שער כט פרק ג מ"ב אמנם העלאת מ"נ הם הנקרא עיבור ב' וע"י העלאת מ"ן דזו"ן (נ"א מ"ן זו) נמשכים להם המוחין כמ"ש ולכן צריך שנבאר תחלה ענין מ"ן מה עניינם. הנה נודע כי תמיד הבנים צריכין לעלות למ"ן אל אביהם ואל אמם בסוד התעוררות תחתון והנה הצדיקים מעלים בנשמותיהן מ"ן אל המלכות והם בניה. והטעם כי סתם נשמה הוא מהבריאה והנה עולם הבריאה הם בני מלכים דאצילות לכן שמת הצדיקים הבאים מבריאה הם מעלין מ"ן אל המלכות דאצילות אמנם זו"ן שהם בני או"א הם מעלין מ"נ ז"א לאבא ונקבה לאמא כנודע וכמו שנשמת הצדיקים מעלין מ"ן בכל לילה בעת השינה אל המל' והיא מחדשת אותן בסוד חדשים לבקרים. וביאור הענין חידוש הזה הוא שמאירה בהם בחי' מוחין דגדלות שהם הנקרא נשמות (שמות) בני אדם כן הז"א בעלותו בסוד מ"ן מתחדש ג"כ ע"י או"א וחידוש זה הוא ע"י לקיחת המוחין אלו דגדלות והרי ידעת ענין עיבור זה הב' בז"א איך נמצא באדם התחתון כי בצלם אלהים עשה
את האדם כי נשמת האדם היושבת במוח שלו עולה בכל לילה בסוד מ"ן ומתעברת בתוך מלכות עיבור גמור ומחדש לו נשמתו היושבת במוח שלו כן הענין בז"א ג"כ. אמנם יש ב' פרטיות נחלקות בין זה לזה הא' הוא כי הנה נשמות הצדיקים אינם מעלין מ"ן אל המלכות אלא בלילה לפי שאין שליטת המלכות אלא בלילה כמ"ש ותקם בעוד לילה וגו'. אמנם אמא עלאה שולטת ביום ובלילה שהרי זווגייהו תדיר דלא פסיק ביום ובלילה לכן העלאת מ"ן דזו"ן הוא (בין) ביום (ובין) בלילה ובכל פעם מהם נעשו להם מוחין חדשים וז"ס ק"ש דשחרית וערבית שהוא סוד העלאת מ"ן לזווג או"א ולהמשיך מוחין להם כנודע במקומו והבן זה. גם יש חילוק אחר והוא כי האדם התחתון אינו יכול להעלות נשמתו בסוד מ"ן רק אחר היותו בן י"ג שנה ויום א' אמנם זו"ן אינם כן והם יכולין לעלות מ"ן לאביהם תיכף אחר ט' שנים ויום א' אחר שיגדלו איבריו ומוחותיו ונשלם בפרצוף אע"פ שאינם ראוין להוליד רק הם
שלימים לעצמן ולצרכן. וטעם הדבר הוא כי בין הנשמה של אדם ובין הז"א שניהם הושלמו בפרצוף אחר ט' שנים ויום אחד ושניהן מתחילין לעלות אמנם נשמת האדם קודם שיגיע אל יסוד העליון אשר שם הוא מקום העלאת מ"ן או מ"ד פוגע בג' קליפות הערלה בסוד שלש שנים יהיה לכם ערלים ונשלם להעלותן בסוד ג' שנים שהם עד שנת י"ב ויום אחד ואח"כ בשנת י"ג אז עולה אל היסוד עצמו ואז כל פריו קדש הלולים ומשלים להשתלם שם ביום (נ"א בשנה) א' ובהשלימו להיות בן י"ג שנים ויום א' אז הוא מעלה מ"ן מבן י"ג ואילך ולא קודם אך ז"א תכף אחר היותו בן ט' שנים ויום אחד שהתחיל לעלות אינו פוגע שם ערלה כלל ח"ו כי אין שום ערלה דבוקה (בו) כי מאמא ולמעלה אין החיצונים נאחזים ונמצא כי תכף פוגע בנה"י דאו"א ונעשים לו מוחין ויכול להוליד משם ולהלאה תיכף אחר יום אחד של שנת י' כי כבר התחילו לכנוס המוחין. ונבאר עתה תשלום מ"ן מה עניינם כמ"ש זה למעלה הנה כל עליית
מ"נ צריך שתעלה מלמטה למעלה ממדרגה למדרגה וזה יעורר לזה וזה לזה עד רום המעלות. והנה אחר היות זמן היניקה כבר יש גדלות כל צרכם בז"ק דזו"ן אמנם אין בהם יכולת להוליד נשמות הצדיקים יען כי אין כח במוחין שלהם להוליד אחרים רק הצריך לעצמו וז"ס קטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים. אמנם כשיגדל ויבא לו תוספת במוחין שלו מאו"א אז זוכה לאחרים ג"כ ומוליד נשמות חדשות של צדיקים ונמצא כי כאשר יזדווג אז עם נוקבא להיותו בסוד קטן אינו נותן בה רק מבחי' הו"ק שבו. ובזה תבין סוד כלל גדול זכרהו והוא ענין אותו רוחא דיהיב בה כדי לעשותה כלי להעלות מ"ן כי בהיות בחי' ו"ק נקרא רוחא וו"ק ג"כ נקרא כלים כנודע כי המוחין עצמן דיניקה נעשו כלים וקרומות אל המוחין דגדלות ונמצא כי הכלי הוא המעלה את המ"נ שהם נשמות הצדיקים שנמשכו ממוחין דגדלות כמ"ש בע"ה והכלי הוא האי רוחא דיהיב בה ממוחין דו"ק והנה מזה הרוחא דו"ק נעשו
המלאכים כנודע שהם חיצוניות העולמות ולכן המלאכים שרשם בעולם היצירה אשר תמן מקננים ו"ס לחוד. אמנם בחינת נשמות הצדיקים הם מבריאה שהוא בחי' המוחין ג"כ (נ"א ג"ר) ולכן אין המלאכים עולין בסוד מ"ן כי כבר נשלמה מלכות דו"ק אמנם נשמת הצדיקים שהם מבריאה אלו צריכין לעלות במלכות דאצילות בסוד מ"נ וע"י תתאזר כח וגבורה לעלות היא ובעלה למעלה עד או"א ויקבלו ג"כ ג"ר הנקרא מוחין דגדלות. ונבאר עתה ענין עליית זו"ן עצמו בסוד מ"ן אל או"א כי כמו שז"א נתן רוחא בו"ק דנוקבא לעשותה כלי בימי היניקה הנה גם אבא כאשר נותן באמא ההוא רוחא דיהיב בגווה אינו נותן בה אלא ממה שיש בו. והנה שורש או"א הם בחג"ת דאו"א (נ"א) בחג"ת דא"א ואינם במקום המוחין של א"א כלל ולכן כדי להזדווג עם אמא ולתת לה טפת המוחין דגדלות לצורך ז"א צריך שתחלה יקבל ג"כ הוא סוד תוספת מוחין ממוחא עלאה דא"א לכן צריך שתחלה תעורר זו"ן מ"ן לאו"א ואז יוכל אבא
לקבל ממוחא דא"א עצמו ואז יוכל למיהב לאמא כ ח המוחין דהולדה לתת אח"כ ג"כ לזו"ן. ונבאר איך עליית זו"ן בסוד מ"ן מעורר תוספת מוחין באו"א לתת אחר כך אל זו"ן והענין כבר נת"ל כי בעיבור א' נזדווג א"א היסוד שבו מניה וביה בתוך ב' היסודות דאו"א והנה אח"כ היסוד והעטרה דא"א נעשה נשמה לז"א בימי העיבור. ואח"כ בימי היניקה נתפשט גם מוח בינה בז"א בסוד ל"ב אלהים ל"ב שיניים אשר שם יסוד דא"א כנ"ל ואחר הט' שנים מתפשט בכל הו"ק דזו"ן נמצא עתה בעליית זו"ן באו"א עולה עמהם ג"כ היסוד דא"א שבתוכם עד או"א והם מעוררין סוד מוחא עלאה דא"א כנודע כי מבשרי אחזה אלוה כי כשמתעורר היסוד שבאדם מתעורר המוח להוציא טפת ההולדה וכן זה המוחא עלאה דא"א מתעורר ע"י יסוד דא"א כנ"ל. אמנם אין כח מוחא עלאה עצמו יורד עד או"א כי גדלה מעלתו עד מאד אבל זה המוח דא"א כל גילויו הוא בדיקנא דא"א כמ"ש במקומו ושם נתבאר כי שו בו (בו) ב' מזלות זל הח' ומזל י"ג והם זכר ונקבה ומהח' שהוא זכר
נשפע כח באבא ומי"ג שהוא נקבה משם נשפע כח באמא ולכן זה המוח העליון משפיע ע"י הדעת שבו שהוא מזל ח' אל מזל י"ג ואחר כך לוקחים הטפה או"א ואח"כ הם מורידין הטפה בסוד מוחין לבניהן זו"ן נמצא כי מתעורר המזל הנ"ל בהתלבשות או"א ואז מורישין או"א מוחין לבניהן. ואמנם כל זה אינו רק בכח התעוררות יסוד תחתון דא"א המתלבש בזו"ן וז"ס סריס שאין לו זקן כי הרי מכח היסוד מתעורר דיקנא עלאה כנזכר:
שער כט פרק ד מ"ב והנה ע"י עיבור הב' זה הוגדלו זו"ן יותר כי הנה בימי היניקה לא היו רק ו"ק אמנם המוחין היו בו בכח ולא בפועל כנ"ל אך עתה נתפשט גופו בכח מוחין אלו שהם מוחין גמורים וראוי להוליד. אמנם צריך עתה לבאר כמה בחי' הם כי הנה אלו המוחין (באדם) באים לו מלובשים תוך צלם דתבונה כנודע. נמצא כי בחי' א' הוא המוחין עצמן. ב' הוא הצלם דתבונה המלביש את המוחין. ג' הוא דז"א עצמו אשר מתלבש בו הצלם דתבונה אשר בתוכו המוחין הנ"ל. ד' הוא בחי' הנה"י דא"א המלובש תוך המוחין עצמן ונעשה להם נשמה פנימית לכל הבחי' הנ"ל הרי הם ד' בחי' וכל אלו הם פנימים זולת אורות המקיפין דז"א. ונבאר תחלה הפנימים ואחר כך נבאר ענין נה"י דתבונה והענין כי בחי' המוחין הפנימים הם מלובשים בת"ת (בתוך) דנה"י של תבונה כי בשאר חלקים עליונים של התבונה מתלבשין המוחין המקיפין כנ"ל אמנם הפנימים ההם הם תוך נה"י דתבונה לבד ונבאר אלו ונאמר כי
הנה ג' קוין הם נה"י ובכל קו ג"פ חוץ מן האצעי שאין בו רק ב' והם יסוד ועטרה. והנה קו ימין נצח דתבונה בג"פ נתלבשה ונעשה נשמה פנימית תוך קו ימין דז"א שהם חח"ן שלו וקו שמאל הוד תבונה בג"פ נתלבשה ונעשה פנימית תוך קו שמאל דז"א שהוא בג"ה ויסוד ועטרה דתבונה שהם קו אמצעי נתלבשו ונעשו ונעשו נשמה פנימית תוך הקו אמצעי דז"א שהם דעת ת"ת שבו עד החזה לבד כמ"ש טעם זה במ"א. נמצא כי הבחי' היותר תחתונה שירדה שם התבונה להתלבש הוא בהוד דז"א כי לא הגיעה התלבשותה עד היסוד דז"א. וז"ס מ"ש בזוהר ובתקונים דאמא עלאה התפשטותא דילה עד הוד איהו. ונבאר עתה ענין ז"א בעצמו איך נתפשט ונתגדל כי הנה כל שיעורו ביניקה אינו אלא ו"ק חג"ת נה"י ובהתלבש בתוכו נה"י דתבונה נמצא כי שיעור חצי התבונה שהם נה"י גדולים ככל הז"א שהם חג"ת נה"י והיא נכנסת תוך הז"א. והנה בבא נצח דתבונה להתלבש בחסד ונצח דז"א ויש בו ג"פ צריך שחסד ונצח דז"א
יתחלקו לג' בחי' וחלק העליון יהיה חכמה והב' חסד והג' נצח ובתוכם יתלבשו ג' פרקי נצח דתבונה וכעד"ז בהוד דתבונה המתלבשת בגבורה והוד דז"א שיתחלקו לג' בחי' ונעשה בג"ה לז"א. אמנם קו האמצעי דז"א שהם ת"ת ויסוד לא הוצרכו להתפשט אל ג' בחי' כי גם התבונה אין בה רק תרין פרקין יסוד ועטרה לכן לא נחלק לג' בחי' אלא לב' כמו שהם אך מה שנתחדש בהם הוא שהת"ת דז"א נתעלה ונעשה בחי' דעת שבו והיסוד שבו נתעלה ונעשה בחי' ת"ת שבו ובתוכם נתלבשו יסוד ועטרה דתבונה. ובזה תבין למה אמא עלאה אתקריאת מדה כי הלא היא המודדת וקוצבת קצבה בז"א כי הנה בהתפשטות פ"א שבה תוך ז"א נעשה בה ספירה א' שלימה כי הרי אע"פ שהוא קו ימין או שמאל של ז"א לא היה בו רק ב"ס ונעשה ג"ס בכח הג"פ של נצח ושל הוד דתבונה הנכנסים שם ונמצא כי שיעור וקצבת המקום תלוי בה ולא בו. ובזה תבין איך משלים דז"א נעשו ג' כי עד המקום שנכנס פרק א' דתבונה נעשה ספירה אחת
שלימה וזהו ענין האמה המודדת ונעשה מדה לכל היריעות ע"י התפשטות בתוכו ונותנת קצבה בו ואומרת מכאן ועד כאן יהיה חכמה ומכאן ועד כאן יהיה חסד כו' וז"ס מדה אחת לכל היריעות ואין מדידתה מבחוץ אלא בהתלבשותה בתוכו כנ"ל. והנה עם הנ"ל יובן מ"ש פרשה משפטים דף קכ"ב רישא דמלכא אתתקן בחסד וגבורה כי כבר נתבאר במקומו כי ענין התיקון הוא המעטת האור והתעבותו אחר התלבשותו תוך בחי' אחרת והנה רישא דמלכא שהם מוחין דז"א דגדלות נתקנו ונתלבשו תוך החסד והגבורה דז"א כנ"ל כי מהחלקים עליונים דח"ג דז"א שהם של ו"ק ע"י כניסת ב' פרקין עליונים דנ"ה דתבונה נעשו בו ב' בחי' חו"ב ובהם נתלבשו ונתקנו המוחין כנ"ל. והענין כי מאלו הב' חלקים דח"ג דז"א נעשו תרין חללי דגלגלתא דיליה שהם הכלים המקבלים בתוכם את המוחין הנ"ל הנקרא חו"ב באמצעית ב"פ עליונים דנ"ה דתבונה הנ"ל. והנה גם מהת"ת דז"א עצמו נעשה החלל הג' כלי המקבל בתוכו
מוח הדעת באמצעית יסוד דתבונה כנ"ל וא"כ היה ראוי שיאמר רישא דמלכא אתתקן בחג"ת אך הטעם לזה כי הנה הוא כללות דח"ג כי הוא המכריע ביניהן בסוד שמים אש ומים נמצא כי באומרו ח"ג הרי ת"ת נכלל בהם. ועי"ל כי הנה היסוד אמא שבו הדעת והוא מתלבש תוך הת"ת דז"א והיא אינו ממש כמו יסוד הזכר רק אויר וחלל לבד כלי אשר בתוכם נכנס יסוד הזכר כנודע וכדלקמן בע"ה ואין בו ממשות לכ לא נזכר רק הח"ב המתלבשים בח"ג משא"כ ביסוד שבו הדעת. ואמנם קריאת רישא דמלכא אל המוחין האלו ולא אל הכלים עצמן שהם ב' חלקים העליונים דח"ג שנעשו תרי חללי דגלגלתא כנ"ל הטעם הוא כי הנה הז"א בעצמו אין לו רישא כי הרי כל עצמו אינו רק ו"ק ע"כ נקרא ו' דשמא קדישא וכן ו' שבתוך ה' עלאה שאין בו ראש נמצא כי רישא דיליה הם בחי' המוחין אלו כי הג' חללים הם מהו"ק עצמן שנגדלו אך כל עצמו אינו רק ו"ק והבן זה מאד איך אין בז"א רק ו"ק לכן נקרא ו' דהוי"ה כנזכר
במ"א. והנה נתבאר התפשטות ז"א והתפ שטות דתבונה בתוכו אמנם עדיין צריך לבאר ענין היסוד דז"א מהיכן נעשה כי הנה היסוד שלו נתעלה ונעשה בחי' ת"ת אל הז"א ואין בו עתה יסוד וגם בענין התפשטות התבונה עצמה המגדלת הז"א ונותנת בו מדה וקצבה כנ"ל אין בה התפשטות לתקן יסוד של הז"א כי הרי תבונה עד הוד בלבד הוי התפשטותא דילה כנ"ל. ואמנם ענין זה יתבאר לקמן (פ"ט) אחר ביאור ענין המוחין עצמן וע"ש וזכור ג"כ התלבשות עתיק כי מיסוד שלו נעשה כתר ז"א וכן שאר בחי' שיש שם:
שער כט פרק ה מ"ב ונבאר ענין א"א הנעשה נשמה פנימית אל כל הבחי' הנ"ל ואיך מכחו נגדל הז"א לט"ס. והענין כמו שנתבאר לעיל בענין ג' בחי' שיש לז"א בזמן העיבור והבחי' הג' הוא שנבאר פה והענין כי הנה נת"ל כי ב"פ עלאין דנ"ה דא"א נשארו לעילא בחזה דאו"א בסוד דדים של חלב ושם נשארו תמיד לעולם כי אין הדדים נעקרים ומתחדשים ותמיד קבועין הם ואמנם מפרק אמצעי דנצח דא"א נעשה בז"א ב' בחי' והם חסד נצח דז"א ומפרק אמצעי דהוד נעשה לז"א גבורה והוד ומפ"ת דנצח א"א נעשה ת"ת ויסוד דז"א ומפ"ת דהוד דא"א נעשה כל בנין הלכות פרצוף שלם הנק' נוקבא דז"א נמצא כי גופא דז"א שהם ת"ת ויסוד שבו הם בנצח דא"א ונוקבא בהוד דא"א. וזהו טעם שנזכר בזוהר על זו"נ בתפלה של חול איהו בנצח ואיהי בהוד. וז"ש באדרא דקל"ב ג' רוחין דכלילין בג' שהם ג"פ דנ"ה דא"א תרין מנצח וחד מהוד שמשם נתהוו ו"ק דז"א ומפרק הד' תחתון דהוד דא"א שהוא הרוח הד' הכלול מכולם כמ"ש
מארבע רוחות בואי הרוח משם נתהוה המלכות. ולכן בימי המשיח שהוא המלכות שמשם מלך המשיח יתעורר ההוא רוחא רביעאה וממנו ישיגו ויבינו החכמה כי אז תתעלה אור הלבנה כנודע לכן ג"כ כשיתעורר רוח הד' הזה יבא מלך המשיח. והנה מחצי ת"ת דא"א נתהוו בז"א חכמה דיליה ומיסוד דא"א נעשה בז"א בינה שבו ונעשה יסוד דא"א נשמה אליו וזה הבחי' של יסוד דא"א בהתלבשותו בבינה דז"א נקרא מגדל הפורח באויר. והענין כי שורש היסוד ומקום אחיזתו הוא באמצע ד"פ (נ"א ב"פ כצ"ל) עילאין דנ"ה והנה הם למעלה בחזה דאו"א והיסוד יורד למטה בבינה דז"א ואמנם לא ירד עד למטה באמצע ב"פ אמצעים אמנם נשאר תלוי בבינה דז"א שהוא למטה מב"פ עלאין ולמעלה מב"פ אמצעים וזה נקרא מגדל הפורח באויר כי היסוד נקרא מגדל כמ"ש מגדל עוז וגו' והוא שם פורח באמצע בכח הארה היורד אליו מן ב"פ עלאין וסובלין אותו וממשיכין אותו שם שלא יפול למטה באמצע ב"פ האמצעים אמנם אינ סמוך עמהם
רק פורח באמצע ולא למעלה ולא למטה וזה היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו כי איננו סומך עליהם ואמנם פורח באויר מכח הנמשך אליו עד שם וגם נקרא אויר אותו הכח הנמשך מהם שאינו רק אויר והארה לבד ואיני ממשיי סמוכים עמו. ואמרם היתר נדרים פורחים כו' הוא בבחי' הבינה דז"א כי גם היא דוגמת היסוד דא"א המלובש בתוכו וגם היא פורחת באויר כמוהו כנודע כי בינה נקראת נדר וגם (היא) נקרא מגדל הפורח באויר. ואמנם הדעת דז"א נעשה מתרין פרקין תתאין דח"ג דא"א שהם הכתפים דא"א שלא נתלבשו באו"א כנ"ל ולקמן בענין המוחין דז"א נרחיב ענין זה:
שער כט פרק ו מ"ב ונבאר ענין המוחין דז"א מה ענינם ונאמר כי הנה נת"ל ד' בחי' פנימים אשר אחד מהם הם המוחין עצמם בפנים ואמנם צריך לבאר ענין המוחין כמה בחי' הם בפנימים וגם המקיפים אשר כללות זה נקרא צלם כנודע. ותחלה נבאר מציאת כללות ענין המוחין הנה נתבאר בענין אצילות או"א כי הם מלבישין ח"ג דא"א ומב' פרקי ידים עליונים נעשה חכמה דאו"א ומן ב"פ אמצעים שהם הזרועות נעשה בינה דאו"א ומחצי העליון דת"ת דא"א נעשה שאר תשלום גופו דאו"א נשארין ב"פ תחתונים דח"ג דא"א שהם כתפים דיליה אשר הם נמשכין אל ז"א וכל זה נתבאר שם. ואמנם ודאי כי גם אלו (התרין) הכתפין נתלבשו תוך או"א במוח דילהון ומשם נמשכו וניתנו בז"א אך הענין הוא כי בודאי הוא שנמשך אל הז"א מוחין מצד כל אלו הבחי' כמ"ש כי מב' הידים דא"א אשר נעשה ממנו חכמה דאו"א נמשכו ב' מוחין לז"א ונעשו בו חו"ב ונקרא אחסנתיה דאו"א ומב' כתפין נעשו ב' חצאי דדעת שבו הנקרא חו"ג ואלו
נקרא תרין עטרין כמ"ש בע"ה. אך החילוק שיש בהם הוא זה כי חו"ב שבו הנמשכין מב' פרקי הידים דא"א אינו רק הארה א' הנמשכת מהם אל הז"א ואינם הם עצמן אמנם ב' כתפין שהם סוד הדעת הם עצמן תרין כתפין היוצאין ונמשכין בדעת ולא הארה בלבד אמנם אינ נמשכין רק עד אחר שנתלבשו באו"א תחלה ואחר התלבשותם שם נתלבש בדעת דז"א ע"י התלבשות באו"א אמנם אלו נמשכין ע"י זווג דא"א. והוא כי נודע כי ב"פ עלאין דנ"ה דעתיק הם נשמה תוך ב"פ עליונים דידים שהם ח"ג דא"א וב"פ עליונים דח"ג דא"א הם נשמה במוחין דאו"א בחכמה דילהון כנ"ל והנה אז מזדווגים נ"ה דעתיק זה בזה ונכללין זה בזה נצח בהוד והוד בנצח ויוצא טפה ההוא בח"ג דא"א נצח בחסד והוד בגבורה ואח"כ נמשכת טפה ההיא עד זלא דדיקנא דא"א הח' ונתנו בזווג אל המזל הי"ג ומשם נמשכת למוחין דחכמה דאו"א ומתרבה סוד מוחין דילהון ומזדווגים ויוצאת הטפה ההיא כלולה מג' שהם נ"ה דעתיק מב"פ ראשונים וגם מחו"ג
דא"א (מתרין) פרקיו ראשונים וגם מחכמה דאו"א ואלו נעשין חו"ב דז"א. ואלו הב' נקרא באד"ר אחסנתא דאו"א כי אלו ב"פ עליונים דנ"ה דעתיק וח"ג דא"א שהם פרקי הידים הם חלק מאו"א עצמן ונחלתן המגיע להם כי מהם נעשה חכמה דאו"א כנ"ל אלא שנמשכת הארה מהם בלבד ונעשו חו"ב דז"א וגם מב"פ תתאין דנ"ה דעתיק נמשך טפה לב"פ תתאין דח"ג דא"א שהם ב' כתפין דיליה. ואלו הב' כתפין אחר התלבשותן במוחין דאו"א ירדו הם עצמן בהתלבשם תוך או"א כנ"ל ונעשין דעת לז"א ולא הארה לבד רק עצמותן כי אלו עצמן אחסנתא דז"א עצמו ונקרא באדר"ז רצ"ב תרין עטרין דאחסינו או"א לברייהו. ובזה תבין איך הדעת ניתן תחת חו"ב כי זה מב"פ תתאין אלו מב"פ עלאין. ואם תאמר כי הנה עד"ז נמצא שהדעת גדול מחו"ב כי זה מעצמות דא"א ואלו הם מהארת מוחין דאו"א והוא כי הנה אלו הב' עטרין נתלבשו תחלה במוחין דאו"א וירדו אחר שנתלבשו שם [לז"א] א"כ כאשר נעריך ב' עטרין [דדעת] אלו
אחר שנתלבשו אל אור (הארה) הנמשך מאחסנתא דאו"א שהם בחי' ב"פ יותר עליונים מאד מב' עטרין נמצא שהב' עטרין תחתונים מהם ולמטה מהם. הכלל העולה מדברינו כי ב"פ עלאין דנ"ה דעתיק מתלבשין בב"פ עלאין דח"ג דא"א שהם ב"פ ידים ומכל אלו נמשכת הארה לבד לחו"ב דז"א אמנם ב"פ תתאין דנ"ה דעתיק הם עצמן מתלבשין בב"פ תתאין דח"ג דא"א שהם ב' כתפין ואלו הם עצמן יורדין ונמשכין ונעשים דעת דז"א ממש אלא שהוא אחר שנתלבשו באו"א לכן נקראו חו"ב אחסנתא דאו"א והב' עטרין נקרא עטרין ב דז"א [עצמו]. והנה מזה הדעת שהם ב' כתפין דא"א נמשך כח אל יסוד דז"א כדי למיהב חד רוחא בביאה ראשונה בנוקבא לעשותה כלי וזה הרוחא נקרא בנימין לכ ברכו משה רבינו ע"ה ובין כתיפיו שכן והב זה כי משם מקורו. וגם בזה תבין כי להיות שהב"פ עלאין דנ"ה דעתיק מאירין בחו"ב דז"א ונודע כי נ"ה הם דינין לן כנגדן במוחין מתפשטין דינין הנמשכין מהן בחוץ במצחא דז"א מאתן
אלף סומקי דסומקי כנזכר באדרא קל"ו תנא האי מצחא אתפשט במאתן אלף סומקי דסומקי. וזה מ"ש ג"כ באדר"ז דרצ"ג דאיקרי מצח נצח באתוון רצופין כינצח דעתיק מתפשט במצח דז"א והנה בהאזינו אמרו מאן ירותא דא ב' עטרין דהיו גניזין בגווייהו ואחסינו לבן דא מסטרא דאבוהי הוי גניז (בגויה) חד עטרא דאיקרי חסד ומסטרא דאמא חד עטרא דאיקרי גבורה וכולהו מתעטרא ברישיה [דז"א] ואחיד לון. והענין כנ"ל כי חו"ג דא"א הם תוך או"א ומשם נמשכו ב' עטרין שהם ב' כתפין דח"ג דא"א אחר שנתלבשו באו"א הרי שהם חו"ג ונמשכו מאו"א לז"א: