ספר עץ חיים — שער ה פרק ו

שער ה פרק ו הכלל העולה כי כ"ב אתוון הם רמ"ח איברים של הגוף וה' דמנצפ"ך הוא הדם ששורה בו הנפש שהם תגין ועיקר ישיבתה בלב. ורוח הוא נקודות וגם הם נקבות כנ"ל כי הם אור חוזר והטעמים הם הנשמה זכר. והל"ב נתיבות הוא כללות הגוף והנפש. וי' אמירן הם י"ס דרוח. והנה נקודות הם ט' לפי שכבר ידעת כי ז"א אינו רק ט"ס כמנין א"ח והמלכות אין בה נקודה כי היא בחינת נפש לבד לפי שכבר ידעת כי הזעיר אנפין אין לו רק ט"ס ובין כולם הוא אחד. ואמנם הטעמים צריכין לחלק לי' חלקים וכן האותיות אף על פי שהם כ"ב נחלקים לי' ספירות כי הכתר של רוח נקודות יש לה אות א' כלי שלה וכן בכל שאר י"ס דרוח כי כ"א יש לה אותיות ידועות שהוא הגוף וכלים שלהם ויש ספי' שיש לה אות א' ויש ספי' שיש לה ב' אותיות וכנזכר פ' אחרי דע"ח ע"ב וז"ל אר"ש לר"א ת"ח הנהו כ"ב אתוון כולהו מתפרשן בהנהו י' אמירן כו' וע"ש ושם נאמר כי הא אוליפנא לן כל אינון אתוון דרשימין

וידעין בכל כתרא וכתרא ואנו לא זכינו בהן אמנם ממוצא דבר נוכל להבינם מס"י ומזוהר שיר השירים כמ"ש בע"ה: והנה נאמר בס"י כי אמש הם באופן זה כי ג"ר הם ג' קוים של ש' כי ראש נברא מאש וא' כוללת ג' אמצעיות חג"ת כי גוייה נבראת מרוח והם ח"ג ב' יודין דא'. ו' מן א' דא ת"ת באמצעיתא. כנזכר בס"ה בכמה מקומות. מ' פתוחה ביסוד בכללות ג"ת כי בטן נברא ממים כו' ואותיות בג"ד כפר"ת הם (בז' אותיות דג"ר כי הם) בז' נקבי הראש ב' אזן ימין חכמה. ג' אזן שמאל בינה. ד"כ עיינין נ"ה. פ' ר' חוטם ת"ת דעת. ת' פה מלכות. שבראש. י"ב פשוטים ה' בחסד ז' בגבורה (נ"א ו' בגבורה) ב' ידים. וכעד"ז כל הי"ב פשוטים בו"ק הגוף. ודע כי הרוח שהם י"ס אינם כסדר הכלים כי החסד של הרוח הוא בכלי הגבו' וגבורת הרוח הוא בכלי החסד וז"ס התכללות שמאלא בימינא וימינא בשמאלא הנזכר בזוהר ובתיקונים ע"ש וכן בפ' ויקרא דנ"ד ובסוף שיר השירים בסוד הנקודות בפ' יהי רקיע בתוך המים

וזכור זה היטב. נמצא כי הם ב' בחי' א' ד' רוחות דרום צפון מזרח מערב. בחי' ב' היא ד' יסודות ארמ"ע והם בחי' רוח וגוף דרום חם ויבש ובו מים קרים לחים וכן כולם ע"ז הסדר גם דע כיון שכללות ז"א אינו רק ו"ק בחי' גופא אלא שבבחי' רוח נשלם לי' לכן גם האותיות אינם רק בו"ק. לכן אות א' מתחיל בחסד כנזכר בתרומה דקנ"ט גם בזוהר שיר השירים גבי הביאני המלך חדריו באדרא תניינא וז"ל כ"ב אתוון מתפשטים ושריין לאתנהרא מרישא דנהורא קדמאה וכו' כי כבר ידעת כי רישא דמלכא בחו"ג אתתקן וכו' פ' משפטים דקכ"ב נמצא כי כל הכ"ב אתוון הם בי"ס ועצמותם אינם רק ו"ק נמצא כי האותיות הם נפש ואז זו"ן הם שמות אלהים לכן הם ד"ו פרצופים נדבקין יחד אלא שזה אחור וזה קדם אך בבא הויות שהם רוח והם סוד המוחין דז"א כידוע אז נגדל הז"א ואז נעשו בן י"ס גמורות אף בבחי' הכלים ואז ננסרת הנקבה ממנו ולקחה הדין של אלהים והזכר הויות ואז נקרא הוי"ה

אלהים שמא שלים והבן ולכן ננסרת ממנו כי הויות דוחין אלהים וניתנין לנקבה ומה שאנו אומרים תמיד חיצוניות העולמות הם הכלים האלו הגוף ונפש ופנימי' העולמות הם י"ס דרוח שהם מלגאו בארח (נ"א באורות) אצילות כנזכר די"ז כי הנשמות של אדם באים מזה האדם דאצילות שם מ"ה מלגאו הנק' י"ס דרוח ומלאכים מן החיצוניות שהם הגוף ונפש וזה הגוף של אלהים יורד לפעמים בבי"ע ושם מתקשטת ומתלבשת באותן הלבושי' להתנאות בהם בפני בעלה לומר ראה גידולים שגדלתי ולהיות כי אור הנקודות הם אור החוזר לכן עולה תמיד בסוד זרקא:

שער ה פרק ז וזהו כת"י הרב ז"ל ומזכיר בו דרוש דלעיל: אמ"ש בג"ד כפר"ת: הנה נודע מן הכתוב לעיל כי אמ"ש הם ג"ר שהם יסודות אל ז"ת ובג"ד כפר"ת הם ז"ת יען שיש בהם דין ורחמים שהם אור ישר ואור חוזר שהם בחי' עצמן רחמים ובחי' מלכות שבכל אחד וא' הוא דין לכן הם כפולות וי"ב פשוטות הם ספי' ת"ת לבד שהוא א' מז' כפולות עצמן נחלקת לי"ב חלקים שהם י"ב פשוטות. והיותם י"ב הוא כי כל ז"ת נשרשים בגוף שהוא הת"ת והז' כפולות עם ת"ת בעצמו יהיה י"ד אך הז"ת זולת ת"ת בהיותן כפול הם י"ב נמצא כי הת"ת בעצמו הוא מב' בחי' שהוא אות (א') ר' מבג"ד כפר"ת והיא כפולה. עוד יש בו י"ב שרשים של ו"ת שהם כפולות והם י"ב ונכללין בת"ת ואלו י"ב פשוטות נקרא י"ב גבולי אלכסונים בס"י כי מאחר שהם עצמן בחי' ו"ת כפולות אשר בת"ת נשרשים א"כ צריכין להיות מצויירין שם בציור גבולי אלכסוני' כי חלק א' גבול א' שבו יהיה נוטה באלכסון נגד

ספי' החסד וחלק גבול הב' יהיה עומד ונוטה נוכח ספי' הגבורה ועד"ז כולם כדי שאלו י"ב חלקי הת"ת יהיו נוטים פניהם נגד הו"ס שהם שרשים לאלו י"ב חלקי' שבת"ת לינק מהם כי הרי בחי' חסד שבת"ת צריך שיהיה בקו ימין הת"ת בראשית הקו ויהיה נחלק לב' חלקים כפולים דגש ורפה ובסוף קו הימין דת"ת יהיה בו ב' חלקים דנצח וכיוצא בזה בשאר. ודע כי גם ביסוד יש בו שנים עשר בחי' גבולי אלכסונים אלו כי כל הז"ת צריך שיהיו נרשמים בו בסוד אלה תולדות יעקב יוסף וז"ס וקרא זה אל זה י"ב בי"ב דת"ת ודיסוד ואלו הי"ב גבולי אלכסון דיסוד הם בחי' י"ב מזלות עצמן ובחי' ז' ככבי לכת הם הז"ת מפאת עצמן ולא מבחי' התכללותן ביסוד וענין היותם י"ב פשוטות הוא שהרי הם בחי' ז"ת הרומזים בת"ת או ביסוד בהיותם כפולות ולכן עלו בחשבון י"ב וע"כ הם י"ב פשוטות כי ו' כפולות הם י"ב פשוטות וע"כ הי"ב אינם כפולות רק פשוטות לבד: הכלל העולה כי י"ס יש בהם י' אותיות אות א' בכל ספי' על סדר זה והם י' אותיות הנזכר

אמ"ש בג"ד כפר"ת א' הוא כתר שהוא א' והוא אות א' מן אל"ף בי"ת ות' במלכות שהיא אחרונה וכן ת' היא אחרונה בא"ב נמצא כי ד' שהוא בת"ת ובת"ת זה יש בו י"ב אותיות פשוטות שהם בחי' ז' אותיות בג"ד כפ"רת כפולות ועתה הם י"ב פשוטות וז"ס מ"ש בפ' פקודי בהיכל רצון שהוא כולל שית היכלין אחרנין בגווה שהם ו' כפולה ונעשין י"ב בסוד ו"ו כי ת"ת נק' ו' כנ"ל בענין ז' כפולות וי"ב פשוטות. והנה האותיות הם כחות אצילות ועצמות הספי' וסוד המלכות והצירופים (נ"א כח אצולים מעצמות הספי' וסוד המלות והצירופים) שבס"י. הענין הוא שכל הכחות לא יפעלו אלא בסוד חזרתן וצירופם אל מקוריהם ואז יושפע עליהם שפע רב וחזק לשיוכלו הם לפעול פעולתן בחוזק. וז"ס המליך אות פלוני הנזכר בס"י כי יחדה וקשרה אל שרשה ואז הוציא פעולה אחת ממנה וי' אותיות הנ"ל כוללת כל הכ"ב והם אמ"ש בג"ד כפר"ת כנזכר בסוד י"ס כסדרן מלמעלה למטה (נ"א מלמטה למעלה)

י"ב פשוטות הם י"ב גבולין וסוד אמ"ש וי"ה הם ג"ר וטעם הקדמת א' באמ"ש כי גם (כי) כל הדברים מורכבים מאש מים ורוח עכ"ז עיקר הכל הוא ע"י הרוח שהוא אות א' לכן בזכר וי"ה רוח מים אש כי הרוח עולה על הכל ואחריו מ' מים שהוא חסד ואחריו ש' אש שהוא דין וזהו אמ"ש. והנקבה בהפך ממש כי בא ממטה למעלה והוא אש"ם וה"י וכשהמליך אות מ' תחלה זכר מא"ש וא' קודם אל ש' יו"ה והנקבה מש"א יה"ו וכשהמליך ש' בזכר שמ"א כי להיות שעיקרו ש' שהוא דין הקדים ש' אל מ' הי"ו. אמנם להיות כי המים רחמים גמורים מן הרוח שהוא ממוזג לכן הקדים מ' אל א'. אך הנקבה שא"מ הו"י:

שער ו פרק א מ"ת השער הששי שער העקודים ויתחלק לח' פרקים: אח"כ באו הטעמים התחתונים שמתחת האותיות והם בחי' אורות היוצאים דרך הפה של א"ק משם ולחוץ והנה בכאן נתחברו האורות חיבור גמור כי הרי הם יוצאים דרך צינור א' לבד. והטעם כי כל מה שהאורות מתרחקים ומתפשטין למטה כך יש יכולת להשיגם ולקבלם לכן אין חשש אם נתחברו המקיפים עם הפנימים יחד והנה כיון שכבר נתחברו האורות המקיפים ופנימים יחד לכן מכאן התחיל להתהוות בחי' כלים אלא שהם זכים בתכלית הזכות כמ"ש לפיכך עדיין לא נתגלה כאן רק בחי' כלי א' לבד אבל האורות הם נחלקים לי' ואלו האורות נקראו עקודים. ופי' הענין כי הנה כתיב וארא בחלום והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים וגם כתיב כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך ובפ' זה רמוז כל בחי' אלו שאנו מדברים בכאן כי לבן הוא סוד לובן העליון אשר הוא קודם כל האצילות הזה והוא (היה) העושה כל אלו הבחי' שהם עקודים נקודים ברודים לצורך האצילות שיאציל

אחריהם אשר הוא נקרא בשם יעקב והתחיל בעקודים כי הם האור היוצאים מפה דא"ק אשר בהם התחיל גילוי הויות הכלים להיות י' אורות פנימים ומקיפים מקושרים ומחוברים יחד בתוך כלי א' אשה לסבה זו נקרא עקודים מלשון ויעקד את יצחק ר"ל ויקשור וכמ"ש בע"ה אבל האורות עליונים של אזנים וחוטם לא נתבארו בפ' כיון שעדיין לא נתגלו בהם הויות הכלי ואח"כ נבאר בע"ה נקודים וברודים. והנה בהתחברות האורות פנימים עם האורות מקיפים מחוברים תוך הפה לכן בצאתם יחד חוץ לפה קשורים יחד הם מכים זה בזה ומבטשים זה בזה ומהכאת שלהם אתייליד הויות בחי' כלים לכן נקרא המקום הזה פה כי פה גימ' ס"ג וכ"ב אתוון. והנה בחי' אותיות הם הכלים כנודע לכן נרמז בפה שם ס"ג ועוד כ"ב אותיות לרמוז על מ"ש שנתחדש במקום הזה ענין גילוי הויות הכלים שנתגלה בכאן ע"י הכ"ב אותיות: והנה מן הפה הזה יצאו י"ס פנימים וי' מקיפים ונמשכין מנגד הפנים עד נגד הטבור של זה

הא"ק וזה עיקר האור אבל ג"כ מאיר דרך צדדים לכל סביבות זה האדם ע"ד הנ"ל באורות אזן חוטם. והנה באזן וחוטם לא היה רק ב' בחי' של אור והם פנימי ומקיף אבל כאן בפה נכפלו הבחינת והיו ב' שהן ד' כי הנה הם היו בחי' אורות וכלים והאורות נכפלו לב' בסוד פנימי ומקיף והכלים ג"כ פנימי וחיצון ואלו ד' בחי' הם בחי' גילוי אותם ד' אלפין הנ"ל שהיו בחוטם כי האור עבר ונמשך דרך פנימיות האדם הזה ויצא דרך הפה. והנה הב' אלפי"ן שציורם יו"י הם אור פנים ואור מקיף והב' אלפי"ן שציורם יו"ד הם ב' בחי' הכלי פנימי וחיצוניות ואלו הד' בחי' הם עצמן בחי' ב' אזנים וב' נקבי החוטם שנתגלו כאן בפה כי מן אזן ימין נמשך האור ויוצא דרך הפה בסוד או"מ ומן החוטם ימין נמשך ויצא דרך הפה או"פ (וב' אלפים שציורם יו"ד הם בחי' הכלי פנימי וחיצון) ומנקב חוטם שמאל נמשך ונעשה פנימיות הכלי ומן אור אזן שמאל נמשך ונעשה חיצוניות הכלי ואלו הד' בחי'

נכנסו בפה כי הנה בפה יש בחי' הבל ובחי' דבור והנה ההבל הוא בחי' אור והדבור הוא בחי' הכלי. והנה יש הבל ודבור העליון בלחי העליון סוד גיכ"ק שהוא בחכמה והבל ודיבור תחתון בלחי תחתון סוד אחה"ע שהוא בבינה ונמצא כי הבל עליון הוא או"מ והתחתון הוא פנימי ודבור עליון כלי חיצון (ר"ל פנימיות הכלי וחיצוניות הכלי) ודבור תחתון כלי פנימי והאורות שהם ההבלים הם בימין הפה והדברים שהם הכלים הם בשמאל הפה:

שער ו פרק ב מ"ת הנה אותן הד' אלפין שציירנו לעיל בחוטם הם נכנסין בפה ונעשים שם ד' הבלים והנה ד"פ הבל גימ' קמ"ח כי ע"י השינים שבתוך הפה נטחנים אותן הד' הבלים ונעשים קמח ונגמרת פעולתן ואל יקשה בעיניך מ"ש לעיל כי מן אור אזן שמאל הנכנס בפה נעשה ממנו חיצוניות הכלי ומן נקב חוטם שמאל נעשה פנימיות הכלי ועם היות כי אור מקיף גדול ומעולה מאור פנימי עם כל זה פנימיות הכלי גדול מחיצוניות הכלי כנראה בחוש העין מה שאין כן בחינת האורות כי אור הגדול שלא יוכל הכלי להגביל ולקבל בתוכו מאיר מבחוץ בסוד אור מקיף ואור המועט נשאר בפנים משא"כ בכלים וא"כ איך מבחי' אזן שהוא עליון יהיה חיצוניות הכלי ומן החוטם שהוא יותר תחתון יהיה פנימיות הכלי. התשובה בזה דע כי האור כולו הוא שוה בהשוואה א' וכאשר רצה לכנוס ולהיות מוגבל תוך הכלי אז האור ההוא שאינו יכול לישא' בכלי נשאר מבחוץ בבחי' מקיף ואו"פ הוא מאיר מבפנים בכלי ועובר האור עד חצי

עובי דופני הכלי מצד פנימיותו ואור המקיף הוא מאיר מבחוץ לכלי ועובר עד חצי עובי דופני הכלי מצד חיצוניותו וע"י ב' אורות אלו מאיר הכלי ומזדכך. והנה אנו צריכין שחצי הכלי שבחוץ יאיר מחמת אור המקיף והנה או"מ גדול מאד ולא היה עובר הארתו להיות נבלע ומאיר תוך הדופן של הכלי כי יש הרחק והפרש והבדל גדול ביניהם ולכן הוצרך שפנימיות הכלי הגרוע ישתווה עם או"פ הגרוע ויאיר זה בזה וכן חיצוניות הכלי המעולה יאיר בו או"מ המעולה דאל"כ היה נשאר חיצוניות הכלי בלי הארה. גם יש סיבה אחרת היא קרובה אל סיבה הראשונה ממש והוא כי הנה אוה"מ חשקו ורצונו הוא להתחבר עם או"פ ולכן אם חצי הדופן של הכלי מצדו החיצון לא היה זך יותר לא היה עובר בו אור המקיף והיה או"פ חסר מלקבל בו אוה"מ אמנם בהיות חצי הכלי של הדופן החיצון זך אז יש יכולת באור המקיף לעבור עד חצי עובי הפנימי של הדופן ואז מאיר זה בזה אע"פ שחציו הפנימי של

הדופן לא יהיה זך אין בזה חשש כי האור פנימי עובר (נ"א עבה) ומאיר בו עד חצי עוביו הפנימי אע"פ שאינו זך יותר. וא"ת כי עדיין יש להקשות ולומר שהרי בחוש הראיה אנו רואין שפנימיות הכלי זך יותר מחיצוניות. התשובה בזה הוא כך כי אע"פ שאו"פ קטן מאו"מ עכ"ז להיותו מוגבל תוך הכלי לכן הכלי מקבל הארה שלמה ממנו אבל אוה"מ אע"פ שהוא אור גדול עכ"ז כיון שאינו דבוק ומצומצם עם הכלי אינו מאיר כ"כ בחיצוניות הכלי כמו שמאיר הפנימי בפנימיות הכלי ובזה יבא הכל על נכון: מ"ב דע כי אין לך שום בחי' פרצופים שבעולם שאין לו ה' חלקים נרנח"י והם כפולים כי הם ה' בחי' פנימים וה' בחי' מקיפין. וכ"א מאלו יש לו ב' בחי' א' אורות פנים וגדולים ב' בחי' אורות אחוריים ומתמעטים. וכ"ז הוא באורות, וכעד"ז הם בכלים. כי יש בחי' כלים דפנים, ויש בחי' כלים דאחוריים (והכלים ג"כ פנימי וחיצון). ודע כי כל הנ"ל הוא הן בכללות העולמות הן בפרטותיהן בכל פרצופים בפ"ע. ואמנם ענין הכללות גם הוא נחלק

לכמה בחי' אם כללות כללי ואם כללות פרטי ועד"ז מדרגות רבות פי' כי הנה היחידה לעולם אינה נכנסת בחשבון הפרצוף כי הוא נמנה אליו לבחינה עליונה ונפרדת ממנו יען הוא סוף המדרגה עליונה וראש המדרגה התחתונה דוגמת מל' דאצילות שנעשית מל' אל אצילות ועתיק אל הבריאה והבן זה ולכן נמצא עתה ד' בחי' דרך כללות ונאמר כי הנה ע"ב טעמים בכתר, וס"ג נקודות בחכמה, ומ"ה תגין בבינה, וב"ן אותיות בת"ת (נ"א בז"ת) וכבר ביארנו כי ע"ב הוא בכתר יש בו אריך ונוקבא, וכן ס"ג בחכמה או"א, וכן מ"ה ישסו"ת וכן ב"ן זו"ן, כי הם הבנים וישסו"ת מ"ה גימ' אד"ם כי הם האבות של הבנים דב"ן ועד"ז פרטות כל א' מאלו יש לו ד' בחי' הנ"ל. אמנם דע כי כ"ז בהשלמתן אך להיות שהעולמות אינם לגמרי בשלימות עד שיושלם הבירור ותיקון של המלכים לכן אינם שלמים אמנם יש זמן שנשלמים הו"ק אך לא לגמרי כנ"ל: ודע כי העולמות העליוני' כל מה שהם יותר תחתונים במדרגה זה מזה הם יותר מחוסרי

השלימות זה מזה לכן תמצא עד עולם העקודים היו ה' בחי' או"פ ומקיפים נגלים אלא שהשינוים ביניהם הוא כי באלו היו מתקרבים המקיפים עם הפנימים ובאלו יותר מתרחקים ואמנם מעולם העקודים ולמטה עד סוף העולמו' היה חסרון א' שלא נתגלה להם (נ"א בהם) בכל פרטיהם יותר מה' אורות פנימים וב' מקיפים שהם מקיף ליחידה ומקיף לחיה אך לשאר הג' פנימית לא יש להם בחי' מקיפים מבחי' נר"ן רק מבחי' יחידה וחיה אשר מקיף כולם ולא מפאת עצמן אמנם יש בהם שינוים וגירעונות עוד אחרות כפי סדר הפצופים והעולם אך הכלל שבהם כי אי אפשר להיות פחות (נ"א יותר) מה' פנימים וב' מקיפים עליונים: ודע כי כאשר לא יש בפרצוף בחי' חיה פנימים שהוא בחי' הטעמים שנקרא מוחין כי כל המוחין בסוד חכמה הוא שם ע"ב א"א להזדווג ועדיין שאר האורות שיש לו שהם נר"ן פנימית נקרא אורות אחורים ואז עומדין אב"א והטעם כי כאשר אין לו בחי' הנ"ל עדיין הם דינין

ונקראו נקודות שהוא ס"ג שהוא הנשמה דינין ולכן כדי שלא יהיה בהם אחיזה אל החיצונים הם מוכרחים להיות אחוריים היותר חיצונים שהם בחי' אותיות ותגין שהם נפש ורוח להיות דבוקים יחד ואינם נגלין רק או"פ שהם נשמה בינה, אך בבא חיה פנימי שהם המוחין אז אין הקליפות יכולין להתאחז כלל אפילו באחוריים כי אור החיה מאיר עד שם אך בעוד שאין בה אלא נשמה בינה, אמת הוא שאין כח בקלי' לאחוז בנשמה עצמה שהוא בפנים אך באחוריים שולטין לכך עומדין אז אב"א ובבוא חיה אין יכולין אז לאחוז החצונים אפי' באחוריים מרוב האור שמאיר החיה באחוריים ונגדלים יותר ואז חוזרת פב"פ ומזדווגים ביחד. וביאור הענין זה יותר הוא כי בעוד שאין בו אלא נשמה עדיין יש פחד מהחיצונים שלא יתאחזו באורות האחוריים שהוא נפש לבד כיון שצריכין שמירה לכן צריכין להיות אב"א, אך יש עדיין פחד שמא יכנסו החיצונים בין הדבקים בין אחור לאחור וינקו משם. ולכן בעוד

שעדיין אין בהם רק בחי' נשמה לבד עשה המאציל סדר א' שגם אורות של הנקבה לא ימשכו רק ע"י הזכר ואז הזכר יקח ב' בחי' שלו ושלה ויצאו אורות ממנו אליה דרך נקב אל אחוריו ושם תדבק ותקשרת עמו הנקבה לגמרי בכותל א' לבד ואין שם מקום פנוי בין הדבקים לכנוס שם זרים. והבן ותראה כי כן כיוצא בזה בהיות האדם התחתון בסוד נפש אז הוא דבוק ונאחז עם היצה"ר שהוא הקליפות בסוד ונפש כי תחטא ובהיותו בסוד רוח אינו כ"כ חוטא בסוד לב טהור ורוח נכון וגו' ובהיותו בסוד נשמה הוא רחוק מן החטא אך צריך שמירה מן האחוריים ובהיות נשמה לנשמה אז אינו חוטא כלל ועיקר ודי בזה: ונחזור לענין כי בהיות זו"ן בסוד נפש לבד הוצרכו להיות שם בסוד עיבור במעי האם שלא יאחזו בהם זרים ואפי' שם עומדים אב"א ובצאתם בזמן שבא להם הרוח בזמן היניקה ואז האם רובצת עליהם בסוד על גוזליו ירחף ועכ"ז הם אב"א ואח"כ בגדלות בא להם הנשמה דגדלות

והם מוחין מצד אמא ועדיין חסר להם המוחין מצד אבא שהוא חכמה הנקרא חיה להכנס בהם אבל עכ"ז כבר הם פב"פ ומזדווגים ועדיין הוא חסרון אמנם אח"כ בבוא להם גם החיה ויחידה ואח"כ מקיף חיה ואח"כ מקיף יחידה אז הם שלימים ואין זה אלא בעלותם בדיקנא דא"א ודי בזה (נ"א אח"כ יבא להם גם החיה ויחידה פנימי ומקיף חיה ואח"כ מקיף יחידה ואז הם שלמים ואין זה וכו'):