שער כ פרק ג מ"ת ועתה נבאר הלידה איך ילדה אימא עילאה את זו"ן והנה בביאור של התפילות בענין ק"ש נתבאר שם אצלינו ענין לידת אמא עילאה את זו"נ בסוד ו' תיבות דשמע ישראל ע"ש היטיב כי הנה שם נתבאר. וסוד הענין הוא כי הנה הז"א הוא הולד הנתון בעיבור במעי אמא שהוא ט' חדשי העיבור וכאשר נשלמו ט' חדשי העיבור אז נולד ויצא לחוץ ואמנם יש בחי' לידה בין בז"א עצמו בין בבחי' המוחין שלו של זמן הגדלות כנ"ל שהם בחי' רוחניות ונשמות המוחין דז"א וב' הבחי' שוין כי כבר נתבאר אצלינו כי תמיד נכנסין ומתלבשין נה"י דאמא ומתפשטין תוך ז"א עצמו בין בבחי' זמן עיבור בין בבחי' קטנות שהוא זמן יניקה ובין בזמן הגדלות הנקרא אצלינו מוחין דגדלות שהוא רוחניות המוחין כנ"ל. והנני מתחיל לבאר בחי' לידת המוחין דגדלות ז"א שהוא בחי' רוחנית ונשמות כנ"ל וממנו יתבאר לך לידת ז"א עצמו ממש כי הכל א'. דע כי הנה הפסוק אמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים
וארז"ל כי האבנים הם הירכיים של אשה שכאשר יולדת מצטננות ומתקשות כאבנים ולכן נקרא אבנים. ולהבין זה נבאר תחלה מה ענין הלידה ומי גרם אותה והענין הוא כי יש אורות רבות שם בבטן אמא עילאה ע"י העיבור כנ"ל וזהו גורם שהולד שהוא ז"א רוצה לצאת ולהולד ולהיות פי רחמה צר וסתום א"א אל הולד לצאת מתוכה לכן כאשר בא זמן הלידה שנגמר זמן העיבור וכבר נתקן ונצטייר העובר אז בחי' האורות והרוחניות שיש בנה"י דאמא מסתלקין משם ועולין למעלה בגוף אמא עצמה במקום שהעובר עומד שם בבחי' עיבור ואז מתרבים שם האורות כי הנה יש שם אור של הת"ת עצמו דאמא והאורות של מחצית גוף התחתון שלה כנ"ל וכל האורות דזו"נ אשר עומדין שם בסוד העיבור ואין הבטן שלה יוכל לסבול כל רבוי אורות ההם ואז האורות של בחי' אמא עצמה שהם בעל הבית הם דוחקין את האורות של זו"נ שאינם שלה שהוא אורח ומוציאין אתה לחוץ דרך פי היסוד שלה ונבקע ונפתח רחמה ויוצא
הולד לחוץ ונמצא כי עליות והסתלקות אורות דנה"י דאמא מלמטה למעלה כנ"ל הוא לב' תועליות א' לצורך הלידה כנ"ל כי ע"י עלייתן מתרבים שם האורות ודוחקין את העובר ומוציאין אותו לחוץ והב' הוא לצורך המוחין דז"א כמבואר אצלינו שאינן נכנסים בז"א אלא אחר היותן מלובשים בנה"י דאמא ולכן הוצרכו להתרוקן מן האורות שלהם כדי שיתלבשו במקומם אורות המוחין דז"א כי ב' בחי' האורות שלה ושל ז"א א"א להיות שם ביחד. והנה כאשר עולין ומסתלקין אורות הנה"י דאמא הם עולין ועומדין בחצי ת"ת התחתון דאמא עצמה שהרי שם הוא מעמד ז"א בסוד העיבור ודוחקין אותו לחוץ וא"כ נמצא שהם עומדין תחת המקום החזה של האמא ששם עומדין ב' דדים של האשה והרי הם עושין תועלת ג' בעלייתן למעלה כי אז נתוסף הארה גדולה ובולטין אותן האורות לחוץ ונעשים במקום הזה כעין ב' דדים ונבקעים ומהם יוצא החלב להניק הולד אחר הלידה וזהו סבה וטעם למה אין באיש בחי'
ב' דדים בולטות כמו באשה. והנה זה נרגש בחוש הראות שתכף אחר הלידה זב החלב ויוצא דרך הדדים משא"כ בתחלה והנה נודע כי הנה החלב הוא דם מתחלה שהיה למטה ברחם שלה ועלה למעלה משם עד מקום הדדין ונהפך לחלב כי ע"י עליית האורות הנ"ל שם למעלה גורם שיתהפך לחלב. ובזה יובן משארז"ל ע"פ אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה כי התורה הוא ז"א כנ"ל שהוא תורה שבכתב והקיום שלו הם המוחין ואין התורה יכול להתקיים להיות לו מוחין המקיים אותו אלא ע"י בינה הנקראת מי כנודע אשר היא ממיתה עצמה בשביל התורה כי נה"י שלה מסתלקין האורות שלה ונשארין כמתים כלים בלי עצמות וגוף בלי נשמה ועושה כן בשביל התורה שהוא ז"א כדי שיתלבשו בתוכה המוחין שהם הקיום שלו ועיין לקמן ענין התלבשות הזה מה ענינו. גם ז"ס הפסוק הנ"ל ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים כי הנה בעת זמן הלידה מסתלקין האורות מן הירכיים של
האשה שהם נ"ה שלה ונשארים קרים ויבשים כאבנים כמו ירכי האדם במותו כי הנה אורות שבתוכו שהוא רוחניות הוא כמו אש בסוד נר ה' נשמת אדם ומחמת האדם בעודו בו ואחר שמת מתקרר ומתקשה לכן קרא הפסוק הזה לנ"ה של האשה בעת לידתה אבנים לטעם הנ"ל. גם הוא לסבת טעם אחר כנודע מזוהר ומתקונים כי חג"ת הם אבות ונה"י נקרא בנים לכן נקרא אבנים מלשון בנים. עוד טעם ג' כי נה"י שלה חוזרין להעשות בחי' הגוף אל זו"נ שהם בני התבונה כאשר מתלבשין בתוכם:
שער כ פרק ד מ"ב ה' פנימים וה' מקיפים בכלים וכנגדן באורות ג' כלים דז"א וכנגדן ג' לבושין אמא להלביש ג' מיני מוחין שגם הם לבושין אל ג' מיני נשמה שבנר"ן ועד"ז יהיה ג"כ ג' לבושים אבא להלביש ג' מיני מוחין שגם הם לבושין אל ג' מיני חיה שבנר"ן ועד"ז יהיה ג"כ ג' לבושים א"א לג' מיני יחידה כו' וכנגדן המקיפין. נמצא שהחיצוניות הם הכלים והפנימיות הם הג' מוחין הנ"ל שגם הם לבושין ולכן לפעמים נקרא הנפש פנימיות ולפעמים גם המוחין נקרא פנימיות ודע שהלבושין הפנימים אינם מוחין עצמם אלא ג' חללי דגלגלתא:
הקטנות בליל פסח הוא היניקה ובו כולל גם העיבור, וכן בקטנות שני הוא היניקה וכולל גם קטנות דעיבור. ונמצא שבהולד ז"א בעיבור נעשה לו צלם דתבונה שלישית וביניקה צלם דתבונה שנייה ובגדלות צלם דתבונה א' ואח"כ עיבור צלם בבינה ג' וביניקה צלם בבינה ב' ובגדלות צלם בבינה ראשונה, ונמצא שג' כלים תבונה הם עיבור יניקה ומוחין וכן ג' כלים דבינה הם עיבור ויניקה ומוחין: צמח נלע"ד שנבין עם מה שנאמר בסוד פרקי העיבור והוא שבינה זו שהוא נגד תבונה ב' נקרא בינה ב' ומה שהוא נגד תבונה ג' נקרא בינה ג':
שער כ פרק ה מ"ק ענין זו"ן על מתכונתו: והנה נת"ל בדרושים שעברו כי יש פרצוף בינה עילאה דאהי"ה דיודי"ן ופרצוף תבונה דס"ג ונדבר עתה בפרצוף תבונה דס"ג לבדה אשר יש בה כח"ב וג' תבונות כנ"ל וכבר נת"ל כי החיצוניות העליון נעשה פנימיות בתחתון וכל זה בבחי' כלים והנה זו"נ אינן יכולין לקבל הארתן בבחי' נשמתן אלא באמצעית חיצוניות התבונה שנתלבש תוך פנימיותן בסוד מוחין כנודע. ואמנם יש כמה בחי' באורות הנשמה והם נרנח"י גם יש כמה בחי' תבונה וכמה בחי' בינה כו' ונמצא כי לפעמים יש בז"א ה' בחי' אורות נרנח"י הנ"ל כולם ע"י אמצעית חלק התבונה ולפעמים כולם באמצעית הבינה ולפעמים ע"י אמצעית א"א. ואמנם דע כי כשאנו אומרים שלוקחין כולם באמצעית תבונה ר"ל וגם מיש"ס וכן כשאנו אומרים שלוקחין ע"י הבינה ר"ל וגם מאבא עילאה ופי' הענין הוא כי הלא כל בחי' אלו הם נמשכין מזווג או"א וא"כ צריך שבכל בחי' מאלו הה' שהם נרנח"י יהיה בהם חלק או"א. אך דע כלל גדול כי
הנפש לבדה כלולה מכל ה' נרנח"י וכולם נפש לבד ודוגמתן ה' בחי' וכולם נקרא רוח וכן בנשמה וכן בחיה וכן ביחידה ונודע כי הז"א כולו נקרא רוח ויש בו נרנח"י ובנפש שלה יש בה ה' בחינות נרנח"י וכן הרוח כו' באופן שהם ה' בחי' כל א' כלולה מה' שהם כ"ה בחי' וכולם נקרא רוח לבד וכן כ"ה בחי' בנוקבא וכולם נקרא נפש. אמנם נבאר ענין ז"א ומשם תקיש אל השאר הנה ג' כלים יש בז"א חיצון ואמצעי ופנימי ואין לך אבר ואבר שאין בו ג' בחי' אלו עובי החיצון מצד אחור ועובי הפנימי מצד הפנים ומה שביניהן בסוד אמצעי אכן ג' שרשי כלים אלו החיצון שבכולם נמשך חיותו מן הכבד ע"י וורידי הכבד שבהם שולח המזון שהוא הדם אל אותו החיצון והכלי אמצעי נמשך חיותו מן הלב ע"י עורקים הדופקים הנמשכין מן הלב שבהם שולח (המזון) החיות הרוחני כעין רוח דק וזך והוא בחי' דם חומרי ג"כ אלא שחזר ונזדכך בלב כנודע כי הכבד שולח דם הממשי אל כל אבר ואבר והיותר מובחר
שולח אל הלב ואז הלב חוזר ומזככו (פעם ב') ונעשה בו בחי' (דם) רוחניות זך ומשלחו אל כלי האמצעי אשר בכל אבר ואבר ואח"כ הלב שולח (דם) רוחניות היותר זך אל המוח ושם חוזר ומזדכך פעם ג' ואז שולחו המוח אל הכלי הפנימי של האבר דרך גידין הנמשכין מן המוח כנודע ואותו הרוחניות הזך נקרא כח ההרגשה. אמנם הצד השוה שבשלשתן שכולם הם מיני דם אלא שזה מזוכך מזה וזה מזוכך מזה. והנה בתוך ג' שרשים אלו שהם מוח לב כבד אשר הם ג' שרשים של ג' בחי' הכלים של כל אבר ואבר כנ"ל הנה בתוכם הוא נר"ן וא"כ נמצא כי הנפש שורה בכבד ובאמצעיתו משלח הארותיה אל הכלים החיצונים ע"י וורידי הדם כנזכר וא"כ נמצא כי אורות הנפש יאירו בכלי החיצון ורוח שורה בלב ובאמצעיתו שולח פארות הארותיו אל הכלים האמצעים ע"י העורקים הדופקים כנ"ל והמוח שורה בו הנשמה ובאמצעיתו שולח הנשמה פארות הארותיו אל הכלים הפנימים ע"י הגידין כנ"ל. ואמנם נגד
חיה ויחידה אין עוד בחי' כלים דז"א כנגדן כי אורם גדול ואין כלי סובל אורם [א] אמנם החיה מתלבש פנימותיה תוך הנשמה ואור המקיף שלה נשאר בסוד אור מקיף על הז"א מבחוץ ג' בחי' מקיפין כנגד נר"ן הפנימית והיחידה פנימיותיה מתלבש תוך החיה ואור המקיף שלה נשאר בסוד אור מקיף אל הז"א מבחוץ והיה אפשר לומר שמתחלק לד' מקיפין נגד חיה נשמה רוח נפש הפנימים וא"כ יהיו ד' בחי' היחידה מקיפים מ' דצלם ואח"כ ג' בחי' מקיפים דחיה ל' דצלם והצ' דצלם הם אורות הפנימים שהם ט' בט' דז"א והנה נתבאר ה' בחי' הנ"ל של ז"א. אמנם לפעמים לוקח כולם ע"י בינה הכללית שהם בחי' יש"ס ותבונה ולפעמים עולה יותר ולוקח כולם ממקום החכמה הכללית שהם או"א עילאין ולפעמים עולה יותר ולוקח כולם ממקום הכתר הכללית שהוא א"א ונוקבא. אמנם דע כי לעולם א"א שיקחם אלא ע"י ישסו"ת כי הרי הם עליונים ממנו אך הענין הוא כי א"א לעלות למעלה ממדרגתו כי הרי אין מקום פנוי
וחלל אמנם צריך שתחלה תתעלה יש"ס ותבונה למקום או"א ואז זו"ן יעלו למקום יש"ס ותבונה ויעלו או"א למקום א"א ונוקבא ויעלה א"א ונוקבא למדרגה שעליו וכעד"ז עלייה למעלה מעלייה עד שיתנענעו ויתחלפו כולם ממקומם. נמצא כי בעלות יש"ס ותבונה למעלה במקום או"א הנה נמצא זו"ן במדרגת ישראל סבא ותבונה וכשעלו יש"ס ותבונה למעלה בא"א ונוקבא יעלו זו"ן במקום או"א עצמם ונמצא כי הרי הם נקרא או"א עצמן. אמנם אינם מקבלים הארה והמוחין שלהם אלא ע"י ישסו"ת שגם הם עלו ודי בזה. ונתחיל ונבאר ענין ה' בחי' נרנח"י שמקבל מישסו"ת בלבד הנה בעת העיבור נכנסה בו בחי' נפש לבד, והענין דע כי א"א בשום אופן להצטייר הולד אלא ע"י נפש הנותן כח בו. ואמנם נפש הזה אינה יכולה לכנוס עד שהתחיל איזה התחלה להצטייר בגוף הולד ולכן הוכרח שתחלה יטילו הזכר והנקבה טפת זרע החומריים וזה נמשך מחלק אבר הכבד של הזכר והנקבה עצמן ואז נמשך בטפת ההם
קצת רוחניות מנפש האב ואם עצמן כנודע לחכמי ה טבע ואז כבר יש שאור להחמיץ ואז מתבררין הבירורין של ז"א מעט מעט ומבררתן אימא לבד ע"י אכילתה ובזה נתוסף החומר בולד וגם בנפשה מבררת בירורי נפש דז"א באופן שמתחילין להתברר מבחי' כלים ומהניצוצין ומאורות הנפש מעט מעט. ואמנם טפת הזרע נמשכת מהחומר של אב והרוחניות שבו מן הנפש עצמה שבאב וכן כיוצא בזה בטפת האם יש בה חומר האם עצמה ורוחניותיה שבה מהנפש שבה. והנה הנפש ההוא נקרא רוחא דשדי בגווה כנודע ומשם נותנה קצת מן אותה הרוח בתוך הטפה ההוא ונמצא עתה כי התחלת שאור להחמיץ העיסה שהם בירורי הולד עצמן הנה הם ב' טפות זכר ונקבה עם ב' ניצוצין נפשות או"א עצמן והנה כפי אותן הניצוצין הנ"ל של או"א כך דוגמתן הם מתבררים ברורי נפש הולד עם הכלים ג"כ ר"ל אם עשו איזה מצות התלוין בעין ממשיכין ברורי נפש התלויה בעין וכיוצא בזה ודי בזה. ונחזור לענין כי אלו הניצוצין שנמשכו מאב ואם בתוך הטפות שלהם הנה מהניצוצין נעשה
מלבוש אל הנפש של הולד בסוד בבגדו בה כנזכר בסבא ומן הטפות עצמן נעשה פנימיות החומרים של גוף הולד לפי שבתוך טפת אלו נכנסת נפש הולד להצטייר ולברר הכלים שלו וזה הטעם הנזכר לנו במצות כבוד או"א. ואמנם אחר שכל טפות אלו כל א' מהם נמשכת מרמ"ח איברי או"א לכן יש בכללותיה רמ"ח איברים ותחלה מתחלת אותה ניצוץ הנפש שנמשך מאו"א שגם בה יש כללות רמ"ח ניצוצין ואז הניצוץ הראשון והמעולה מתחיל להצטייר טפת איברי הכבד שיש בתוך אותה טפה כנודע לחכמי הטבע ואז ממשיך אותם הבירורים של הולד עצמו מבחי' הכבד שלו ומתחיל להצטייר בחי' הכבד של הולד ונמשך שם חלק הנפש מכבד של הולד ומצטייר הכלי של הכבד וכל זה ע"י טפת האב עם ניצוץ הנפש אשר שם משל אב כנודע כי זהו דמיון הקום שנותנין בתוך החלב שהוא טפת האם ונקפית ומצטיירת ואז משם ואילך מתחיל הכבד לברר בירורי הולד לצורך רמ"ח איבריו ונעשה בו דם ואז משתלח הדם ההוא דרך
הוורידין ומצטיירין האיברים ונעשו בשר וגידין ועצמות וכפי מה שמתבררים ניצוצי נפש הולד ונכנסה שם בכבד כך הוא שיעור הבירור בחי' איברים של הולד וכן כפי מה שנתרבה ונגדל בחינת הכבד עצמה כך נגדלים כל הכלים של רמ"ח האיברים של הולד עד"ז הם הולכים ומתגדלים כל ט' חדשי העיבור ונגמרין ט"ס דז"א בבחי' כלים ונפש וניצוצין של זעיר אנפין עצמו וכל זה היה לסבת השאור של הטפה של או"א בחומר וצורה באופן כי כשנולד ז"א כבר יש בו בחי' רמ"ח איברים דכלים וניצוצין ואורות מבחי' נפש של ז"א. ואמנם ניצוצין נפשין דאו"א נעשו לבושים אל הנפש עצמו דז"א כנ"ל ובאו מלובשים תוך ניצוצי טפת החומר דכלים דאו"א נמצא סדרן כך הוא חוץ מן הכל הם רמ"ח איברים דגופא דז"א ובתוכם טפת אמא כלולה מרמ"ח בחומר שלה ונפש שלה ובתוכו טפת אבא כלול מרמ"ח בחומר שלו ובנפש שלו ובתוך הכל הוא נפש אדם עצמו דז"א נתון שם ונמצאת נפש דז"א עומדת בכבד מלובשת תוך
טפת נפש אבא ונפש אמא והם מלובשים בטפת הכלים ומשתלחים ענפים וניצוצות נפש דז"א ברמ"ח איבריו בהיותן מלובשים תוך נפש דאו"א בתוך טפת כלים שלהם דאו"א כנ"ל נמצא כי מתחלת הריון התחילו להצטייר כל הבחי' הנ"ל ביחד. אמנם ראשית כולם היו טפת או"א חומר וצורה והיו ממשיכין שם בירורים הכלים והנפש דז"א עצמו מעט מעט בין מהכלים בין מהאור באופן שבהשתלם זמן העיבור נשלמו ביחד כל הבירורין של רמ"ח איברים בבחי' כלים ובבחי' נפש שבהם. אמנם דע כי עדיין לא נכנסו שם רק בחי' נפש שבנפש דז"א ולכן לא נתבררו רק הכלים של החלק של הנפש שבנפש דז"א כי כפי הנברר מן הנפש נתברר מהכלי ולכן עדיין קומת גוף העובר קטן מאד עם היותו כלול מי"ס ומרמ"ח איברים שלו שהם מבחי' נפש שבנפש כנ"ל. ואמנם הטפה הנ"ל שהטילו או"א בחומר וצורה לצורך שאור של העיסה כנ"ל נמשכה מבחי' החיצוניות של מלכות יש"ס ומלכות דתבונה ובכל זווג וזווג שבזמן העיבור היה
נמשך ומתרבה אותו הטפה באופן שבהשתלם ימי העיבור נגמר החיצוניות דמלכות הנ"ל כל י"ס שלהם לכנוס תוך זו"נ וכבר ידעת כי זה החיצוניות נקרא צלם דמוחין דעיבור ויש בו צלם והם ב' צלמים א' דיש"ס וא' דתבונה וכולם נכנסו בזמן העיבור שהם בחי' כל ט' ספירות דחיצוניות דמלכות יש"ס ותבונה כי הרי ביניקה נכנסין מדרגות אחרות מעולות מאלו כנלע"ד והיותר נלע"ד כי עד עתה לא נתבררו רק נפש שבנפש דבחי' אור וכלים לכן גובה הולד קטן מאד:
שער כ פרק ו אח"כ נולד ז"א ואז מתבררין בחי' ניצוצי הרוח דז"א עם בחי' הכלים שלהם ואז מזדווגים שנית או"א והם מוציאין טפה מחומר וצורה של בחי' רוח שלהם והוא מבחי' ו"ק של יש"ס ותבונה שאלו הם יותר פנימים מן הטפות שנמשכו לו לנפש דעיבור שאותן היו ממלכות יש"ס ותבונה ואלו הם מו' קצוותיהן וכמו שאותן צלמים דעיבור היו מחיצוניות דמלכות ישסו"ת כן אלו הצלמים דיניקה הם מחיצוניות דו"ק דישסו"ת. וכבר נודע כי החיצוניות עליון נעשה פנימית תוך פנימית תחתון. והנה כל הבחי' שנתבררו לצורך הולד להגדילו הנה כולן נמשכו אח"כ בזמן היניקה רק שהם נמשכין בו מעט מעט ע"ד הנ"ל בעיבור בכל פרטם ואמנם עתה נגדלו רמ"ח איברים דז"א בב' בחי' א' באורך וא' ברוחב שהוא עובי הכלי והענין כי מהארת רוח הבא עתה מתגדל אפילו כלי נפש והנפש עצמה אע"פ שכבר נכנסה כולה כנ"ל או כפי פי' הב' הנ"ל יהיה שעתה נתוסף רוח שבנפש ואז נגדל הכלי קומתו ועד"ז נמצא הולד
גדל ביניקתו וגבה קומתו וגם גדל ברוחב ובעובי כי נכפל עתה עובי הכלי כפליים בכל בחי' רמ"ח איבריו ונמצא כי עובי החיצון שגדל בעיבור נקרא כלי הנפש וזה העובי שניתוסף בו עכשיו הוא הכלי האמצעי של הרוח שהוא תוך כלי החיצון של הנפש. ואמנם תחלה גילוי כניסת ניצוצי הרוח הם בלב ומשם משתלחין פארותיו וענפיו דרך העורקים הדופקים בכל רמ"ח איברים תחת עוביו של הכלי החיצון שגדל בעיבור ועד"ז גדלים י"ס דז"א דרמ"ח איבריו בימי היניקה בגובה ובעובי בגובה הוא שהכלים של הנפש עצמה גדלה למעלה ובעובי הוא בחי' כל אמצעי של הרוח והם גדלים מעט מעט עד שנשלם לכנוס כולו. ודע כי בודאי גם בעיבור יש מוח לב כבד בשר עורקין דופקים ועצמות אלא שהענין הוא כך כי בכל בחי' מאלו יש בה בחי' נר"ן שהם קטנות עיבור ויניקה וגדלות אלא שמן הנפש שבנפש נתגדל הכבד וכל בחי' חיצוניות שבבשר וגידין ועצמות. ומרוח שבנפש נגדל הלב וכל בחי' הכלי האמצעי
שבבשר גידין ונצמות. ומנשמה שבנפש נגדל מוח וכל בחי' כלים הפנימים שבבשר גידין ועצמות. ותחלה נכנס נפש שבנפש ומתחיל להצטייר הכבד ואחר כך הרוח שבנפש ומתחיל להצטייר הלב ואח"כ הנשמה שבנפש ומתחיל להצטייר המוח ואח"כ בבא היניקה הנפש של הרוח מגדיל הכבד גדלות יותר גדולה וגם הכלים החיצונים ובבא רוח דרוח נגדל הלב וכל כלים האמצעים ובבא נשמת הרוח נגדל המוח וכל כלים פנימים אך עדיין אין בכולם רק בחי' רוח האמיתי ונפש האמיתי נמצא כי טפת או"א מחומר וצורה של הרוח שלהם נעשו פנימים אל הכלי האמצעי והרוח עצמו דזעיר אנפין נתלבש בתוך טפת רוח דאו"א ע"ד הנ"ל בנפש דעיבור והם ב' צלמים א' ביש"ס וא' בתבונה: