כי כח המוליד יש לו שלש סבות, המוח לזרע, הלב לרוח, והכבד לתאוה. והנה הכבד השולח כח התאוה אל הביצים והגיד דרך הכליות, ואחרי שבא להם כח התאוה הנה הכליות יועצות בתאות המשגל בפעולת צלם אלהים בעטרה ר"ל זכר ונקבה ולהיות המשגל נמשך מן הדעת נקרא הלב על כן נאמר וידע אדם את חוה אשתו. והנה על ידי פעולתן בעצת הכליות נפעלת צורה המסודרת מכ"ע וחכמה ובינה. וי"מ כי בערך שהכליות מקבלות מכל מה שעליהם כן הן מוסרות הקבול אל העטרה וכה יולד נפש הכלולה מי"ס, וי"מ מי שת בטוחות בכליות חכמה או מי נתן לתרנגול הבר בינה להבחין בין יום (תפארת) ובין לילה (עטרת). דע כי כשם שיש ארבע תקופות בשנה במהלך השמש בי"ב הויות במהלך השנה, כך יש ארבע תקופות בכל יום ויום במהלך היומי, וכשם שמגיע השמש לאחד מארבעה קצוות שהם יו"ד ה"א וא"ו ה"א בכל אחת מהן היא התקופה כך הדין במהלך היומי כשתגיע לאחת מאלו הארבעה קצוות היא תקופה. וזמני
אלו הארבעה קצוות הן בין השמשות של הלילה שבין השמשות של היום ובחצי היום ובחצי הלילה, והנה באלו הארבעה זמנים ישולחו כל אחד ואחד מפמליא של מעשה איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, ולפיכך כאשר יגיע אחד מאלו הארבעה זמנים אזי התרנגול הבר אשר שרשו ביסוד עולם בא אליו ניצוץ מכח שרשו מיד מניע כנפיו דוגמת שרשו ונותן ליוצר הכל שבח והוא סימן שבעת ההיא מקבלים הממשלה כל אחד ואחד על מלאכתו. ולכן בעלי התלמוד כשהיו רוצים להעניש אדם היו פועלים בו בעתים ידועות כמו שמבואר במס' ברכות (ז'). והנה אבאר לך מעשה אחד בלשון הקודש אשר נזכר שם. מעשה במין אחד שהיה מצער לר' יהושע בן לוי ביותר שם בדעתו להענישו קשר תרנגול לרגלי מטתו ורצה לכוין שעה שכועס השם אזי התרנגול עומד על רגל אחת וכרבלתו בראשו נמשך כמין חוט לבן ובאותו זמן אם יקלל או יעניש אדם לזולתו יצליח, עד כאן פשט ההגדה והמעשה ההוא, אלא שנרדם ועבר זמן ההוא
ושוב לא רצה להתעסק אמר גם ענוש לצדיק לא טוב אלא רע, וכתיב לא יגורך רע. והנה נתבאר כי שם דעתו להסתכל בסימנין שבתרנגול, ומדקאמר לפורייה, פירוש מטתו מסתמא כיון לכוין לאחת מד' תקופות האלו, ולכן בעלי ההשבעות האלו כלם צריכין הזמנה שנאמר בעדת קרח היו לפני ה' וגו' ונאמר במכות פרעה ויאמר למחר מכאן להזמנה מן התורה, והנה זמן ההזמנה בזמן קריאת הגבר באחת מארבע תקופות אלו, וזהו שאמר מאי שוי בכוליתא חכמתא או מאן יהיב לתרנגולא ברא ביונתא למקלסיה למאריה. מי יספר שחקים בחכמה ונבלי שמים מי ישכיב, פירוש כאשר בא היסוד לצייר עטרת הנקרא חכמה אז היסוד נותן הודאה לבינה. ואמר כי מ"י שהוא הבינה יעשה ספירות השחקים אשר הם רומזים אל נצ"ח והו"ד מכח חכמה העליונה בעטרת, פירוש שם נותן ציורם. ונבלי שמים הן תמורות השמים, מי ישכיב ויסדר מקומם, פי' אחר מי יספר וימנה כחות כוכבי השמים שהם מ"ח צורות כנגד שערי בינה
והשנים מהם נעלמים מן החוזים. ונבלי שמים, פי' וענני השמים הנמשלים לנודות של שמים מי יסדרם ואנה יסעו ואנה יחנו ואנה יריקו מימיהם, ולכן תרגם ואמר מאן ימני כוכביא דשמיא בחכמתא וענניא דמתילין לזיקיא דשמיא מאן ישכיב, פי' כבר ידענו שכל הענינים הנמצאים כולם נמצאו מעי' העי' וכ"ע וחכמה אם כן חייבים אנו לייחד כל הנמצאים ולהשיבם אל החכמה העליונה כדלקמן הבן בחכמה. והנה השחקים והם שבעה רקיעים מי הוא זה שיכול ליתן בהם מספר או מנין להשיב אותן אל חכמה העליונה. ונבלי שמים מי ישכיב ודברים המחוברים לשמים מי יסדרם, לכן תרגם ואמר מאן ימני שבעתי שמיא בחכמתא וכילוות שמיא מאן ישרי, פירוש כאשר השמים ימלחו מי יחנה במקומם, רמז לשמיטות. וי"מ ונבלי שמים מי ישכיב, ידוע הוא שכל מה שירחק מן הסבה הראשונה ר"ל כ"ע הוא מתעבה ומתגשם עד שסוף המרחק הוא הארץ (עטרת) בעולם הי"ם ולפיכך היא בתכלית העובי כלפי מה שלמעלה מהן
ולפי שעטרת ותפארת שניהם נאצלו ממקור אחד (בינה) והתפארת זכתה להסתכל בפני השכינה העליונה ר"ל בינה ואילו הארץ (עטרת) כביכול נתרחקה ולפיכך והארץ היתה תהו ובהו ומיללת ובקשה לשוב לקדמותה, ועיין בב"ר. ולפיכך אמר ונבלי שמים מי ישכיב, פירוש מי ישקיט כמו ושכבתם ואין מחריד. בצקת עפר למוצק, פירוש כאשר עלה בדעת העטרה הנקראת עפר לשוב למוצק להיותה למים כאשר היתה טרם הבריאה להיותה קרובה אל הבינה כי רוח אלהים (בינה) מרחפת על פני המים ורגבים ידובקו עד שגער בהם הקב"ה והדביק רגבים כמה שנאמר יסד ארץ (עטרת) על מכוניה (נצח והוד) בל תמוט עולם ועד, מכלל שהיה בדעתה להתמוטט עד שהדביק רגביה. וי"מ בצקת עפר למוצק כאשר יסדת את העפר להיות ניתך מגשמי השמים ולהתלבש בצורת עפר (עטרת) שהוא האמצע, ורגבים ידובקו, פי' העולם (עטרת) מאמצעו (תפארת) נבראו כי כאשר נמצאת התפארת ועטרת מיד הצדדים שם שהם גדולה וגבורה
נצח הוד ויסוד נדבקו בה, וכיוצא בזה ארז"ל בפ' עגלה ערופה במס' סוטה (מ"ה:) נמצא ראשו של הרוג במקום אחד וגופו במקום אחר ר"ע אומר מוליכים הגוף אצל הראש כי עיקר ברייתו מן הראש (עטרת) ר"א אומר מוליכין הראש אצל הגוף כי עיקר ברייתו מן הלב ומשלח איבריו לכאן ולכאן, ותרגומו מבאר למה שאמר כד אשתאס עפרא לאישתאסה וגרגישתא אידבקו. התצוד ללביא טרף, דע אהובי כי כאשר המלך צריך לאנשי חסד ורחמים לצורך הנהגת בני המלכות וגם צריך לאנשי גבורה ובעלי מלחמה והאכזריות ליסד הרשעים ובדרך זה תכון מלכותו, כן בסדר העליון צריך המלך המנהיג למדת החסד והרחמים להיטיב לכל ההולכים בדרכי צוויו של המלכות. וצריך עוד למ"ה והאכזריות ולמדת המות ועונשים ליסר לכל מורדי במלכות המלך, וכמו שבחוקי המלך מי שהוצאתו וצרכי ביתו מזומנים בלי עמל וטורח אלא מבית המלך, ויש מהם על שולחנו ויש מהם מביתו ויש מהם מבני עירו ויש מהם מבני
כפרים ויש מהם משדות וכרמים ויש מהם מן הקנסות של עוברי דת המלך, כן בחקות המלך העליון (תפארת), ולפיכך ברא בני אדם וכל פרטיו הן ע' אומות ופני אריה כל חיה טמאה וטהורה ופני שור כל בהמה ובהמה למינה ופני נשר כל עופות טמאים וטהורים, ויש מן העופות והבהמות שהן ניזונין מן המזומן ויש מהן שהן ניזונין מן הגזל כמו האריות והדובים והנמרים והזאבים וכיוצא בהן, ואילו לא יהיו הקונסים את עוברי דת המלך לא תכון מלכותו, כן אילו לא יהיו החיות הטורפות למחוייבים לא תתקיים המלכות, וזהו סוד שאמרו רז"ל אין החיה טורפת לאדם אלא אם כן נדמה לה כבהמה ר"ל בסור שם ה' מעליו הנה סר מורא ה' מעל המזיקים ולפיכך מופקר לכל. ודע כי כל מעשה בראשית כולם עוברים בדין בני חלוף יש מהם על ידי אכילה ושתיה ויש מהם ע"י תשמיש ולפיכך כל הנאכל מתחלף בדין בני חלוף, וזהו סוד התצוד, פירוש התהלך לצוד ציד חיה או בהמה או אדם עד שתביא למין
הלביא טרף הראוי לו מצד האוכל ומצד הנטרף, פירוש טרף המזון וחית כפירים תמלא, פי' מזון הכפירים ר"ל תמורות תמלא פי' תספיק לפרנסם בדין מצד האוכל והנאכל כי כל אלו בנתיב אמת וצדק הן ניזונין, תרגומו האפשר די תצוד לליתא מזונא ופרנסותא דאריוותא תספיק. כי ישוחו במעונות ישבו בסכה למו ארב, ישפילו קומת גבהותן במעונות ר"ל במדורות אשר ישכנו שם. ישבו בסכה למו ארב, פירוש כי כאשר ישבו בסכת השחלים והאריות ישימו עיניהם וכל דעתם לארוב אחרי טרפם, וזהו שתרגם ארום שחיין במדורתא יתבון במטללתא מטול לכמנא. וי"מ כי ישוחו במעונות, פירוש לאשר הנפשות ישפלו ויכנסו במעונות ר"ל בדין בני חלוף מפני אדם אל פני אריה, והנה הנפש ההיא אשר עכשיו שוכנת מעון אריה ותדחג על משכנה הטוב ועל ביתה אשר נחרב ואשר נשתלחה הימנו ולכן תשב בסכה לארוב אולי יגיע לה שום תועלת מטריפת החיות או מאכילתן כי ע"י האכילה יגיע המעלה
לנפש אם האכילה נקיה תשיג בדברים הנקיים אם האכילה פחותה תרד ממעלתה, וזהו סוד הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל (תפארת) אכלם. ואחר שהזכיר פני אריה וסדר מזונותיו מנתיב הראוי לו חזר והזכיר מענפי פני הנשר אשר בכללו כל עוף אמר כי הנה העורב הוא אכזרי שבאכזרים עד שאין בו רחמים כלל לפיכך כשמוליד בנים יוצאין אפרוחים לבנים כשלג והוא שחור אומר אין אלו בני וסר מעליהם ואינו שב אליהם מה עושה הקב"ה מזמין צואת אפרוחים הם חוזרין יתושין ונכנסין לתוך פיהם של האפרוחים ומהם מתפרנסין, וז"ש הכתוב נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו, בהמה זו הכלב כי בהמה בגימ' כלב, והקב"ה יודע שאין הבריות חפצים לפרנס הכלבים ולפיכך ברא לו הקב"ה הסגולה זו כל מה שאוכל שוהא במיעיו ג' ימים ואחר כך מתעכל, וזש"ה נותן לבהמה לחמה. ונאמר מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו יתעו לבלי אוכל, וזהו שתרגם מאן מתקן לעורבא מזוניה ארום בנוי
לות אלהא יבעון תעוין מדלית מיכלא. וי"מ מי יכין לעורב צידו, ידוע הוא שכל מאכל מתגלגל לפי אכלו כמו המאכל הנאכל לבהמה הראוי ממנה להויה יהיה בהמה והראוי ממנו לשרצים יהיה ממנו פרש ומן הפרש שרץ והראוי לאדם במאכל האדם יחזור לאדם ומה שראוי להפסד יהיה לפרש וכן בחיה ובעוף ובבהמה ובדגים ובשקצים ובכל רמש אשר תרמוש האדמה. ומכאן אתה למד שכל דומם צומח וחי ומדבר כולם עוברין בדין בני חלוף לעלייה ולירידה והכל במשפט אמת על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו ולפיכך אפשר שיתהוה מן השרץ עוף טהור, כיצד אם יאכל השרץ העוף יולד ממנה ביצה ואותה הביצה תחזור להיות עוד עוף טהור או שיאכל לאדם, אז יחלק לשני חלקים האחד מהם הוא שתהפך הביצה ההיא לאדם ותבלע בכל רמ"ח איברים ובכל שס"ה גידים הנה חזר להיות השרץ לצורת אדם. הנה ילדיו של שרץ אל אל ישועו בהיותו פני אדם ומתי יהיה זה כאשר יהיה להם מי שאוכל אותן אוכל מעולה מן
הנאכל אבל אם יהיה האוכל פחות מן הנאכל אזי יכרתו לסבת הנאכל. המשל בזה אילו יאכל האדם הבהמה הראויה להתעלות ואין בה עוד חטא משפט מות ולא דחייה אלא עלייה מעילוי לעילוי כי תם עונם, הנה האוכל אותה עונה ישא כי הוא מוריד את מי שראוי לעלות, וזהו סוד מה שארז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר שנאמר זאת תורת הבהמה אדם שיש בו תורה מותר לאכול בשר ושאין בו תורה אסור לאכול בשר, ואם יאכלנו הנה המאכל אשר נאכל לו יתעה ויתגלגל ממעלה למעלה עד שישוב עוד למעלה הראוי לה, וזהו שאמר יתעו לבלי אוכל כי המאכלים הנאכלים יתעו בגלגולם למה לבלי אוכל אותו אדם שאכלם חזר לבלי וללא דבר להפסד ולירידה ולפיכך יתעה הנאכל בדין בני חלוף, וזהו סוד כי ילדיו אל אל ישועו אם האוכל מעולה מן הנאכל ויתעו לבלי אוכל. הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור, יעל הוא תיש הבר ושמו דישון בלשון תורה, אקו ודישון תרגום יעלא הוא תיש הבר והוא
בכלל פני אריה. ארז"ל בשעה שכורעת ללדת מזמין לה הקב"ה דרקון ומכישה ברחמה ומיד יולדת ואלמלי מקדים הדרקון להכישה רגע אחד או יאחר רגע אחד אינה יכולה להתקיים כי רחמה צר ביותר ואין הולד יכול לצאת ומתוך שמכישה הדרקון ברחמה נפתח רחמה ומולידה לשעה אז כאשר תצטער היעלה ללדת תשמור עת לדתה עד שתביא לה רפואתה במה שתלד. צא"ל כי צער הלידה הוא אחת מעשר קללות שנתקללה בו חוה שנאמר בעצב תלדי בנים, ובזמן שאכלה היא מעץ הדעת האכילה היא לכל חי מאותו עץ הדעת חוץ מעוף ששמו חול שנאמר וכחול ארבה ימים ולפיכך נתקללו כל חי בגללה בצער לידה ובמיתה אמנם כל מין ומין ממיני החי ישתנה זמן עיבורו מחבירו כדאיתא בב"ר ובמסכת בכורות וזמן עיבור של כל אחד מהן הוא זמן להתחלפו כאשר יעבור בדין בני חלוף כדאיתא בב"ר. והנה עת לדת יעלי סלע הוא זמן שלח הנפשות והן שבעה מיני חיות טהורות והם איל (עטרת) וצבי (יסוד) ויחמור (נצח) אקו
(הוד) ודישון (תפארת) ותאו (חסד) וזמר (גבורה) ודישון הוא יעלי סלע עטרת, דישון תפארת, תמורת דישן אצר ודישן כי אלה בני יעקב ואלה בני עשו, ודרקון הנזכר מכח יהי דן נחש עלי דרך והיא מש לחת הנפשות אלינו על ידי דן שדן אותה בדין להולד כדאיתא על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד וזהו מה שאמר חולל אילות תשמור. והנה הלידה בכח ה' כי הוא המתיר חבלי יולדה. וצא"ל כי באותו רגע שהאשה יולדת מלמטה הנשמה נשלמת מלמעלה ומשתלחת מן המלכות אל בני אדם אשר ביחס אל הנולד, ובעת שהנשמה משתלחת והיא יורדת באחד מי"ב שבטים ותסובב על שם י"ב משם תקבל כל העתידות לבא עליו, ולפיכך ראוי לך להתבונן כי המוליד בשם ר"ל כותב קמיע למקשה ומולידה טרם זמן עתה פעמים שהורג שתי נפשות ופעמים שגורם לנולד ימים רבים וצרות משונות זו מזו והאלהים דמו יבקש. ובאור זה על דרך משל נאמר כי עובר זה ראוי להוליד ביום פלוני במלוי הלבנה
(תפארת) ובנשיאותה בשם יו"ד ה"א וא"ו ה"א ובנשיאות שם חדשו בא המשביע והולידו טרם שנתמלאת הלבנה ובהיות מביט אליה משונאיה וממבטלי כחה הנה הולד ההוא שנולד בזמן ביטול כח חיותו ימות בימים מועטים ודמו מיד זה הפושע יבקש האלהים כי בטל גזירת יוצרו והמית את הנפש הזאת והולידו בלא זמנו וגורם לו ליקח ממון שאינו שלו ולישא אשה שאינה שלו, וכללו של דבר שינה עליו כל סדרי בראשית, ודי בזה לכל מבין. כמו שתרגם אפשר דידעתא עידן מילדיהון דיעלי טינרא כד מצטערין איילתא תנטור. תספור ירחים תמלאנה ידעת עת לדתנה, פי' כאשר תצטער האילת ללדת אזי תספר ירחים למפרע ותדע מתי ובאי זו מעלה מהמעלות התחילה להתעבר וזהו סדר המנין. דע כי אין האשה יולדת אלא למספר הריו"ן או למספר עבו"ר והם רע"א ורפ"ז ימים ורכ"א ימים וסימן חסר ליד"ה מהריו"ן ישאר רכ"א. ולפיכך בעת שתצטער האשה ללדת ותשב למשבר תמנה מאותו העת רכ"א
ימים למפרע ותראה אם היא השעה המיוחסת לבינה תדע ממנו זמן הלידה אם זהו חדש שביעי. ואם לא טבלה בזמן ההוא אלא חדש או חדשים קודם תמנה למספר רע"א ימים. ואם בעת ההיא גם כן לא טבלה ולא שמשה מטתה תמנה למספר רפ"ז, והטעם בזה לפי שכח הבינה היא לעצור ולהקריש ולפיכך כל המתעברות צריכות לממשלת הבינה כדי לעצור הטפה ברחם עד שלא תפליטנה והכח הזה יקרא כה"ת לפי שהוא מקמט ועוצר ומיבש, מלשון לא כהתה עינו, פי' לא נתקמטו עיניו, הנה בכח כה"ת שהוא לבינ"ה יעצר הזרע ברחם עד שלשים ימים ואח"כ ישמש כח החסד והגדולה ומפליט ממנו דברים שאינן ראויים להויה ומנקה אותו ומצייר בו ציורים רמ"ח איברים ושס"ה גידים ואחר ל' יום ישמש כח גבור"ה ובו החמימות והתנועה הנפשיית ובו יתפשט החום הטבעי בכל רמ"ח איברים ויבשל את הראוי לבשל עד שיחזור לבשר והראוי לגידים לגידים ולעצבים לעצבים ולעצמות לעצמות וכן לכל אבר ואבר, ואחר כן ישולח אליו
כח התפארת שממנו כח החיונית ותיפה ותכונן כל איברי האדם על מכונן עד תום ל' יום, ואחר כן ימשול בו כח הנצ"ח ותיפה האיברים עד תום ל' יום, ואחר כך כח ההו"ד תחברם ותקשרם בקשר חזק ואמיץ ותסדרם, ואחר כן ימשול בו יסו"ד אשר בו כח הלבנה ולפיכך אם נולד בו חיה יחיה כי יסוד הוא אל חי המשלח חיתו אל העטרה. והסוד צדיק (יסוד) באמונתו (עטרת) יחיה, אלו הם הנולדים לז' ירחים. ולפי שהבינ"ה משתמשת בעולם העליון ואינה חפצה בעולם התחתון אך להדבק בבורא ולהפרד הנפש השכלית מעל הגשם העכור, לפיכך אם תלד האשה בחדש השמיני אין מ"י שיתן לו נפש לגוף העכור הזה ולפיכך בח' חדשים מתים. ואם תלד בחדש הט' המיוחס לחס"ד יחיה שנאמר חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי. ועל סדר זה יתפרשו כל ימי העיבור של כל מין ומין כי ימי עבורם יתחלק על ז', ולפיכך אמרו אם תדע יום הלידה תדע יום העיבור, ואם תדע יום העיבור תדע יום הלידה,
וזשה"כ תספור ירחים תמלאנה וידעת עת לדתנה, וזהו שתרגם תמני ירחיא דשלמין ותדע עידני מילדיהון. תכרענה ילדיהן תפלחנה חבליהם תשלחנה. דע כי כל הנפטר מן המלך הוא כורע ומשתחוה למלך ולוקח ממנו רשות ומקבל גזירתו, כן הנשמה בעת שהיא יוצאה מאת המלך ה' צבאות תכרע היא וכל חברותיה שהם נפש (עטרת) רוח (תפארת) נשמה (בינה) יחידה (חכמה) וחיה (כ"ע) ובאותו זמן כורעת האשה לילד. ובזמן שהנשמה העליונה תפלח ו יתיר קשרי התפארת ואת עטרת ישראל שהיא אם לכל הנשמות שנאמר אם הבנים שמחה, אזי חבליהם תשלחנה, פירוש חבלי יולדה יגיעו ליולדת בעת ההיא, וזש"ה תכרענה ילדיהן תפלחנה חבליהם תשלחנה, פי' ילדיהן תפלחנה כי הילד הוא מבקיע וקורע השליא שהוא מונח בה ומיד חבליהם תשלחנה, פירוש יגיע לה הלידה וחבליה יוסרו מעליה. וזהו שתרגם חמטן בניהון מתפלחין צעריהון משדרין. כשם שכל אלו המדות מתנהגות בפני אדם כך מתנהגין בפני אריה
בפני שור ובפני נשר ובפני כל חי. יחלמו בניהם ירבו בבר יצאו ולא שבו למו, וכאשר יתחזקו הבנים ויחזיקו בה' מלכם אזי ירבו בבר, פירוש יתגדלו וירבו בסוד העיבור, כיצד מדומם לצומח ומצומח לחי ומחי אל פני האדם ומפני האדם אל המעלות הקדושות ממנו, אזי יצאו כאשר יתחזקו בה' ובמצותיו יצאו מצורות שהיו חייבים כרת ונדונו בתמורות הנכרתות