# ספר מגיד מישרים — קטע 23

[קריאה בקורא](/reader/kabala-a338c00ec4d2/1/23/)

<div lang="he" dir="rtl">

וכתיב נמי וירא ישראל את היד הגדולה וכו&#x27; דבמצרים כד אייתי עליהון עשרה מחן מגבורה 
אגח קרבא בהון וכדאמרי חרטומייא אצבע אלהים, אבל בהאי יומא דחסד אגח בהון קרב כתיב 
היד, הגדולה דיד סתם היא גבורה, ויד גדולה היא חסד ומש&quot;ה כתיב וייראו העם את ה&#x27; 
כלומר דעד ההיא יומא לא הוי דחלין אלא מגבורה אבל כיון דחזו דחסד אע&quot;ג דאיהו רחמי 
עביד האי דינא תקיפא, אמרו כ&quot;ש דיעבד דינין ת&quot;ת דאיהו כליל מחסד וגבורה ודחילו 
מגרמי&#x27; השתא מה דלא הוה קודם לכן, ומאי דכתיב ויאמינו בה&#x27; ובמשה עבדו, ר&quot;ל דעד ההוא 
יומא הוה קשיא להו אמאי אצטריך ת&quot;ת ונצח הא בחסד וגבורה הוה סגי לאנהגא עלמא בלחוד 
דחסד הוה משלם אגר טב לצדיקייא, וגבורה הוה מתפרע מרשיעייא, וכד חזי דחסד עביד דינא 
תקיפא כדין ויאמינו דודאי אצטריך למיהוי ת&quot;ת ביניהו דאי לאו הכי הוי מוקיד גבורה 
עלמא בשלהובוי ולא הוה יכיל לאתקיימא אפי&#x27; שעתא ואוף הוה צורכא בנצח לתקנא דלא יפוק 


לעלמא דינא כד תקיף וקרי לנצח משה עבדו דהא משה רמיז בנצח ואיהו עבדו דת&quot;ת: 
עוד אמר לי לא תקשי לך דבקצת דוכתי אמור שבעים פנים לתורה ובדוכתא אחרינא אמרו מ&quot;ט 
פנים טמא. ומ&quot;ט פנים טהור דהא כיון דכל ספירא כלילא מעשרה אשכח דז&#x27; ספירות הבנין 
סלקין לשבעים ומגו דכל ספירה כלילן בה ז&#x27; ספירות הבנין הוו להו שבע ספירות הבנין ז&#x27; 
פעמים שבעה דאינון מ&quot;ט לקבל מ&quot;ט שערי בינה שהשיג מרע&quot;ה. ומ&quot;ט פנים טהור אינון 
בסיטרא דקדושה מבפנים ומ&quot;ט פנים טמא אינון לארחקא מסאבא מקדושתא דילן, ורזא די&quot;ב 
הוויות הוא בת&quot;ת, ואל תתמה היאך ספירות אינון עשר ואנן אמרינן דאית בהו חושבן טפי 
דהא שרגא חדא היא ונצצין כמה ניצוצין לכל עבר ופוק חזי שמשא דהוא חד מן שמשוי כמה 
ניצוצין נצצין, כ&quot;ש דנצצין מכל ספירה וספירה ניצוצין דלית לון הושבן אלא דאנן מנינן 
עיקר ניצוצין דמתנוצצין מספירן ומהני ניצוצין דאינון עיקר מתנוצצין עוד ניצוצין 


סגיאין דלית להון חושבן: 
עוד אמר לי רזא דברכות התפלה הא ג&#x27; ראשונות ברזא דתלת עילאי כתר חכמה בינה. ותלת 
בתראי הא אינון ברזא דתלת תתאי דלקבלייהו דאינון ת&quot;ת יסוד מלכות דהני תלת תתאי 
מכוונן לקביל תלת עילאי כמה דאוליפתך וי&quot;ב אמצעיות אינון לקביל י&quot;ב הויות דבת&quot;ת 
ואע&quot;ג דאנן אמרינן י&quot;ג אמצעות הא אמור רבנן ברכת המינים ביבנה תיקנוה דההיא ברכתא 
איצטריכא לאבדלא מסאבא מקודשא, ושמא מוכח עלה דאיהו ברכת המינים. דההיא סיטרא מין 
בפני עצמו הוא והוי חוצץ, ומשום הכי אדכרו רבנן שמא דאתרא דאיתתקינת ביה האי ברכתא, 
דמה לנו אי הוה בהאי אתרא או באתרא אחרינא אלא משום דהאי ברכתא אצטרכת לתקונא 
דבניינא וה&quot;ק ביבנה תיקנוה כלומר בשביל בניינא דתיקונא תקנוה: 
עוד א&quot;ל מאי דשדרת על ענין המעשר יאות הוא וקושטא הוא כל מה דאת עביד יאות הוא 
מיניה בגין דמעשר יכיל למיתי לידי תקלה ולא אתקן מעשר אלא למאן דבעי לאתעשרא אבל 


מאן דלא חייש אי הוי ליה עושרא או לא, לא איהו מחוייב במעשר: 
עוד א&quot;ל דבכולה פלח בר נש לקב&quot;ה בין בעותרא בין בענייא, דכי היכא דעתירא זכו 
בעותריה לההוא עלמא ע&quot;י דעביד ביה טיבו הכי נמי זכי עניא בדסבל עניותא בסבר פנים 
יפות, ואף בזעיר צדקתא דעבד לפום ממונא דאית ליה, וז&quot;ש אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד 
שיכוין לבו לשמים וכו&#x27; דלזמנין הממעיט בממונא אסף עשרה חמרים דאינון צבורין דזכותא 
ולזמנין המרבה בממונא אסף עשרה המרים דאיהו כחמור טעון כסף וזהב וכל רוח אין בקרבו 
ולהכי חייב אדם לברך על הרעה בלב טוב כמו על הטובה בגין דההוא דאיהו חשיב דאיהו 
רעה. איהו טבא בגין דקבל לה בסבר פנים יפות זכי לעלמא דאתי: 
 


פרשת שמיני 
פרשת שמיני מהדורא קמא: 
אור ליום שבת כ&quot;ו לניסן, ה&#x27; עמך וכו&#x27; והא שדרוני לגלאה לך רזא דויהי ביום השמיני 
וכו&#x27; דבויהי שמא דהוי&quot;ה, ומוסיף ה&#x27; למרמז לה&quot;א דכנסת ישראל, ותו ויהי עולה לא&#x27; 
למרמז בשמא דאל, ביום השמיני רמז למדרגא דבינה קרא וזמין יתהון, ולזקני ישראל למרמז 
דסבי עילאי דהיינו ג&#x27; עליונות אתנהרו עלייהו, קח לך עגל אחז&quot;ל לכפר על מעשי העגל: 
והא איכא למידק דאמאי איצטריך קרבן להכי דהא כבר מכופר הוה דכתיב ובאהרן התאנף ה&#x27; 
מאוד, ותו מאי נפקא מיניה אם התאנף ה&#x27; באהרן ואמאי אצטריך לאודעינהו לישראל, ותו 
איכא למידק מאי מאוד ומה גם, ותו מאי בעת ההיא, ותו דאמרו רז&quot;ל להשמידו זה כלוי 
בנים והא כתיב ובנים לא יומתו על אבות, והא הוו יותר מבני שלשה עשרה ומבני עשרים 
שנה ותו דאחז&quot;ל והועילה תפלתו לכפר מחצה וכו&#x27; וזש&quot;ה על אלעזר ואתמר הנותרים דמשמע 
דנדב ואביהו בחובא דאבוהון מתו, והא אמרו חז&quot;ל על ארבע דברים מתו בני אהרן שנכנסו 


שתויי יין וכו&#x27; ותו דמשמע דלא מיתו על שום חוב&#x27; כלל וכדאמרו חז&quot;ל על פסוק הוא אשר 
דבר ה&#x27; בקרובי אקדש, ותו היכי מהני קורבנא לחטאה דעגלא, דהא התם לאו בשגגה הוי, 
וקרבן לא אתא אלא על שוגג ותו דאחז&quot;ל דאהרן לא הוי ליה הובא בעובדא דעגלא, משל לבן 
מלך שזחה דעתו עליו ונטל את הציפורן לחתור וכו&#x27; וא&quot;כ היאך איצטריך קרבנא לכפרה, 
והיכא אמרו ז&quot;ל על קרב אל המזבח שהיה העגל מרקד לפניו ומשום הכי היה ירא לגשת והיכי 
אתענשו בנוי בחוביה: 
אבל רזא דמילתא דאהרן אע&quot;ג דהוה ליה מחשבה טובה וכההיא דמשל לבן מלכים שזחה דעתו 
עליו וכו&#x27; מכל מקום עובדא גופיה הוי ביש והוה ביה חלול ה&#x27;. אישתכח דההוא עובדא דמי 
לשוגג דכי היכי דשוגג לית ליה מחשבה למיחב ועובדא גופא הוי חובא, ומשום הכי אתיהב 
לכפרה על ידי דקרבנא, הכי נמי חובא דעגלא כיון דדמי לשוגג כדאמרן, ואף על גב דקב&quot;ה 
ידע מחשבתיה דאהרן, התאנף ביה משום חילול ה&#x27; דהוה למאן דחזא עובדא דעגלא, ומשום הכי 


לא סגי קרבן לכפרא, והיינו דקאמך ובאהרן התאנף ה&#x27; מאוד, כלומר דרוגזא יתיר הוי 
דבשורת הדין לא הוי חזי למירגז עליה כיון דלטובה נתכוון אלא משום דהוה חלול ה&#x27; 
בדבר, ותו דהוה במידי דע&quot;ז, משום הכי התאנף דומיא דמאי דכתב הרמב&quot;ן על פסוק פוקד 
עון אבות על בנים וכו&#x27; כשאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם דאפשר דאין אותה מידה נוהגת 
אלא בע&quot;ז משום חומר דידה, ותו איכא למימר דאמר מאוד משום דאמר להשמידו, כלומר 
דכוונתו היתה לטובה אע&quot;ג דמשום חילול ה&#x27; ומשום חומר דע&quot;ז התאנף ביה, מ&quot;מ לא הוה 
כדאי לאחמרא עליה עונשא רבא עליה כ&quot;כ להשמידו, ותו איכא למימר דאמר מאד דמשום דלא 
הוה חזי לענשא להשמידו דהיינו כלוי בנים כיון דהוו בני עשרים לא הוה להו לענשא 
בחובא דאבוהון. דמהכא תחזון חומר חובה דידהו דאי לאקרן דנתכוון לטובה כך, אתון 
דנתכוונתם לרעה על אחת כמה וכמה, ואמר ואתפלל גם בעד אהרן וכו&#x27; כלומר ראו חיבתכם 
לפני המקום דתפילתי הועילה עליכם לגמרי ועל אהרן לא הועילה אלא לכפר מחצה משום 


דזכותא דרבים עדיף מזכותא דיחיד כמה דרגי, ואי תימא לאו משום זכותא דרבים הוה אלא 
משום דתפלתו על ישראל הוי בעת רצון דכך איתרמי, ותפלתו של אהרן אתרמי דלא הוה בעת 
רצון, להכי אמר בעת ההיא כלומר בעידנא חדא צליתי עליכון ועליה ולכון הועילה תפלתי 
לגמרי, ולאהרן לא הועילה אלא לכפר מחצה משום דזכותא דרבים עדיף: 
עוד יש לומר דאמר ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא משום דכי אמר ובאהרן התאנף ה&#x27; מאוד 
להשמידו הוה דוכתא לישראל למימר גלית אדעתך דכל מה דצלית מ&#x27; יום ומ&#x27; לילה לא הוה 
אלא על אהרן דהוה תפיס בסירה ומשום הכי צליתא ואיצטרכיתא [ואיצטערתא] כולי האי, ואי 
אהרן לא הוה תפיס בסירה לא הוית מיטפל לצלאה ולאיצטערא עלן כולי האי, מש&quot;ה אמר 
ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, כלומר תדעו בקושטא דלא צליתי על אהרן אלא בתר דצליתי 
עליכון והכי דייק מילת גם ובתר דאתבשרית על הסליחה דילכון צליתי עליה והיינו בעת 


ההיא: 
ומאי דאמרו חז&quot;ל דעל ארבע דברים מתו בני אהרן וכו&#x27; איכא למימר דכולהו רמיזי באשר לא 
צוה אותם, דלמאן דאמר שתויי יין הכי קאמר כגוונא דאכתי לא פקד יתהון במצות יין ושכר 
דבתר הכי נאמרה, ומאן דאמר שהורו הלכה בפני רבם, ה&quot;ק אע&quot;ג דבההוא הקרבת אש לא הוה 
חובא דאע&quot;פ דאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, לא הוה להו למעבד עד דיפקד 
משה בהכי, והיינו אשר לא צוה אותם, ומ&quot;ד משום דזא אינסיבו או משום דלא הוה להו בנין 
הכי קאמר הקריבו אש והוו כגוונא דלא עבידו פיקודא דאתפקדו למינסב נשין ולאולדא 
בנין. ומאן דאמר משום ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, הכי קאמר אשר לא צוה אותם 
כלומר דלא הוה להו לאסתכלא אלא דיפקד יתהון ויתן להו רשו לאסתכלא ומ&quot;מ לדברי הכל 
חובא דידהו קלישא הוי, ולא הוה כדאי למימת עליה, ואוף בחובא דאהרן לא הוה להו למימת 
עליה משום דהוו גדולים מבני עשרים ותו דהתפלל עליו משה ע&quot;ה, ותו דאייתי קרבן לכפרא, 


אלא דכיון דחבו חובא אע&quot;ג דקליש איהו איתער עלייהו חובא דאהרן אבוהון אע&quot;ג דצלי 
עליה משה. ואוף אייתי עליה קרבן ואצטרף בחובא דידהו קלישא, ואיצטרף במאי דבעא קב&quot;ה 
לאיתקדשא בהו ולא הוה בישראל כוותייהו וכמו שאמרו חז&quot;ל על פסוק הוא אשר דבר ה&#x27; 
בקרובי אקדש: 
ותדע דחובא דידהו קליש טובא מדאפליגו כמה רבנן במאי חבו כדאפליגו בחובא דמשה במאי 
הוה משום דהוה קלישא טובא ולא הוה כדאי למחשביה חובא, אלא משום וסביביו נשערה מאוד, 
ואע&quot;ג דאהרן נתכוון לטובה. וצלי עליה משה, ואוף אייתא קרבנא לכפרה הוה דא בחובא 
דחילול ה&#x27; בדבר ע&quot;ז באורחא דצדיקייא וכדאמר דוד המלך ע&quot;ה וחטאתי נגדי תמיד: 
והא דאמרו חז&quot;ל דאע&quot;פ שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט למרמז דאע&quot;ג דשפעא 
נחית מלעילא צריך לאיתקשרא בפיקודא, לאיתקשרא אשא דפיקודייא באשא דלעילא ובהכי 
מקשרין עלמין ועיקר האי קישורא ע&quot;י דקרבנייא דהא אשא מתקשר באשא, וכד חרב ב&quot;ה מתקשר 


על ידי חכמים העוסקים בהלכות קרבנות דההוא הבל דנפק מפומייהו הוי דוגמת אשא ומתקשר 
באשא דלעילא, והיינו דאחז&quot;ל וכי אית פולחן בבבל. אלא אלו ת&quot;ח דעסקי בקרבנות וכו&#x27;, 
וז&quot;ס מיום שחרב בהמ&quot;ק אין לו להקב&quot;ה אלא ארבע אמות של הלכה וכו&#x27; דהבל פומייהו דהנהו 
דעסקי בהלכה הוי דוגמת אשא ומתקשר באשא דלעילא ובהכי מתקשרים עלמין ואתה שלום: 
אור ליום שבת י&quot;ב לניסן, ה&#x27; עמך וכו&#x27; הגם כי נטשתני ועזבתני והפרדת תורתי ויראתי 
מלבך מאוד, ועל כן היה ראוי לעוזבך מ&quot;מ אני לא אעשה רק כי כרועה עדרו ירעה טלאים 
דסטיין מאורחא יקבץ, פלס מעגל רגליך היינו מטרוניתא תתאה דיכוון לה בהדי ספירין 
עילאין ולישנא דפלס היינו לומר דישפע בה דינא ורחמי בשווה, ולא יהא חד יתיר מאידך, 
ויאות אמרת דמשה שמש כל שבעה יומי דמלואין בחלוק לבן לפתחא צנורא ולאמשכא לה 
לבנוניתא מלובן עילאה, וביומא תמינאה דאיתעלא לעילא עאל אהרן לשמשא, וההוא יומא 


עילאה איתעטר בעשר עטרות והוה שלימו רב, אלולי בני אהרן דאתחייבו במתן תורה דויחזו 
את האלהים וכו&#x27; כלומר דאיסתכלו במטרוניתא תתאה דאקרייא אלהים דהיא עלמא דאכילה 
ושתייה והיינו ויאכלו וישתו וחשיבו דהכי הוי נמי בספירין עילאין, והאי הוי חובא 
דמקושש דאקיש אעאין דהיינו ספירין תתאין לספירין עילאין, והשתא דאעילו אשתא אתקיפו 
דינא ואענשו ומש&quot;ה פקיד בתר הכי יין ושכר אל תשת דלא לאתקופי דינא: 
 


פרשת תזריע 
פרשת תזריע מהדורא קמא: 
אור ליום שבת כ&quot;ט לניסן, ה&#x27; עמך וכו&#x27; אל תחשוב כי עזבתיך נטשתיך, אע&quot;פ שהיה ראוי 
כפי מה שהפרדת לבך מתורתי ויראתי ומשניותי, אבל הא אודעתיך דכיון דאהדרתך לדחלתי לא 
אשבקינך ולא ארטשינך דהא אף על גב דהנך סטרי שלטין על בר נש ואיהו אזיל בחשוכי עלמא 
אתערותא למיעבד עובדין טבין מאיתערו דחילא דרוחא דקודשא דביה, וכן כד אזיל בר נש 
באורחין טבין מתער למעבד עובדין בישין מאיתערו דרוחא בישא דבי&#x27; דבעי בר נש לפנאה כל 
הרהורין בישין מיניה ולארגזא יצ&quot;ט על יצה&quot;ר דזהירות מביא לידי זריזות, דתחת ג&#x27; רגזה 
הארץ, דבעי בר נש לשעבדא רוחיה ונפשיה לפולחנא דקב&quot;ה דכתיב השמים כסאי וכו&#x27; דהא 
איכא למידק דהאי קרא לאו רישין, סיפיה וכו&#x27; דכמה דשרי בכסאי ובהדום רגלי הכי הוה 
ליה לסיומי איזה כסא אשר תבנו לי ואיזה הדום רגלי, ותו מאי איזה בית אשר תבנו לי 
וכי הוו בעו ישראל לליבני ליה ביתא דהוה אמר להו איזה בית אשר תבנו לי, ותו מאי 


ואיזה מקום מנוחתי: 
אבל רזא דמילתא דהוו אמרי ישראל דלא יחרב הקב&quot;ה בית מקדשא בגין דהוו פלחין ביה 
פולחנא תמן ואית לי&#x27; תמן בית קודש הקדשים והיכלא ועזרן, אמר להו הקב&quot;ה השמים כסאי 
וכו&#x27; כלומר אין סוף קאמר שמים דאינון ג&#x27; עילאי כסאי והארץ דהיא בינה הדום רגלי אי 
נמי הוא מימר ג&#x27; עילאי השמים היינו ג&#x27; אבהן וארץ היינו תלת עדרי צאן אי נמי הוא 
מימר ג&#x27; אבהן שמים היינו תלת עדרי צאן וארץ היינו כנסת ישראל וכיון שכן מאי רבותיה 
דבית המקדש דבניתון לי דלא אחרב יתיה, וכפל ואמר ואיזה מקום מנוחתי חד לקבל בית 
קודש הקדשים וחד לקביל היכלא ועזרן אי נמי מקום מנוחתי רמז על שילה דאיקרי מנוחה, 
ותו אוכח יתהון על דהוה להו גאוה, ואמר עם כל רוממותא דאית לי ואל זה אביט אל עני 
ונכה רוח מפורש דאיהו לקבל רוחא, וחרד על דברי איהו לקבל נשמה: 
והלא בפרשתא קדישתא דא אמר אשה כי תזריע כלומר דכ&quot;י גורמת להזריע ולמיתי לה שפע 


עילאה על ידי איתערו דילה בעובדין טבין דתתאי דאיתערו דתיאובותא מינה הוה וכד אית 
לה שפעה דנשמתא קדישא דנחתא לה, וטמאה שבעת ימים משום דבעוד דאיהי מקבלא משבע 
ספירות הבנין טמאה כלומר איהי אטומא בגין דלא יקרבון לה קליפין דסחרין לז&#x27; ספירות 
הבנין, ואוף דלת&quot;ת לא קרבין מכל מקום כיון דאינון סחרין לח&#x27; ופ&#x27; דאיהו אחיד בהון 
הוי כאלו סחרין ליה, ושלשים יום ושלשת ימים כלומר שלשים דרגין דמלכות מתייחדין 
ומתעלין לקבלא שפעא מג&#x27; עילאי והיינו ושלשת ימים, וגבי שלשים מעלות דמלכות קאמר יום 
כלומר אע&quot;ג דכמה זינין נפקין מינה וכמה עלמין מתזנין מינה דמחזי דאית בה רבוייא לאו 
הכי דכולא יחוד&#x27; חד. ומשום הכי קאמר בה יום. ומשום דתלת עילאי אמרי&#x27; דאינון יחודא 
חד אמר בהו ימים למימר אע&quot;ג דאינון חד מ&quot;מ איתנצצותא דתלת אית בהו, וקאמר תשב בדמי 
טהרה כלומר דכיון דקבלא שפעא מג&#x27; עילאי הא דמא דהוה בה רמז לבינה אתהפך לטהור, ורמז 


להאי תשכח דכיון דאתא שפעא לתתא ואתעברת דמים פוסקין ומתהפכי לחלב דאיהי חיוור, ואם 
נקבה תלד וטמאה שבועים וכו&#x27; וששים יום וששת ימים וכו&#x27; משום דבזמן דשליט דכורא רחמי 
מתגלגלין ודינא כליל בהו, משום הכי סגי בשבעת ימים ושלשים יום ושלשת ימים, אבל בזמן 
דנוקבא שליטא דינא שליט ובעי לייחדא לה בספירין עילאי באורח רחמי נמי כי היכי דלא 
יחרב עלמא משום דבעי ליחדא לה בספירן באורח דינא ובאורח רחמי משום הכי בעי ימים 
כפליים מדכורא, בכל קודש לא תגע וכו&#x27; כלומר בכל זמן דלא אשלימא כ&quot;י לאתייחדא 
בספירין כולהו, אי תגע בקודש וכו&#x27; הוי פגימותא ח&quot;ו, ובמלאות ימי טהרה וכו&#x27; חד לקביל 
תפארת דאיהי עולה משום דסליק לבינה ברזא דוהאכלתיך נחלת יעקב אביך וחד לקבל יסוד 
ואיהו חטאת כלומר דכל מאן דמנגיד לה שפעא מדכי לה, דלא יקרבון לה מסאבין, וכפר עליה 
הכהן דאיהו איש חסד. וביום השמיני ימול וכו&#x27; כלומר כד תסתלק בבינה דאיהי תמינאה 


איבעי ליה למיגזר ערלה, דהא תמן לית רשו לערלה כלל כדאית בסוחרני ז&#x27; ספירות הבנין 
ומשום הכי דחי&#x27; שבת דתמן איהו שבת הגדול, ובתר הכי פקיד על דיני הצרעת ואע&quot;ג דאדם 
עילוייא הוא לא תקשי לך דאמר ביה צרעת דהא בעור בשרו קאמר דאיהו לקבל עור תחש, ותו 
אית לך למידק דסגירותא הוי בבית בבגד ובעור ואיהו לקבל נפש רוח ונשמה, דאי איהו 
מטנף נפש אתי צרעת בבית דאיהו רמיזא לנפש דאיהו גסה מכולהו, וכד איהו מטנף רוח אתי 
צרעת בבגד דרמיז ליה דהא איהו קריב לגופא דבר נש טפי מביתא, וכד איהו מטנף נשמה אתי 
בעור בשרו, ועלך למידק דבעור בשר ובבגד איכא שני הסגרים ובבתים איכא שלש: 
אבל רזא דמילתא דהכא רמיז רזא דגלגלתא דרמיז אליהו ואמר הן כל אלה יפעל אל פעמים 
שלש עם גבר, כלומר לזמנין לא מגלגל ליה אלא תרי זימנין, ולזמנין מגלגל ליה ג&#x27; 
זימנין, דהסגר רמיז לחד גלגולא, דהסגר איהו שבעת ימים, לקביל שבעין שנין דאינון חיי 


דבר נש בהאי עלמא, ומאן דטניף נשמה או רוח, דצרעת בגד ועור בשר רמיז להו, לא 
מתגלגלא אלא פעמים, וכד לא מטניף אלא נפש דצרעת בתים רמיז ליה מגלגלין ליה ג&#x27; 
זימנין ולקיבליהון אין הבית נחלט אלא עד ג&#x27; שבועות, ובתר הכי מפקינן עפרא וכולא 
מחוץ למחנה אל מקום טמא ותמן לא דרסי טהורים אבל באריכות יומין אבנין ואעין נמי 
מתעבדין עפרא, ורוחא מפזר לעפרא ומטלטל ומוביל יתיה למקום דדרסי טהורים ביה והא הוה 
מתדכי ע&quot;י כך, והיינו רזא דרוח מפזרתן ונעשין אפר תחת כפות רגלי הצדיקים שנא&#x27; 
ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם ורזא דמילתא דהנך נדחים ונמכרים לכחות 
הטומאה וכד משתלם קסטייהו ומטא זמנייהו לאתפרקא לא מתגלגלי הם בקריבייהו דהא אתדחי 
מניהון, אלא צדיקא דכבר קיים מצות פריה ורביה מגלגל להנך ומזכה להון ע&quot;י דמוליף להו 
לאורייתא ומעשים טובים ואי הדר למיחב הדר לאיתגלגלא כדבקדמיתא דרזא דגלגולא מיהדר 
תדיר לעלמין ולא שכיך: 


</div>
