והתנינים הגדולים הולכים בה ושבים והם תפארת וצדיק כי שניהם חשובין כא' ושמו לויתן הרובץ בים הזה כאשר יתבאר בערכו. ויש חילוק גדול בין יובל לים עם היות שניהם רומזים בבינה וחמשים שעריה. כי ים, י' היא חכמה, ומ' היא הבינה. וכשהבינה נקראת ים מורה על התגלות החכמה ג"כ ע"י חמשים שעריה. ויש חילק בין ים למי עם היות שניהם רומזין ענין אחד. כי מי הוא העלם ולכן קדם בינה לחכמה להראות כי היא מתעלמת בחכמה ואינה משפעת. וים הוא להיפך להראות כי החכמה הוא בבינה להשפיע. והמלכות נקרא ים להראות כי היא רחבה מלאה מים שקבלה. אמנם נקראת ים כשהיא מקבלת מחכמה. וכן פי' בזהר פרשת בהעלותך (דף ק"ו ע"ב) וז"ל ים כד אתנהרא מנהירו דאבא כדין אקרי ים. ועם היות שכשהיא מקבלת מחכמה נקראת ים עם כל זאת אינה נקראת ים אלא במדרגה התחתונה אשר לה. וכן פירש בזהר (שלח דף קס"ג. לפי גרסתו) דרגין קדישין תתאין דילה הם הנקראים ים. ונקראת ים סוף לפי שהיא סוף כל המדרגות [נה] והיא בחינה עוד למטה מים כנודע. ולפעמים נקראת [נו] ים המלח בסוד הדין שהוא סמוך לבחינה התחתונה. וכאשר נדקדק מלת כורסייא יראה שהיא בחינת הבריאה אשר תחתיה מצולת ים שהוא רצועה בישא לאלקאה לרשיעייא כאשר יתבאר בערכו. ובזהר פרשת ויחי (דרמ"א) פירש הפך זה שנקרא המלכות ים המלח בהיות המלכות יונקת מהיסוד הנקרא ברית מלח ועל ידו השקט הדין כי מלח מטעים המר והתפל. ובודאי הני פי' קשו אהדדי. ואפשר לומר כי ענין המלח מיעוטו יפה ורובו קשה. ולכן כאשר יהיה המלח הנרצה במלת ים המלח מלח מועט, יורה על השקט הדין והמתקתו ע"י ברית מלח שהוא הצדיק, כדרך המלח שמדרכו להטעים המר והתפל. אבל כאשר המלח הנרצה בים המלח יהיה מלח מרובה אז יורה על הדין ותוקפו כדרך המלח המרובה להקדיח התבשיל. והנה המכריח אל א' משני הפירושים במלת ים המלח יהיה לפי עניינו. או נוכל לומר כי לעולם ים המלח כוונתו בסוד הדין שאם לא היו המים מרים לא הוצרכו למלח ואף אם נמלאו המים עם כל זאת עדין נשאר בהם כח הדין, כי לפטרו בלא כלום א"א. וכן מוכח מלשון הזהר ויחי הנ"ל דקאמר וכי אמאי מלח בגין דאיהו ממתיק ומבשם מרירא לאטעמא. ואי לא הוי (בגין) מלחא לא יכיל עלמא למסבל מרירא הה"ד כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו וגו' עכ"ל. והנה הורה בפי' שאין כוונת המלח לבטל טעם מרירת הדין מכל וכל, אלא כדי שיוכלו בני העולם לסבלו. ולכן עם היות שיש בו מלח עם כל זאת עדיין טעמו בו דין הוא לעולם ולכן יצדק אמרנו כסא דין. עוד נקראת י"ם האחרון שהיא אצל ים הקדמוני לפי שים הקדמוני הוא בינה ונקרא קדמוני להורות על יחוד הכתר עם החכמה והבינה הנרמזים בי"ם כדפירשנו. ונקראת אז המלכות ים האחרון שהספירות שלמעלה ממנה הם ימים כי אז היא ים האחרון מכלל דאיכא אחריני דלאו בתראי נינהו והם ז' ימים שבעת ספי' ואז שפע וברכה בעולם. וכן נקרא המלכות ים כנרת בסוד התכלת שהוא הדין שיוצא ממנה ונקרא כן בסוד הדין גוון התכלת. והמלכות עצמה נקראת ימים לשון רבים מפני שהיא כלולה משבעה ימים כן פי' בתקונא (כא דמ"ב וז"ל) ימים שבעה בשבע'. ונעתיקהו בשער היכלות. ובפ' ויחי (שם) פי' כי בחינות המלכות הם רבות כפי השתנות הפעולות יש מים מתוקים ויש מים מלוחים ויש מים מרים וכלם ימים הם בחינות במלכות: ימי עולם ימי קדם. פי' בזהר פרשת נשא (דף קל"ד ע"ב) ימי קדם דעתיקא קדישא סתימא דכל סתימין. וימי עולם דזעיר אנפין: ויש ימי הרעה ופירש בזהר פרשת מקץ כי כמו שיש ימים בימין בקדושה כן יש ימים בשמאל שהם נקראים ימי הרעב ימי הרעה ימים שאין בהם חפץ: ימים ראינו לערוך בערך זה ענין הימים ר"ל ימי השבוע וסדרם למעלה לפי דעות הנמצאות למפרשים. יש שמנו ימים כסדרן יום א' גדולה יום ב' גבורה יום ג' תפארת יום ד' נצח יום ה' הוד יום ו' יסוד יום ז' שבת מלכות זו היא דעת הכולל הפשוט כפי' רוב המקובלים. ובספר מאירות עינים יש דעה אחרת והיא גם כן דעת ר' שם טוב ואומר שהיא ג"כ דעת הרמב"ן והיא זו יום א' תפארת יום ב' מלכות יום ג' גדולה יום ד' גבורה יום ה' נצח יום ו' הוד יום שבת יסוד. ודעת זו אינה מתיישבת מכמה סבות. א' כי יום ה' הוא יום דין ומשפט כנודע ולפי דעתם יום ה' נצח ונצח אינו דין אלא אדרבא רחמים. עוד לפי דעה זו יום שני מלכות ואנן קיימא לן ביום שני נבראו המאורות וזה אי אפשר לדעה זו כי תפארת שהוא חמה הוא יום ראשון והחמה נברא ביום שני. ומטעם זה גם כן אי אפשר היות מלכות יום שני כי אחר שנבראו המאורות ביום שני א"כ כבר קדם יום ב' לבריאת המאורות אם כן יום שני אינו א' מהמאורות. ועוד יומא קדמאה מוסכם בזהר שהוא החסד. ובתקונים (תקונא סט דק"ב) פי' הרשב"י ע"ה שיום א' חסד יום ב' גבורה יום ג' תפארת יום ד' יסוד יום ה' ויום ו' נצח והוד, לילה שכינ' והיא ליל שבת והמאמר עצמו העתקנו ובארנו אותו בשער סדר האצילות בפ"ב ע"ש ודקדקנו שם בלשונו שאמר תרין שוקין אינון יום ה' ויום ו' ולא רצה לפרש לפי שאין מתייחס יום ה' בנצח שיום חמשי דין ונצח רחמים כמו שאמרנו לעיל. אבל קשיא לן בדברי הרשב"י ע"ה שאמר שיום ד' צדיק וזה א"א שהרי בו לקו המאורות ובו נפל אסכר' לרביא. ואם היינו אומרים שהגבורה יום ד' כמו שפי' המפרשים ניחא. וזה ג"כ יקשה לדיעה הא' שאמר שנצח יום ד' כי זה א"א מן הטעם שאמרנו. לכן נראה לפרש כי כבר נתבאר שהת"ת והמלכות ד"ו פרצופין נבראו והם היו יום ג' ת"ת ויום ד' מלכות וכן ביאר הרשב"י ע"ה בזהר במקומות רבים. ובזה צודק הדרוש הזה מכל צדדיו כי ביום א' חסד, וביום ב' גבורה ולפיכך בו נברא גיהנם, ויום ג' תפארת ולפיכך נאמר בו ב' פעמים טוב א' של גבורה וא' שלו, ויום ד' היה במלכות ובאמצע תשמישה קטרגה ונתמעטה וניתנה הדום רגליו ושמש במקומה היסוד דגוף וברית חשבינן חד שזהו מציאות ראשון של היסוד, או אל מציאות שני נצח והוד רביעי וחמשי, וששי ליסוד ונכללת עמו המלכות והיינו ה' דיום ה"ששי כדפירש בתקונים ונשאר' היא הדום רגליו מדת לילה ויום שבת נחלק בין יסוד למלכות כמו שנאריך הביאור בערך שבת בע"ה. ובענין שני המציאות של היסוד בארנו בשער סדר האצילות בפ"ב בע"ה: ימין סתם, מיוחד אל החסד. וג' ימינים הם כמו שבארנו בשערים הקודמים והם חכמה חסד נצח. ואין הכונה שיהיה שם ימין ושמאל ח"ו. אמנם (כדברים) [הדברים] הטובים המתוקנים בטובה על תקונם נקראים ימיניים וכן דרז"ל (במ"ר שה"ש פ"א בפסוק לסוסתי כו') מיימינים לזכות משמאילים לחוב. הנה כל ענייני החובה וכיוצא בה יקרא שמאל וכל ענייני הזכות וכיוצא בו יקרא ימין. וכל הענין לדין או לרחמים דהיינו חובה וזכות: יסוד כל המפרשים פרשו כי נקרא יסוד מפני שהוא יסוד של המלכות. כי הרוחני הוא הפך הגשמי. כי הגשמי יסודו למטה, והרוחני יסודו למעלה. והמלכות בהשתוקקותה לעלות אליו מתקיימת ועל ידו מתפרנסת ואפשר שנקרא יסוד בשעה שיושב וזן מקרני ראמים עד ביצי כנים ואז הוא יסוד כל העולמות וכלם ניזונים ממנו עד נקודה האחרונה. ויש גלוי לזה בזהר בפ' נח העתקנוהו ופי' בשער הצנורות פ"ג כי נקרא יסוד בבחינתו שאין למלכות שפע וחיות אלא ממנו. ואם ח"ו יעלה על הדעת שיסתלק הבחינה ההיא נמנעת עמידת המלכות ח"ו ושם הארכנו: יעקב הוא ת"ת אלא חילוק גדול יש בין יעקב ובין ישראל כי ישראל הרמז בתפארת כאשר יתבאר בערכו. אבל יעקב מלשון עקב והרמז במלכות. וכן נרמז בזהר פרשת בלק (דף ר"י ע"ב) בפסוק מי מנה עפר יעקב וכן בפ' ויגש (דף ר"י ע"ב) בפסוק ותחי רוח יעקב אביהם. אמנם כשהוא מלא בוא"ו הרמז בתפארת שהוא מדת יעקב אבינו והוא ו' שבשם הכולל ו' קצוות. ויש חילוק בין עקב ממש ליעקב כי עקב הרמז במציאותה התחתונה לבד אבל עם היו"ד ירמוז גם כן אל מציאותה הנעלם אל הנקודה המאירה אל העגולה כדפי' בשערים הקודמים ובפרקים הקודמים: יפה נוף בזהר פרשת ויקרא (דף ה') פירש כי הת"ת נקרא יפה נוף והטעם כי הוא יפה ע"י הענפים ולכן נקרא תפארת ולכן נקרא יפה נוף. ובפרשת ויגש (דף ר"ו ע"ב) פירש כי יפה נוף נקרא היסוד וראיה ויהי יוסף יפה תואר וגו'. ואפשר הטעם כי כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף כי היסוד גם כן מתפאר בשש קצוות בסוד שנקרא גם כן וא"ו כנודע. ובתיקונים גם כן פירש שהיסוד נקרא יפה נוף: יפה עינים פי' רבי משה בנצח וז"ל יפה עינים מצד החסד אבל לא בחסד אברהם שלמעלה לו עכ"ל. ולי נראה כי עינים הם נצח והוד כאשר נבאר. ומלכות מדת דוד נאמר בו (ש"א טז יב) אדמוני מצד הדין, עם יפה עינים פי' אבל הוא יונק מהיסוד בהיותו שואב מן העינים בהיותם רוחצים בחלב. או נאמר כי עינים הם בכח הגבורה ונקראת יפה עינים בהיותה רוחצת בחלב האם כדפירשנו בשער מהות והנהגה פ"ו והמלכות היתה מקבלת ע"י דוד באותה בחינה: יצחק מצד הגבורה נקרא יצחק והטעם כי יצחק אבינו מרכבה אליה כדפי' בשער הכנויים. אמנם נקרא יצחק באותה בחינה שיצחק מרכבה אליה ועל שמה נקרא יצחק והיא מלשון שמחה ושחוק. וכבר נודע כי השמחה והשחוק בצד הגבורה וראייה גדולה מן הלוים בשירה. וזהו דוקא בבחינת יין המשמח לא המשכר. וכן נתבאר בזוהר פרשת וירא (דף קי"ח) ופירש שם כי יצחק הוא חדוה בסוד חלוף אש במים ומים באש ואפשר כי מטעם זה נקרא יצחק בלשון עתיד הכונה דין שיהפך לרחמים ולצחוק: יקר יראה אותו ביסוד ברוב המקומות וגם יראה היות פעמים בת"ת. ועקרו לשון אור כדכתיב וירח יקר הולך (איוב ל"א): יראה סתם יראה הוא בגבורה. כי משם עקר היראה וכן היראה נקרא יראת אלהים. והשכינה מצד הגבורה נקראת יראה. ויש עוד יראה שלישית והיא עליונה והיא אוצר החכמה וזהו הבינה. והטעם שנקראת כן מצד הגבורה בהיותה משפעת בה. ומ"ש הכתוב (תהלים ק"א י) ראשית חכמה וגו' כי תחלת המחשבה היא היראה מלכות עם היותה אחרונה למעשה. וזהו אמרו (משלי א ז) יראת ה' ראשית דעת. [נז] או יהי' פי' (ראשית חכמה יראת מלכות בינה ועם זה תבין עקב ענו' יראת ה' (משלי כב ד).) כי הענוה היא חכמה עליונה וחכמה שעשתה היראה עטרה היא חכמה תתאה ועשתה ליראה שהיא בינה עטרה וכתר על ראשה. וחכמה שהיא ענוה או [הדעת שעולה עד] הכתר כאשר יתבאר בערכו עשתה להיראה עקב עם היותה עם הבינה: ירום פי' בזהר פרשת מקץ (דף קצח) כי הוא בבינה וכן פי' בפ' וישב (דף קפ"א.) בפסוק (ישעיה נב יג) ירום ונשא וגבה מאד. ירום מסטרא דנהורא עלאה דכל נהורין עכ"ל. ופי' הטעם שנקרא הבינה ירום מפני שהיא עליונה למעלה מכל ספירות הבנין. ורז"ל (בתנחומא סוף פ' תולדות) פי' ירום מאברהם. ולא פליגי דהכי הוא דאברהם למטה מבינה שהוא חסד. והארכנו בערך רם: ירושלים היא המלכות ונקראת ירושלים בסוד בחינה חיצונה שבה. וכן ביאר הרשב"י ע"ה בזוהר (בלק דף קע"א.) וז"ל אלא ירושלים כל דרגין קדישין דילה כד אסתחרן איקרון ירושלים עכ"ל. והוא ביאר שם שיש לה מדרגות יותר פנימיות והם עזרות ויש יותר פנימיות והם היכל ובהם מדרגות לפנים ממדרגות ואותם מדרגות אשר הם סובבים אות' הם נקראים ירושלים. ויש ירושלים של מטה והיא ה' אחרונה וכבר בארנו זה בשער מהות והנהגה: ירח היא השכינה. והיא פעמים פרוצה פעמים מלאה בסוד הקטרוג כמו שפי' בשער המיעוט. אמנם נקרא ירח לרמוז אל התוספת ואל המגרעת ואותו חלק ומציאות נקרא ירח. ויש חילקו בין ירח ובין לבנה. כי לבנה מורה על מלואה בסוד לבונה זכה, והיא לבנה מצד קבלתה מאור השמש הלבן. אמנם ירח מורה על פרצותה לעתים, וששה ספירות נקראים ירחים מצדה וכן פירש הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף רנ"ג ע"א): יריעה הוא התפארת וכן פי' הרשב"י ע"ה בתקונים והסימן נוטה שמים כיריעה (תהלים קד). ונקרא כן בהיותו נטוי מן הבינה ששם התחלתו בסוד שש קצוות עד המלכות. כי מבריח מן הקצה בינה, עד הקצה מלכות, ומתייחד עם הכלה. ובזהר פ' תרומה (דף קס"ד) וז"ל ות"ח אור וחושך כו' אור מסטרא דימינא וחשך מסטרא דשמאלא מה עבד קב"ה שתף לון כחדא וברא מנהון שמים. מאי שמים אש ומים. שתפן כחדא ועבד שלם בינייהו. וכד אתכלילו כחדא ומתח לון, כיריעה מתח לון, ועביד מנהון אות ו' ודא אקרי יריעה. יריעות דהא אות דא אתפשט מניה נהירו ואתעבידו יריעות כו': ירכתי צפון פי' בתקונים (תקונא כ"א דף מ"ו.) כי נצח והוד (נקראת) [נקראים] ירכתי צפון ונקראים כן בבחינת' התחתונ' ובעבור יניקתם מן הגבורה הנקרא צפון. ויש להם בחינות עליונות יותר מירכתי שהם ירכים. והם בחינות מתנים וחלצים וכליות וביצי הזכר וכיוצא בזה: יש עקרו הוא בחכמה ונכללת עמה הבינה. והרמז י' חכמה ש' בינה שרשא דאילנא כדפי' בערך איש. והרמז ששניהם נאצלו מכתר הנקרא אין והוא יש מאין. עוד הם נקראים יש על שם יש עולמות שנכללות בשתיהם ומהם נמשכים לגדולה ולגבורה והם אותם שפי' בערך אור וזהו להנחיל אוהבי יש (משלי ח כא): ישועה כל לשון ישועה הושיעה ויושע וכו' כלם מצד החסד וכן פירש בזהר פרשת תרומה (דף קס"ט.) וז"ל מאן ישועות דא ימינא דאיהי מושיע מכל מקטרגין דעלמא דכתיב (תהלים ס) ותושע לו ימינו וכתיב הושיעה ימינך וגו' עכ"ל. ולפי זה פי' הפסוק הושיעה אתה הימין שאתה ימינו של הקב"ה ולך תאות הישועה ולפיכך האריך הכתוב בלשון ואמר וענני שהוא הכרח אל מה שפי' שהכונה ואתה הימין ענני. ואפשר שמפני שהיא נראה לכאורה מנגד לשון המקרא אל פירושו לכן הביאו להראות שאדרבא משם ראייה כדפי': ישורון פי' בזהר פ' וישלח (דף קע"ז ע"ב) כי הת"ת נקרא ישורון בערך קבלתו הימין והשמאל שהם ב' שורות שורת הימין ושורת השמאל בלי התהפך ההכרעה והמזגה אל א' הקצוות אלא עדיין הם שני שורות כמו שקבלם. וישראל נקרא אחר שהוא מהפך שני השורות אל טבע שפעו. ואפשר אל החסד והיינו א"ל שבו: ישר פי' ישר הוא בשכינה המחוברת בישר שהוא הת"ת. וכן פי' הרשב"י ע"ה בפקודא דתפילין (פ' בא דף מ"ג) וז"ל ועשית הישר דא תפלה של י"ד לאסמכא ליה בתפילין של ראש עכ"ל. הנה בפירוש הישר רצה לומר מלכות בהיותה מיושרת וכלולה בכל מה שלמעלה כעין תפלה של י"ד שיש בה ארבע פרשיות ארבע אותיות של יהו"ה. ובספר הבהיר נראה כי ישר הוא בתפארת וז"ל זכה למדת אמת יעקב שהוא מדת השלום ומדד לו הקב"ה כמדתו שנא' ויעקב איש תם ואין תם אלא שלום שנאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש וכן אמת שלום שנאמר שלום ואמת יהיה בימי ואין אמת אלא תורה שנאמר תורת אמת היתה בפיהו וגומר מה כתיב בתריה בשלום ובמישור הלך אתי ואין מישור אלא שלום שנאמר תם וישר עכ"ל. הנה בפירוש, כי ישר וכל לשון יושר הם בתפארת, שהוא מדתו של יעקב. וזה לפי שטתו כי תם הוא בתפארת. ובזהר (שלח דקס"ג ע"ב) פי' כי תם הוא במלכות כאשר נבאר בערכו. ולכן ישר ג"כ במלכות ואפשר שלא תקרא המלכות בלשון יושר אלא מצד התפארת כי הוא המיישר בין שתי הקצוות כנודע: ישיבה של מעלה פירש הרשב"י ע"ה ברעיא מהימנא כי בינה היא ישיבה של מעלה. ואפשר שנקרא כן בסוד שכל הקצוות יושבין בה. בסוד שהיא מערכת שנייה אל האצילות כדפירשנו בשער סדר האצילות [נח]: ישיני עפר פי' הרשב"י ע"ה כי האבות הם ישיני עפר ולא פי' בו טעם. ומצאנו אומרים הטעם כי הם ישנים בין שני עפרים. עפר עליון בינה, ועפר תחתון מלכות. וזהו כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג) תשובה. והאבות יוצאים מעפר זה ונכנסים בעפר זה ועומדים בין שתיהם. ואפשר שנקראים כן בסוד קבלתם מהבינה והשפעתם במלכות: ישראל הוא התפארת. אמנם נקרא ישראל כשהוא מכריע בין חכמה ובינה ומכריע כף הבינה לצד החכמה כדרכו הטוב בהיותו מטה כלפי חסד. וזהו ביאור מלת ישראל. א"ל מצד החכמה בסוד החסד, ויש"ר פירוש שיר מצד הבינה בסוד שיר הלוים. ויכריע שיר למלת אל. הכונה כמו שפירשנו בשמים בשער המכריעים שהכונה אש הנוטה למים וכן הכא שיר הנוטה לאל. ומזה הטעם נהפכה המלה משיר לישר ומפני שאין ההכרעה הזאת ממש בתפארת אלא בסוד הדעת הנעלם. לכן אמרו ישראל עלה במחשבה שהרמז שנקרא ישראל בסוד עלייתו אל המחשבה שהיא חכמה. וכן הוא נקרא ישראל סבא כי מלת סבא עקרו בחכמה. ויש ישראל זוטא אם ביסוד אם במלכות. ובתיקונים פירשו במטטרון שנק' ישראל זוטא. והכל עולה אל מקום אחד כי הכל בכ"ל והכל בתפארת ומטטרון נגד הת"ת. ובר"מ פי' כי החכמה נקרא ישראל ועלה בבינה הנקרא מחשבה. ובערך מחשבה העתקנו לשונו. עד הנה הגיע שכלנו הדל והחלש בביאור ערך היו"ד בעזרת האל. ועתה נכנס בביאור ערך הכף: שער כג פרק יא