# ספר עץ חיים — שער כח פרק ב

[קריאה בקורא](/reader/kabala-a9460fdaceb6/1/77/)

<div lang="he" dir="rtl">

שער כח פרק ב
ונבאר עתה סדרי העיבורים בבחי&#x27; חיצוניות ופנימיות ונאמר כי הנה ג&#x27; זמני עיבורים יש. 
א&#x27; הוא עיבור די&quot;ב חודש כנזכר בגמרא מעשה דהוי אשתהי תריסר ירחי שתא ואכשריה רבה 
תוספאה. ב&#x27; הוא עיבור של ט&#x27; חדשים המורגל תמיד ברוב העולם. ג&#x27; עיבור של ז&#x27; חדשים 
ואמנם בבחי&#x27; חיצונית שמשו ב&#x27; עיבורים הראשונים שהם עיבור של י&quot;ב וט&#x27; ובבחי&#x27; פנימיות 
שבו שמשו ב&#x27; עיבורים של ט&#x27; ושל ז&#x27;. ונתחיל לבאר ענין החיצוניות ששמשו בו ב&#x27; עיבורים 
א&#x27; משל י&quot;ב ושל ט&#x27;. ונתחיל מן הא&#x27; ונאמר כי הנה עיבור א&#x27; היה בבחי&#x27; א&quot;א עצמו בבחי&#x27; 
נה&quot;י שבו ומן הזווג שבו עצמו נעשה ו&quot;ק הז&quot;א בבחי&#x27; ג&#x27; כלילין בג&#x27; וע&quot;ש. וענין זווג 
א&quot;א הוא זה כי הנה נת&quot;ל כי אין בא&quot;א רק ט&quot;ס לבד ולא נזכר בו בחי&#x27; מלכות האמנם היסוד 
שבו כלול מזו&quot;ן כדמיון התמר הכלול מזו&quot;ן בסוד צדיק כתמר יפרח הנזכר בזוהר ואז נתעלו 
נה&quot;י שלו בחג&quot;ת שלו אשר שם מעמד ומצב או&quot;א כנודע כי אבא מלביש חסד וחצי ת&quot;ת הימין 


ואימא מלבשת גבורה וחצי ת&quot;ת השמאל ועלה הנצח דא&quot;א בחסד שלו אשר שם אבא ועלה הוא 
דא&quot;א בגבורה אשר שם אמא ועלה היסוד דא&quot;א בת&quot;ת אשר שם בחי&#x27; הדעת שהוא היסוד של שניהן 
חציו כאן וחציו כא ואז ע&quot;י התלבשות נה&quot;י שלו תוך או&quot;א עצמן אשר הם זכר ונקבה ממש 
שמשו אז ע&quot;י יסוד דאריך אנפין הכלול מזכר ונקבה מיניה וביה ואז הוציא את החיצוניות 
ו&quot;ק דז&quot;א ג&#x27; כלילין בג&#x27; ואת הנוקבא בסוד פסיעה לבר כמבואר אצלינו ועיין לעיל היטב. 
ותכלית כוונתו היה להתלבש בתוכם כנ&quot;ל ונמצא שעליית נה&quot;י דא&quot;א במקום חג&quot;ת שבו היה 
לטעם הנ&quot;ל להתלבש תוך או&quot;א שהם זו&quot;ן ועל ידם גם היסוד שבו יזדווג מיניה וביה כמ&quot;ש. 
עוד יש ט&quot;א והוא כבר נת&quot;ל כי ז&quot;א היה בבחי&#x27; רה&quot;ר ו&quot;ק נפרדין זה מזה ותיקונו הוא 
לקשרו בסוד פרצוף א&#x27; מיוחד לעשות (נ&quot;א ונקרא) רה&quot;י לכן הוצרכו גם נה&quot;י דא&quot;א להכלל 
בחג&quot;ת שלו עצמו ויהיו אז ו&quot;ק דא&quot;א כלולין ג&#x27; גו ג&#x27; כדי לכלול גם את ז&quot;א שהוא ו&quot;ק 


בבחי&#x27; ג&#x27; גו ג&#x27; ויתקשרו יחד והנה העיבור זה היה זמנו יב&quot;ח. וטעם הדבר הוא לסבת א&quot;א 
עצמו כי הנה היו נה&quot;י שלו נכללין בחג&quot;ת של או&quot;א הרי הם כללות של ו&#x27; וגם יש כללות 
הנה&quot;י שלו שנכללו בחג&quot;ת שלו עצמן הרי הם כללות של ו&#x27; אחרים והרי הם י&quot;ב. ועוד טעם 
ב&#x27; בענין א&quot;א עצמו כי כמו שנכללו נה&quot;י בחג&quot;ת והם ו&#x27; מתתא לעילא גם נכללו מעילא לתתא 
חג&quot;ת מן הנה&quot;י ו&#x27; והרי הם י&quot;ב. עוד טעם ג&#x27; כי הנה זווג זה הוא דא&quot;א אלא שהיו 
בהתלבשותו בגו אבא ואמא והנה זווג אוא עיקרו הוא מן המזל הח&#x27; דדיקנא דא&quot;א כמבואר 
אצלינו שאבא יונק מן הח&#x27; ואמא מן הי&quot;ג וגם נתבאר כי מזל הח&#x27; הוא ג&#x27; שמות של מילוי 
יודי&quot;ן ונמצא שיש בו י&quot;ב יודי&quot;ן וכדי לקבל שפע מאלו י&quot;ב הוצרכו להתעכב שם יב&quot;ח. גם 
טעם ד&#x27; בענין זו&quot;ן עצמם והוא כי גם בז&quot;א עצמו נכללו נה&quot;י שלו בחג&quot;ת שלו הרי ו&#x27; וכן 
חג&quot;ת שלו נכללו בנה&quot;י שלו הרי ו&#x27; אחרים נמצא שהם י&quot;ב בחי&#x27;. עוד טעם ה&#x27; כי הנה אלו 


היו תחלה ג&#x27; בחי&#x27; שהם חג&quot;ת ובאלו הג&#x27; היו הד&#x27; אחרות שהם נהי&quot;ם כלולין בכל א&#x27; וא&#x27; 
מהם מהג&quot;ר נמצא שהם ג&quot;פ ד&#x27; הרי י&quot;ב. עוד טעם ו&#x27; כי צריך שהמלכות תהיה כלולה מכל הג&#x27; 
נה&quot;י הרי ג&#x27; ואח&quot;כ כל א&#x27; מאלו ג&#x27; תהיה נכללת בכל הג&quot;ר שהם ט&#x27; הרי י&quot;ב וכל זה בהיות 
ז&quot;א ו&quot;ק ג&#x27; גו ג&#x27; והמלכות רביעית אליו. והנה נמצא כי זמן עיבור א&#x27; עיקרו הוא בא&quot;א 
אלא שהיתה ע&quot;י היותו מתלבש תוך או&quot;א כנ&quot;ל כי הנה היתה כוונתו לעשות אליו בחי&#x27; 
לבושים מן זו&quot;ן שילבשהו מטבורא דיליה עד סיום גופו כנ&quot;ל נמצא כי היה זמנו יב&quot;ח. 
וז&quot;ס במאמר קו המדה דבתיקונים וכן בזוהר פ&#x27; בראשית דל&quot;ה כי הנטיעות כקרני חגבים היו 
ואתנטעו ואשתהו י&quot;ב ירחי שתא. ואח&quot;כ נולדו זו&quot;נ ובא זמן היניקה ובכח היניקה נתפשטו 
ו&quot;ק דז&quot;א ממה שהיו תחלה ג&#x27; בג&#x27; ונעשה עתה פרצוף גמור קשורים זה בזה בסוד קוין כנ&quot;ל 
בתחלת דרוש זה והנה בחי&#x27; יניקה אין בה עיבור כנ&quot;ל (בפ&quot;א) כי ב&#x27; עיבורים הם לבד אמנם 


עכ&quot;ז בבחי&#x27; א&#x27; גם היניקה יש בה סוד עיבור. והענין כי הנה היניקה זאת הם יונקים מן 
השדים ודדים של אמא ונודע כי בחי&#x27; הדדים נקרא שם שדי והנה נתבאר אצלינו כי שדי הוא 
גימטריא הוי&quot;ה שד&#x27; אותיות הוי&quot;ה הם כ&quot;ו גם נעשי&#x27; בחי&#x27; ע&quot;ב גם בחי&#x27; רי&quot;ו שהם ג&quot;פ ע&quot;ב 
כמבואר אצלינו ע&quot;פ ויעבור ה&#x27; על פניו ויקרא ושם נתבאר כי ג&#x27; בחי&#x27; אלו הם גי&#x27; שד&quot;י 
שהם כ&quot;ו ע&quot;ב רי&quot;ו אשר מקומן בג&#x27; קוין של חג&quot;ת כי בת&quot;ת הוא שם הוי&quot;ה עצמה שהוא כ&quot;ו 
וחסד הוא גי&#x27; ע&quot;ב וגבורה הוא גי&#x27; רי&quot;ו לכן מקום הדדים הם בחזה שבין חג&quot;ת וכל 
בחינותו יחד הם שד&quot;י ומזה השם של שד&quot;י שהוא בדדים של אמא יונק ז&quot;א ומתפשט ונתקנו 
הג&#x27; קצוות ראשונים שלו שהם חג&quot;ת אשר יש בהם ע&quot;ב רי&quot;ו כ&quot;ו גימטריא שד&quot;י כנ&quot;ל ואח&quot;כ 
גם נה&quot;י שבו ינקו משם ונעשו ע&quot;ב רי&quot;ו כ&quot;ו אחרים כנודע כי כל מה שיש בחג&quot;ת יש בנה&quot;י 
אלא שבבחי&#x27; חג&quot;ת הם רחמים ונקרא שד&quot;י ברפה בסוד בין שד&quot;י ילין שהם מקום הדדים ממש 


ובנה&quot;י נקרא שד&quot;י בדגש
בסוד אל שד&quot;י כנודע לפי שהוא יותר דינין כנודע כי הדגש ורפה הם דין ורחמים והנה 
נמצא כי גם בבחי&#x27; יניקה נמשך מסוד ע&quot;ב רי&quot;ו שהם אותיות עיבור ודי בזה ויניקה זו 
נמשכת עד היותו בן ט&#x27; שנים ויום אחד ואח&quot;כ בא זמן הגדלות ולזה צריך עיבור ב&#x27; וענינו 
הוא מבחי&#x27; זווג או&quot;א לתת מוחין לזו&quot;ן כי בעיבור הא&#x27; היה עיקרו מזווג א&quot;א מיניה וביה 
אלא שהיה ע&quot;י התלבשות באו&quot;א אבל זה העיבור הב&#x27; עיקרו הוא מזווג או&quot;א וא&quot;א טפל לו 
היפך מן העיבור הא&#x27;. וטעם הדבר כמ&quot;ש בגמרא שאל טורנוסרופוס הרשע את ר&quot;ע איזה מעשים 
נאים של הקב&quot;ה או של ב&quot;ו וכו&#x27; וכוונתו היה למה לא נברא האדם מהול והביא לו ראיה מן 
החטים הנבראים ע&quot;י השם יתברך ומן הגלוסקאות הנעשים ע&quot;י ב&quot;ו נראה מזה כי יש דברים 
שהניחם הבורא ביד ב&quot;ו התחתונים לתקנם והוא לא תיקנם לכן אל תתמה אם העיבור שהוא 
לצורך ו&quot;ק בז&quot;א היה ע&quot;י א&quot;א, ועיבור ב&#x27; שהוא לצורך מוחין דז&quot;א היה לו ע&quot;י או&quot;א, כי 


יש דברים נתקנים ע&quot;י תחתונים כנ&quot;ל ובפרט כמ&quot;ש כי עיקר הכל הוא להוציא עיקר ושורש 
הז&quot;א שהוא ו&quot;ק. אבל הג&#x27; מוחין שבו הם בסוד תוספת אליו כי לכך משתנים והולכין (נ&quot;א 
וחוזרים) ואינם בקבע בו גם זמן עיבור הזה היה ט&#x27; חדשים והטעם הוא כי הנה עתה יש בו 
ו&quot;ק וג&#x27; מוחין שהם ט&#x27;. עוד טעם ב&#x27; ממה שנת&quot;ל כי או&quot;א זווגם הוא מכח המזל הח&#x27; 
שבדיקנא דא&quot;א שיש בו ג&#x27; הויו&quot;ת דיודי&quot;ן ויש בו ט&#x27; ווי&quot;ן ומשם נמשך בהם שפע בסוד 
עיבור ט&#x27; חדשים אלו לצורך המוחין והנה אחר ט&#x27; שנים ויום אחד שהיו לז&quot;א באו לו 
המוחין אלו מאז עד תשלום י&quot;ג שנה שלמים ויום אחד ואז נעשה בחי&#x27; ז&quot;א גדול והגדיל 
ונקרא אדם גמור. וטעם היות י&quot;ג שנים הוא כי תחלה היה לו ו&quot;ק אח&quot;כ נמשכין לו ד&#x27; 
מוחין שהם ח&quot;ב ודעת כלול מחו&quot;ג ואלו נמשכו לו תחלה בסוד מקיפים קודם שיכנסו תוך 
פנימותו כנ&quot;ל כי אז הם בלי לבושין הם ד&#x27; מוחין ואח&quot;כ מתלבשים תוך נה&quot;י דתבונה כנ&quot;ל 


ואז נכנסין ומתפשטין תוך פנימית ז&quot;א ואז אינן רק ג&#x27; מוחין כי החו&quot;ג נתלבשו ביסוד 
בינה שהוא כלי אחד ונעשו מוח אחד ונקרא דעת ונמצא כי ו&quot;ק וד&#x27; מקיפים וג&#x27; מוחין 
פנימים הרי י&quot;ג: 
 
שער כח פרק ג
ועתה נבאר בחי&#x27; הפנימית דזו&quot;ן כי הנה אחר כל הנ&quot;ל היה פעם ב&#x27; כל הנ&quot;ל לצורך פנימית 
הזו&quot;נ כנ&quot;ל והנה עיבור אחד היה בבחי&#x27; הפנימים של א&quot;א עצמו ולא ע&quot;י התלבשות דאו&quot;א 
והיה זמנו ט&#x27; חדשים לפי שעתה בפעם ב&#x27; הזאת לא די שנכללו נה&quot;י הפנימים של א&quot;א עצמו 
בחג&quot;ת שלו ע&quot;ד שהיו למעלה בעיבור אחד של החיצונית אמנם גם החג&quot;ת ששלו עלו ונכללו 
בחב&quot;ד של עצמו ונמצא ט&quot;ס דא&quot;א נכללו והיו בבחי&#x27; ג&#x27; של ג&#x27; ג&#x27; ומזווג זה נעשה העיבור 
בט&#x27; חדשים כמספר ט&quot;ס דא&quot;א ואז נעשו ו&quot;ק פנימים של זו&quot;ן ג&quot;כ ומפנימיותם נמשכין כל 
הנשמות כולם כנ&quot;ל. ואח&quot;כ היה העיבור הב&#x27; של המוחין של הפנימיות וזה היה בסוד ז&#x27; 
חדשים לבד. והענין כי עיבור זה נעלם ועליון מאד כי הוא בסוד ז&#x27; ספירות תחתונות של 


עתיק המתלבשים תוך ז&#x27; תקוני דגלגולתא דרישא דא&quot;א כמבואר אצלינו וכנגדן היה העיבור 
זה מן ז&#x27; חדשים. ודע כי באותן ז&quot;ת דעתיק אין יכולת להשיג כלל בחצי עליון של החסד 
שבו רק מחציו ולמטה בלבד לכן ארז&quot;ל שכל היולדת לז&#x27; יולדת למקוטעים ואינו בעיבור כל 
הז&#x27; חדשים שלמים והנה גם מזה הפנימיות של המוחין דזו&quot;ן נמשכו ונעשו נשמות הצדיקים. 
והבן וראה כי כמה צדיקים וחסידי עליון קדושים כולם נולדו למקוטעים לז&#x27; חדשים עיבור 
כמשה ושמואל הנביא ופרץ וזרח וכיוצא באלו ונמצא כי כל אלו (הנשמות) נמשכין מאותן 
הז&#x27; דעתיק (המלובשים) בז&#x27; דגולגלתא דא&quot;א ודי בזה: 
 


שער כח פרק ד מ&quot;ב
א&#x27; דע סוד שארז&quot;ל במסכת ב&quot;מ פ&quot;ה ע&quot;ב בכולהו גוהרקי תסתכל לבר מר&#x27; חייא. הנה נשמות 
הצדיקים הם למעלה ממדרגת המלאכים וז&quot;ש כאן שבכל הכסאות של נשמות הצדיקים היו 
המלאכים מעלים אותן חוץ מכסא דר&#x27; חייא שהוא עולה מאליו והיה נראה שיותר כבוד היה 
שיעלו אותו המלאכים משתעלה היא בעצמה א&quot;כ מה מעלה הזאת ופירש שאלו המלאכים המעלין 
כסאות של נשמות הצדיקים הם המלאכים שנחצבו עם הנשמה והכסא נושאת אותם כמשרז&quot;ל הכסא 
נושא את נושאיו והארון נושא נושאיו ונראה שהמלאכים מעלין את כסא אבל (באמת) הכסא 
מעלה אותן עד מדריגתן שהמלאך אינו עולה יותר ממדרגתו אפילו נקודה א&#x27; ולזה הכסא של 
ר&#x27; חייא שהיתה למעלה ממדרגת המלאכים היתה עולה מאליה שלא היו המלאכים יכולין לעלות 
עמה וזהו מגרמא סלקא ומגרמא נחתא כנ&quot;ל שע&quot;י שהצדיקים עוסקין בתורה ובמע&quot;ט מדרגתן 
למעלה מן המלאכים: 
ב מ&quot;ק בהיות זו&quot;ן בבטן אמא היה ג&#x27; גו ג&#x27; בסוד ו&#x27; שבתוך הה&#x27; ושם המל&#x27; בסוד פסיעה לבר 


ברגל הו&#x27; ומכאן נתפשטו לז&#x27; הוא ו&#x27; והיא ז&#x27; לו באחור ואימא נותנת לו נה&quot;י שלה והם לו 
בחי&#x27; חב&quot;ד כי ר&quot;ת בינה הם בינה יסוד נצח הוד וזהו בסוד העיבור הנעשה באדם אחר לידתו 
והמ&quot;ב זווגים דפ&#x27; בראשית הם מ&quot;ב זווגים דחיך וגרון דא&quot;א והם בסוד העיבור הזה והנה 
הנה&quot;י שבו נעשים חג&quot;ת ונקבא שם במה שחזר עתה יסוד להיות ת&quot;ת והנה עתה חסר נה&quot;י (לו) 
ואז תבונה שהם אותיות ב&quot;ן וב&quot;ת ו&quot;ה והנה תבונה זו מתפשטת לעשות בו נה&quot;י אשר חסרים 
לו ונעשין ג&quot;כ חב&quot;ד לנוקבא ואז ז&quot;א נותן לנוקבא ג&quot;כ שית דיליה (החיצונית) עצמם ואז 
נשלמת לי&quot;ס ולכן נקרא נה&quot;י לבר מגופא לפי שלא היה לו נה&quot;י עד שניתנו לו מן התבונה 
כנ&quot;ל לכן נקראת אספקלריא דלית לה מגרמה כלום כי הכל בא לה מחדש ג&#x27; מתבונה ו&#x27; מז&quot;א 
(הנה סוד ציצית טלית קטן הוא סוד או&quot;מ בחי&#x27; ו&#x27; בלתי ראש בהיותו ג&#x27; גו ג&#x27; וטלית גדול 
הוא אחר התפשטות): 
ג מעיקרא היה הת&quot;ת בסוד ו&quot;ק לבד ולמה הוצרך לעיבור ג&#x27; גו ג&#x27;. והענין כי תחלה נאצלו 


י&#x27; נקודות כל א&#x27; כלולה מי&#x27; והקשר שהיה להם שהיו מקבלות זו מזו כפי סדר המדרגות 
ותחלה היו הנקודות האלה בסוד העצמות פנימים והיו כל הכוחות כלולים בעצמות ולא 
ניכרין כל א&#x27; ואחד לעצמו רק כדמיון הנשמה הכלולה מראיה ושמיעה כו&#x27; אבל אינם ניכרות 
בה כ&quot;א לבדה וע&quot;י הגוף מראה כחותיה וכל הי&#x27; (נ&quot;א הה&#x27;) כחות הכלולין בה א&#x27; א&#x27; לבדו 
כיצד השמיעה באוזן כו&#x27; וכן היה באצילות הזה כי נתקנו והיה התיקון כדי לעשות להם כלי 
א&#x27; מגביל הרוחניות האלו ובו כלי לשמיעה וכלי לראיה וכיוצא בזה וזה התיקון שנתקן 
תחלה בא&quot;א והוא הכתר. אח&quot;כ עשה מב&#x27; נקודות השניות שהם חו&quot;ב ב&#x27; פרצופים גמורים כלים 
והם או&quot;א והז&quot;ת נידחו כולם למטה במקום המל&#x27; ולכן הוצרך לסוד העיבור כדי ליחדם 
ולכלול ג&#x27; בג&#x27; כדי שמכל הו&#x27; נפרדין יעשו פרצוף א&#x27; ואז עדיין הם בסוד העצמו&#x27;. ואח&quot;כ 
בסוד הליד&#x27; נעשו הו&#x27; אחדים ונעשה להם כלי א&#x27; ואח&quot;כ ע&quot;י המוחין נגמר ונשלם הפרצוף: 


ד ענין זמני העיבור עיין בביאורנו עליהן כי יש בפנימית וחיצוניות ומה שמצאתי כאן 
בחילוף כתבתיו וזה הענין כי סוד העיבור של ט&#x27; חדשים כדי לעשות מוחין לז&quot;א כדי שיוכל 
להוליד לכן נתקשרו ו&quot;ק דא&quot;א בג&quot;ר חב&quot;ד שבו בא&quot;א עצמו שהם מוחין ממש ועי&quot;ז נעשה לז&quot;א 
מוחין בסוד עיבור דט&#x27; חדשים והנה עיבור זה של ט&#x27; חדשים הוא לצורך חיצוניות ז&quot;א 
ויוליד בחי&#x27; עולמות אבל עיבור ז&#x27; חדשים הוא לצורך פנימית ז&quot;א שוליד בחי&#x27; נשמות 
והענין כי לצורך פנימית ז&quot;א הוצרך שיתקשרו ט&quot;ס דא&quot;א בז&#x27; דגלגלתא דיליה כנזכר בס&quot;ד 
ואלו הז&#x27; דגלגלתא ד&#x27; מהן בחי&#x27; מקיפים וג&#x27; מהן בחי&#x27; מוחין ואלו יתלבשו למטה בת&quot;ת 
בתוך המוחין כדי שיוכל לברא פנימי&#x27; נשמו&#x27; בכל העולמו&#x27;. והנה בהצטרף י&quot;ב וט&#x27; גימטריא 
אהי&quot;ה שהוא סוד עיבור כנודע מהזוהר: 
ה דע כי הי&quot;ס הם ה&#x27; פרצופים שלימים א&quot;א והוא כתר ויש בו י&quot;ס וכן או&quot;א פרצופים 
שלימים ויש בהם י&quot;ס בכל א&#x27; מהם וכן זו&quot;ן כל א&#x27; כלול מי&#x27;. אך דע כי הת&quot;ת כשנאצל לא 


היה רק מציאות ו&#x27; ונקרא ו&quot;ק מחסד עד יסוד ולא היה בו ראש וז&quot;ס ו&#x27; שבתוך ה&#x27; בבינה 
שאין לה ראש. ואמנם אחר שיצא לחוץ אז נעשה לו ראש וז&quot;ס מנחל בדרך ישתה כי מנחל יסוד 
בינה ישתה הת&quot;ת בהיותו בדרך פירש אחר שיצא ממנה ואז נקרא ירים ראש. והענין הוא כי 
חג&quot;ת שלו נעשין לו חו&quot;ב (ודעת) ונה&quot;י נעשה לו חג&quot;ת וזה ע&quot;י המשכת שפע דאו&quot;א וה&quot;ס 
התפשטות ב&#x27; עטרין דמתעטרין (להו) וכו&#x27; וזהו בעטרה שעטרה לו אמו שהוא רישא דיליה 
ואמנם עתה נשאר חסר לו נה&quot;י אז הוצרכה בינה להאריך רגליה למטה (נו&quot;ה) וסוד הארת 
היסוד שבה כי גם היא עלמא דדכורא ואז נעשה לו נה&quot;י כי זה הנזכר בזוהר ומבינה 
נביאים. וז&quot;ס כונן שמים בתבונה וז&quot;ס ובתבונה יתכונן ולכן להיות הנה&quot;י משם ואינן לא 
מן הת&quot;ת ולא מן המלכות ולכן מועילין לשניהן כי נעשו רגלים לז&quot;א ומוחין למלכות ולכן 
תבין כי או&quot;א מציאות (א&#x27; והב&#x27; למטה המוחין הנעשים לז&quot;א והבן. גם דע כי ספירין תתאין 


של או&quot;א) שהם מחכמה ולמטה ר&quot;ל כשתסיר כתר דאו&quot;א ישארו לכל א&#x27; ט&quot;ס ומאלו נמשכו ונעשו 
סוד (ט&#x27; תיקונים) דיקנא של ז&quot;א ט&#x27; תיקונים כפולים מצד או&quot;א ו&#x27; ג&#x27; בחי&#x27; היה לז&quot;א א&#x27; 
בהיותו במעי בינה כי היה ו&#x27; זעירא ג&#x27; כלילן בג&#x27; ובחי&#x27; המלכות שבו בסוף הו&#x27; בסוד 
פסיעה לבר ואח&quot;כ כשיצא לחוץ אז נתפשטו כל הו&quot;ק ו&#x27; שלימה ובסופה סוד המלכות ואח&quot;כ 
בקניית המוחין נשלם לי&quot;ס הרי ג&#x27; בחינת והראשונה היא סוד ראובן שמעון לוי (ואח&quot;כ 
יהודה עוד) בחי&#x27; ב&#x27; והוא כי הלא בהיות הז&quot;א (נ&quot;א המלכות) בסוד ו&quot;ק אז המלכות אינה 
רק נקודה זעירא ואין בה שום התפשטות אבל היא כלולה מי&#x27; אבל אינה נחלקת לפרטי איברים 
ואח&quot;כ בבחי&#x27; הג&#x27; בקניית המוחין נגדלים שניהם בסוד פב&quot;פ אח&quot;כ יש בחי&#x27; ה&#x27; והוא כאשר 
נתמעטת אז לא היה בה רק מציאת אותה נקודה א&#x27; רק שעתה נחלקת לפרטי איברים בסוד י&quot;ס 
אבל אין בכמותה רק ההיא נקודה לבדה כי כדי שיוכלו חיילותיה להתנהג על ידה צריכה 


להתחלק לי&quot;ס ואז נתמעטה וירדה בבריאה ושם מקומה בו&#x27; היכלין ובד&#x27; היכלין שבהיכל ק&quot;ק 
שהוא כחב&quot;ד כי המל&#x27; שבמל&#x27; היא בהיכל הז&#x27; דיציר&#x27;: 
 


</div>
