# פירוש הראבד לספר יצירה — פרק א משנה ו

[קריאה בקורא](/reader/kabala-b34e2671e842/1/11/)

<div lang="he" dir="rtl">

פרק א משנה ו 
מ&quot;ו יס&quot;ב צפייתן כמראה הבזק. י&quot;מ צפייתן הצפייה שהספירות צופות ומביטות זו בזו 
הצפייה ההיא כמראה הבזק כאור שיוצא מבין החרסים ופירוש אילו תקח חרס נקוב נקבים 
נקבים דקים על פני כולו ותכסה בו האש ותנפח במפוח באש עד שיתלהב ימשכו מנתיבות 
הנקבים אשר בכל נקב ונקב שבחרס חוטין שלהביות צבועות בכל מיני צבעים עולים ויורדים 
בנתיבות הנקבים כן צפיית החיות [עולה] בנתיבות אל החיות אשר למעלה מהן כי יש כסא 
לכסא יכבוד לכבוד הנה בצפייתם ישלחו ניצוצי זוהר בחשמל מיני צבעים ומתוך פחדם 
מהסתכל בשכינה מיד הם רצים ושבים מהסתכל כמראה הבזק שהוא נגלה ונעלם כהרף עין או 
כחוטין שעולים ויורדים כהרף עין מכאן אמרו בעלי הסוד אם תראה אדם שמביט בך ומיד 
מביט לארץ וחוזר ומביט בך ומביט בארץ דע כי הוא מפחד ממך, ואם עינו לא סר מעליך 
ואינו מביט בארץ דע כי הוא מבזה אותך בלבו, ועל דרך זה נאמר כי לא יראני האדם וחי, 


וארז&quot;ל אפילו חיות הקדש. וזהו סוד צפייתן כמראה הבזק. ד&quot;א צפייתן מראיהן ר&quot;ל צבעיהן 
כמראה הבזק. והבזק יתחלף לפי מראה האש אם האש לבנה בזק שלה לבנה ואם שחורה בזק שלה 
שחור ואם תכלת בזק שלה תכלת ואם צחה כשלג בזק שלה כשלג ואם ירוקה בזק שלה ירוק ואם 
אדום בזק שלה אדום וכן הדין בשאר מיני צבעים והתערובות אשר לי&quot;ס. וי&quot;מ צפייתן כמראה 
הבזק כשבא הנביא או המייחד להסתכל באורות הקדושות האלו ידע כי פעמים יתנוצצו אליו 
עד שידמה לו כאילו הוא כמראה הבזק ומיד יתעלמו ועוד יתנוצצו ועוד יתעלמו:
ותכליתן אין להם קץ. פירוש כבר ידעת שכל שני צבעים כמו על דרך משל הלבן והשחור כאשר 
ימשח [הלבן] מצד אחד וימשח השחור אצלו יהיה הצבע המחבר בין שניהם מעורב מלובן 
ושחרות לפיכך אינו לבן ממש ולא שחור ממש לפיכך אמר תכליתן של הספירות והצבעים אין 
להם קץ כי האמצעי כלול משניהם. ותכליתן אין להם קץ, בא לומר אע&quot;פ שיש מספר כולל להם 


והם עשר אותו מנין שיש להם הוא כולל כל הפרטים וכל הכללים ולפיכך כשם שאמרנו בעמקי 
המחשבה שעשר ספירות בלי מה אשר במחשבת כ&quot;ע וחכמה אין להם סוף מכח עילת העילות אשר 
הוא כח להם כן יס&quot;ב הנמשכות מן הבינה אל העולם אע&quot;פ שיש למספרם גבול ידוע והוא עשר 
אותו הגבול אין לתכליתו קץ כי כל המספרים כלולים בעשר הן הפרטים והן הכללים. וכיון 
שכן הוא נמצא שכ&quot;ע וחכמה ובינה הן נמשכין לתכליתן. וכיון שלהן אין קץ כי הם נמשכים 
עד אין סוף עילת העילות אם כן גם לעולם שמבינה ולמטה אין לו קץ. ושם הבדל והפרש בין 
משנה זו למשנה של מעלה במה שאמר למעלה אין להם סוף לרמוז עילת העילות ואילו במשנה 
זו אמר אין להם קץ כי זה רומז אל כ&quot;ע:
דברו בהן ברצוא ושוב. פירוש כי הספירות אשר הם בכלל התפארת הנקרא דבר כל ספירה 
וספירה מהם היא אחוזה ברצוא ושוב, ופירוש רצוא חכמה, ופירוש ושוב בינה, מלשון רצון 
ותשובה, ובערך שהזכיר עשרה עומקים במשנה שלפני זאת כך יש לך לתת עשר רצוא ושוב לי&quot;ס 


שבתפארת וכן לכל מה שבכללה וכן יש לך להבין ברצוא ושוב לכל אחת ואחת מי&quot;ס שבתפארת 
בפירוש רצוא ושוב כל מה שפי&#x27; בו לעיל:
ולמאמרו כסופה ירדופו. פירוש ולעטרה הנקרא מאמר יש לך להבין כי בערך שיש רצוא ושוב 
בתפארת ובכל פרטיה כן יש דוגמת רצוא ושוב בכל כללי העטרה ובכל פרטי העטרה, והרצוא 
הוא סופה ושוב הוא ירדופו שנאמר בסופה ובסערה דרכו והוא רוח חזק מרוץ ושוב. וי&quot;מ 
ולמאמרו כסופה ירדופו פירוש הדבור (תפ&#x27;) והמאמר (הע&#x27;) ירדופו להשיג יוצר בראשית ר&quot;ל 
בינה:
ולפני כסאו. פי&#x27; ואל המעלות אשר הם פני כסאו של הבינה כי כסא של בינה הוא וא&quot;ו ה&quot;א 
(ת&quot;ת ועט&#x27;) ופני כסאו הם כ&quot;ע וחכמה. הם משתחוים פי&#x27; הדבור (תפארת) והמאמר (עטרת) 
משתחוים אל כ&quot;ע וחכמה להוריד משם השפע על הנמצאים ולהורות (לו) כי כולם נתהוו ממנו 
כמו שאמר במשנה שלמעלה מושל בכולן ממעון קדשו ועד עדי עד. ד&quot;א דברו בהן ברצוא ושוב 
פי&#x27; כשתדבר ותשלח מחשבותיך בהשגת הספירות יש לך רשות לדבר בהם. אמנם ברצוא ושוב 


כאשר תגיע לחכמה שוב מן החכמה אל הבינה וקבל בחמנה כ&quot;ע ועלת העלות ואל תשלח 
מחשבותיך בכ&quot;ע ובעלת העלות כי המחשבה אסורה להרהר שם, אמנם למאמרו של כ&quot;ע ר&quot;ל עטרה 
של כ&quot;ע כסופה ירדופו להשיגה ולהרהר בה ולפני כסאו (כ&quot;ע) הן משתחוים החיצון אל 
הפנימי וכל הממשלות זש&quot;ה אתה הוא (חכמה בינה) ה&#x27; לבדך אתה עשית את השמים (תפארת) 
שמי (בינה) השמים (תפארת) וכל צבאם (קצוות) הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם 
ואתה מחיה את כלם וצבא השמים לך (בינה) משתחוים (חכמה וכ&quot;ע):
יס&quot;ב צפייתן כמראה הבזק ותכליתן אין להם קץ. אם תאמר מציאות גשם אחד אין לו תכלית 
שקר ואיך יאמר ותכליתם אין להם קץ. יש לומר כי כל גשם מצד היותו גשם בהכרח יש לו 
מציאות מכל מקום מדרך המציאות הוא להיות ענין ממוצע בין שני הפכים. והמשל בזה האויר 
שהוא חם ולח מצד חומו יתחבר לאש ומצד לחותו יתחבר למים והאויר הוא ממוצע בין המים 
ובין האש שהם שני הפכיים. וכן בענין השכליים והגופים יש מין ממיני הנמצאות אשר הם 


ממוצעים בין הגשם ובין השכל, הלא תראה לפילוסופים אומרים שכל הוה ונפסד הוא גשם ומה 
שאינו הוה ונפסד אינו גשם. ולפיכך פסקו לפי דמיונם המשקר בגלגלים אלו הנפרדים שאינם 
גשם ולא יאמר עליהם גשם כי אם בשיתוף השם בלבד כל שכן בענין שמו הנכבד והנורא 
ובעניינים שיהיו ממוצעים בין גשם לשכל ומצד היותם ממוצעים יהיו מחוברים בגשמיים 
ובשכליים וכ&quot;ע ומצד זה לא ישיגם שיעור וזהו ותכליתן אין להם קץ:
 


פרק א משנה ז 
מ&quot;ז יס&quot;ב נעוץ סופן בתחלתן. פי&#x27; סופן הוא כ&quot;ע כי כ&quot;ע נקרא סוף ועילת העלות נקרא 
א&quot;ס, ואחר שהזהירך ואמר שאסור לשלוח המחשבה בכ&quot;ע חזר והזהירך ואמר שחייב אתה לנעוץ 
ולקשור וליטע כ&quot;ע בתחילת המציאות שהוא יש מאין ולהודיע שכל מטעי החכמה כולם לוקחו 
מקדם ונוטעו בעדן החכמה:
ותחלתן. של הספירות ממטה למעלה והוא עטרת, בסופן שהוא סוף הימים מלמעלה למטה. 
והזהירך ואמר כשלהבת כשם שאי אפשר להמצא שלהבת בלי גחלת כך אי אפשר מציאות החכמה 
מבלי כ&quot;ע וכך אי אפשר מציאות העטרה מבלי יסוד הספירות שעליו אלא כשלהבת קשורה בגחלת 
בגימ&#x27; אמת ובגימ&#x27; אהי&quot;ה [פעמים אהי&quot;ה]. והנה הורה לנו בזה המשל כי נמנע הוא המצא 
העלול מבלי העלה כמו שנמנע המצא השלהבת בלי גחלת. והורנו גם כן שאין העילה צריכה 
לעלול כמו שאין הגחלת צריכה לשלהבת. והסוד רשפיה רשפי אש שלהבת יה:
שאדון יחיד ואין לו שני. פירוש היותי מזהירך לנעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן, לפי 


שכ&quot;ע הוא יחיד בהכרח בא:תו כח אשר נתיחד בו ואין לו לכ&quot;ע כח שניות, כערך שעילת 
העילות אין שייך בו לומר לא מספר אחדות ולא ריבוי ולא מציאות והפרד ולא מקום וגבול 
כן הדין בכ&quot;ע כי אין בינו לבין כח סבתו רק שזה עילה וזה עלול. וכיון שכ&quot;ע הוא יחיד 
לפיכך חייב אתה להזהר בקשר היחוד. ואין לו שני פירוש ואין שייך בו שניות כל עיקר. 
וי&quot;מ שאדון (חכמה) יחיד (בינה) ואין (כ&quot;ע) לו (עילת העילות) כי הבינה מקבלת יחוד 
החכמה כי החכמה בבינה יחידה. וכ&quot;ע הנקרא אין, לו פי&#x27; לעילת העילות שני למציאות כי 
הוא סיבת מציאותו בסבה פשוטה:
ולפני אחד מה אתה סופר. פי&#x27; כי שם מספר לא יפול אלא על דבר שיש לו ישות ולא על דבר 
אין, אלא שהוא השואת הכל ולפיכך יקרא אחד מצד זה:
ולפני אחד מה אתה סופר. אחרי שאפילו מספר אחד לא יתכן לומר אפי&#x27; על כ&quot;ע אלא מצד 
שהוא ההשוואה הגמורה ולא מצד שיעור ומספר שהוא בכלל הכמה אם כן איזה דבר או מלה תהא 


ראויה להאמר על עילת העילות. אמנם אמרי השוואה על כ&quot;ע אין ענין ההשוואה הנאמר ענין 
מענייני האיכות כי האיכות לא יפול אלא בגשם והוא ג&quot;כ מקרה אמנם הוא השוואת השגת 
השכליים אשר לא יתרבה ברבות שכלו בהן. ויש הפרש בין אחד ויחיד ומיוחד, כשכח הפועל 
פועל בשני תמורות נקרא מיוח ד. והתמורות הם כמו בענין קריעת ים סוף שהוא מטביע 
לשונאיו ומציל לאוהביו בכח מיוחד שבו. וכאשר יפעול באחד מן התמורות יקרא יחיד 
בפעולה ההיא. וכשהוא פועל בכח השוואה הגמורה בסוד וחנותי את אשר אחון אע&quot;פ שאינו 
הגון ורחמתי את אשר ארחם אע&quot;פ שאינו ראוי. כגון כל ישראל מומרים ומחל להם נקרא אחד. 
וכשם שטרם שימנה האחד שהוא שורש ויסוד לכל חשבון והוא בא בכפלו כי השנים הם שני 
פעמים אחד ואילו לא היה אחד לא ימצאו שאר המספרים כי הוא קודם לכל המספרים בטבע. 
ולפיכך אמר אילו לא היה [אחד היה] נמנע כל מספר, ואחד נאמר על כתר עליון א&quot;כ בעילת 


העילות אין שייך לומר לא מספר ולא שיעור. וי&quot;מ יס&quot;ב בנפש נעוץ סופן בתחילתן כשם 
שסיבתו של האדם הוא המחשבה ר&quot;ל ההרהור כי מן ההרהור נתעורר הרוח ופעל פעולתו בכח 
אמ&quot;ש עד שהוציא הגולם בטיפה בצורת יו&quot;ד ובו רוח חיים וממנו נפעלו כל חלקיו וסדריו 
ואתה רואה שסיבת כל פעולותיו היתה במחשבה כי אתה נועץ כל פרטי יצירותיו בכלל המחשבה 
שקדמה למעשה. כן אתה חייב לנעוץ כל הנמצאים בתחלת מחשבת כ&quot;ע. וכשם שהשלהבת אי אפשר 
להמצא בלי גחלת, כך אי אפשר להמצא מעילת העילות זולת המחשבה העליונה הפשוטה. ומכאן 
יש לך להבין שאדון יחיד פועל כל הפעולות בהשוואתו מבלי מה שישתנה כי ממנו יקחו כל 
הפועלים והוא סבה לכל המפעלים ואין לו שני ביחס המפעלים כי עילת העילות לא יתיחסו 
אליו המפעלים להתעלמותו מהן כמו שהמחשבה אין לה סבה מניעה ממעל לה. וי&quot;מ מכאן יש לך 
להבין שאדון (בינה) יחיד אין לו שני פירוש חכמה וכ&quot;ע ולפני אחד (כ&quot;ע) מה אתה סופר. 


וי&quot;מ יס&quot;ב נעוץ סופן בתחלתן בשנה כי כל תנועה תשתלשל אליו והנה עשרה מיני תנועות 
שונות זו מזו כולם מכח אחד שהוא בינה נבעו ולפיכך אמר נעוץ סוף התנועות ושינוי 
מספריהם בתחילתן כי מתוך השכלותיו יתחייב לכל אחד מהם תנועה בפני עצמה. ואמנם בסבת 
כ&quot;ע באחדות השוה אין בו שינוי כל עיקר כשלהבת המתייחדת בגחלת ויש בה כמה מראות ואל 
מקום אשר יהיה שם הרוח ללכת תנוע השלהבת לאחד מן הקצוות ואין זה בסבת הגחלת, כי 
אדון יחיד הוא ולא ישתלשל ממנו אלא תנועה יחידה פשוטה ואין לו שני שיתחייב תנועה 
הפכית לו. ולפני אחד. שהוא עילת העילות שאין שייך לומר עליו מספר נמצא שהוא לפני 
אחד כי האחד שהוא כ&quot;ע הוא יסוד לכל מספר. מה אתה סופר. פי&#x27; אין לך כח להביאו במספר 
איך הוא שהוא סבה לכל הסבות:
 


פרק א משנה ח 
מ&quot;ח יס&quot;ב בלום פיך מלדבר. בענין הנפש צריך אתה לנעוץ סוף עשייתו של אדם בתחילתו 
שהוא המחשבה וכו&#x27; פירש במשנה שלפני זאת. וא&quot;ת איך יצויירו במחשבה הטהורה דברים כאלו 
והלא היא פשוטה או נלמד ממנו ראיה והיקש ח&quot;ו על עילת העילות. לכן עניינו בלום פיך 
מלדבר. פירוש כאשר תשלשל כל פרטי הנמצאות בנפש עד מקום הדבור שהוא התפארת כי עד כאן 
נתן רשות לדבר שמכאן והלאה אי אתה רשאי לדבר ליתן דמיון לנסתם מן הנגלה כי אם עדיך 
ותפארתך לבלום ולסתום את פיך. וחייב אתה גם כן להסיר ולסתום לבך מלדמות מן הדעת אל 
המחשבה (כ&quot;ע) הנקרא הרהור וזה לבך מלהרהר:
ואם רץ לבך. לדמות הנעלם (חכמה) אל הדעת:
שוב למקום. פירוש הכנס בבינתך ומשם תרד אל המקום אשר הוא הדעת (תפארת) כי בו ניתן 
רשות לפה לדבר וללב להרהר:
שלכך נאמר. (נאמר) אפילו בחיות הקדש והחיות רצוא (חכמה) ושוב (בינה) ר&quot;ל ששבים מן 
הבינה אל הדעת (תפארת):


ועל דבר זה נכרת ברית. פי&#x27; נחקקו אלו שש צורות הנשפעות מברית יסוד עולם בצלם 
העליונים כדי להסתכל בהם ולא בנעלם מן הדעת כי אם יתאמץ החוקר לחקור על מה שאין 
בדעתו יכולת להשיג אל יעלה על דעתו שלא יוכל על הנמנע לבד אלא אף מה שהיה בכחו מטרם 
לכן להשיגו יחלש ולא יוכל עליו. והמשל בזה הסבל שיש בכחו לישא שני ככרים ולא עוד, 
אם יתאמץ וירצה להוסיף על משאו חצי ככר יחלש ולא יוכל לישא אפילו שנים ככרים שהיה 
בכחו לישא בתחלה:
 


פרק א משנה ט 
מ&quot;ט הנה בזאת המשנה בא לבאר לך מהות כל ספירה וספירה כי הוא מדמה הנסתר אל הנגלה כי 
מן הנגלה תבין את הנסתר אע&quot;פ שאינו דמיון באמת ולא תאמר שבספירות בלבד קצרה הלשון 
לדבר אלא אפילו בגוף האדם והחי קצרה כל לשון לכנות לקצת חלקיו הרוחניים שם אמיתי 
אשר יתואר בו על אמתתו, והמשל בזה קראו לכח המניע לאדם רוח, וזה השם עיקר הנח.:ו על 
הרוח המנשבת כד&quot;א משיב הרוח ישב רוחו יזלו מים וחלילה להיות איברי החי מתנועעים 
מהרוח ההוא או מכיוצא בו. והראיה בזה כי אילו נחנק אחד מבעלי חיים עד שתצא ממנו רוח 
המניעתו ואילו אחר כן נביא כל מיני מפוחים ונמלאהו בנפיחה מרוח היסודי הנשאב מהאויר 
לא יחיה ולא יתנועע. ואי אפשר לומר כי נסתמו גידיו אשר יתנועעו מהרוח ונסתם בליחה 
שהרי לא בא לו שינוי ולא מילוי ולא סתום רק יציאת הרוח בלבד. ואף לפי דברי הרופאים 
האומרים כי רוח הנפשי ר&quot;ל אשר בו יתנועע החי הוא ההבל העולה מן הדם אשר בלב והנה 


הנחנק או מי שסתמו את פיו עד שלא יוכל להתנפש מה קרה לדם הלב עד שלא ינפש ולא יעלה 
ממנו הבל, אבל על דרך האמת אין [רוח החיים] מכל אלו הטבעים אמנם היא רוח נשפעת 
מאלהים חיים כי ממנו תוצאות חיים לכל חי. ולפיכך נקרא חי העולמים כי אין חיות 
לעולמות לא מן היסודות ולא מזולתם רק מהשם לבדו ית&#x27; וית&#x27;. ואחר שהקדמתי לך הקדמה זו 
נתחיל בפירוש המשנה:
אמר אחת רוח חלהים חיים. דע כי שם אחת מונח לעטרת שנאמר ובאחת יבערו ויכסלו. ולפיכך 
כהן גדול מונה ביוה&quot;כ אחת אחת ואחת אחת ושתים אחת ושלש אחת וארבע אחת וחמש אחת ושש 
אחת ושבע לפי שצריך ליחד כהן גדול העטרת עם כל אחת ואחת מהספירות. פי&#x27; אחת אחת 
ואחת, אחת רומז לכ&quot;ע הנקרא אחת מכח אחדותו הפשוטה לפי שהוא מאחד ומחבר ומשוה הרשע 
לצדיק במחילה וסליחה הה&quot;ד וחנותי את אשר אחון אע&quot;פ שאינו ראוי. ולפי שהוצרך התנא 
להתחיל ביש מאין ולכן התחיל בעטרת של חכמה העליונה הנקראת אחת. ואחת רומז לתפארת 


לפי שהוא מאחד וקושר ואוחז בין עליונים ותחתונים ומחבר האהל להיות אחד וזהו סוד 
והבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה, אחת רומז לעטרת ר&quot;ל לפי שהיא מקבלת כל המראות 
והצבעים מעולם העליון ויתועדו בם כלם כאחד לפיכך ברוך מכ&quot;ע שהמלכות אין לה אור 
מעצמה, על זה צריך גם כן כשהוא מיחד היחוד ביום הכפורים לפני ולפנים צריך ליחד 
העטרת עם כל אחת ואחת מהמדות והם הספירות. וזהו סדר היחוד, בתחלה הוא מיחד ומחבר 
ראש וסוף ואמצע כי הם נקראים [אחת] כ&quot;ע ותפארת ועטרת שהן שלש נקודות כעין שור&quot;ק, 
והוא הקבוץ שפתים שאנו אומרים, כי האשכנזים קוראים לקבוץ שפתים שלנו שורק, אחת 
ושתים. ואמר רוח אלהים חיים. פירוש רוח הנמשך מהכח הנקרא אלהים חיים והוא כ&quot;ע כי 
ממנו תוצאות חיים לכל הנמצאים. הנה הרוח הנזכר אינו גוף ולא כח בגוף אמנם הוא כח 
הנאצל מחיים של כ&quot;ע הנקרא רוח אלהים חיים החכמה נקראת רוח של הבינה הנקרא אלהים 


חיים שנאמר רוח אלהים בחכמה. וידוע כי היו&quot;ד שהיא החכמה והיא גולם לכל הנמצאות היא 
מוקפת בכ&quot;ע ורוח מכ&quot;ע הוא החוקק בנתיבות אשר בחכמה והוא חיים של כל הנמצאות אשר 
בחכמה. הנה כ&quot;ע הוא מבורך מעילת העילות והחכמה היא ברוך מכ&quot;ע. וענין ברוך ריבוי שפע 
מלשון קצה תעלת הברכה העליונה שפירש מעין. וכ&quot;ע נקרא ברכה שהוא משפיע לכל העולמים 
ולכל אשר בהם ולפיכך כ&quot;ע נקרא חי העולמים ושמו של חי כעולמים רוח חכמה:
קול ורוח ודבור. דע כי קנה הגרגרת בו יהיה הרוח כי הריאה שואבת הרוח וממלאה את כל 
הגוף מרוח הנשאב והנה הקנה הוא נתיב להכניס הרוח בריאה, והנה הרוח האמצעי אשר בקנה 
יקרא רוח והרוח אשר הוא דבק בדופני טבעת הקנה ונגרר על טבעת הוא יקרא קול כי הוא 
המשמיע הקול. וחתוך האותיות באויר היוצא בדרך הנתיבות ר&quot;ל הצינורות נקרא דבור. 
ולמדנו מכאן כי בכל צינור וצינור יש בו המקומות לכלי הדבור כי הקנה דומה לצינור. 


והנה יהיה בכל צינור שפה שינים לשון חיך גרון כמו שביארתי לך. וזה נמצא הן בעולם הן 
בנפש הן בשנה:
ושם לאלו לקול ולרוח ולדיבור. רוח הקדש. רוח בגי&#x27; האר&quot;ח, דבר בגי&#x27; רא&quot;ה, קל בגי&#x27; 
נמ&quot;ם, ולפי שהספירה הראשונה דקה ואינה מקבלת ציור וחקיקה אך במחשבה וחכמה ולכן לא 
אמר בה חקיקה:
 


</div>
