר רבי אבהו) כלהו אחדין ביה, לאתדבקא דכר ונוקבא כחדא, ויביאו את המשכן, למיעל כלה לחופה, בקדמיתא אינון צריכין לסלקא לה ולאייתאה לה לגביה, ולבתר איהו ייתי לגבה תדיר, והא אוקימנא. ויביאו את המשכן, רזא דכל אינון דקשרי קשרין דיחודא, ומייחדי יחודא דרזי דמהימנותא כל יומא, (אלין ארבע חיוון), אינון סלקין לה לכורסייא דא, עד דאתיין לה לגבי משה, וכיון דדבקי לה לגבי משה, כדין

אינון הוו דרווחי ברכאן ממקורא דחיי, על רזא דא בקשורא דיחודא דאינון קשרין. ורזא דא כד מתקשרין יחודא דכלא כדקא יאות, ורזא דא כתיב, וירא משה את כל המלאכה וגו', ויברך אותם משה, רווחי ברכאן מאתר דרגא דמשה שריא ביה, ודא איהו החכמים העושים את כל מלאכת הקדש, בגין דאינון ידעי לסדרא עבידתא דקודשא כדקא חזי. ועל דא כל מאן דצלי צלותא (וקשורא), וקשיר יחודא, מסתכלין ביה אי איהי צלותא וקשורא כדקא יאות, ואי ההיא צלותא

זוהר חלק ב דף רלח/ב וההוא קשורא כדקא יאות, כדין אתברך איהו בקדמיתא מאתר דכל ברכאן נפקין, הדא הוא דכתיב, והנה עשו אותה וגו', מיד ויברך אותם משה. ובגין כך ויביאו את המשכן אל משה, דאיהו מארי דביתא, לאחזאה בתקונא דביתיה, וליה אצטריך למחזי תקונהא ורזין דילה, דלא אתייהיבו לאחרא לאסתכלא ולמחזי בה באינון סתרין ובאינון רזין דילה, בר משה בלחודוי, ועל דא ויביאו את המשכן אל משה, את האהל ואת כל כליו, וכד אייתיאו ליה למשה, כלא אייתיאו ליה בשייפין ידיעאן כל חד וחד, לאתקנא שייפא בשייפא, לאעלא דא בדא. וכד הוו בעאן לתקנא דא בדא, ולאעלאה דא בדא, לא הוה סליק בידיהון, כיון דאייתיאו ליה למשה, מיד כלא אסתליק בידיה, וכל שייפא ושייפא הוה אסתליק ועאל בדוכתיה, הדא הוא דכתיב ויקם משה את המשכן, וכתיב הוקם המשכן, והא אוקימנא. תא חזי, בההיא שעתא כד שארי משה לאקמא משכנא, ושארי לאתקנא תקונא דשייפין, לאעלא דא בדא, כדין אתרפיו כל שייפין וכל

תקונין דסטרא אחרא מסאבא, כד שרי לאתתקפא האי סטרא דאיהי קדישא, אתרפי סטרא אחרא מסאבא, אתתקף דא ואתרפי דא, והא אוקימנא, דכל זמנא דהיא בתקיפו, סטרא אחרא אתרפיין כל שייפוי, דא מליא ודא חרוב, ורזא דא ירושלם ורומי חייבא, כד מליא דא חרוב דא, ועל דא כד אתתקף דא, אתרפי דא. ובגין כך ויקם משה את המשכן, לאתתקפא מרזא דלעילא, ולא יתתקף מרזא דלתתא, ועל דא משה דהוה מרזא דגו אספקלריאה דנהרא, אצטריך איהו לאקמא משכנא, לאנהרא מניה ולא מאחרא, (ועל דא) סיהרא אצטריך לאנהרא מן שמשא ולא מאחרא, תא חזי, כנסת ישראל אצטריכת לאסתלקא לעילא, ולאתדבקא גו שמשא. פתח ואמר, (ויקרא ו ב) זאת תורת העולה היא העולה, אמר רבי שמעון, כתיב (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע ה', עולה סליקו וקשירו דכנסת ישראל לעילא, ודבוקא דילה בגו עלמא דאתי, למהוי כלא חד, ואקרי עולה קדש קדשים, ובגין כך אקרי עולה, דסלקא ואתעטרא למהוי כלא חד, בקשורא חדא

בחידו. ובגין דסלקא לעילא לעילא, כתיב זאת תורת, רזא דכר ונוקבא כחדא, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. העולה, דסלקא גו עלמא דאתי לאתקשרא בגויה, דאקרי קדש הקדשים ודאי, ועולה נמי קדש הקדשים הוא. ובגין כך, סדורא דנכיסו דילה לסטר צפון, דאיהו סטר שמאלא, דהאי תורה שבעל פה לא סלקא בחביבותא, אלא כד אתער סטרא דצפון, דכתיב (שיר ב ו) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, וכדין איהי סלקא בחביבותא, ואתעטרת בימינא, ואתחברת באמצעיתא, ואתנהיר כלא מרזא דקדש הקדשים. ודא מגו רזא דאדם, ברעו דכהנא, ובשירתא דליואי, ובצלותא דישראל. והא אוקימנא, דעולה קדש הקדשים ברזא דרוח עלאה, בגין דתלת רוחין קשירין כחדא, רוח תתאה דאקרי רוח הקדש, רוח דלגו באמצעיתא, דאקרי רוח חכמה ובינה, וכן אקרי רוח תתאה, אבל האי אקרי רוח דנפיק מגו שופר, כליל באשא ובמיא, רוח עלאה דאיהו סתים בחשאי, דביה קיימין כל רוחין קדישין, וכל אנפין נהירין,

ובגין כך אהדרת עולה רוח ממש. ולבתר, מרזא דבהמה מסתפקי ואתזנו, לאתקשרא רוח אחרא דאיהו גו מסאבו, מאינון תרבין ושמנונין כמה דאתמר, בגין כך עולה קדש הקדשים. שאר קרבנין למעבד שלמא בעלמא, כלהו מכמה סטרין, ומארי דינין, (נ"א לאתעברא) לאתערבא (נ"א לאתעטרא) ולאתנהרא מגו רעותא, לאתבסמא, אקרון קדשים קלים, בגין דלא מתעטרא לעילא,

זוהר חלק ב דף רלט/א לעילא בקדש הקדשים, ועל דא אינון קדשים קלים, ונכיסו דלהון בכל אתר, כמה דאוקימנא, אבל עולה דאיהי רזא דקדש הקדשים, לאו איהו כשאר קרבנין, דכל עובדהא קדש. תא חזי מה כתיב, (ויקרא ו ג) ולבש הכהן מדו בד, אלין לבושין מייחדין לקדושה, בד יחידאי, מיחדא לקדושה, וכתיב בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם, מאי טעמא, (דא קדש) אלא רזא דמלה כדקאמרן, דאיהי קדש הקדשים, דסלקא כלא ואתעטרא בקדש הקדשים, בקשורא חדא, ולבתר מפני ואעבר רוח מסאבא דסאיב כלא, דלא שלטא, ולא יתקריב גו מקדשא, ואתעבר מכל סטרי קודשא, ואשתאר כלא קדש בקדושא יחידאי. ואמר רבי שמעון, הא אתמר, דכתיב (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע יהו"ה, והכי סלקא רזא דאדם, מסטרא דאדם ודאי, בהמה, מסטרא דבהמה, ובגין כך כתיב, (ויקרא א ב) אדם כי יקריב מכם, אדם ודאי, דדא קרבניה לעילא לקשרא קשרא, ברזא דאדם, ולבתר מן הבהמה, וכלא איהו ברזא דאדם ובהמה, ודא הוא רזא דאצטריך

לקרבנא, אדם ובהמה כדקאמרן. תא חזי, כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, הכי עבד אדם ובהמה, ואי תימא, והא כתיב (בראשית א כ) ועוף יעופף על הארץ, דהא מנייהו מקרבין קרבנין, ואפילו עולה, כמה דכתיב (ויקרא א יד) ואם מן העוף עולה קרבנו, תא חזי, מכל אינון עופי לא מקרבין אלא תורים ובני יונה, (אלא רזא דא) מה דאתכשר בדא פסיל בדא, דא ימינא ודא שמאלא. אבל רזא דא הא אוקימנא, כתיב ועוף יעופף על הארץ, דאינון רזא דרתיכא, ובהו אסתלק רוח הקדש לסלקא לעילא, דאינון תרי חד לימינא וחד לשמאלא, עוף לימינא ודא מיכאל, יעופף לשמאלא ודא גבריאל, דא לימינא ודא לשמאלא, ובגין כך מקרבין תרין אלין לסלקא רוח קודשא. ושמאלא מעטר וזיין לתתא לההוא סטר שמאלא, וימינא לימינא, ואתקשרא אתתא בבעלה למהוי חד, וכלא אסתלק ואתקשר כחדא לעילא ותתא, וקודשא בריך הוא אסתלק בלחודוי ואתקף. ובספרי קדמאי, מסכנא לא יהיב חולקא לאתזנא אלא לעילא

לאתקשרא, אבל כלא לעילא ותתא מתקשר, כל חד וחד לסטריה כדקא יאות, והא אוקימנא. רבי אלעזר שאיל לרבי שמעון, אמר, הא קשורא דכלא (נ"א דעולה) אתקשר בקדש הקדשים, לאתנהרא. אתדבקותא דרעותא דכהנא וליואי וישראל לעילא, עד היכן איהו סלקא. אמר ליה, הא אוקימנא עד אין סוף, דכל קשורא ויחודא ושלימו, לאצנעא בההוא צניעו, דלא אתדבק ולא אתידע, דרעוא דכל רעוין ביה, אין סוף לא קיימא לאודעא, ולאו למעבד סוף, ולא למעבד ראש, כמה דאין קדמאה אפיק ראש וסוף, מאן ראש דא נקודה עלאה דאיהו רישא דכלא סתימאה, דקיימא גו מחשבה, ועביד סוף, דאקרי סוף דבר, אבל להתם אין סוף, לאו רעותין, לאו נהורין, לאו בוצינין בההוא אין סוף. כל אלין בוצינין ונהורין תליין לאתקיימא בהו, ולא קיימא לאתדבקא, מאן דידע ולא ידע, לאו איהו אלא רעו עלאה סתימא דכל סתימין אי"ן. וכד נקודה עלאה ועלמא דאתי אסתלקו, לא ידעי בר ריחא, כמאן דארח בריחא ואתבסם,

ולאו דא נייחא ניחוח, דהא כתיב (שם כו לא) ולא אריח בריח ניחחכם, דהא ריח ניחח ריחא דרעותא, דכל הני רעותא דצלותא, ורעותא דשירתא, ורעותא דכהנא, דכלהו רזא דאדם, כדין כלהו אתעבידו רעותא חדא, וההוא אקרי ניחח רעוא כתרגומו, כדין כלא אתקשר ואתנהיר כחדא כדקא יאות כמה דאתמר. ועל דא אתיהיבת האי סטרא אחרא בידא דכהנא, דכתיב (שם ו ב) צו את אהרן

זוהר חלק ב דף רלט/ב ואת בניו לאמר, רזא הכא, דהא אוקימנא לית צו אלא עבודה זרה, והכא אתיהיבת ליה לאתוקדא ההיא מחשבה רעה, ולאעברא לה מגו קודשא, בהאי רעותא דסלקא לעילא, ובהאי תננא, ותרבין דאתוקדן, בגין לאתעברא מן קודשא, והאי צו ברשותייהו קיימא לאפרשא לה מן קודשא, מגו האי קרבנא. ואי תימא (במדבר כח ב) צו את בני ישראל, הכי נמי, דהא ברשותייהו קיימא, (ד"א, לאפרשא לה מן קודשא) כל זמנא דעבדי רעותא דמאריהון, דלא יכלא לשלטאה עלייהו. והאי קרא כלא אתיא לאחזאה רזא דמלה, לאעטרא לההוא רוח קודשא