אמונה במלכות והיא נקראת כן מצד הצדיק בהתייחדה עם החתן. וז"ל הרשב"י ע"ה שם. שכינתא תתאה איהי אמונה מסטרא דצדיק דביה כלילן תרין שמהן אמן דאינון יאהדונה"י עכ"ל. ואמרו דביה כלילן, לרמוז אל היותה מקבלת עליה החתן על ידי היסוד. וז"ל ר' חזקיה בזהר פרשת בלק (ד"קצח ע"ב) בשעתא דאתחבר בה אמ"ת לחדוה וכל אנפין נהירין כדין אקרי אמונה עכ"ל. ודבריו מתבארים ומזוקקים. ובפרשת פקודי (ד"רכג.) אמר שהשכינה נקראת אמונה מטעם שהיא מקבלת עליה כל הנחלים העליונים ומוציאה אותם במספר שהכניסם באמונה ולכן נקר' אמונה. ואמת שנקראת אמונה בהיותה כלולה מהם. ואין זה חולק עם מה שפי' בפרשת בלק, כי על ידי יחוד התפארת עמה היא מקבלת הנחלים העליונים ונכללת מהם כנודע. ובתיקונים פי' דמסטרא דעלת כל עילאין נקראת אמונה דישראל. ופירש מפאת אצילותיו בלי הצטרף יניקתה מהספי' אלא בסוד פשטיות ספירתה הנאצלת מן המאציל ב"ה נקר' אמונתן של ישראל. ונר' הטעם כי היא אמונה ומגודלת מהחכמה בסוד הדעת העליון הנקרא ישראל והיינו הנקראת י' כדפירשנו בשער המציאיות. או אפשר לומר כי בבחינתה זו שהוא עצמיותה מציאות יו"ד המורה על האחדות של ספירות בסוד יו"ד קוצא לעילא וקוצא לתתא וגיו באמצע [כו] המורה אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים באמצע. וזו היא אמונתן של ישראל להאמין ביחוד הזה והאמונה הזאת וזה ע"י התגלות הא"ס בכל מדותיו על ידי היחוד (ואפילו על) [ת"ת עם] המלכות וע"י הוא משגיח אפילו בנקודת התהום כמבואר בשער סדר עמידתן והנה בסוד הענין הזה נקרא אמונה דישראל. וכן נתבאר עוד בתיקונים (תקוני ז"ח ד"קך ע"ב) ז"ל ובג"ד קרא לה אמונה דישראל רבה אשתמודען עלאין ותתאין ועילת על כל עילאין. ומאן דמייחד ליה בה כאלו מייחד ליה ואמליך ליה על כל עילאין ותתאין עכ"ל. הנה בפי' כדפי' כי בה תלייא כל אמונתם של ישראל מפני שבה תלויה כל אמונתם ביחודה עם הא"ס וזה אי אפשר אם לא על ידי הייחוד שאין הא"ס מתגלה בספירות אם לא בסוד היחוד החזק וזהו אחד מסגולות היחוד. והענין כי אין האצילות שלם אלא בסוד זכר ונקבה ואז זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם שלם. ואין הא"ס משכין שכינתו אלא במקום שלם לא במקום פגום ח"ו ולכן העיקר על ידי היחוד כדפירשנו: . אומנת פירש ר' משה כי המלכות נקראת אומנת כשהאומן בתוכה כי אז היא אומנת ומגדלת לכל. אמנם נ"ל כי אומנת היא הבינה שכן נאמר בנעמי (רות ד טז) ותהי לו לאומנת. ומפורסם שנעמי בבינה ורות במלכות והיא אומנת הבן שהוא ו' כנודע: אמוראים פי' הרשב"י עליו השלום בתיקונים (תקונא כ"א ד"מב) כי ג' אבות גדולה גבורה תפארת נקראים אמוראים ונצח הוד יסוד נקראים תנאים. ולכאורה היה ראוי שיה' להפך כי תנאים גדולים מאמוראים. אלא שאפשר לומר שהוא על דרך נבון וחכם כי נבון גדול מחכם ונבון בבינה וחכם בחכמה. אלא הטעם כי כל עוד שיתעלה יתמעט הידיעה בו וכן הענין כי תנאים גדולים מאמוראים שהם יורדים לסוד עומק הענין. והאמוראים יודעים הענין כמו בקבלה בלי גילוי טעם כ"כ כפעולות החסד גבורה ת"ת שהידיעה בפעולתם נעלמת: אמרת הוא המלכות כמו בצע אמרתו (איכה ב יז) ופי' בזהר פרשת נח (ד"סא) בזע פורפירא דיליה פי' לבוש. וכן השכינה לבוש והיכל אל הת"ת כי אין להזכיר שם בן ד' אלא בהיכלו דהיינו אדנ"י. ונקראת לשון אמרא בהיותה עטרה בראש בעלה רמז להיותה בראש אמיר בהיותה יונקת משלש ראשונות. ולשון אמרתו הוא לשון גובה ועלוי מגזרת אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג י): אמיץ כענין חזק ויאמץ לבך (תהלים כז יד) וכיוצא לפי הנראה מענין הכתובים שהוא מצד אומץ הגבורה החזקה אמנם מצד הבינה השופע עליה. וראיה באמרו ואמיץ כח (ישעיה מ כו. איוב ט ד) שהוא כח הבינה (ע' לעיל בערך איש): אמירה בזה רבו המפרשים יש שפירש במלכות והכריחו כן מן הפסוק (תהלים סח יב) אדנ"י יתן אומ"ר. והדיבור למדת הגבורה והביא ראיה לזה מפסוק (שמות יב) וידבר אלדים אל משה הזכיר לשון דבור בשם אלדים שהוא גבורה ויאמר אליו אני ה' הזכיר אמירה במלת אני. ואחרים פירשו להיפך דיבור במלכות ואמירה בת"ת. ובזהר בפרשת ויקרא (די"ז ע"ב) בפסוק (שמות לב יג) וכל הארץ הזא"ת אשר אמרת"י, פי' רציתי דהיינו לשון רצון שהיא עלותה אל מצח הרצון והכריח כן מכמה פסוקים. וכן נתבאר בזהר פרשת נח (ד"ס) וז"ל. לאמר, דא נוקבא. נראה בפי' כי האמירה במלכות. וכן כה אמר ה' ודאי. ובפרשת יתרו (ד"פג) בתיבת לאמר פי' ר' יצחק לאמר דא הוא דכתיב אשת חיל עטרת בעלה דכתיב לאמר הן ישלח איש וגו'. וצריך ביאור ועם דקדוק לשונו יצא לנו פי' האמירה מהו. ויש לדקדק למה אמר דא הוא דכתיב אשת חיל וגו' הקצור קצרה ידי הכנויים אשר למלכות. ב' מה ענין ראייתו מפסוק לאמר הן ישלח איש והלא בפרשת נח לא הוצרך אל ראייה כלל, ועוד אדרבא משם נרא' הפך. ולזה נאמר כי אין כוונת ר' יצחק להכריחנו כי מלת לאמר הוא במלכות, כי זה פשיטא. אמנם הי' כוונתו לומר כי היא נקראת כן כשהיא מתעלת להיותה עטרת ולכן אמר דא הוא דכתיב אשת חיל עטרת בעלה. פי' לאמר הוא בהיותה עטרה לראש גבר. וזה פי' לאמר שהוא מלשון את ה' האמרת היום וה' האמירך היום (דברים כו יז), אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג י). וכמוהו רבים שהם מלשון עלוי. והכוונה כי הדברים האלה וגו' הי' להעלות המלכות להיותה עטרת לראש בעלה. והביא הכתוב שאמר לאמר הן ישלח וגו', מפני שהוקשה לו ממנו שהוא הפך דעתו כי בשלוחי' נאמר לאמר. ולזה אמר כי אדרבא משם ראיה כי לאמר הפי' שהיא נקראת כן בהיותה עטרת בעלה והיא נשלחת ח"ו. כי בהיותה למעלה קודם היותה נשלחת היא נקראת אשתו. וזהו כוון בהבאת הכתוב כאמרו כשנעיין בפסוק הזה אדרבא נמצאהו מכריח כוונתנו וראיה אלינו. ועתה בזה גם צדקו דברי המפרשים באמרם שאמירה הוא בת"ת מאחר שהיא במלכות מצד היותה עטרת בעלה. ובזהר פ' וירא (ד"קב) וז"ל בכל אתר דקאמר ויאמר סתם או ויקרא סתם או אמר סתם הוא מלאכא דברית ולא אחרא. ויאמר דכתיב ויאמר אם שמוע תשמע ולא קאמר מאן הוא. ויקרא דכתיב ויקרא אל משה ולא קאמר מאן הוא כו'. אוף הכי כו' מלאכא דברית הוה כו' עכ"ל. ופי' שם ג"כ ויאמר שוב אשוב היא ג"כ השכינה שהיא נקראת מלאך הברית. ומשמע מכאן שאין לשון אמירה במלכות אלא בהיותה סתם ולא אמר מי. ואפשר כשיאמר ויאמר ה' יה' האמירה במלכות והכוונה הת"ת מדבר על ידי המלכות, וכאשר יה' האמירה סתם ירצה על ידי המלכות לבדה. וכן דקדק בלשונו באמרו הוא מלאכא דברית ולא אחרא. כי ודאי שאם הוא מלאך הברית אינו זולתו. אלא ודאי הכוונה, כי כאשר אמר האמירה או קריאה מפורשת הכונה היא על ידי המלכות. ובענין הדבור נאריך בערכו בעה"ו: אמש פי' אויר מים אש. ופי' בחסד דין, ורחמים מכריעים בנתיים. ובספר יצירה שי"ן שורקת, מ' דוממת, א' רוח חק מכריע בנתיים. ופי' כי הזכרת הש' הוא בשריקה בהשפלת האות למטה והוא רומז אל כח הדין. והזכרת המ"ם הוא בדמות מ' רומז אל כח הרחמים. והא' בינונית בנתיים רומז אל המכריע. ואית דגרסי שי"ן שורקת מ' דוממת לשון וכו' ופי' להפך כי ש' בשריקה וכל עוד שימשך הנשימה בה ימשך השריקה אבל מ' היא דוממת שאינה נמשכת אלא נדממת. והכוונה שי"ן בשריקה לרמוז אל הדין כענין שרקו ויחרקו שן (איכה ב טז). אבל מ"ם בסוד החסד כענין קול דממה דקה (מ"א יט יב) מצד הימין והטהרה. ואלף לעולם בינונית מכרעת וג' אותיות אלה נרמזות בכתר חכמה בינה שהם אמות לכל האצי'. שהם ג' ראשים חסד דין ורחמים ומשם מתפשטים ג' קוים כאשר הארכנו בזה כל הצורך בשערים הקודמים. ואמנם יאמר אמ"ש על יום שעבר שהוא נעלם בשלש אלו שנתעלמו. כאלו נאמר היום שהוא גדולה גבורה תפארת בקר וערב וצהרים. ויום שעבר בג' הקודמות שהם כח"ב הנעלמים: אמת כל המפרשים הסכימו היות התיבה הזו רומז אל הת"ת ופסוק מלא הוא (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב ויעקב מרכבה לת"ת. זולתי הרמב"ן ע"ה שנראה מדבריו כי יסוד מדת יעקב והיא מדת אמת וזה הפך דעת הרשב"י ע"ה בכמה מקומות. ואחרי שחזרנו על כל המפרשים מצאנום אומרים בתיבה זו כי היא כלולה מרא"ש וסו"ף ואמצ"ע. להורות כי המדה הזו כלולה כן ע"כ. אמנם בספר הזהר (פ' שלח ד"קסג ע"ב) פי' כי אמת הוא רמז לת"ת. כדפי' במקומות רבים ובפרט בשער השמות בפ"ו במלת ת"ם מאמת הנשאר הוא רמז ליסוד ומלכות. כי היסוד נקרא שור תם ועל שמו נק' המלכות תם. אמנם תם תרמז למציאותם העליון כאשר נבאר בערכו בעה"ו. והנה בהיותה מתייחדת בת"ת למעלה אז נקרא מציאותה אליו בסוד שימני כחותם (שה"ש ח ו) ונקרא הוא על שמה אמ"ת. ומפני שהוא כחותם המתהפך מציאות הנשאר בו נעשה [אות מ' קודם לת'] הפך ת"ם בסוד הצירוף והחתימה (ע' בשער הכנוים בד"ה בא יעקב): אנא בכנוי זה פי' המפרשים שהוא בינה כלולה בג' ראשונות. ואמרו כי עולה גם כן נ' שערי בינה וב' יתרים לרמז אל כתר והחכמה. ועיקר המלה בבינה ולכן א' מכאן שהיא כתר וא' מכאן שהיא חכמה ונו"ן באמצע בינה כדפי': אנחה יש לנו קצת גילוי מהזהר פ' שמות (די"ט ע"ב) כי האנחה היא בהת"ת ופסוק ויאנחו בני ישראל מן העבודה (שמות ב כה) לא שהם נאנחו, שלא אמר ויתאנחו אלא ויאנחו כביכול למעלה כלומר שהת"ת מתאנח עליהם שלא היה בהם כח לעלות אנחה למעלה. ואין לתמוה על ענין זה כי גדולה מזו אמרו ז"ל ע"פ (ישעיה סג ט) בכל צרתם לא צר לא באל"ף וקרי בוא"ו בזהר שלהי פ' וירא ד"קך: אני מלה זו שתופה לשתי מדות לבינה ומלכות ופי' בתקונים כי על שתיהן נאמר (דברים לב) ראו עתה כי אני אני הוא, אחד למלכות ואחד לבינה. ובספר האורה פי' המלה זו למלכות ואמר כי מורה על הדין ולכך אמר ויסרתי אתכם אף אני (ויקרא כו), וכן אני אמית ואחיה (דברים לב), וכן ויראת מאלהיך אני ה' (ויקרא יט) ע"כ. ובספר השם פי' ר' משה כי המדה הזו מדברת ומיסרת לישראל פן יחטאו ולפעמים מבטחת ומנחמת לישראל ומלת אני כמדבר לנכח עם חברו והיא הבטחה לטובה גם לרעה ע"כ. ומן הנכון כי מלכות תקרא אני בסוד היחוד העליון ר"ל שמקבלת ממה של מעלה. וכן מבואר בזהר פ' נח (ד"סה) בפסוק ואני הנני מביא וגו'. ומה שנמצא לפעמים מורה על הדין כאמרו ויסרתי אתכם אף אני, הוא על דרך ארורים הם הרשעים שמהפכים מדה"ר למדת הדין. וז"ש אף אני פי' אפילו במדת אני שלא מטבעה. וזהו טעם שפעמים בא לדין פעמים בא לרחמים: אניה פי' ספינה. והענין כי הים היא במלכות כאשר יתבאר בערכו בע"ה. והאניות שבתוכו הם כחותיה הנאצלים ממנה. וכן מבואר בזהר במקומות רבים. והנה בהיות המלכות מקבלת דין אז הים הולך וסוער בסוד סערת הדין והאניות אין להם שקט ומנוחה כי הם יונקות ג"כ מן הדין: אנך היא במלכות מצד הדין וראיה מהכתוב (יחזקאל ז ז) והנה ה' נצב על חומת אנך. ואפשר לפרשו על החצונים קצת: אנכי הוא ג"כ מלה משותפת למלכות ולבינה והוא אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נא יב) א' למלכות וא' לבינה, כן פי' בתקונים (תקונא תלתין ד"עב ע"ב). ובזהר [כז] פי' אנכי א' דכר תפארת נ' נוקבא דא שכינתא תתאה ודאי. והזכר מקבל מזכר ונקבה עליונים. שהם כ"נ דהיינו כ' כתר נ' בינה נקבה כאשר יתבאר בערכו י' זכר חכמה, והם זכר ונק' מקבלים מזכר ונקב'. וכללות המלה בסוד המלכות או בינה: אנף כמו פן יאנף (תהלים ב יב), גם בי התאנף ה' (דברים א לז). הוא מצד הדין החזק ביותר: אנפי רברבי אנפי זוטרי לפי הנר' מתוך דברי הרשב"י ע"ה בקצת מקומות בתקונים (בתקונא שבעין דקכ"ה) כי אנפי רברבי בסוד וא"ו עלאה שיש לה שתי פנים בסוד מלואה וא"ו. ו' מן הימין פן א', ו' שני מן השמאל פן שני. והם בסוד ויס"ע ויב"א והיינו התפארת לפעמים יונק מן הימין ונטייתו שם ולפעמים יונק מן השמאל ונטייתו שם. ושתי הפנים מתייחדים בוא"ו עולם ארוך ת"ת המייחדם והיינו א' באמצע ב' ווי"ן וזהו סוד ארך אפים. ואנפי זוטרי הם בוא"ו שביסוד שמלואה ג"כ וא"ו והם ג"כ שני פעמים שהם נצח והוד וכדרך התפארת בין גדולה וגבורה כן דרך היסוד בין נצח והוד. זהו הנראה במקום א'. ובמקום אחר משמע כי הכרובים אנפי רברבי הם נצח והוד. ועל הדרך הנדרש למעלה והם כרובים (שעליהם) שעל ידם מתייחדים חתן וכלה. ואנפי זוטרי הם מטטרו"ן וסנדלפו"ן שהם כרובים תחתונים ועל ידיהם גם כן היחוד. ועדיין הדבר שקול אצלינו וצ"ע: אסטומכא המלכות נקר' אסטומכא. כי כמו שהאסטומכא היא המבשלת המזון ומעכלת אותו ומבדלת המותר להשליכו, ושולחת המבחר אל המקום שבו יתבשל וישתלח אל אברי הגוף. כן המלכות היא מקבלת שפע רוחני בעצמותה מלמעלה ומתקנת אותו השפע ומגלימו ומציירו בעביות כדי שיוכלו המרכבות ונערותי' להתפרנס ממנו. שאינם בדקות האצילות לקבלת השפע כפי שיעור אצילותו. והנשאר מחלקת לצד השמאל וזה הענין יתבאר בשער התמורות בסייעתא דשמייא. וכן המזבח שהוא כנגדה בעולם הזה הוא האסטומכא ומעכלת המזון ע"י הארי הרבוץ עליו. והמותר שהם אברים ופדרים הולכים ומתעכלים כל הלילה. ולצד צפון לצד הקליפות מתעקם עשנו כמו שנתבאר בזוהר (תרומה ד"קל) ובשער התמורות (פ"א) ומפני זה אמרה תורה (ויקרא ו ה) והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה שלא יעכב המזון: אסם כענין יצו ה' אתך את הברכה באסמיך (דברים כח ח) ודאי שהם אוצרות שבמלכות שבם מקבלת השפע והצנעתו: אסן כענין וקרהו אסון (בראשית מד כט) הוא הקליפה הקשה שהיא המקטרגת בשעת הסכנה: אספקלריא הם שנים. מאירה ושאינו מאיריה. המאירה הוא הת"ת ושאינו מאירה הוא מלכות. ופי' ר' משה בספר השם כי הת"ת אספקלריא המאירה וצחה. ומרע"ה היה מתנבא ורואה בתוכה והיה רואה הדברים על בוריין בלי מראה וחידה. אבל מלכות אספקלריא שאינה מאירה ומתנבא על ידה מתנבא ע"י חידה ומשל. וזהו במראה אליו אתודע (במדבר יב ו) עכ"ל. ובתקוני' (תקוני ז"ח דקכ"ה ע"ב) לכאור' מנגד ליה וז"ל שבעה היכלין היכלא דאהבה. ב' היכלא דיראה. ג' היכלא דרחמי. ד' היכלא קדמאה היכלא דנבואה דאספקלריא דנהרא. ה' היכלא דנבואה דאספקלריא דלא נהרא וכו'. והנה היכל אהבה הוא חסד היכל יראה הוא הגבורה היכל דרחמי הוא הת"ת ונהרא ולא נהרא הם נצח והוד וזה הפך מה שפי' לעיל. והדין נותן כי עקר הנביאים הם נצח והוד וא"כ איך נתן אספקלריא דנהרא ולא נהרא בתפארת ומלכות. ודבר זה יובן במאמר שני בתקונים (תקונא יח ד"לג) ז"ל ת"ח ידו"ד אדנ"י אינון קב"ה ושכינתיה בתרין שוקין ידו"ד לימינא אדנ"י לשמאלא ואינון אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה עכ"ל. והנה נתבאר שהמלכות היא שאינה מאירה והת"ת מאירה. אמנם הענין הזה הוא בהיותם במקום הנבואה שהם נצח והוד תרי נביאי קשוט ששם יניקת הנביאים והיינו בסוד יחודם וכמו שהארכנו בזה בשער השמות בפ' י"ב. ובתיקונים במקום אחר (תקונא כ"ב ד"סג ובתקוני ז"ח ד"קכט) פי' כי המלכות בהיות תפארת מתייחד עמה נקראת אספקלריא המאירה וכאשר תסתלק תפארת מעליה תקרא אספקלריא שאינה מאירה. ואין זה חולק עם מה שפי' כי עקר הצחות וההארה הוא מצד הת"ת. והכל בסוד יחודם בנצח והוד ע"י היסוד ידו"ד בנצח אדנ"י בהוד [כח] וביסוד שניהם א' יאהדונה"י: אסר יש בו ג' עניינים ענין נדר כמו ואסרה אסר (במדבר ל ד) הוא בבינה מקום הנדר. ומשמעות אסור כענין מלך אסור ברהטים (שה"ש ז ו) היינו קשר הת"ת עם המל' והוא בית אסורים שלהם ופי' מתיר אסורים ששניהם אסורים. וענין אסור ומותר אסור הוא מצד הגבורה כי שם מעמד האסור והארכנו בס' אור יקר: אף התיבה זו מיוחסת למלכות שנא' ואף גם זאת (ויקרא כו מד). אמנם נק' כן דוקא בקבלת דין חזק מן הגבורה שהיא חרי אף הגדול אמנם יש בתמורות אף וזהו והרבה להשיב אפו. ואפשר כשהיא מקבלת מהגבורה ופועלת ע"י התמורות הנק' אף אז תקרא היא אף: אפוד יש בו ב' ב' בחינות הא' מצד האחוריים המקושטים מצד הגבורה וזהו לשון קישוט כענין ואפדת לו בחשב האפד (שמות כט ה). ויש מצד הקליפות כענין אפוד ותרפים (שופטים יח כ). זה מצד יין המשמח, וזה מצד יין המשכר המתנסך לע"ז: אפיסת הרעיון נק' כ"ע. ופי' ר' משה הטעם לפי שאין המחשבה תוספת בו כלל. ונ"ל הטעם כי שם כלתה המחשבה כי משם ולמעלה אינו נתפס ברעיון ומחשבה ועליו נאמר בספר יצירה אם רץ לבך שוב לאחור: אפיקי מים הם נצח והוד. והענין שעל פי הרוב הכנוים שלהם הם שניהם ביחד מה שאין כן בשאר הספירות. ואמר בזהר ור"מ כי הם תואמים שני חצאים שניהם יחד אחד, ולפיכך רוב כנוייהם הם משתוים. ונקראים אפיקי מי"ם בהיותם שואבים שניהם יחד מימי הנהר העליון מן הבינה ע"י התפארת כי הוא המשקה אותם יחד בשוה. וכשהם חונים על היסוד אז נקראים אפיקי מים כי השפעתם עליו כמבו' בשער הצנורות וכל זה מבואר בזהר (אחרי דף ס"ח): אפלה היא הגבורה וזהו אמרם ז"ל המים הרו וילדו אפלה והוא כנוי לדין הקרוב אל הרחמים כמו האפלה שהוא העב הדק הקרוב אל המים וזה אמרם הרו וילדו אפלה כלו' הדין היוצא מן הרחמים והוא צד הרחמים המתקרב אל הגבורה ומתחלת להתעבות והיא קרובה אל הדין יותר מן