שער כג פרק ו פרק ששי: אות ו' נבאר בשער האותיות ב"ה. ואולם ו' בראש התיבה מורה על התפארת ואעפ"י שהתיבה עצמה רומזת במלכות כמו ועת"ה ואתה ואנ"י וזאת. הרמז הוא לתפארת ולמלכות מיוחדים וזה כלל גדול לכל כיוצא בזה במלת ויהו"ה שנבאר בעה"ו: ויהו"ה הוא ובית דינו כבר נתבאר כי שם בן ד' הוא התפארת ובית דינו של שם הוא המלכות. ויש לשאול כי אין כאן רמז לבית דינו כלל כי השם הוא בתפארת והוא"ו רמז לתפארת. ויש לפרש כי נזכר שם המלכות בשלימות מפני כי כל מקום שאומר וה' הוא ובית דינו. ואין דין כ"א בתגבורות המלכות היא מדת הדין על התפארת שהוא מדת הרחמים. ולכן גבר ידה ונזכרה שמה בשלימות ונרמז בעלה עליה בוא"ו להורות אל סיוע הסכמתו אל הדין והטעם כי הוא דין מעורב עם רחמים ובכל מקום שנזכר שם בן ד' בדין מעורב עמו רחמים ודאי. ולכן שם הזה מסכים וזהו שאמר וה' הוא. כי הוא"ו שהוא התפארת נקרא הוא. כדפי'
בפ' הקודם. ובית דינו כי כשאומר וא"ו נוסף הכוונה כי הוא מוסיף על ענין ראשון. והיינו הנקבה הנעלמת לבא בהעלם כדפירשנו. ובזהר פרשת תרומה (דף קל"ח) בפסוק מזמור שיר ליום השבת וז"ל אשכחן בכמה אתר דעלמא תתאה לא סליק בשמא ואתיא סתים כגון האי וכגון ואל משה אמר עלה אל ה', ויקרא אל משה. כלהו סתים שמא ולא סליק ביה אלא בגין דאית ביה דרגא עלאה ולגבי דרגא עילאה איהי לא סליק בשמא עכ"ל. הנה בפירוש כי כשמלכות מתאחדת עם התפארת אינו עולה בשם אלא הזכר לבד. ולכן כאן שעיקר הוא התפארת שהוא השם באה המלכות בהעלם בתוספות הוא"ו המורה שהוא כמוסיף הזכר על הנקבה הנעלמת. וזה רמזו באמרם הוא ובית דינו כי אין אדם יכול להזכיר שם בן ד' אם לא בבית דינו ואין דיין דן את הדין אם לא בבית ומוכרח מעצמו שם בית דינו. ובא הגלוי בתוספות וא"ו כמוסיף כאלו כבר היתה הנקבה נזכרת כדפי': וה"ו פי' בסוד אנ"י וה"ו שהם תפארת ושכינת עזו בסוד אשר נקרא תפארת הוא כדפירשנו
בערכו. ואין ספק שאין שם וה"ו בלא א' חשוב כשם הוא השלם. שבשם הוא מורה היחוד הגמור והכבוד החופף. והיינו כתר הנרמז בא'. ובשם וה"ו חסר א' כדפירשנו בערך הוא. ואין תימה שזה שם משמות ע"ב וזה מלה וא"כ איך נתעלה יותר מהשם. שכיוצא בזה פי' הרשב"י ע"ה בפסוק ואת שדי, ואל שדי (בזוהר ויחי דף רמ"ז ע"א) (ע' לעיל בע' אל שדי): וי פירש הרשב"י כי בהיות וא"ו זעירא שביסוד דהיינו יו"ד מסתלק אל התפארת והשפע מתקבץ שם בתפארת ואין משך וא"ו של תפארת דהיינו ראש וא"ו שהוא היסוד משפיע אז נאמר וי. והארכנו בערך אוי והוי: ויהי הוא מדת הדין הוא גבורה וכן פי' חז"ל (מגילה דף י') ויהי לשון צער והטעם מבואר שהוא וי כמבואר לעיל. והי ג"כ לשון צער כמו קינים והגה והי (יחזקאל ב') כמו שפי' בשער פרטי השמות. וכ"ז מורה היותו בכח הדין גבורה. וכן בארו בזהר פרשת תרומה (דף קס"ז.) וז"ל ומרזא דימינא נפיק שמאלא ועל דא ויהי אור דא שמאלא מכאן דויהי קדמאה
דאורייתא בסטרא דשמאלא הוה. ובג"כ לאו איהו סימן ברכה מ"ט בגין דנפק ההוא חושך דאחשך אנפי עלמא וסימנא דא כד אתגלי רזא דעשו ועובדוי בהאי ויהי הוה דכתיב ויהי עשו איש יודע ציד אתקיים בויהי עשו איש יודע ציד לפתאה עלמא דלא יהכון בארח מישור עכ"ל. הנה בפי' כי ויהי מצד הגבורה בבחינת החשך והשחרות כדפי' בשער הגוונים: וילון היא המלכות כי היא רקיע ראשון שאינו משמש כלום כ"א כפי הנשפע אליה מלמעלה והוא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בכל יום מעשה בראשית כן פי' חז"ל בחגיגה (דף י"ב ע"ב) וידוע כי היא מדת לילה וידוע שאמרה שרגא בטיהרא מאי מהני לכן עבודתה בלילה. ומחדש בכל יום פי' משפיע לכל מעשה בראשית כי כלם נשפעים על ידה כד"א (משלי לא) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. וזהו אמרם בר"מ (פינחס דף רל"ו) שכינתא תתאה איהי וילון דביה מכניס ערבית ומוציא שחרית ע"כ. וקשיא שהוא הפך גרסת הגמרא
שאמרו נכנס שחרית ויוצא ערבית. ולבאר אותו כפי מה שנפרש בגמרא אם נפרש כפי' התוספות נכנס שחרית בעה"ז להאיר, ויוצא ערבית מן העולם והעולם נחשך. נבאר כפי זה מה שאמר בר"מ מכניס ערבית פי' מכניס האור בנרתק שלה והחשך מתפשט ומוציאה שחרית האור ומאיר העולם ולא פליגי. ולפי הנסתר ירצה הפך מה שפי' לעיל כי בלילה כשהיא יונקת מן הדין הרחמים שלה נגנזים וחשוכין וסטרא דשמאלא מתפשט בעולם ובשחרית היא מוציאה רחמים והחשכים הלכו אל הרי נשף. זהו ללשון ר"מ. ולשון הגמרא נכנס שחרית בעולם להעביר חשכים וגילולים מן הארץ, ויוצא ערבית מן העולם והרחמים נגנזים שלא לחסום שור בדישו. זהו פי' ע"ד התוספות. וע"ד פי' רש"י ז"ל שפי' נכנס שחרית בתיקו ופי' כי וילון סבת החשך המחשיך נוכל ג"כ לתקן הלשונות שלא יהו חולקים. ופי' כך כי הגמרא אמרה נכנס שחרית בתיק והאור מתפשט בעולם ויוצא ערבית ומחשיך העולם והאור מתאסף. ובר"מ פי'
מכניס ערבית החשך בעה"ז ומחשיכו, ומוציא שחרית החשך מן העולם והאור מתפשט. וע"ד הסוד באורו כמו שפי' בתחלה לעיל כי היא מדת לילה והיא חפצה באבן וצור מכשול להשכיר ולהעניש וזהו והשיבו את האבן על פי הבאר (בראשית כט ג) כדפי' בספר הזהר פ' ויצא כי על פי ר"ל על פומא דבירא שהיא שכינה כמו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו (במדבר ט). וירצה שברצונה ובמאמרה היו משיבין האבן נגף כמבואר שם ובסיבתה הקליפות מתפשטים בתחלת הלילה כשהיא יונקת תוקף הדין. והיא המכנסת אותן [בשחרית] לתיקן אל נקב התהום ששם תיק שלהם כמבואר [לא] בשער היכלי החמורות. והיא הנותנת להם רשות להתפשט [ערבית] כי הכל עשה יפה בעתו וגם רשע ליום רעה. וביום טובה נהיה בטוב: ועד בארו בזהר פ' בראשית (דף ל"ד) בפסוק (שמות טו) ה' ימלוך לעולם ועד כי מלת ועד הוא בבינה דתמן ויעודא וקיומא ואשלמותא דכלא. ופי' כי בבינה הוא קבוץ הקצוות כלם
לקבל שפע. ומלת ועד לשון בית הוועד. והטעם שבה מתקבצים מפני ששם קיומם ושלימותם ולפי זה לא תקרא הבינה ועד אלא בבחינת קיבוץ הספירות בה להתקיים כדפי': ושט הוא רמז לאותם הכחות הנקראים אישי ה' כד"א וכליל לאישים. כי הם היו אוכלי הבשר והחלבים. והריח בלבד העולה מעלה מעלה. וזהו אשה ריח ניחח לה'. אשה הוא הושט והריח הוא ניחוח לה'. וזה האשה הוא כללות הכוחות התחתונים אשר תחת המרכבות כלם. כי בענין הקרבנות קרובים אל ה' לעמוד לשרתו ולברך בשמו. וכן ביאר הרשב"י (בז"ח דף ע"ח) בשיר השירים בפסוק משכני כו' (א ד) ואל זה כיון בר"מ (פינחס דף רל"ה) ז"ל ובחבורא קדמאה, ושט דבולע מיכלא ומתמן עאל לכלהו שייפין דאיהו בדרגא דאישים אשים אינון קרבין מיד ובלעי ונטלי כליל מגו אשא עלאה דכליל לאישים. ורזא דא אשי ה' ונחלתו יאכלון וגו'. עד הנה הגיע דעתינו הכשל בכח רב שפעו בביאור הוא"ו. והנה נכנסים בביאור ערך זי"ן:
שער כג פרק ז פרק שביעי: זאת היא המלכות. וז"ל הרשב"י ע"ה בתיקונים (בהקדמה די"א ע"ב) ובגין דלית השגה לנביא וחוזה וחכם פחות מינה אמר הנביא אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזא"ת וגו' ובג"ד יעקב אוליף להו לבנוי ויהב לון קבלה מינה הה"ד וזא"ת אשר דבר להם אביהם. ודוד דהוה ליה קבלה מינה אמר לגבה אם תחנה עלי מחנה כו' בזא"ת אני בוטח. רמז לה בההוא תגא וסליק מחשבתיה לגבה ואמר לא יירא לבי כו' ואהרן דהוה ליה קבלה מינה לא הוה עאל לפני ולפנים פחות מינה הה"ד בזא"ת יבא אהרן אל הקדש דהוה ידע דאיהי עקרא דכלא דאיהי קרבן לה' עולה לה' אשה לה'. וישראל דהוה לון קבלה מינה לא בעו מקב"ה משכונא אחרא דיפרק לון בגינה מן גלותא אלא זאת הה"ד ואף גם זא"ת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. והנביא כד חזא דוחקא דישראל תקיפא בגלותא אמר בגינה זא"ת אשיב אל לבי וכו'. וזא"ת ליהודה ויאמר כו' עכ"ל. והנה המאמר הזה מבואר אל כונתנו. והטעם [שנקראת] זאת מפני שהיא
נקראת את מן הטעם בארנו בערכו. וכאשר היא טובה כפולה להיות מקבלת תוספות טובה מז' נרות המנורה הטהורה אשר על ראשה אז נקראת זאת: זבול פי' ר' משה בס' השם במדת הבינה וז"ל זבול מלשון חברה ודירה וחיבור. ואמר הכתוב (בראשית ל כ) הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים, ואחר ילדה בת. ואישי חכם מאד עכ"ל. וכונתו כי לאה הרמז אל הבינה וילדה ששה בנים שהם מחסד עד יסוד. ובת היא המל'. ואמרה הפעם יזבלני הכונה על יחוד החכמה והבינה. ואישי הוא החכמה. וא"כ לפי זה תקרא הבינה זבול ע"י יחוד החכמה אליה. עוד כתב במדת התפארת וז"ל זבול מלשון הפעם יזבלני אישי והוא המחבר ומזבל עמו הבנין כולו איש וביתו והם ששה. ואמר שלמה (מ"א ח יג) בנה בניתי בית זבול לך. והוא אחד משבעה רקיעים. ואין זבול זה כזבול הבינה עכ"ל. והכלל העולה מדבריו כי התפארת נקרא זבול בהיותו מתחבר עם שש קצוות שהוא זבול לשון חיבור כדפירשנו:
זה הוא התפארת ונקרא זה כי הוא עולה י"ב הויות י"ב גבולים. וזה מתחבר ומזדווג בזאת. זה לזכר וזאת לנקבה וכן מבואר בזוהר פי' בא (דף ל"ז ע"ב) וז"ל הכי תנינן האי כתרא דאתקרי זאת אתקרי אשה כד"א לזאת יקרא אשה. אמאי משום דכתיב כי מאיש לוקחה זאת. מאן הוא איש ההוא דאתקרי ז"ה ודא הוא איש דכר כד"א כי זה האיש. האיש הזה וכו' וזאת אתנסיבת מז"ה עכ"ל. ודקדק כי מזה, דהיינו איש. לוקחה זאת, והיינו ענין לקיחת הצלע שהיא כלת משה. ונמצא לפי זה כי נקרא התפארת זה בסוד מדרגת מרע"ה שהוא מלגיו בסוד הדעת כדפירשנו בשער המציאיות. וכן היסוד נקרא ג"כ זה. כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף. וכן אמרו בזהר פי' בשלח (דף ס"א.) וז"ל א"ר יהודא לא קריבו ישראל לטורא דסיני עד דעאלו לחולקא דצדיק וזכו ביה. מנ"ל דכתיב ביום הזה באו וגו' ביום הזה ממש דייקא וכתיב ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה וגו' עכ"ל. ובזהר פ' פקודי (דף רלו ע"ב)
פי' הרשב"י ע"ה כיצד הקדושה נקרא זה וזאת מפני שהיא נמצאת עם האדם לעולם בסוד ברית. וז"ל ורוח קדשה אקרי זאת דאיהי רזא דברית רשימא קדישא דאשתכח תדיר עמיה דבר נש וכן זה ה' קוינו לו זה אלי ואנוהו עכ"ל. ומבואר הוא ואין תימא היות זאת במלכות וזה ביסוד וזה בת"ת כדפי', כי שלשתן נקראים ברית כדפי' בערכו. והאמת כי שלשתם אחוזים בו בסוד מילה ופריעה. וכן ברית נקרא ראש הגויה, דגוף וברית חשבינן חד. ונמצאו שלשתם מזומנים עם האדם לעולם בסוד הברית. ולכן נק' בלשון הזמנה כמורה באצבע זה: זהב הוא רמז אל מדת הגבורה. כד"א (איוב לז כב) מצפון זהב יאתה. ולפעמים יתייחס אל הבינה והארכנו בשער הגוונים פרק ג' ע"ש: זית הוא המלכות וכבר נודע כי הבציעה יש בכזית ויש בכביצה ופי' בר"מ (פנחס רמ"ד ע"ב) כי כביצה י' ראשונה וכזית יו"ד שניה שבשם יאהדונה"י: זכור כענין זכור ושמור [לב] אינון קב"ה ושכינתיה זכאה איהו מאן דמיחד לון ביום השבת
דאיהו יסוד וכו' עכ"ל. הנה בפי' אמר כי זכור ושמור הם תפארת ומלכות וכן מוסכם בפי המקובלים באומרם זכור לזכר ושמור לנקבה. ויש שפי' זכור ליסוד ואינו עיקר. עוד פירש בזוהר חדש פרשת יתרו (דף מ"ט ע"ב) בפסוק אנכי ה' אלהיך אנכי כללא דדכר ונוקבא כחדא וכלא אקרי זכור מ"ט בגין דאיהו נטיל לנוקבא ואכליל לה בגויה וע"ד לא אדכר אלא איהו בלחודוי וכד איהי [אמשיכת] לבעלה בהדה ואתי איהי לגבה כד"א עד שהבאתיו אל בית אמי כדין איהי נטלא שמא וכלא אקרי שמור מ"ט בגין דאיהי אמשיכת ליה לגבה ונטלת ליה כדין כל ביתא קיימא ברשותהא ולא אדכר אלא איהי בלחודהא ולעלמין לא מתפרשין דא מן דא עכ"ל. ולהבין המאמר הזה על בוריו צריך להקשות עליו במאמר שני להרשב"י ע"ה בר"מ (משפטים דף קי"ח ע"ב) וז"ל וקב"ה זכור מימינא שמור משמאלא ושכינתא זכירה מימינא שמירה משמאלא אינון תפילין דרישא דבר נש ותפילין דיליה (נ"א דיד) והכי שכינתא תורת
ה' תמימה ומצוה דיליה. והאי מסטרא דעמודא דאמצעיתא דאיהו כליל דינא ורחמי זכור ושמור אתקריאת איהי זכירה שמירה. ובכל פקודין איהי שקילא לגביה במדריגה. אבל מסטרא דחסד וגבורה קב"ה זכור ושכינתא שמור כמה דאוקמוה מארי מתניתין זכור לזכר ושמור לכלה בגין דבימינא ושמאלא ענפין מתפרדין כגוונא דכנפי ריאה דאינון פרודות מלמעלה ולקבלייהו חיוון וכו' עכ"ל. ואין כוונתינו הנה לבאר את גוף המאמרים כי יארך הדרוש למה שאינו ענייננו. אלא לבאר ענין זכור ושמור באופן שיתישבו שני המאמרים האלה על מתכונתם בערך זה לבד. כבר פי' בשער מהות והנהגה כי התעוררות הנקבה אל הזווג העליון הוא מצד השמאל והתעוררות הזכר הוא מצד ימין. והענין כי הנקבה עיקרה בשמאל והזכר בימין. ובהזדווג הזכר אל צד הנקבה אז יהיה הזכר טפל אל הנקבה והנקבה עקר והזכר אינו עולה בשם. ובהיות זווגם כך הנה יצדק אמרנו כי שניהם שמור מצד השמאל הגובר ואף אם
א"א אם לא שיתערב עמה בחי' זכור מצד ההתעוררות הימין גם אל הזווג כי הא בלא הא לא סגיא, עכ"ז הזכר לא יעלה בשם ולא הימין מפני שהם הטפלים אל השמאל שמור היא הנקבה. ולכן גברה ידה ועיקר השם מתייחס אליה שמור ודאי ושניהם יחד שמור. ובהזדווג הנקבה אל הזכר ר"ל אל צד הזכר אז תהיה הנקבה טפלה אל הזכר והזכר עיקר והנקבה אינה עולה בשם ובהיות זווגם כך יצדק אמרנו בו כי שניהם זכור מצד הימין הגובר. ואף אם אי אפשר אם לא שיתערב עמהם כח השמור מצד ההתעוררות השמאל גם אל הזווג כי הא בלא הא לא סגיא, עכ"ז הנקבה לא תעלה בשם ולא השמאל מפני שהם נטפלים אל הימין זכור הוא הזכר ולכן גברה ידו ועקר השם מתייחס אליו ודאי שניהם מתייחסים יחד זכור. והענין הזה יובן היטיב במה שפירש' בשער הנז' פכ"ג מענין ענפים מתפרדים לימינא ולשמאלא כי בחסד וגבורה הם ידו"ד אל הימין אדנ"י אל השמאל יאהדונה"י בתפארת כי שם הזווג בשוה כדפי'
שם. ובזה יובן ג"כ אשה מזרעת תחלה יולדת זכר פי' כאשר תקריב היא ללכת אל מקום בעלה אז יולדת זכר כי הוא יעלה בשם ולא היא והוא זכור רחמיך [לג] אבל כאשר יקריב הוא ללכת אל מקומה אז יולדת נקבה כי היא תעלה בשם ולא הוא והיא שמור דין ונקבה. ובזה נתבארו המאמרים וענין זכור שמור בעצם: זכירה כל המפרשים הסכימו היות הזכירה ביסוד כי הוא המזכיר כל הדברים למעלה במקום החיים. וזהו זכרנו לחיים בר"ה וכן זכרון תרועה כשהוא ביום השבת יסוד. וכן היא מלשון אזכרתה לה' (ויקרא ו ח), וכמו יזכור כל מנחותיך (תהלים כ). כי הכונה על היסוד הקושר המדות כלם. כדפי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא נו דף פ"ז) וז"ל וכל ענפין תמן מתיחדין ומתקשרין ומשלבין ומקבלין דא מן דא וכלא ע"י דצדיק ובלא צדיק לית קורבא ויחודא אלא אחוה וכו'. הנה בפי' שאין קשר ויחוד לספירות כלל אם לא ע"י יסוד. ולשון זכירה הוא לשון קטורת כענין אזכרתה לה'. וזה כונת דוד באומרו מזמור לדוד להזכיר
שפי' לקטר ולקשר למלכות עם שאר הספירות ע"י היסוד. וכבר אפשר היות פי' זכירה לשון זכר ממש כי ע"י הזכרות שהוא היסוד הוא יחוד כל הספירות כדפי'. ונתבאר בזהר פרשת ויצא (דף ק"ס.) כי כמו שיש זכירה מצד הזכר בקדושה כך יש זכירה לרעה מצד הקליפה שמאל כדכתיב (תהלים עח לט) ויזכור כי בשר המה. וכמוהם רבים: זכות בעל ספר האורה כתב כי זכות הוא הגבורה והטעם לפי שבה נזכרים כל הזכיות וכל החטאים. והאמת כי כן פירשו רבים בענין בני חיי ומזוני וכו' הכוונה שאינם תלוים במדת הדין הקשה. אמנם הטעם שאמר שנקרא כן אינו מתיישב כי אדרבה בגבורה היא כף חובה שם מזכירים חובות בני אדם אמת כי הכל ביושר ובמשפט. ועכ"ז החובה והדין בגבורה מקומה וא"כ איך יקרא זכות. ובתיקונים (תקונא י' כ"ד) פירש הרשב"י ע"ה כי החסד נקרא זכות וז"ל וכתר ביה תלייא בני חיי ומזוני דאיהו מזלא דכלא ואיהו לא תליא במזל. ובג"ד אוקמוהו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא דחסד איהו זכותא
עכ"ל. וצריך לחקור כי בהיכלות כתב הרשב"י ע"ה כי היכל גבורה נקרא היכל זכות כדפי' בשער היכלות בפ"ד. ופי' הטעם כי באתר דא מתהפך זכו דכל בני עלמא. ולכאורה נוטה לדברי בעל ספר האורה וקשה דידיה אדידיה. אמנם בארו הטעם בזהר בפ' שמות (דף ו'.) וז"ל וההוא היכלא איקרי היכל זכותא בגין דכד דיינין דינא מהפכין בזכותא [דב"נ בקדמיתא] וכענין הסנהדרין ע"ש ולעולם זכות הוא חסד כדפי' הרשב"י ע"ה בתיקונים. בס' מאירת עינים פ' וירא בפי' המאמר לאו בזכותא תליא מלתא אמר שהת"ת נקרא זכות וז"ל זכותא הת"ת שהוא רחמים. ואמר ה"ר אבנ"ר שלכך זכותא רומז לת"ת שכן צדקה רומזת לו ותרגום צדקה זכותא עכ"ל: זעיר אנפין פי' ר' משה בת"ת וז"ל זעיר אנפין בלשון הזוהר בסוד אנפי רברבי ואנפי זוטרא דע כי כתר ראש לכל האצילות כולו ולכן קרוי ראש ועם חכמה ובינה אפי רברבי ומוח סתים. והת"ת ראש לבנין והוא ג"כ יקרא ראש על דמיון צורת האדם הרוחני ויקרא אנפי
זוטרי והם פני יעקב החקוקים בכסא הכבוד והיודע סוד ענין נעשה אדם יבין זה היטב והם פני משה פני חמה עכ"ל והנה כוונתו כי זעיר אנפין הוא התפארת. ולכאורה דבר זה תכלית הזרות כי הוא נקרא עולם ארוך ואיך אפשר כי יתייחס אליו זעיר אנפין. אלא היה נראה כי זעיר אנפין הוא המלכות כי היא דמות כל מה שלמעלה ממנה והיא זעירא ויש הוכחה לזה בקצת מקומות מהזוהר. אמנם קשיא לון כי בזוהר פ' נשא (דף קכ"ט.) ארז"ל ומן ההוא ארחא אתפרשא לתרי"ג אורחין דאורייתא דפליג בזעיר אנפין דכתיב ביה כל אורחות ה' חסד ואמת וגו' ע"ש עכ"ל הרי כי בזעיר אנפין הם אורחות של חסד ואמת ומשמע בתפארת. ועדין אין ולאו ורפיא בידן עד אשר נגיע אל פי' האדרא בס' אור יקר ושם נבאר ענין זה בס"ד: זעקה היא בבינה וכן יש לנו קצת דמדומי ראייה מהזוהר פ' שמות (דף ך.) שכתב וז"ל שצעקה היא בלב הה"ד צעק לבם אל ה' צעקה וזעקה דבר אחד הוא עכ"ל ואין לב אלא בינה
כד"א הלב מבין ולכן הזעקה בעה"ז ובעה"ב כמבואר שם ונאריך בערך צעק"ה בעה"ו: זקיפה כל זקיפה כמו זוקף כפופים וכן כלם הוא בת"ת וכן אמרו בגמ' (ברכות די"ב) כל הזוקף זוקף בשם דהיינו ת"ת. וכן פי' הרשב"י בתיקונים בענין זה פעמים רבות: זקן הוא הכתר וכן מורגל הרבה בזוהר. אמנם זקנים לשון רבים הוא מורה על הספי' [לד] וכן פי' הרשב"י ע"ה (בזהר בלק דף קצ"ז ע"ב) בפסוק (דברים כא יט) ותפשו אותו וכו' זקני עירו אלין יומין קדמאין יומין סבין דכלא עכ"ל: זרח פי' ר' משה על הת"ת שמשו מאיר וזורח על עיר דוד הפרוצה בסוד פרץ הלבנה מתחדשת בכל חדש וחדש ודי בזה הערה למשכיל ויפה כיון: זרועות עולם גדולה גבורה והם זרועות לגוף שהוא הת"ת והוא שם מורה על הכח והגבורה (תהלים קיח) כד"א ימין ה' עושה וגו'. ועוד (שמות טו) ימינך ה' נאדרי בכח וכו'. וההכרח על זה הוא בזרוע נטויה כי הוא שם מורה על האריכות והכח ועוד נקראים כך תכונת
גוף אדם הנאצל: זרת בתיקונים (בתיקונא י"ט דף ל"ו ע"ב) פי' הרשב"י ע"ה וז"ל ושמים בזרת תכן מאי זרת דא גבורה עכ"ל הורה בפי' כי זרת הוא גבורה. ור' חייא פי' בס' הזוהר (תשא דף קפ"ט ע"ב) וז"ל כוס של ברכה אצטריך למהוי מתקנא בימינא. ונשא מגבעות אצטריך למהוי זקיף מן פתורא שיעורא דאקרי זרת לברכא לקב"ה. ודא הוא ונשא מגבעות. מגבעות מאי הוא, אלא בינה ובין בתולות אחריה רעותיה, שיעורא דזרת איהו. עכ"ל. נמצא לפי זה כי זרת הוא המלכות עם בתולות אחריה רעותיה. ונוכל לומר דלא קאמר בינה ובין בתולות וכו' זרת איהו, אלא שיעורא דזרת. כנראה שזרת הוא ענין בפני עצמו, אלא שאלו שיעורם זרת. לכך נאמר דעקרא דזרת הוא הגבורה כדפי' בתיקונים: זיתים הם האברים העליונים אשר למעלה מיסוד שמהם מוציא היסוד שמן זית זך וכו' שהוא משפיע שפע העליון מאברים העליונים על המלכות. כי כמו שעל ידי כתישות האבר ברית המעור אז האברים נסחטים ומזדעזעים להשפיע בנוקבתו, כן הדבר למעלה ביסוד עם שאר
האברים להשפיע אל המלכות. כי השפע הוא שמן והאברים העליונים זיתים כן פי' הרשב"י בתיקונים ובר"מ (פנחס דף רמ"ז ע"א). [וזשה"כ] ושנים זיתים עליה וכו' (זכרי' ג') ופי' כי המנורה היא מלכות כנודע, וגולה על ראשה הוא יסוד כי הוא גולת מים עליונים, ושנים זיתים עליה הם נצח והוד תרין ביעין דדכורא כי שם המשכת הזרע ושם מתבשל כדמיון השמן בזיתים ומשם נשפע ע"י היסוד. אמנם יקראו הספי' זיתים בסוד הימין ששם השמן כאשר יתב' בערכו. אבל מצד שמאל הם ענבים ואשכלות [המושכות יין מהבינה] כדפי' בערכו ויתב' בע"ה. ע"כ הגיע מה שראינו לדבר בערך הזי"ין. והננו מקוים רחמי אל יעזרנו בביאור ערך ח':