# ספר פרדס רמונים — פרק חמישי:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-bd11e1351be2/1/11/)

<div lang="he" dir="rtl">

פרק חמישי: 
אחר שבפרק הקודם פי&#x27; המשנה הנז&#x27; ע&quot;ד שפירשו המפרשים להראות העמים והשרים את יופיה 
ושאין ממנה הכרח לדברי המפרשים כלל אפי&#x27; לפי דרכם. עתה ראינו לכתוב בה המתבאר. 
וכתוב בתיקונים (בהקדמה דף י&quot;ד) וז&quot;ל אהי&quot;ה איהו יה&quot;ו ואיהו כללא דשית סטרין דבהון 
חתים שית סטרין ואינון יה&quot;ו הו&quot;י וה&quot;י וי&quot;ה הי&quot;ו יו&quot;ה. יה&quot;ו נטל ליה ימינא דאיהו 
חסד וחתים ביה לחכמתא וביה הרוצה להחכים ידרים. הו&quot;י נטיל לשמאלא דאיהו גבורה וחתים 
ביה לעותרא וביה הרוצה להעשיר יצפין. וה&quot;י פנה למזרח ונטיל לעמודא דאמצעיתא וחתים 
בני. וי&quot;ה נטיל ליה ירכא ימינא ואסתכל בה לעילא וחתים ביה חיי. הי&quot;ו נטיל ליה ירכא 
שמאלא ואסתכל לתתא וחתים ביה מזוני, אסתכל לעילא לגבי חכמה ואתקשר בירכא ימינא 
וחתים ביה חיים בגין דחכמה עליה אתמר החכמה תחיה בעליה, אסתכל לעילא לגבי אימא עלאה 
ואתקשר בירכא שמאלא וחתים ביה מזוני. יו&quot;ה פנה למערב לצדיק דאיהו ערוב דתמן מתערבין 


כל חיילין ואתכליל בח&quot;י אתוון דאינון יה&quot;ו הו&quot;י וה&quot;י וי&quot;ה הי&quot;ו יו&quot;ה אלין אינון ח&quot;י 
אתוון דבהון ח&quot;י עלמין אתקרי וצדיק בהון איקרי ח&quot;י עלמין עכ&quot;ל. ועל האמת על הפי&#x27; 
הזה ישתומם המשכיל כי השש קצוות הנז&#x27; הן ו&#x27; קצוות ממש כמנהגו בכל הזוהר כי לעולם שש 
קצוות הן ששת ימי הבנין ואין קצוות אלא במקום הבנין והענין הזה מה טוב ומה נעים. 
אבל קשה להם ענין אחת ושתים ושלש וארבע, שאין דרך לכאורה לפרשם. עוד ראינו בענין 
משנת העמקים פי&#x27; הרשב&quot;י ע&quot;ה בדרך הזה וז&quot;ל בתיקו&#x27; (תקונא ע&#x27; דף ק&quot;כ ע&quot;ב) בענין זה 
ספר תולדות אדם ובענין ואתה תחזה וז&quot;ל. ארבע אתוון אלין מתלבשין בד&#x27; גוונין אלין. 
י&#x27; בגוון חוור, ה&#x27; בגוון סומק, ו&#x27; בגוון ירוק, ה&#x27; בגוון אוכם. האי שמא איהו דרקים 
גוונין בכל אתר ואיהו דצייר שרטוטין דמצחא כגוונא דא ידוד. ואינון ד&#x27; רשימין 
דשרטוטין דאינון עומק רום ועומק תחת ועומק מזרח ועומק מערב עכ&quot;ל. והנה הורה כי ד&#x27; 


עמקי המשנה שהם רום תחת מזרח ומערב, הם ד&#x27; גוונים שהן לבן אדום ירוק שחור. ועל האמת 
לפי המורגל כי אדום ולבן חסד וגבורה. אבל לא פי&#x27; כן במשנת החותמות כדמוכח לעיל. אלא 
שמעלה ומטה הם נצח והוד, וכן פירש הרשב&quot;י ע&quot;ה במקומות אחרים בפסוק (יחזקאל א כז) 
ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה שהם נצח והוד. ולכן נוכל לדחוק ולפרש כי 
עומק רום ועומק תחת הנזכרים ג&quot;כ הם נצח והוד ושהם ג&quot;כ אדום ולבן, עם היות שאין כן 
גוונים העצמיים עכ&quot;ז הם נכללים בגוונים האלו כי זה נטייתו אל הימין וזה נטיתו אל 
השמאל, ועם זה יתייחס ג&quot;כ אליהם ענין י&#x27; וה&#x27; שהם אותיות המתלבשות בשני גוונים אלו 
כדפריש&#x27;. ואמר ד&#x27; אתוון אלין מתלבשין בד&#x27; גוונים אלין י&#x27; בגוון חוור ה&#x27; בגוון סומק. 
כענין שאמרנו במאמר הקודם בפי&#x27; משנת החותמות שאמר אסתכל לעילא לגבי חכמה ואתקשר 
בירכא ימינא. וכן הוד שנתקשר עמו בינה ונמצא שיו&quot;ד בנצח וה&#x27; בהוד אל הענין הזה. 


ועתה נמצאו דברי הרשב&quot;י ע&quot;ה בשני המקומות בשני המשניות לפי דרכו. ומתוכו יצא לנו 
אור גדול לענין הנדון שלפנינו. ראשונה אמר אחת רוח אלהים חיים, הוא הכתר. וכן מוכרח 
מתוך מה שאמר ברוך ומבורך שמו. וז&quot;ל ג&quot;כ בספר הבהיר בספירת הכתר שאמר ומאי נינהו 
מאמרות ראשון כ&quot;ע ברוך ומבורך שמו. כנראה שיחס ברוך ומבורך שמו הוא מתייחס אל הספי&#x27; 
הזאת. והענין כי עם היות שימצאו מלת ברוך רומזת במקומות שונים, עקר רמיזתו בכתר. 
וכן פי&#x27; בתיקו&#x27; (תקונא ע&#x27; דף קט&quot;ז ע&quot;ב) וז&quot;ל כי בי&quot;ה ה&#x27; צו&quot;ר עולמים. ואיהו ב&#x27; 
ברוך. וסימן ברוך בראשי אתוון, ר&#x27; ראש, ו&#x27; מקור, ך&#x27; כ&quot;ל, ב&#x27; ברכות דדא הוא ראש 
ומקור לכל הברכות. ובג&quot;ד ב&#x27; איהי חכמה ומורה על הכתר דאיהו רישא ומבועא דכל ברכאן. 
ובג&quot;ד ב&#x27; תרין איהי לחושבנא עכ&quot;ל. ועקרו שם בענין ב&#x27; של אבגית&quot;ץ ואמר שהוא רישא 
שהוא שם ביהרירו&quot;ן. פי&#x27; כי בי&quot;ה ה&#x27; צור עולמים. ואמר שאות בי&quot;ת של בי&quot;ה ר&quot;ל ברוך. 


והענין כי ברוך פי&#x27; ראש ומקור כל ברכות דהיינו הכתר שהוא מקור לכל הברכות. ולכן בא 
מלת בי&quot;ה ב&#x27; בראשה להורות שהיא שנייה (היינו החכמה), מושפעת ממקור הברכות שהוא הכתר 
ספירה ראשונה. ועתה נאמר כי פי&#x27; ברוך ומבורך שמו פי&#x27; הוא הכתר הוא ברוך שפירושו ראש 
ומקור כל הברכות והוא מברך ומשפיע לחכמה שהיא שם הכתר. כי גדר השם ירצה לבוש וכסוי 
כאשר יתבאר בשער ערכי הכנויים בעה&quot;ו. ולבוש וכסוי כתר הוא החכמה. ופי&#x27; אחת רוח 
אלהים חיים. פי&#x27; אחת שהיא נשמה ורוח חיונית לחכמה שהוא אלהים חיים. ונקרא כן, מפני 
שמן החכמה מקור החיים נובע. והכתר נקרא אחת. שכן רמז, אחת, אחת ואחת. הם ג&quot;ר. 
כמבואר בדברי הרשב&quot;י ע&quot;ה במקומות רבים. ברוך ומבורך שמו של חי העולמים. כבר פירשתי 
כי זה נדרש אל הכתר. ונקרא חי העולמים, מפני שהכתר חיות הנמצאות כלם מאחר שהוא מקור 
כל הברכות כלם. קול ורוח ודבור וכו&#x27; פי&#x27; בענין שהוא נקרא חי העולמים. פי&#x27; העולמים 


העומדים נעלמים בחכמה ששם השפעתו כי העולמים המתגלים מחכמה ולמטה עם היות שהם 
נזונים ע&quot;י הכתר אבל הוא ע&quot;י אמצעיים, אבל כאשר העולמים האלה הם בחכמה אז באמת הם 
נזונים ממנו מהכתר דוקא. וזהו קול ורוח ודבור פירוש העולמות אשר הכתר נקרא חייהם. 
וזהו שאמר קול והיינו ת&quot;ת הכולל ו&#x27; קצוות. ורוח הוא קלא דלא אשתמע שהיא קול דממה 
דקה דהיינו בינה שהיא רוח שאין לו הברה אלא קלא דלא אשתמע כדפי&#x27; והיינו הבינה. 
ודבור היא המלכות. וזהו רוח הקדש, פי&#x27; כי כללות ג&#x27; אלה הם ששם הם יונקים מהכתר ואז 
נקרא ברוך ומקור הברכות וחי העולמים דהיינו ג&#x27; אותיות אלה שהם הו&quot;ה הנעלמות ביו&quot;ד. 
שתים רוח מרוח חצב וחקק בה. פי&#x27; עמה, דהיינו בכח החכמה חקק והאציל שפע שיצטיירו 
האותיות בבינה דהיינו כ&quot;ב אותיות. או נאמר בה בה ממש כמשמעו, והטעם כי החומר שבו 
נצטיירו הצורות העליונות הם ל&quot;ב נתיבות והם היו החומר ומעבה האדמה שבו היה יוצק כ&quot;ב 


אותיות דהיינו ג&#x27; אמות שהם אמ&quot;ש שהם כח&quot;ב או נאמר ח&quot;ב ודעת. ולכל הפירושים אמ&quot;ש 
עניינו אותיות יה&quot;ו כמו שנבאר בשער התהפכות האור. ונודע כי מציאות ו&#x27; בכתר הוא סוד 
הדעת כמו שיתבאר זה בס&quot;ד. ועתה בה בחכמה ממש היא מציאות ציור ח&quot;ב ודעת ולכן בריאות 
העולם היתה בחב&quot;ד והיינו ל&quot;ב נתיבות חכמה והכל אחד מיוחד. ז&#x27; כפולות הן ז&#x27; ספירות 
הבנין שהן כפולות מורכבות מדין והרחמים שהרמז אליהן בג&quot;ד כפר&quot;ת שמקבלות דגש דהיינו 
דין. ורפה דהיינו רחמים. ושתים עשרה פשוטות הן י&quot;ב גבולי אלכסון שיתבאר בארוכה בשער 
פרטי השמות בע&quot;ה. וענין ג&#x27; וז&#x27; וי&quot;ב יתבאר יותר עוד בשער המציאות בס&quot;ד. ורוח לכל 
אחת פי&#x27; כאשר האציל האותיות נאצל מעצמות החכמה רוח ונשמה לכל א&#x27; מהן, דהיינו הנקוד 
שהוא נשמה לאותיות, האותיות בבינה והנקוד מחכמה. ובספירות רוח לכל אחת מהן היינו 
העצמות המתפשט לתוך הכלים שכך הי&#x27; מציאות אצילותם כאשר יתבאר מתוך מאמר הזהר בשער 


עצמות וכלים בפ&quot;ז. שלש מים מרוח היא הבינה שהיא שלישית, [פי&#x27; מים (ממש) (כש&quot;כ בשער 
טעם האצילות פ&quot;ד) בענין מאמר ג&#x27; שהוא יקוו המים הוא בבינה. והטעם שנקראת מים מפני 
שהם עבים מהרוח והם מקבלות הציור יותר וכן היא מקבלת יותר ציור הנמצאות ושם מתגלות 
יותר מבחכמה. חקק בהם תהו ובהו ורפש וטיט שהם מציאות ד&#x27; אותיות שבבינה. תהו י&#x27;, בהו 
ה&#x27;, ו&#x27; רפש, ה&#x27; טיט. ובב&quot;ר פי&#x27; מאי בהו, דבר המלביש את התהו. ואמר תהו הוא קו ירוק 
דאסחר עלמא שהיא הבינה. ולא הבינה ממש, אלא הי&#x27; שבבינה שיש לה מציאות היולי שאינו 
מתגלה בעצם. ר&quot;ל כי השכל שופט בה כל השפטות כענין ההיולי והוא סובלן לרוב הרחקו 
מהדעת [של האדם להשיג], אבל בהו שהוא הה&quot;א מלביש הי&#x27; דהיינו ה&#x27; בית והיכל אל י&#x27; 
כזה. 



והוא בהו שנותן ציור אל התהו ומגלה העניינים הנעלמים בה. רפש הוא עביות יותר מורה 
על גלוי יותר והיינו רפש שהוא הו&#x27; שהוא התפארת שהוא גלוי הבינה עם היות שהוא עדיין 
נעלם בה. וטיט הוא עביות וגלוי יותר היינו המלכות שהיא ה&quot;א האחרונה. והנה מציאות 
אצילתן בבינה הם מכח החכמה. חקקן כמין ערוגה וכו&#x27; כאן כלל מציאות ו&#x27; קצוות. דהיינו 
כמין ערוגה הוא התחת. והציבן כמין חומה היינו חגורת ארבע דפנות החומה מערב מזרח 
צפון דרום. סככן כמין מעזיבה היינו מעלה. להורות כי במציאות הוא&quot;ו האמורה במלת ורפש 
כדפרישת שם כלולים הו&quot;ק הנזכר והם בכח הבינה. ארבע אש ממים כו&#x27; הוא המלכות ועל ידה 
נבראו שאר העולמות כי ע&quot;י ג&#x27; הראשונות נעשה ונאצל כל האצילות ובפרט ע&quot;י הבינה. 
והקדים המלכות [במלת וטיט] אל מציאות הקצוות מפני שכבר נרמזו במציאותן בתוך הבינה. 
ולפי שהזכיר אצילתן מהבינה הזכיר שאר מציאות העולמות דהיינו כסא הכבוד ושרפים כו&#x27;. 


והמלכות נקרא אש מפני שהיא גבורה תתאה, ואמר ממים שהיא מלכות מבינה וכן נטייתם. 
הבינה ה&#x27; עילאה נטייתה אל הימין ומלכות ה&#x27; תתאה נטייתה אל השמאל והם יד ימין ויד 
שמאל כדמוכח בתיקונים וכמו שיתבאר בשער ערכי הכנויים בס&quot;ד. וסוד כסא הכבוד היינו 
הבריאה כמו שנבאר בשער אבי&quot;ע. ומשלשתן יסד מעונו פירוש מג&#x27; בחינות אלה שהם רוח מים 
אש הן יסוד ומעון השכינה כדמוכח מקראי. חמש חתם רום כו&#x27; היינו נצח דהיינו מעלה. 
והקדימו לסיבות. אם מפני שעיקר חתימתו הי&#x27; על ידי החכמה כמו שפירש הרשב&quot;י ע&quot;ה כמו 
שהקדמנו. וכן חתימת התחת שהיא ההו&quot;ד הי&#x27; ע&quot;י הבינה ולכן הקדימו. או לסבת סדר 
הקצוות. והוכרח הרשב&quot;י ע&quot;ה במאמר התיקונים לבאר שחתימת מעלה ומטה הי&#x27; ע&quot;י החכמה 
והבינה מפני שבהם נחתמו חיי ומזוני וקי&quot;ל דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא 
דהיינו חסד אלא במזלא דהיינו כתר ולאו דוקא כתר אלא ג&#x27; ראשונות וכן מוכח בזוהר בפ&#x27; 


וירא [ב] בפסוק הנני יוסיף על ימיך שלא אמר מוסיף כמדבר לנוכח אלא יוסיף כמדבר 
לנסתר שהיא הבינה. לכן ודאי מזלא עם היות שעקרו כתר הוא בשתוף הראשונות ולכן כדי 
לחתום חיי ומזוני בנצח והוד הוכרח להיות ע&quot;י חכמה ובינה. ובזה יובן כפל לשון הרשב&quot;י 
ע&quot;ה במאמר [התקונים הנ&quot;ל]. ז&#x27; חתם מזרח כו&#x27; ח&#x27; חתם מערב כו&#x27; היינו ת&quot;ת ויסוד כדפי&#x27; 
בפרק הקודם וכן בארו הרשב&quot;י ע&quot;ה. וצפון ודרום כמשמען שהם ג&quot;ג. ואחר שכללנו באור 
משנת החותמות נבאר משנת העמקים וזהו פירושו עד&quot;ז ולא ממש כמוהו. עומק ראשית ועומק 
אחרית הם כתר ומלכות בסוד אני ראשון ואני אחרון שבארנו בפ&quot;א. עומק טוב ועומק רע הם 
חכמה ובינה, כי זה מקור הרחמים והחסד כנודע, וזה מקור הדין והעונש. ולכל הפירושים 
רע לאו דוקא (ו&#x27; או) (ואומרו עומק רום ועומק תחת כו&#x27; הם) ו&quot;ק כדפי&#x27; לעיל. והרוחנו 
אגב אורחין שהני שש קצוות הם ממש שית סטרין הנזכר ורמוזים בדברי הרשב&quot;י ע&quot;ה בכמה 


מקומות. ואין בהם נפתל ועקש ואיש על מקומו יבא בשלום. ובטלה ראייתם מתוך משניות אלו 
דבתלי דהוו סמוכי איתסחו. ובדרך זה שביאר בתיקונים ביאר ג&quot;כ בר&quot;מ בתשלום י&#x27; תיקוני 
השלחן. ולא ראינו להעתיקו הנה שלא להאריך: 
 
שער ג פרק ו
פרק שישי: 
אחר שבפרק הקודם השתדלנו בביאור משנת ס&quot;י ולבטל ראיות הרש&quot;ט ושאר המפרשים האומרים 
שכתר אינו נכנס במנין הספירות, נבא עתה בפ&#x27; זה ג&quot;כ לבטל ראיותו מדברי הרשב&quot;י ע&quot;ה 
(באידרת האזינו דף רפ&quot;ט ע&quot;ב) וז&quot;ל אתר דשרותא אשתכח, מעתיקא קדישא דאתנהיר ממזלא, 
הוא נהירו דחכמתא דאתפשט לל&quot;ב עיבר, ונפקו מההוא מוחא סתימאה מנהירו דביה. ומה 
דעתיקא קדישא נהיר בקדמיתא (נ&quot;א בחכמתא), דא היא, ושרותא ממה דאתגליא הוה, ואתעביד 
לתלת רישין. ורישא חדא כליל לון. ואלין תלת מתפשטין בזעיר אנפין. ומאלין נהרין כלא. 
אתגליף האי חכמתא, ואפיק חד נהרא דנגיד ונפיק לאשקאה גינתא. ואעיל ברישא דזעיר 


אנפין, ואתעביד חד מוחא. ומתמן אתמשך ונגיד בכל גופא, ואשקי כל אינון נטיען. הה&quot;ד 
ונהר יוצא מעדן [להשקות את הגן וגו&#x27;. תו) אתגליף האי חכמתא ואתמשיך, ועייל ברישא 
דזעיר אנפין, ואתעביד מוחא אחרא. ההוא נהירו דאתמשכא מניה אלין תרין משיכן אתגליפו 
ואתחברן כחד ע&quot;י [חד] משיכו דעמיקא דבירא, דכתיב בדעתו תהומות נבקעו. ועייל ברישא 
דזעיר אנפין ואתעביד מוחא אחרא, ומתמן אתמשך ועייל בגו גופא, ומלייא כל אינון 
אידרין ואכסדרין דגופא. הה&quot;ד ובדעת חדרים ימלאו. ואילין נהירין מנהירו דההוא מוחא 
עילאה סתימאה דאתנהיר במזלא עתיקא קדישא, וכלא דא בדא תליין. ואתקשיר דא בדא ודא 
בדא. עד דאשתמודע דכולא חד, וכלא הוא עתיקא ולא אתפרש מניה כלום. אלין תלת נהורין 
נהרין לתלת אחרנין דאקרון אבהן, ואלין אבהן נהרין לבנין וכלא נהיר מאתר חד עכ&quot;ל. 
ובמאמר הזה נמצא אלינו קונטריס אחד מהחכמים המתקבלים בדור הזה ובאר בו פי&#x27; בארוכה 


בראיות ממאמרים מהזוהר. ולהיות שאח&quot;כ חזר ובאר התכת לשון המאמר וביאורו בלי ראיות 
אל הקדמותיו ראינו להעתיק הנה הפירוש ההוא להזהר ממנו המעיין כי לא נצטרך להאריך 
יען היות רוב הקדמותינו מבוארות בשערים האלה. וז&quot;ל אתר דשרותא אשתכח, מקום התחלת 
האצילות שנמצא ונאצל מעתיקא קדישא אין סוף שמאיר דרך הכתר הנקרא מזל והטעם תמצאנו 
בביאור הארוך. הוא נהירו דחכמתא, הוא אור החכמה חכמת אלקים שאורה מתפשטת בל&quot;ב 
נתיבות. ונפקו וכו&#x27;, שהתפשטות האורה הזאת באה ויוצא מהכתר הנקרא כ&quot;ע סתים וחתים 
ואינו נופל תחת המחשבה. ומה דעתיקא קדישא נהיר וכו&#x27;, ומה שאין סוף מאיר בתחלה. דא 
היא, ר&quot;ל החכמה. ושירותא ממה דאתגליא הוה וכו&#x27;, והיא תחלת התגלות האצילות מהאין סוף 
היא זו כי הכתר אינו מושג אפילו במחשבה. ואתעביד לתלת רישין, האצילות הזה הבא מאין 
סוף נעשה ג&#x27; ראשין הן כתר חכמה בינה. ורישא חדא כליל לון, כי אע&quot;פ שיש להם מקום אין 


היחוד האמיתי כ&quot;א בשלשתן. ואלין תלת מתפשטין בז&quot;א, השלשה הנזכרים מתפשטין אצילותן 
עד האחרונה הנקרא זעיר אנפין, והענין תב&quot;ה. ומאלין נהרין, כלהו מקבלין אור ושפע 
האלה ואין להם זולתם. אתגליף האי חכמתא, פי&#x27; מה שאמר למעלה ואתעבידו תלת רישין כי 
לא מצינו אלא שנים והג&#x27; האיך נאצל אמר אתגליף וכו&#x27; נפתחה זאת ונאצל ממנה. נהיר 
דנגיד ונפיק, והיא הבינה, והטעם שנקרא כך תב&quot;ה. אלין תרין, הן חכמה ובינה אשר נאצלו 
ונמשכו מן הכתר מתפתחין וממשיכין עצמן יחד בהמשך אחד בעומק הת&quot;ת בכל אינון אדרין 
ואכסדרין, וענין המשך האור הזה מן החכמה והבינה תב&quot;ה. ואלו נהרין בנהירו, אלו 
החדרים כלם מאירים באור של אותה מדה והיא כתר מזלא עתיקא קדישא. וכלא דא בדא תליין, 
וכל הספירות מתקשרות זו בזו ועד שניכר ונודע ונישג האצילות הבא מאין סוף, והענין 
הזה סוד גדול מסודות הקבלה, והענין תבינהו מב&quot;ה. וכלא חד, והכל מיוחד מתיחד זה בזה. 


וכלא הוא עתיקא, ומתיחדים כלם בו כשלהבת ק&quot;ב. אלין תלת נהורין, הן כתר חכמה בינה. 
נהירן לתלת אחרנין, הם חכמה פחד תפארת אשר למטה מהם מתיחדים כל אחד זה כנגד זה החסד 
בחכמה והפחד בבינה והת&quot;ת עולה דרך קו האמצעי ומתייחד בכתר והטעם תב&quot;ה. ואלין אבהן 
נהירין לבנין, הן נצח הוד יסוד, ומה שקרא לאלה אבות ולאלה בנים תב&quot;ה. וכלא נהיר 
מאתר שרותא, חזר עתה וכלל כל מה שאמר מלמעלה וסיים במה שהתחיל בו כל הספירות מקבלות 
אורה ממקום התחלת האצילות עכ&quot;ל הפי&#x27; הקצר. ובכ&quot;מ שכתוב תב&quot;ה ר&quot;ת תמצאנו בביאור 
הארוך לפי ששם הביא מאמר או מאמרים מהזהר לראייה על הענין ההוא ואין המאמרים האלה 
מעלין ומורידין בפירוש המאמר כלל. ומה שיש להקשות עליו הוא זה כי הוא פי&#x27; עתיקא 
קדישא א&quot;ס, ואינו נראה כי אפילו הכתר רוב פעמים מכנה אותו הרשב&quot;י ע&quot;ה בשם עתיקא 
דעתיקין כ&quot;ש שיכנה עתה לא&quot;ס בשם ע&quot;ק. ועוד שא&quot;א שתהיה כונת ע&quot;ק בא&quot;ס מפני שאמר כי 


ע&quot;ק מתנהר ומתקבל אורה מהמזל ולכן אמר דאתנהיר בלשון התפעל ולא אמר דאנהיר או דנהיר 
שהוא פועל יוצא וכן כתוב בכל הנוסחאות וכן היה כתוב בנוסחת המפרש הזה ועכ&quot;ז דחק 
לפרשו לשון פועל יוצא שאמר עתיקא קדישא אין סוף שמאיר דרך הכתר הנקרא מזל עכ&quot;ל. 
ועוד קשה אמרו ומה דנהיר עתיקא קדישא בקדמיתא דא היא. ופי&#x27; שאין סוף מאיר בתחלה היא 
זו ר&quot;ל החכמה. וקשה כי בשלמא ושרותא ממה דאתגליא וכו&#x27; ניחא כי עם היות שהיא שניה אל 
האצילות עכ&quot;ז היא ראשונה אל הגלוי, אבל ומה דע&quot;ק נהיר וכו&#x27; נראה שממש זה תחלת 
הארתו, וזה אינו כי הכתר הוא תחלת הארה ואצילות לכל הפירושים אפילו לדברי הרש&quot;ט 
דע&quot;כ לא פליגי אלא שאומר שאין ראוי שיכנס הכתר במנין אבל מודה שהוא תחלת הארת של 
אין סוף. ועוד כפל לשון ושירותא שאינו מתישב לפירושו כלל. עוד אמרו ואתעביד תלת 
רישין. כי בשלמא אם היה אומר מציאות האצילות בכלל הוה ניחא שיאמר שהאצי&#x27; הזה היה 


נעשה בג&#x27; ראשין שהן כח&quot;ב. אבל כוונת המאמר לא היה אלא לומר שמציאות תחילת הגלוי הוא 
החכמה א&quot;כ מה אמר דאתעביד לתלת רישין כי איזהו נעשה לג&#x27; ראשים שהרי פרטיות הראשים 
הזכיר למעלה שאמר דאתנהיר ממזלא דהיינו כתר הוא נהירו דחכמתא היינו חכמה לא שייך 
עלה דאתעביד לתלת רישין. עוד אמר ורישא חדא כליל וכו&#x27; פי&#x27; כי אע&quot;פ שיש להם מקום אין 
היחוד האמיתי כי אם בשלשתם ע&quot;כ, וקשה דאם הכונה לומר ששלשתם חשובות כאחד לא היה לו 
לומר ורישא חדא דמשמע ספירה אחת כוללת אותם אלא ואתכללן בחד שהכוונה ששלשתן חשובות 
כאחד. עוד אמר ואלין תלת מתפשטין בז&quot;א ופירש השלשה הנזכרים מתפשט אצילותן עד 
האחרונה כו&#x27;, ודוחק גדול הוא זה כי אין טבע הלשון מורה שיהיה עסקו כאן בענין מציאות 
האצילות, וכן לא היה ראוי שיאמר ומתפשטין בז&quot;א שמורה שז&quot;א היא נאצל כבר ולפי פירושו 
עדיין הוא עוסק בתחלת האצי&#x27; קודם שנאצל הבנין כלו. ויש עוד כמה וכמה עניינים ביתור 


לשון ועניינם אינם מתבארים לפירושו, וכדי שלא להאריך אין רצוני להקשות על כל דבריו 
ובמעט העיון יושג קושי הבנתו בפי&#x27;. ועתה ראוי שנבא בפירוש המאמר באופן שיתב&#x27; ביאור 
מתישב ותתבטל ראיות הרש&quot;ט בס&quot;ד: 
 


</div>
