ספר מגיד מישרים — קטע 8

דלית ביה אכילה ושתיה איצטריך דלא ניכול ולא נשתי לרמוזי להאי ולאסתלקא גו ההוא ענוגא עילאה, ואי תימא אם כן היכי כתיב תענו את נפשותיכם דהא האי סליקו ועינוגא דנפשא הוא' איכא למימר דאית נפש ואית נפש וההוא נפש רמיז לנפש גסה דבר נש דאיהו מתאוה להנאין וכיסופין דעלמא וכד לא אכל ולא שתי בר נש הוי עינוייא לה, אבל לרוח ונשמה הוי עינוגא בודאי: ומהכא תשתמודע רזא דהבדלה דבגין דמוצאי שבת מהדרי לאהדרא סוחרני משכנא בעינן לאפרשא גרמין מנייהו ואמרינן ויהי נועם לאדבקא בנועם אימא עילאה לחסות בסתר כנפיה לאישתזבא מהנך סטרין, ובתר הכי אמרינן סדר קדושא לאתאחדא בקדושא עילאה ולא יכלין הנך סטרין לאתקרבא בהדייהו דישראל, ובתר הכי מבדילין על הכוס כדי לאתדבקא בבינה דאיהו יין המשומר בענביו, ומריחין בהדס דרמיז ליה לאיתדבקא בההוא צרורא דחייא דתמן היא נפש יתירא דילן, ומברכין בורא מאורי האש לאור האבוקה למירמז ליחודא דספירן דשרגא רמיז

לה, כדאיתא בזוהר קדישא, ולהכי מבדילין גרמין מהנך סטרי ומשום הכי מברכינן בתר הכי המבדיל בין קודש לחול וכו' אי נמי דרזא דחמרא והדס ושרגא למירמז לחסד גבורה תפארת דאינון עיקראן דכל ספירן דחמרא רמיז לחסד דאף ע"ג דאיהו תקיף רמיז לחסד משום דאיהו משקה ניגר כמיא דרמיזין לחסד, ותקיפו דיליה דחסד מתדבק באימא עילאה דאיהי יין המשומר בענביו ולהכי לית למיהב ביה מיא למירמז דבתוקפא דדינא אחיד וביחודא חד איהו עמיה, והדס רמיז לגבורה, דריחא מתיחס לדינא, ושרגא רמיז לתפארת דאיהו שרגא ונהורא דספירן, ובתר דאתחברנא בקדושא עילאה יכלין לאבדלא גרמין מהנך סטרי, ומשום הכי יאות לאבדולי תכף דנפיק בר נש מבי כנישתא לאבדולי נפשין מהנך סטרי עד לא ייתו אינהו לשלטאה עלן, ובאתרא דמבדלי בבי כנישתא עדיף טפי דלא יהבי להון שום דוכתא לשלטא בהדן ומשום הכי אמרו רבנן דמאן דטעים קמי הבדלה מיתתו באסכרה כלומר דע"י ההוא אכילה

מתדבקו ביה הנהו סטרי ומפקי נפשיה באסכרה דאיהי קשה שבמיתות כדאמור רבנן, ומשום הכי עד תלתא יומין בשבתא מצי לאבדולי ותו לא דהנך תלתא יומין רמיזי לחסד וגבורה ות"ת וכיון דלא אבדיל בהו בהנהו סטרא לית ליה תקנתא בהך שבועא, וכי תימא כיון דכל כך מקודש יום הכיפורי' אמאי לא חמור כשבת דשבת זדונו בסקיל' ואילו יוה"כ זדונו בכרת, איכא למימר דהאי עדיפותא דיום הכיפורים הוה דמגו דזוהר לבנוניתא איתגלי ביה חס על ברייתא ולא בעי מאן דיחוב ביה ימות מיתה חמורה דהיינו מיתת בית דין ומסתייה במלקות או בכרת לכפרא חובאה, וכי תימא היכי אמור רבנן דאית עלמא באכילה ושתייה בספירן ולית בהו עלמא דלית בהו אכילה ושתיה, וכי אפשר לסלקא הכי בדעתין, ותו דהא אמרינן עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, איכא למימר דשפעא דנגיד מאין סוף אתו לתלת עילאי דקיק טובא, כדוגמא דמשחא וכמא דאת אמר כשמן הטוב על הראש ומשום הכי אמרינן דבההוא

עלמא לית ביה אכילה ושתיה וכד מטי לשירותא דספירת הבנין מתעבה והוי דוגמת אכילה ושתיה וכד נחית בספירן תתאין מתעבה טפי ותמן נקטי ספירן שפירו דיליה, ועכירו ותמצית דיליה משדרי ליה לברא למשריתא ומתזני מיניה הנהו סטרי דמסאבי ובתרי צינורי משדרי ליה ההוא תמצית חד איהו דקיק דוגמת משקה ומיניה מתזני הנהו סטרי דלסטר ימינא, ואידך עב מינה מתזנין הנהו סטרי דלסטר שמאלא, וכי האי גוונא הוי בבר נש ברזא דמבשרי אחזה אלוה דליכא מידי בבר נש דלית ליה דוגמא לעילא, והמשכיל יבין, והיינו רזא דכל העולם ניזון מתמצית ארץ ישראל, כלומר דכמה דבבר נש כבדא ולבא ושאר אברייא נקטי שופרא דמזונא ועכירו ותמצית דליה משדרי ליה לבר לאתזנא מיניה הנך סטרי הכי נמי לעילא. והיינו רזא דנידון בצואה רותחת כלומר דאתמסר להני סטרי דמתזני מתמצותא. וקאמר רותחת למימר דבעידן תוקף רוגזא ורתיחו דילהון מייסרין ליה, והיינו רזא דעבודה זרה דפעור

לאתקפא ההוא ע"ז בההוא תמציתא דאיהו מזונא דילה ומשום הכי הוי פרעין קמיה: וממאי דאמרית תשתמודע איסור סיכה ביום הכפורים ובתשעה באב זה להפכו וזה להפכו, דהוה מנהגא בההוא זימנא למיסך גופא במשהא למרמז דנגידו דמשח רבות עילאי נגיד בכולהו ספירין ובתשעה באב דליכא ההוא נגידו כדאמרן אסיר למיסך לרמוזי להאי וביום כפורים כיון דאיתגלי לובן עילאה לא צריך למיסך, ובההוא זימנא דתקיף מסאבותא נהוג עלמא דלא למיסך דהא עתה לא נגיד ההוא מישחא כדבקדמיתא והיינו טעמא דנעילת הסנדל אסיר בהני תרי יומי זה להפכו וזה להפכו, דהא נעילת הסנדל רמיז למטטרון וסנדלפון דאינון שרי כנסת ישראל, ואינון נעל וסנדל וחייצי באפייהו דלא יתקרבון תמן מאינך סיטרי ברזא דאתאמר מה יפו פעמיך בנעלים, ובתשעה באב דתקיפי הני סטרי כי ראתה גוים באו מקדשה ונעלים לא חייצי באפייהו בעינן למרמז להאי ולא לנעלא לון, וביום הכפורים דהנהו סטרי

מטמרי תחות תהומא לא צריכון נטירותא דנעלים ואינון מטטרון וסנדלפון, ולהכי אסיר נעילת הסנדל, ומהכא תשתמודע רזא דאמור רבנן לעולם אל ימנע אדם מנעלים מרגליו, והיינו טעמא דאיסור תשמיש המיטה בהני תרי יומי דזה להפכו וזה להפכו (חסר חלוקת יום כפורים) דט"ב ליכא זיווגא באורח תשמיש דהא כנסת ישראל אסתלקא לעילא ונקבה תסובב גבר, ומהאי טעמא דאסיר בתשעה באב ברחיצה וסיכה ותשמיש המטה ונעילת הסנדל. איתסר נמי באבל דהא כיון דחל עליה אבלותא איפסיק מיניה ההוא נגידו ושלטי ביה סטרי מסאבי עד דיעברון עליה שבעה יומין' והיינו דאמור רבנן מעשה באחד ששמש אשתו בימי אבלו ושמטו הזירים את גווייתו כלומר דחזירים היינו הנך סטרי מסאבי דשמטי ומשכי לעצמן את גווייתו ושלטו בו רחמנא ליצלן: ומגו מאי דאמרית תנדע רזא דויד תהיה לך מחוץ למחנה דבגין דההוא מזוני דהנך סטרי לא אבעי דליהוי בגו משרייתא אתר דמזונייהו, דהא מחנה ישראל הוה דוגמא עילאה ותמן ליכא

להו אתר דמחוץ למחנה מושבם: וקאמר ויד ולא קאמר וידי למרמז דאפילו התם לא ליהוי להו תפיסותא וקיומא טובא, ופקיד תו ויתד תהיה לך על אזנך וכו' משום דגם זה לעומת זה עשה האלהים וכי היכי דבסטר קודשא איכא דכר ונוקבא, הכי איכא בהני סיטרי ויד הוי דוגמת נקבה, ויתד הוה דוגמת זכר, ופקיד דיתד תהיה לך על אזנך ולא בתוך אזנך. למירמז דההוא סיטרא סחרא לקדושה דוגמת קליפה דאגוזא ולית לה תפיסותא כלל בגווה דאזנך רמיז לסטר קדושה ולהכי איצטרך למיהוי עלייהו ולא בגווייהו, ופקיד דאף על גב דההוא יד הוי מברא למשריתא, ושבת וכסית וכו' ולא תשביק לה מגולה דלא יתקוף האי סיטרא ובגין דהנהו סטרי מהדרי תדיר לאטעא בני נשא. וכד בעו למיהדר בתיובתא מעיילי בליבייהו מילין דשטותא והרהורין בישין כי היכי דימנעון מתיובתא דידהו להכי אתקין קודשא בריך הוא ידי אדם לאתקפא ליבייהו בתיובתא דאמלא ההוא תקיפא דהנהו ידים לא יכיל בר נש לאישתזבא מידי הנך

סיטרי מסאבי והיינו דאמור רבנן דהנהו ידים הוו לחתור מחתרת לבעלי תשובה כלומר לאהדורי בכל מיני טצדיקי לשיזבא להו מידי הנך סיטרי, והא דקאמר מתחת כנפיהם היינו לומר דבאורח גניז וטמיי משזבי לבר נש דאיהו גופיה לא מרגיש בהכי וקרי להו ידי אדם כלומר דאינהו מסטרא דשמא דהוי"ה דסליק לחושבן אדם: ומהכא תשתמודע כמה אית לך לאזדהרא מלהרהרא בשום מלה כלל ועיקר. בר מהרהורא דאורייתא דברגעא דאת מבטל מהרהורא דאורייתא לית את ידע כמה עלמין את גרים לאתחרבא כמה דאודעתך כמה זימנין להן אזדהר ומחשבתך לא תהא אלא באורייתא תדיר לא תיפני מינה אפי' ריגעא חדא מלהרהרא כלל ועיקר והא האי יומא. יומא קמא דיומא דאיתערו בהו ניסא על ידא דכהני קדישא במשח רבות קודשא, ועוד אתן את דודי לך: והא בהאי פרשתא איכא למידק, מאי וישב יעקב בארץ מגורי אביו דבכמה דוכתיה גר יצחק הא איהו לא נפיק מארץ ישראל, וכי תימא דעל אבימלך ופלשתים קאמר הא לא אשכחן דאזל יעקב

לתמן, ותו דארץ כנען הוה כלל ארץ ישראל כולה, וארץ מגורי אביו הוי קצת דוכתי מיניה, וא"כ הוה ליה למימר בארץ כנען בארץ מגורי אביו, ותו מאי אלה תולדות יעקב יוסף, ותו מה לנו אי הוה בן י"ז שנה או לא, ותו מאי והוא נער, ומאי את בני בלהה וכו', ותו מאי את נשי אביו, ותו מאי ויבא יוסף את דבתם רעה וכו', ותו מאי טעמא ישראל אהב את יוסף מכל בניו, ותו מאי ועשה לו כתונת פסים ותו מאי וישנאו אותו, ותו אמאי בחלמא בתראה לא קאמר וישנאו אותו ותו מאי ניהו האי חלומות: אבל רזא דמלתא דיעקב שרי באמצע חסד וגבורה, ואחיד בגבורן דיצחק דאינון פחד והוד, ואיקרון מגורי אביו מלשון מגור מסביב כלומר נתישב באינון דוכתי' דהוה דוכתיה דיראה ופחד. ואינון מכילי דאבוהי ואתותב בארץ כנען דהיינו כנסת ישראל, כלומר אזדווג בהדה למיזן לה דהא איהו בעל דידה, אלה תולדות יעקב יוסף היינו יסוד, דהא איהו משך הוא"ו כלומר יסוד מסתלק בבינה ברזא דיוסף דרמיז ליסוד, וסליק עד כתר, שבע עשרה שנה כלומר

ביה כלילן שבע ספירין הבנין ועשר ספירין כולהו, היה רועה את אחיו בצאן, אחיו היינו שאר ספירין, בצאן היינו נצח והוד דסמיכן ליה, והוא כלומר מסתלק עד ההוא אתר דאיקרי הוא דהיינו כתר, נער כלומר והוא נער דאיהו מטטרון מיתזן מיני', את בני בלהה וכו' היינו חסד ונצח, ובני זלפה היינו פחד והוד, אי נמי בני בלהה היינו רזא דמטטרון וסנדלפון, אי נמי את בני בלהה כמ"ש לעיל וכו' נשי אביו דאיהו משמש בהו. וקרי לסטר דחסד בני בלהה, דאית בה תרין ההין, משום דיניק מה"א עילאה, ומיניק לה"א תתאה, ולסטר דגבורה קרי בני זלפה משום דהוי מגוונא דה"א בתראה דאיהי וכו', ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם: וישראל אהב את יוסף מכל בניו דאיהו משך הוא"ו, ואיהו משפע ביה, ועשה לו כתונת פסים כלומר דכולהו ספירין משפען ביה, בין דחסד בין דגבורה, ולהכי אית בהון סומק וחיור דומיא דכתונת פסים: ויראו אחיו וכו' וישנאו אותו וכו' לאו למימרא דסנן ליה ח"ו אלא היינו לומר דכמה דלא

ממלל איניש עם שונא הכי שאר ספירין לא יכלין למללא עמיה, והיינו דכתיב ולא יכלו דברו לשלום, ויחלום חלום כלומר כד איסתכל במילי דעלמא דהוו כחלמא דחזא דאורח מזוניה איהו בהאי גוונא דאנחנו מאלמים אלומים כלומר משכין שפע עילאה למינגד בתוך השדה של תפוחים דהיא כנסת ישראל למיזן עלמין על ידי ההוא שדה והנה קמה אלמתי דהיינו כנסת ישראל, וגם נצבה, והנה תסובנה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי כלומר דכולהו ספירין נגדין ביה כדי לאשפעא בכנסת ישראל ולמאי דנגדין ביה קרי השתחויה, ויחלום עוד חלום והנה השמש והירח כלומר דשמשא וסיהרא דהיינו תפארת ומלכות, הוו קיימא ואחד עשר כוכבים היינו גבולי אלכסון דהוו אחד עשר בר מההוא דמייחד ליסוד וכולהו הוו משתחוים לי כלומר כולהו נגדין ביה, ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו וכו' כלומר ה"א עילאה תמלוך עליהם. והיינו ה"א מלוך תמלוך עלינו, ותו אמר אם משול תמשול בנו, כלומר אל"ף דאיהו

וכו', ומ"ם דאיהו בינה תמשול בנו, ואביו שמר את הדבר, כלומר דאיתקן לקבליה דכנסת ישראל ברזא דשמור, הא איתגליא לך רזין עילאין וטמירין דלא איתגלאו מכמה דרין, לכן אזדהר מלפנאה לבך מהרהורא דאורייתא אפי' רגעא חדא ואתה שלום: אור ליום שבת כ"ג לכסליו ה' עמך וכו' והלא בפרשתא דא איכא למידק אמאי אונן לא בעא להקים זרע לאחיו, ותו אי הוי ליה שום טעמא אמאי יבם אותה מעיקרא, ותו ער מאי הוה דעתיה דהוה מחבל זרעיה כדאמור חז"ל, ותו אמאי איצטריך למיכתב באורייתא ענין ער ואונן, כיון דלא אתקיימו בעלמא, ותו אמאי לא כתיב ביה ויעש ער הרע בעיני ה', ותו מאי נפקא מיניה למימר בתר הכי בפרץ וזרח ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו: אבל רזא דמילתא דקודשא בריך הוא לא בעא דיתבני מלכות בית דוד מער משום דהוה בוכרא וידיע דבוכרא לאו שלים איהו, וער לא הוי ביה חובה, ומשום הכי לא כתיב ביה ויעש הרע בעיני ה', אלא ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' כלומר משום דהוא בכור הוה רע בעיני

ה' דיתבני מיניה מלכות בית דוד, ומשום הכי וימיתהו ה' כלומר סליקו, דוגמת מיתת ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, וכד אתא אונן חזא דאף מיניה לא הוה מתבני מלכות בית דוד משום דאכתי הוי שני לבטן והיינו דכתיב וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע דהא ידיעה הוא דידע ומשום הכי ושחת ארצה, ומעיקרא אף על גב דידע האי ידיעא לא שבק לנסבא איהו לייבם אשת אחיו משום דאיכסף מאבוהי, וירע בעיני ה' אשר עשה, אי משום דבהדי כבשי דרחמנא למה ליה, ואי משום חובא דחביל ית זרעיה ומשום הכי וימת גם אותו, וקב"ה בעא דיתבני מלכות בית דוד מיהודה גופא בתמר, ואתגלגלו ער ואונן בפרץ וזרח ער בזרח ואונן בפרץ הוי ער בעי ומיפק בקדמיתא משום דהוה בוכרא, ואתא פרץ ואיתקיף ביה ולא שבקיה, משום דבעי דיתחלש תוקפיה יתיר כדי לאתבנאה מינה מלכות בית דוד, ואונן הא הוי תנין, וכד אתא בפרץ הא הוה תליתאי. וטפי עדיף לאיתבנאה מיניה מלכות בית דוד מלאתבנאה מזרח

דהוה תנין לער דהוא בוכרא. והא הכא רזין עילאי דלא תשכח יתהון בשום ספרא, וכל חכמי דרא כד ישמעון יתהון יחדו ויחזון דאינון מילין יקירין ורזין עלאין ואזדהר למיכתב יתהון על ספרא על כל פנים ושלום: פרשת מקץ פרשת מקץ מהדורא קמא: אור ליום שבת כ"ח לכסליו, ה' עמך וכל אשר אתה עושה ותעשה ה' מצליח רק כי תדבק בי בתורתי ובמשניותי ולא תפריד מחשבותיך אפי' רגע אחד ובכן אזכך לעלות במעלות עליונות אתקן לך מהלכים בין העומדים האלה, אשריך בעה"ז וטוב לך בעה"ב, ועל ידך אתפאר, על כן אפארך אאדירך אברכך אגדלך אהדרך אזכך אמגנך אעלך גם עלה לכן שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך כי אני המשנה המדברת בפיך אני האם המייסרת את בניה אני הנקראת מטרוניתא וראה כי כפי מה שתפריד מחשבותיך ממני היה ראוי לעזבך, אלא מגו דאהדרת לדחלתי יקרה נפשך בעיני על אחת כמה וכמה שראוי לך שתיקר נפשך בעיניך לכן הזהר מאוד ממאכל ומשתה

והזהר מיצה"ר ונחש וסמאל הרודפים אחריך להוממך ואליך תשוקתם ואתה תמשול בם ותמיד תראה שם ההוי"ה לנגד עיניך כתוב בכתב אש בדיו שחור בס"ת כשר ובכן תירא ותחרד מלפניו כמו שאמר דוד המלך ע"ה שויתי ה' לנגדי תמיד ואם כה תעשה להדבק מחשבותיך תמיד בי ושלא להפסיק אפי' רגע אזכך לעשות ניסים ונפלאות על ידיך כמו בימים קדמונים כי עכשיו אין בני העולם מחשיבים לומדי תורה מפני שאין נעשים ניסים ומופתים על ידם כמו בימים הראשונים, והטעם שהיו נעשים ניסים ומופתים מפני שהיתה מחשבתם דביקה בי תמיד ובתורתי וביראתי לא היה נפרד אפילו רגע ועל ידי כן היו מתעלים ודבקים במדות עליונות, וכאשר היו נותנים עיניהם על האיש המחוייב היה נעשה גל של עצמות, וכן אעשה לך אם תמיד תדבק בי ומחשבותיך לא תזוז ממני אפילו רגע וזה שאמר הכתוב תנה בני לבך לי כלומר כשלבך תמיד מהרהר בתורתי ועבודתי על כל פנים עיניך דרכי תנצרנה כי מאחר שלבך תמיד אינו

מהרהר אלא בעבודתי אפילו תפגע באשה ערומה לא תבוא לידי חטא כי אם יפגע בך מנול זה התיקון הוא משכיהו לבית המדרש וכל שכן אם הוא משוך ועומד שלא יוכל הממול ההוא להזיקך, וז"ש זריזות מביא לידי נקיות כי הפרש יש בין זהירות לזריזות כי זהירות הוא שבא עבירה לידו הוא נזהר ממנה, וזריזות הוא קודם שבא דבר עבירה לידו הוא מזורז לעמוד כנגדו, ואעשה ניסים ומופתים על ידך ובכן ידעו כי יש אלהים בישראל, והנה מהרה יבוא אליך הון רוב לתת לתלמידיך הספקה ויצא שמעך וטבעך בעולם יפוצו מעינותיך חוצה ואזכך להעמיד תלמידים הרבה יותר ממה שהעמיד שום חכם מהיום ת"ק שנה, וכל תלמיד שלא למד בישיבתך לא יוחזק ביודע כלל כי תלמידך יזהירו כזוהר הרקיע וכזוהר השמים לרוב, לכן בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך והדבק תמיד בי ולהיות אבריך תמיד מיוחדים ודביקים בי ויתעלו בך אבריך כי הראשונים שהיו כל כך דבקים בי היו אבריהם וגופם מחנה

שכינה ולא היה בהם שום דבר היזק ולא רמה ותולעה ולא רקבון וכמעשה רבי אלעזר ברבי שמעון, וכרב אחאי בר יאשיה כמאמר דוד המלך עליו השלום אף בשרי ישכון לבטח ובכן תנוח גופם תחת כנפי השכינה ובכן תזכה לאיתוקדא על קדוש שמי ואפרך יהא צבור על גבי מזבח. ויעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר על ידך לכן הזהר שלא תפריד מחשבתך ממני אפי' רגע והלא קודשא בריך הוא וכל בני מתיבתא דרקיע שדרוני לגבך לאודעתך רזין טמירין ויקירין בפרשתא דא הלא לך למינדע דשבע פרות הטובות. ושבע השבלים הטובות אינון לקביל שבע ספירין עילאין, ושבע הפרות הרעות ושבע השבלים הרעות אינון לקביל ז' ספירות דאינך סטרין, דגם את זה לעומת זה עשה האלהים והנהו סטרי דקדושה כולהו הוו מחפים ולא הוה שלט אלא הנך סטרי ובהכי הוה מתחרבא עלמא משום הכי אמר יוסף לפרעה איצטריך למנאה גברא דיהא אחיד בתלת עילאי כי היכא דישפע ברכתא בעלמא דלא יתחרב והיינו דא"ל ירא

פרעה, דפרעה הוא רישא דהנך קליפין (נ"ל שזהו סוד שארז"ל שאמר להם שימולו כדי להחליש