קודם אל הכתר לפני אחד מה אתה סופר, שאין שם מניין כי לא יכונה האחד בשם אחד אלא מפני שני הבא אחריו וזה ראש אליו. ואחר שהאין סוף משולל מן השנוי ומן הפרוד ראוי שגם אל נאצליו לא יכונה שם המורה על הפירוד אלא האחדות הגמור וההשואה הגמורה, וזה במה שנקשרים זה עם זה ראש בסוף וסוף בראש. ומפני טעם זה הפליגו עוד בעניין זה בזוהר שהורו היות קשר זה אפילו בשני מדות בעניין יסוד ומלכות מלכות ביסוד ויסוד במלכות, ועל דא בשבע המדות חסד במלכות ומלכות בחסד, ויסוד בגבורה וגבורה ביסוד, והוד בת"ת ות"ת בהוד, וכן עד כולם, וכן בששה מדות. וזה פירשו בתיקונים. וגדולה מזו כי אפילו במדה אחד בעצמה יש בה אור ישר ואור חוזר שקושר ראשה בסופה וסופה בראשה, בעניין שהיא מיוחדת בחינתה הדבקה בעילתה בבחינתה הדבקה בעלולה בענין שהם מיוחדות אחדות אחד ועניין אחד בערך מאצילם, ואין להם פירוד ולא ריבוי ולא חיבור קרוב אל מדת מאצילם
אחר שהם לבושים אליו ודאי כנודע. והארכנו בספ"ר. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (ז) עשר ספירות בלימה, בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר, ואם רץ פיך לדבר ולבך להרהר שוב למקום, שלכך נאמר רצוא ושוב. ועל דבר זה נכרת ברית: הודיענו במשנה זו הקדמה אחת נתבארה פעמים הרבה, והיא שהדיבור בבינה אסורה. וזהו שאמר הכתוב כי שאל נא לימים ראשונים דהיינו ששת ימי בראשית, ולמקצה השמים שהיא ה' עילאה ועד קצה השמים שהיא ה"א תתאה, באלו מותר לדבר אבל בבינה אסור. וכן כתיב שלח תשלח את האם שהיא בינה אימא עילאה, ואת הבנים שהם ששה בנים ובת שילדה לאה אימא עילאה תקח לך. ושם מותר לדבר ולעסוק, אמנם בעליונות אסור. ועם כל זה ההרהור מותר בבינה, שכן נקראת היא מ"י פירוש שאלה בלא תשובה. אבל בחכמה אפילו שאלה והרהור אסור, שאין להרהר אחר מדותיה. וכן נאמר למרע"ה שתוק כך עלה במחשבה. ועוד פירשו בזוהר במקום אחר חכמה שרותא דקיימא לא לשאלה ולא לאתבא, בינה שרותא דקיימא לשאלה ולא
לאתבא, חסד שרותא דקיימא לשאלה ולאתבא. והנה מזה נבין מתניתין כי מה שאמר בלום פיך מלדבר על בינה קאמר שהדבור בה אסור והרהור מותר, ומה שאמר ולבך מלהרהר על החכמה קאמר שאפילו ההרהור אסורה בה, כי בשאר אפילו דבור מותר כדמוכח מהזוהר מכמה דוכתי: ואם רץ לבך וכו' שוב למקום - פירוש שוב אל החסד ומהחסד ולמטה מקום מחיצתך, שלכך נאמר אפילו בחיות רצוא ושוב רצים לצאת ממחיצתן להסתכל בכבוד עליון, ושבים מחמת ענוה אל מקומם. ועל דבר זה נכרת ברית - בתורה כדפרישית. ואפשר הכוונה נכרת ברית כשגילה הקב"ה סתרי תורה אל הנביאים מאדם הראשון עד סופם. ואפשר לומר למקום דהיינו ת"ת שהוא כולל שש קצוות ששם (ההרהור) [הדבור] מותר. ועם היות שפתח בעשר ספירות דמשמע דאכל עשר קאי באמרו בלום פיך, עם כל זה הכי קאמר בעשר ספירות יש שלשה בחינות, אחד שלא להרהר, שנית שלא לדבר, שלישית שוב למקום ששם הכל מותר. ואף אם נאמר דאכל עשר קאי לא
קשיא, דהשתא בעשר ספירות שבל"ב נתיבות קיימינן, והתם הם בחכמה ובינה כדפרישית של"ב נתיבות יוצאים מחכמה ומתפשטים בבינה, ולפיכך בעשר של בינה בלום פיך מלדבר ובעשר של חכמה ולבך מלהרהר. ואף אם נפרש אותו סתם על עשר ספירות סתם כמשמעו, עם כל זה לא קשיא שגם יש בהם בחינות שההרהור אסור בהם, כאשר יראה המעיין מעצמו בלי שנעלהו בכתב, וכן בחינות שהדבור אסור והרהור מותר. ועל אלו וכיוצא נאמר בלום פיך וכו': (ח) עשר ספירות בלימה, אחת רוח אלהים חיים חי עולמים נכון כסאו מאז, ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. קול רוח ודבור זו רוח הקדש, לראשיתו אין חקר לתכליתו אין קצבה:
כבר פירשנו בספ"ר בשער אם האין סוף הוא הכתר משנה זו, ועם כל זה לא נאסוף ידינו הנה מלפרש. ולהבין משנה זו נאמר ששלשה מיני אורות באין אל הספירות מאת האור המאיר לכל, והאחד מהם הוא האור והחיות הבא מאתו בלי אמצעי כלל, אלא חיותו ושפעו שופע בשוה אל הספירות כפי כחן לקבל מאתו. וזה לא נזכר הנה בפרק זה, אלא ברמז לעיל באמרו ואדון יחיד מושל וכו'. השנית הוא האור המאיר עליהם על ידי הכתר, ולא יקבלו אור שפעו כפי צאתו מאתו אלא תתלבש באור הכתר, ואור הכתר חיות הספירות, ועל זה תקרא הכתר רוח אלהים חיים כאשר נבאר. שלישי הוא שיתלבש אור כתר עליון גם באור חכמה ועל ידה שפע וחיות הספירות, ולפיכך תקרא גם כן החכמה רוח, והיא רוח מרוח כאשר יתבאר במשנה שאחר זאת. ולפי זה נאמר על הכתר אחת שהיא ספירה ראשונה, והיא רוח והחיות אל כל הספירות על הרוב מפני שאור אין סוף עליהם הוא נעלם ואין לדבר בו. ואור שלישי הוא בהעלם הכתר
לסבה. אמנם אור שני הוא המורגל אם לא יהיה לו מונע: אלהים חיים - החיים הם בחכמה עיקר כאומרו והחכמה תחיה בעליה, והם גם כן בבינה, ולכך תקרא היא בסוד החכמה בשתוף אלהים חיים. והכתר מפני היותו חיות אל החיים שבשתי הספירות אלו שהם כלל כל הספירות, נק' רוח ונשמה אל אלהים חיים: חי עולמים - יש חי העולמים בפת"ח, והוא ביסוד, ופי' בשיר השירים שנק' כך מפני שהוא מקבל העולמים העליונים שהם תשע ממטה למעלה ותשע ממעלה למטה שהם חי, ועולמים פירוש הספירות, וירצה חי שהוא מקבל אותם וחי על ידם, ופי' חי על ידי עולמים. אמנם חי העולמים הפך דבר זה, שהוא משלח חיות אל חי העולמים שתחתיו דהיינו הכתר שמחיה הספירות התשעה שתחתיו בין בבחינת אור ישר בין בבחינת אור חוזר. וזה הורה באומרו חי עולמים להראות שכמו שהוא מחיה הספירות מצד אור ישר כן הוא מחיה אותם מצד אור חוזר: נכו"ן כסא"ו מא"ז - כבר פירשו בתיקונים סוד א"ז בשתי בחינות, האחד אז תקרא וה'
יענה, דהיינו סוד שמנה אותיות שהם יאהדונה"י, ויש אז ישיר משה, והוא סוד א"ז שמונה אותיות אהי"ה הוי"ה כזה יאההויה"ה. והסוד כי הוי"ה ת"ת אדנ"י מלכו"ת שניהם מיוחדים יחד יעלה יאהדונה"י שהם א"ז שהוא ח' אותיות שמנה ספירות, וכמו שיש יחוד בין ת"ת ומלכות כן יש יחוד בין בינה וחכמה, דהיינו סוד יהו"ה חכמה אהי"ה בינה, שתיהם מיוחדות הם א"ז, שהוא שם הנז' יאההויה"ה. והכתר אינו שורה בספירות אם לא בייחוד י' עם ה' ו' עם ה' ואז הם כסא אליו והוא שורה ומאיר בהם. וזהו שאמר נכון כסאו מאז, דהיינו סוד הייחוד, ואם אין ייחוד אין אורו ושפעו בספירו' מפני פרודם. אבל בהיותם מיוחדים ברוך ומבורך שמו, פירוש ברו"ך הוא סוד עשר נשפעות מהכתר, וזהו שפירשו בתיקונים ברו"ך פירוש רא"ש ומקו"ר כ"ל ברכו"ת דהיינו כתר, ושפעו יורד בכ' כתר, ו' שית ספירן, ר' ראשית חכמה, ב' תרין ההי"ן, דהיינו המשכת אור עשר. וזהו שאמר ברוך
ומבורך שמו, שהוא חכמה שם הכתר, וכן פירש הרשב"י ע"ה חכמה קדומה שמא דכתרא עלאה. וכן כל שם כנוי לבוש, וכן חכמה לבוש ושם של הכתר: ואמר תמי"ד - שאין שפעם מתפרד. ואחרי כן בא אל הבינה דהיינו לעול"ם, ואחרי כן דרך שית ספירן שהם ו' ואחרי כן במלכות שהוא נק' ע"ד שעדיה האצילות. ורצה בזה לומר שכאשר הם מיוחדות בסוד א"ז השפע נשפע מכתר על הספירות, ואם לאו אינו נשפע. והורה דרך השפע היותו מכתר אל החכמה בלי להמש תמיד, ואחרי כן לעולם דהיינו סוד א"ז אחד, וע"ד סוד א"ז שני. ויש גירסא אחרת במשנה זו וע"פ דרכה פי' העניין בספ"ר, והנה זו אצלי עיקר: והנה פירשנו בעניין הכתר ארבעה הקדמות, האחד היותו ראש לאור המתפשט והוא חיות לכל הספירות, השנית שהוא חיותם בין בערך אור ישר בין בערך אור חוזר, השלישית שהוא דוקא שורה עליהן בהיותם מיוחדות יו"ד בה' ו' בה' כדפרישית, הרביעית דרך המשכת האור בבחינות, ראשונה בחכמה בתמידות, ואחרי כן משם אל הבינה ומשתיהם אל ו' ה':
עתה פירש בשורש מדות אלו בעצמו ועל ידם קבלת המדות האלו, ואמר שחכמה ובינה ודעת נשרשים בו. וזהו שאמר קו"ל - שהוא הדעת רו"ח - הוא חכמה ודבו"ר - בינה, והטעם כי אל הקול ואל הדבור והרוח מדרגות, ראשונה הוא רו"ח יוצא מכנפי הריאה והוא דק בלי הברה, והיינו סוד חכמה שהתולדות בה בדקות גדול בלתי נרגשות ויוצאות ממנו בסוד הדעת אל הבינה, ובסוד הדעת נמשלים אל הקול והוא רוח הריאה היוצא אל הקנה ונגרר דרך טבעות הקנה ונעשה קול. ונודע כי ריאה י' אריה, וכן פירשו בתיקונים, קנ"ה סוד ו', דבור הוא חתוך הקול אל אותיות ויש בהם גזרה ונודע כוונת הקול והיינו צאת התולדות אל הבינה, ושם מתגלים בעצם בערך הקודם והיינו הקול נעשה דבור בפ"ה שהיא בינה. ועם היות שיש קול ודבור בת"ת ובמלכות, היינו בערך למטה, אבל בערך הפה העליון שהיא בינה זו בחינתם באמת בלי ספק. והנה בזה הורה על העלם מדות חכמה ובינה ודעת בכתר. ועל ידי שלשה מדות
אלו מתמצא בכתר תיקוני אריך אנפין כדפרי' לעילא באדרא, וקול ודבור ורוח הוא מציאותם בכתר. ונקט קול קודם עם היותו אמצעי בין רוח ודבור, שכן הדעת פעמים עולה על גביהן פעמים תחתיהן פעמים ביניהן, ונקט הכא בחינתו הא' שהוא קודם אליהם מפני שורשו בכתר שמשם אצילותו, ונקט לו בחינה שנייה שהוא ביניהם דהיינו קול בין רוח ודבור, ובחינה שלישית היא אחר אצילותו למטה כנודע. ומפני שלמעלה אמר רוח בכתר פירוש כי רוח הנאמר כאן הוא בחכמה, ואמר זו רוח הקדש - דהיינו בחכמה ששם הקדש כדכתי' קדש ישראל לה' ראשית, וכדפירשו בזוהר בפרשת משפטים: לראשיתו אין חקר וכו'. אחר שפירש חמשה הקדמות אלו אל הכתר הורה שלא נייחס ח"ו השגה בנאצל הראשון הדבק במקורו בבחינת חכמה שהיא ראשית שבו, כנודע שהיא נקראת ראשית ובבחינת בינה שבו שהיא נק' אחרית והיינו תכלית, לכך אמר לראשיתו אין חקר לתכליתו אין קצבה - ממה שמתמצא בו מתיקוני אריך אנפין שאי אפשר לבא עד תכליתן ח"ו. ואף אם
נאמר שיש בו כך וכך הוא על דרך הכלל אבל על דרך פרט אי אפשר לבא עד תכונתו. או אפשר שיהיה הכוונה שעם היות שאמרנו שקו"ל ודבו"ר ורו"ח כלולים בה, אין הכוונה שיהיו כלולים בבחינתם ממש למטה, אלא הם למעלה באין גבול. או ירצה בסוד אני ראשון ואני אחרון בסוד אי"ן אנ"י שאין לו קץ ותכלה וקצבה כדפירשנו. ובזה נתבארה משנה זו: (ט) שתים רוח מרוח, חקק וחצב בה עשרים ושתים אותיות יסוד שלש אמות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות, וחקק וחצב בהן ארבע רוחות מזרח ומערב צפון ודרום, ורוח בכל אחת מהן: שתים - היא חכמה שהיא שנית אל הכתר. וקראה רו"ח מרו"ח כענין שפירשנו לעיל שגם היא חיות אל הספירות כשיתלבש אור כתר עליון בתוכה לסבות וכדפרישית באדרא, נמצאת היא גם כן רוח חיוני אל הנאצלים, והיא מרו"ח שהיא נאצלת מן הכתר: חק"ק וחצ"ב - מלות אלו נשתמש בהן בעל הספר הזה הרבה, ואין ספק שאין החקיקה והחציבה דברים שוים, אלא החקיקה דבר דק מן החציבה. כי החקיקה היא חקיקת דבר בלי לחצוב דבר
מהמקבל העניין ההוא, והחציבה תקרא דבר הנחצב ונבדל ממקום. וכשנבא לייחס ענין זה נמצא על החקיקה דבר דק ממנו והיא הרשימה. ולמטה משניהם עב מכולם והיא העשיה. וכבר פירשנו בספ"ר בשער אבי"ע כי יתייחסו ארבעה מלות אלו שהם רשימ"ה חקיק"ה חציב"ה עשי"ה אל ענין אצילו"ת בריא"ה יציר"ה עשי"ה, והארכנו שם בעניינם: עוד פירשנו כי מדרגות אבי"ע ימצאו בכתר חכמה ובינה וגם כן בשאר הספירות על פי הדרכים, וכן פירשו בתיקונים כי כת"ר הוא בריאה, וחכמ"ה יצירה ובינ"ה עשיה, ופי' שם הטעם לדבר זה כי כמו שיסתלק הבריאה על היצירה כן יסתלקו ענייני הכתר על החכמה וכן ענייני החכמה על הבינה. ועתה בזה נאמר כי אמר בעניין האותיות חק"ק וחצ"ב לפרש היות אליהן שתי בחינות האחד הבריאה הדקה מצד הכתר והשנית היצירה מצד החכמה. ולכך אמר חק"ק מצד הכתר וחצ"ב מצד עצם החכמה, והכוונה כי להיות האותיות דקות נכללות בכתר בסוד החכמה שבכתר בסוד ל"ב נתיבות נעלמות שבה, והיא נמשכת חכמה פנימית מרשימה הדקה
שבעמקי הכתר אל חקיקה בחכמה עצמה ושם חוצבת האותיות ול"ב נתיבות בחכמה החוצה כנודע שהם שתי חכמות בכתר ובחכמה כדפי' באדרא בפסוק חכמות בחוץ תרונה: עשרים ושתים אותיות - אין ספק שאלו הם סוד ל"ב נתיבות שבחכמה, אמנם קשה למה לא אמר גם כן ענין עשר ספירו' שבה שהם משלימים ל"ב ודאי. ואפשר כי באומרו רוח מרוח דהיינו היות בה חיות לעשר ספירות כבר הורה היות בה עשר שהם כלל כל מדה ומדה, ובודאי דלא יגרע משאר מדות. אמנם מה שנתחדש בה לתשלום ל"ב הוא ענין כ"ב. ואם תאמר והרי אותיות הם בבינה עד שיש מי שפירש אח"ת חכמה שתים בינה מטעם שרום הוא כתר לדעתם. וי"ל אמת שאותיות הם בבינה אבל יוצאים מחכמה אל הבינה, וכן פירש הרשב"י ע"ה בשיר השירים ופירשנו בספ"ר וזהו סוד ל"ב נתיבות חכמה יוצאין ממנה שבה הם פליאות חכמה ומתפשטין אל הבינה כדפרישית ריש פרקין: יסו"ד - מלה זו מורה על ענין חכמה שאין האותיות בה בגלוי ובמציאות ממש אלא בדקות
נעלם כתולדות שהם נעלמות כחן באב, כענין ה' בחכמה יסד ארץ, והיא בחינת מלכות בדקות בה. ולכך תקרא יסוד שהיא יסוד ותחלה אל מציאות האותיות: של"ש אמו"ת - היא בחינת שלש ראשונות והם אותיות אמ"ש, פירוש א' כתר מ"ם חכמה שי"ן תשובה, ופי' אויר מים אש. והטעם שבינה וחכמה וכתר שורש אל הדין והחסד והרחמים ולכך נקראות אמות כי שלשה ראשונות כאמות לשאר כל נמצא. ושבע כפולות - הם שבעה אותיות בג"ד כפר"ת שהם משמשות פעמים בדגש פעמים ברפה והיינו פעמים לדין פעמים לרחמים. ולפי הנראה יתייחסו גימ"ל דל"ת גמול דלים דהיינו גמו"ל מצד החסד, דל"ת מצד הגבורה, ב' תפארת דאחיד בתרוייהו כנודע. וקרוב לענין זה פירשו בתיקונים לעיל בשער ראשון סימן כ"ד. כפ"ר הם נצח הוד יסוד, ת' מלכות. וי"ב פשוטות - הם י"ב גבולי אלכסון הם י"ב ענפים אל שש קצוות, פירשנו בספ"ר בשער פרטי השמות ויתבארו לקמן בס"ד. והאותיות הפשוטות הם הו"ז חט"י לנ"ס עצ"ק ויקראו פשוטות שהם ענפים מתפשטות משש קצוות כאשר
נבאר: וחק"ק וחצ"ב בה"ן - פירוש נתן בכח שתי בחינות אשר אל האותיות, דהיינו בבחינת החקיקה ובחינת החציבה אל כל אות ואות ארבעה רוחות. וזה בסוד מה שפי' בעניין האותיות בתיקונים ובספר הבהיר שהם מרובעות, ירצה שבהם כח ארבע יסודות דקים רוחניים והם אוי"ר מזרח עפ"ר מערב מי"ם דרום א"ש צפון, והם סוד ארבעה אותיות י' מים ה' אש ו' אויר ה' עפר, והם חס"ד דרום גבור"ה צפון ת"ת מזרח מלכו"ת מערב, והם פני ארי"ה שו"ר נש"ר אד"ם, והכל נכלל בסוד ריבוע האותיות. ועניין חקיקת וחציבת ד' צורות רוחניות דקות אלו בהן כנה בשם ד' רוחות כדפרישית. ולהיות שאין הנהגה אל המרובע אלא על ידי העגול, דהיינו סוד שש קצוות שהוא סוד חיות האות נקודו אשר אל האות, והוא נמשך מכתר אל החכמה. והענין שהנקוד יתעלה מדרגה אחת אל האות, דהיינו שהאות נמשך מהחכמה אל הבינה כדפרישית, והניקוד נמשך מכתר אל החכמה. והוא סוד עגול לפי שכלול יותר שהוא
בעל שש. וכן פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים ופי' בספר הבהיר. לכך אמר ורוח שהוא סוד הכתר והחכמה בכל אחד מהן מהאותיות שלא יפעלו אלא על ידי הניקוד, כדפירשו בתיקונים שהאותיות הם גוף והנקוד נפש. ובזה נתבארה משנה זו [בס"ד]: (י) שלש מים מרוח חקק וחצב בהן תהו ובהו רפש וטיט, חקקן כמין ערוגה, הציבן כמין חומה, סבבן כמין מעזיבה ויצק מים עליהן ונעשו עפר (נ"א אפר) שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ. ואית דמסיימי, תהו זה קו ירוק שמקיף את העולם, בוהו אלו אבנים מפולמות שממנו המים יוצאים שנאמר ונטה עליה קו תהו ואבני בהו): שלש - היא הבינה שהיא שלישית ודאי, ואין ספק שאצילותה מכתר וחכמה. וזהו שאמר מים מרוח, כי כנוי הרוח יתייחס בחכמה או בכתר כדפרישית. ואמר שהבינה מי"ם מפני שברחמים הם הרוח והמים, והדק דק יותר הוא הרוח ואחר הרוח מים, לכך כתר וחכמה שהן דקות כנה אותן בשם רוח, והבינה שהיא נגלית יותר בשם מים, כמו שהמים מקבלים ציור הענין יותר
מהאויר כנודע: חק"ק וחצ"ב - בכח הכתר והחכמה ששתיהן פועלות בבינה, י' וקוצו של י' הם פועלות בה' והיא הכוללת שלשתן כנודע: בה"ן - חזרתי על כל הספרים לראות אם יש גורס ב"ה - כדי שיחזור על הבינה, ולא מצאתי לי חבר. לכך נאמר שמלת בהן אהדר אל מים לשון רבים, או אהדר אל הכתר ואל החכמה ופי' בהן עמהן, והכוונה בכחן נאצלו תהו וכו' כדמפרש ואזיל. או נפרש בהן בכ"ב אותיות, והעניין שעל ידי ל"ב נתיבות היה אצילות הספירות מחכמה אל הבינה. או ירצה בהן ממש והיינו בכ"ב אותיות שבבינה חק"ק וחצ"ב כל הנמצא מהחכמה אל הבינה: תה"ו ובה"ו רפ"ש וטי"ט - הם ארבעה אותיות שבשם וכן פירשו המפרשים. והם בחינתם שבבינה תה"ו י', ובה"ו ה', רפ"ש ו', טי"ט ה'. ופירשנו מאי בהו דבר המלביש את התהו. והענין כי החכמה היא י' גל"ם שכך עולה חכמ"ה, והוא דבר המתהא בני אדם שאפילו הרהור אסור בה. וכן פירוש בהו אלו אבנים מפולמות דהיינו סוד יודי"ן שמהם מים יוצאין לעולם
שהיינו מקורות הרחמים מן החכמה שבבינה לבינה, כי הרחמים הם מי"ם ובינה נקראת עולם, בה"ו היא המלביש היו"ד שכך ה' היכל ולבוש ליו"ד כנודע, והיא עניינה כזה ה נקודה בגו