פרק שלישי: ובאותיות בכלל אמרו המפרשים שיש קצתם דין וקצתם רחמים וקצתם בינוניים. כלל בתורה האלהית כי א"ב ג"ד ה"ו הם רחמים גמורים, ז' ח' ט' י' רחמים סתם, כ"ל מ"ן ס"ע הן מזוגים מדין ורחמים, פ"צ ק"ר ש"ת הן דין גמור. וכשתרצה לחבר שמות ותפלות ומלות לפי הפעולה אשר תרצה תעשה הרכבה בענין השמות המורות לפעולה אם לרחמים אם לדין. לרחמים יהיו רובם מהרחמים, ואם דין יהיו רובם מהדין, וכן בשאר עכ"ל. ודבריהם נעלמים כי אין אנו רואים שיהיו הדברים צודקים לפי מציאות האותיות. כי אותיות שהם רחמים מונה אותם בסוד הדין. ובפרט ש' שהיא בבינה כאשר נבאר והיא רחמים לפי הנראה, ומונה אותה עם אותיות הדין גמור. וכן דלת שהיא דלה וענייה ואמר שהיא רחמים. ואפשר שנאמר כי מציאותה יהיה רחמים אף אם ירמזו בסוד הדין וכן נאמר שמציאותם דין אף אם ירמזו בסוד הרחמים. ועל כל פנים דבריהם דברי קבלה. שוב מצאנו בעינן זה בספר יצירה אמר כי שלש אמות אמ"ש וביארנום בערך אמ"ש שהם א' כתר, מ' חכמה, ש' בינה. וקראם אמות מפני שהם אמות לאצילות וכמו שפי' בשער המכריעים. ושבעה כפולות הם בג"ד כפר"ת. והם שבעה ימי הבנין גדול"ה גבור"ה תפאר"ת נצ"ח הו"ד יסוד מלכו"ת. ונקראות כפולות שהם מקבלות דין ורחמים דג"ש ורפ"ה. וכן הם מבעלי הדין והרחמים מה שאין בשלש ראשונות כדפי' בשער מהות וההנהגה. ובדרך זה ביארם רשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא ע' דף קכ"ד) ובר"מ. וי"ב פשוטות שהם ה"ו ז"ח ט"ט לנ"ס עצ"ק הם י"ב כנגד י"ב גבולים. ואף על פי שנחלקם בדרך הזה לא מפני זה יקשה היותם במקומות מיוחדים בספירה פלונית, כי יהיו פרטיים בענף ספי' פלונית. כמו המשל מ' של אמ"ש אמר כאן שהיא בחכמה, ולא מפני זה יקשה היותה בבינה, כי יהיה ענף בינה שבחכמה או להפך. וכן אותיות הויה וכו' רומזים בי"ב גבולים שהם בתפארת כדפי' בשער פרטי השמות, לא מפני זה לא ירמוז ה' בבינה או במלכות וכן י' בחכמה. ובדברים האלה יש עוד לפרש לפי מה שפי' במאמר א' להרשב"י ע"ה בשער השמות פ"ו כי סדר האותיות הם הא' כוללת כל האותיות והיא מקור להם וכלם שואבים ממנה. ואחר כך נחלקים לשבעה שבע' שהם כ"א. כיצד בג"ד ה"ו ז"ח הם סוד קו החסד, ט"י כ"ל מנ"ס הם סוד קו הרחמים, ע"פ צ"ק רש"ת הם קו הדין. כיצד בג"ד הם ממש בחסד. הו"ז הם בנצח, ח' במלכות. מצד החסד, טי"כ הם בתפארת, למ"נ הם ביסוד, ס' המלכות מצד קו האמצעי. עפ"ץ הם בגבורה, קר"ש הם בהוד, ת' במלכות מצד קו הדין. והרי ג' במלכות מצד ג' קוים כמו שג' בכל ספירה וספירה מצד ג' קוים. כיצד א' י' בראשה חסד, יו"ד בסופה גבורה, וא"ו באמצעיתא תפארת. והא' מקור לכל האותיות בסוד שהיא כוללת כל הג' קוים כדפי'. אחר כך נשפעים בג"ד אל החסד בסוד שלשה קוים. מצד החסד היא בי"ת ר"ל בית לכל השפע להשפיע, אחר כך מצד הדין ג' שר"ל גבורה ועכ"ז היא גומלת חסד, ואחר כך ד' מצד התפארת כי הוא דלת כל השפע הנשפע. או להפך ג' בתפארת כי הוא שלישי להם והוא גומל חסדים טובים. וד' בגבורה כי משם דלות השפע ומעוטו. הו"ז בנצח, ה' מצד החסד דהיינו יחוד איש ואשתו ומה שהיתה דלה מצד הדין נתקנה ונעשתה ה' בסוד החסד. ו' מצד התפארת כמשמעה. ז' מצד הדין דהיינו בסוד נר ואש שהוא מצד הגבורה וכן יו"ד על וא"ו הוא נר למעלה בראש קנה המנורה. ח' המלכות מצד החסד דהיינו ממש חסד או חיים כי הכל א'. טי"כ בתפארת שכן עולה בחשבון ט"ל שהוא יה"ו שהוא בתפארת והוא מוריד הט"ל. ט' מצד החסד דהיינו טוב ה' לכל והיא רחמים וחיים כדמוכח בזוהר בפירוש אות ט'. י' מצד התפארת שכן היא רחמים תפארת מתפאר בעשר ספירות דהיינו י'. וכן המלכות לגבי התפארת נקרא י' עטרת בעלה. כ' הוא מצד הגבורה שכן נאמר (יחזקאל כ"א) הך כ"ף אל כ"ף. וכן נקרא כ"ף חובה. אלא שעל ידי התפארת נעשה כ"ף זכות. למ"ן ביסוד צרופו נמ"ל והוא היסוד. והמלכות ספינה לנמל. ועוד מלכות נקראת נמלה ועליה נאמר (משלי ו ו) ראה דרכיה וחכם. ויסוד נמל בלא ערלה שהוא מילה וכן השכינה נקראת ברה סולת בלא סובין נקראת נמלה. ל' מצד החסד שכן ל' בבינה בסוד מגדל הפורח באויר. והוא נשפע מצד החסד. מ' בסוד התפארת שעל ידו נשפעים מימי החסד אליו. נ' מצד הגבורה בו נפילה. ס' היא המלכות שהיא סמוכה מצד קו הרחמים ובו סומך ה' לכל הנופלים. עפ"ץ בגבורה. ע' מצד החסד שבו עינות מים והתעוררת האהבה הוא בעינים וזהו עין ימין ועליו נאמר (תהלים ג יח) עין ה' אל יריאיו. וכן עין רואה וראיה בחסד. פ"ה מצד הת"ת שעולה מילה. וכן מי שם פה לאדם כו' הלא אנכי ה' (שמות ד יא). בינה ע"י התפארת. וכן קול יוצא מפ"ה שהוא התפארת. צ' מצד הגבורה כי עם היות שהוא דין מקום המשפט שמה הצדק דין צדי"ק. קר"ש בהוד וכאשר מתהפכת למדת הדין האותיות מתהפכות לשק"ר כי הוא גובר בסוד הקליפה הגוברת ע"י הדין. ק' מצד החסד שם קרוב ה' לכל קוראיו ושם קומץ ועל כל זה הוא נחש מפני השמאל כמו שנבאר. ר' מצד התפארת שהוא ראש לאבות קושר לשלשתן. וכן פירש בספר הבהיר למה נקרא שמים שהוא עגול כראש ופירשתי בשער המכריעין. ש' מצד הגבורה כי שם הבינה שרש האילן. ת' במלכות מצד הגבורה שעליה נאמר (יחזקאל ט ד) והתוית תיו. לפעמים ת' תמות ולפעמים ת' תחיה. הכל לפי הקבלה. זהו סדר האותיות למאי דסבירא לן אליבא דרשב"י ע"ה. ע"כ נצייר האותיות בכללות על דרך המנורה כזה ועתה נבא בביאור כל אות ואות לבדה כפי הנמצא בדברי הרשב"י ע"ה ושאר המפרשים בעזרת ה' וישועתו: תלו אות אלף פי' בעל ס' התמונה עקרה בכתר עם הצטרפות שתי המדות שהם חכמה ובינה וזהו ו' באמצע הוא כתר. והוא עליון על כלם ובפרט כשנקימה כזה א' ושני יודין משני צדדיה הם הב' מדות. כי לזה הרמז נמצא היו"ד שבה שבצד ימין מביט כלפי מעלה כזה א' רמוז אל החכמה שהיא מבטת כלפי מעלה לקבל. יו"ד שניה שהיא בינה מבטת כלפי מטה כזה א' להשפיע אל התחתונים כי היא האם הרובצת על הבנים להניקם. ולכן נקראת שכינה כי היא משכנת וקושרת הב' ראשונות עם הז' ימי הבנין. ואמר עוד כי הא' נרמזת שהוא ו' עם ב' יודי"ן שעולה כ"ו. והכונה לומר שהא' הם ג' ראשונות והעיקר בכתר וידוע הוא שהכתר משפיע בתפארת כי הוא מתעלה עדיו דרך קו האמצעי. ולכן גלוי האות הזה ע"י הכתר. ואם כן נמצא רוחניות האות הזה רמז היותו כלול ממציאות ג' ראשונות בהיות הכתר עיקר וגובר. והצטייר [א] דרך הת"ת. ואמר שם כי ממשלת הצורה והרוחניות הזה הוא בשעת נוגה. ויש שפי' כי תפארת רמז ו'. ושני יודי"ן הם ב' זרועותיו והם פתוחות לקבל המלכות ולחבקה. או ירצה הו' הם הזרועות הפשוטות לקבל המלכות כדפי', והיו"ד ראשונה רמז לחכמה שמשם נאצל, ויו"ד שנייה רמז למלכות ה' אחרונה. ולפי זה נמצא כל שם בן ד' בצורת א. ויש מי שפי' כי א' רומז לכתר עליון שנקרא אל"ף והוא פל"א מלשון כי יפלא (דברים יז ח) שהוא נעלם ונסתר מעין כל. ויש מי שפי' בענין אחר וז"ל א יש לה ג' צדדין ראש ואמצע וסוף. הראש הוא מצד העליון שהוא אדוק בו ומורה על ממשות החכמה וזכרון הכח שהיא נאצלת ממנו והאמצע מורה על ממשות השכל המתרבה מן החכמה והסוף מורה על המדע המתרבה מהשכל וזהו צורתה מזומנת להבין מעשה העליונים והיא תחלה לייסר התחתונים ע"כ נעשה דבר אחד והם כבכור הדעת אלו הג' צדדים שפע מוחלט ויונקים כח מזה החלק שלפניו מצד השוואתם. ובזכותם ובזיוום נוקבים בית קיבול לכח הנאצל והנעדר מהם שהיא הגדולה הנראית בע"ס שהיא כלל ענפי החכמה שהם בשרשי העליון אצל הכתר כדי למשוך כח החזוק בכל הספי'. ויש מי שפי' כ"ע אלף גדולה והיא רוחניות בסוד האלפא ביתא העליונה הרוחניות ראש לכל אלפא ביתא ונקרא אלף לפי שהוא אמתי וראשון ובו תלוי הכל בסוד צורת א' והבריח התיכון הסובל עליונים ותחתונים. והרשב"י ע"ה פי' בתיקונים (תקוני ז"ח דף קי"ז.) ז"ל א' יו"ד לעילא יו"ד לתתא חכמה בראש וחכמה בסוף ו' כריכא דתרווייהו עכ"ל. ועניינו כי בצורת האלף כללות שלש ספירות שהם חכמה ומלכות והם שני יודי"ן כי המלכות ג"כ נקראת יו"ד כמבואר בשער המציאות והוא"ו שבאמצע שניהם הוא הת"ת המיחדם יחד כי ע"י הת"ת תעלה המלכות אל החכמה. ובמ"א אמר תניינא בינה כמה דאוקמוה מ"מ אלף בינה וכו'. ונראה כי בכתר אלף מלשון פלא המורה על תכלית ההעלם. ועוד כמו שאלף ראשונה לאותיות כן כ"ע תחלת האצילות ובבינה לשון אלף הוא לשון לימוד מלשון ואאלפך חכמה (איוב לג לג) וכן נקראת בינה לשון הבנה. ועוד כי בכ"ע הוא אלף רבתי דוקא. ועוד כי בכ"ע מלשון אלוף ר"ל גדול שכ"ע אלוף לכל האצילות. ולכל הפי' הוא מורה בו על ההעלם. ובת"ת הוא ג"כ אלף רבתי כשהוא מתעלם בכתר כדפי' בשער המציאות. ועוד יש אלף קטנה והיא רמוזה במלכות לרמוז שהיא ראשונה ממטה למעלה. ואחרים פי' לרמוז שהיא נעלמת מן התחתונים מלשון פלא. וכבר אפשר לפרשו בלשון אלף כי כערך הכתר אל האצילות כן ערך המלכות לכל אשר תחתיה. ואפשר להיות לשון למוד כמו ואאלפך חכמה כי היא המחכמת הנביאים ומראה להם האצילות העליון. עוד אלף היא רומזת גדולה גבורה ת"ת. וכן רומז שלשה במציאות החסד וכלא חסד. וכן רומז בינה יו"ד עליונה, מלכות יו"ד תחתונה, ו' באמצע ת"ת האוחז בשתיהן בסוד היחוד. וג' פי' האלו פירשם הרשב"י ע"ה וכתבנו בשער השמות בס"ד. ובזהר פ' אחרי (דף ע"ג.) וז"ל ות"ח מלה קדמאה דאורייתא דיהבין לינוקי אלף בית דא מלה דלא יכלין בני עלמא לאדבקא בסוכלתנו ולסלקא ליה ברעותא וכ"ש למללא בפומיהון ואפילו מלאכי עילאי ועילאי דעילאי לא יכלין לאדבקא בגין דאינון סתימין דשמא קדישא. ואלף וד' מאה וחמש רבוא עלמין כולהו תליין בקוצא דאל"ף. וע"ב שמהן קדישין גליפין באתווי רשימין דקיימי בהו עלאי ותתאי שמיא וארעא וכרסייא יקרא דמלכא תליין מסטרא חדא לסטרא חדא. דפשיטותא דאלף קיומא דעלמין כלהו וסמכין דעלאין ותתאין ברזא דחכמתא. ושבילין סתימין ונהרין עמיקין ועשר אמירן כלהו נפקין מההוא קוצא תתאה דתחות א'. מכאן והלאה שארי לאפשטא אלף בבית. ולית חשבן לחכמתא דהכא אתגליף עכ"ל לענייננו. וטעם העלם העולמות האלה באלף הוא מפני שהא' הרמז בכתר. וכבר נודע שהכתר בו היו נכללים כל העולמות וכל האצי' קודם ההתפשטות כמו שפי' בשערים הקודמים. ולכן נכללו בו כל הדברים הנזכר במאמר אות אלף שהיא כתר פלא אלף. או אפשר כדפי' לעיל כי אלף הוא בחסד ראש ההתגלות בז' ימים והיא אות כוללת כל האותיות כדפי' לעיל בפ' הקודם. עוד פי' (בז"ח שה"ש דף ע"ז) כי אלף הוא יו"ד בראש חכמה, ו' ת"ת, ויו"ד למטה מלכות, ועוקץ של יו"ד התחתון הוא רמז לכל המחנות אשר תחתיה קטנים וגדולים חצוניים ופנימיים כלולים במלכות שהיא עצם היו"ד: שער כז פרק ה פרק חמישי: באות בי"ת נעתיק לשון ספר התמונה והנראה לנו בפירושו. ב' מצורתה עושים ד' ו' וזו צורתה [] והיא ב' נתיבות לחכמה עלאה ותתאה וציורה מורה שני מדות כי היא כוללת לת"ת ר"ל בית דינו של הקב"ה [ב] וכו' עכ"ל. וכוונתו הוא לומר כי הב' רומז לחכמה. ואולם הרמז בה כי היא ד"ו והם ד"ו פרצופין שהם ת"ת ומלכות שעליהם נאמר ד"ו פרצופין נבראו. והם ד"ו ביחד כאשר הם בחכמה כי אז תעלה היא במעלת הצלע שהיתה בחכמה צלע אל התפארת. כי אין לחשוב כי מיעוט הירח וענין ויקח אחת מצלעותיו הכל ענין אחד. אלא ויקח אחת מצלעותיו הוא באצילותם בחכמה שהיו שם נכללים כאחד מיוחד כאדם שהיה עם אשתו ד"ו פרצופין. ושם מחכמה נתחלקו לשנים ונכנס בבינה והביאה אליו ושם היו שני מאורות גדולים. ואחר כך היה מיעוט הירח כי הוא ענין בפני עצמו. ולפי שהם ד"ו בחכמה לכן מלוי היו"ד ד"ו כי מלואו ועבורו של יו"ד היא חכמה ונתיבותיה הם ד"ו פרצופין וכבר נתבאר כי בית שבחכמה הרמז אל הנתיבות. כדכתיב (משלי ח') בית נתיבות נצבה. ולכן ציור הב' רמז לד"ו פרצופין שהם למטה ב' ספירות. וז"ש וציורה שני מדות. ובארנו הענין הזה בארוכה בשער מיעוט הירח פ"ד. ומ"ש כי הוא בית לתפארת, הכונה כי הל"ב נתיבות הם גם כן בתפארת כמו שנתבאר בשערים הקודמים וכן נרמז בו הל"ב ולול"ב כי שם בן ד' עולה כ"ו ושש קצוות הם ל"ב. ולכן המלכות היא גם כן בית כי היא בית לתפארת לנהג העולם אם לדין אם לרחמים. הכלל העולה כי רוחניות הב' רומז לחכמה עם ל"ב נתיבותיה שבד"ו פרצופין והיא כוללת המלכות היונקת מן הגבורה כי תוקף הדין סבת פגימתה, ומלואה כנודע לכן בשעת הלבנה ממשלתה ע"כ. ויש מי שפי' כי הב' היא מלכות ומפני שנתייחדה בבעלה נצטיירו בה ב' זרועותיו שחבקה בהם והוא באמצע כזה וזהו בסוד שימני כחותם שישאר צורתו חקוק בה. ועוקץ הבית הוא יוד לרמוז שנאצלה מחכמה. וקרוב לענין זה נמצא בתקונים כי הבי"ת היא ג' ווי"ן ג' עמודים שהם ויס"ע ויב"א וי"ט אבות סומכים לשכינה כדפירש בשער המציאיות במציאות ה' שבמלכות. ורוב המפרשים הסכימו כי הבית בחכמה וביאר רבי משה הטעם שהיא שניה. ועוקצה להורות שיש למעלה מציאות דק מכל דק. ויש מי שפירש קרוב לענין זה בענין אחר וז"ל ב' יש שני צדדין בממשותה יוצא על הצד השני צדדים מאחריה ומלפניה והוא פתוחה כדי לקבל תוס' רוח הקודש מצד האל"ף כמו דברים בפי תלמיד והיא הבית וצורתה מזומנת להכיל עיקר האחדות וזהו ביאור ענייניה ותבונת ראיותיה בהבחנת החכמה ובדקדוק שכל. והרשב"י ע"ה בר"מ [פנחס דרנ"ו ע"ב) פי' ז"ל אנכי ביה כ' כתר וביה אי"ן, וכתר אתקרי מסטרא דאימא עילאה דאדכר לגבה חמשין זמנין יציאת מצרים באוריי', ואיהי ב"ת מן בראשית דכלילא י' אמירן מסטרא דחכמה בת י' כו' עכ"ל. וביאורו כי הוא בא לבאר אנכי ה' אלהיך ואמר כי במלת אנכי הרמז לכתר ובאנכי יש אותיות אי"ן שהוא הכתר ויש כ' שהוא הכתר. ופי' לנו כי נקרא כתר מצד הבינה כאשר בארנו בערכי הכנויים ומטעם זה שנזכר שם יציאת מצרים כמו שנודע שחמשים פעמים נזכר יציאת מצרים בתו' לרמוז אל נ' שערי בינה כאשר ביארנו בשער נ' שערים. ואמר כי הבינה היא בית מבראשית. כוונת האריכות הזה הוא לבאר איך נתחלקו י' דברות ה' בה' ראשונה וה' בה' אחרונה היא מצד י' דברות אשר בחכמה הנשפעות אל הבינה. ומטעם זה אמר בה י'. בחכמה יבנה בית (משלי כד ג) [ג]. והנה לפי המאמר הזה ב' היא הבינה. ועוד בשיר השירים להרשב"י ע"ה א' דכר ב' נוקבא והנה נקיבה אינה בחכמה כנודע. ועל האמת כל זה הפך דבריו במקומות אחרים שפי' כי ב' לעולם היא בחכמה. ולתרץ זה נ"ל לומר כי במה שאמר בחכמה יבנה בית וכן במקומות אחרים כי י' מעיין אל הגן שהיא הבינה יתורץ הכל כי אחר שהיו"ד היא בונה הבית א"כ חוייב היות שרש הבית ומציאותה הדק נעלם במקורה וא"כ הם שני ביתים בית נעלמת בחכמה ובית בבינה. עוד יש בית זעירא היא המלכות ומקורה הוא הת"ת והמעיין היסוד כמו שנתבאר זה בדברי הרשב"י ע"ה: שער כז פרק ו פרק ששי: באות ג'. המתבאר מתוך דברי ס' בעל התמונה כי האות הזה כחה בבינה ולכן היא שלישית. ונקראת גימ"ל מלשון גומל כי גומלת לכל ע"י השלמת הקצוות אל המצוע. ר"ל ישתנה הדין והרחמים וע"י תצאנה הפעולות לפעול במהירות כי הוא ג"כ מלשון ויגמל שקדים (במדבר יז כג). ושני הדברים האלה מבוארים כי ממנה מקבלת הגבורה רחמים ומתרחצת בחלב האם כדפי' בשער מהות והנהגה פ"ו. ולכן כשהיא (מקבלת) [ממתיק] הדין נמצא שלום בין הדין והחסד. וכן כל ז' ספי' הבנין מקבלות ממנה ועל ידה פועלות במהירות. ובצורתם ו' ז' כי הזיין רמז בנצח והו' רמז בת"ת כאשר יתבאר. לכן ירמוז הצורה הרוחניות הזאת עיקר יניקתה מן הבינה ומצטיירת בצורתה ע"י הת"ת והנצח ולפי' ממשלתה ע"י החמה שהוא בת"ת כנודע. ויש שפי' ראש ג' הוא יו"ד שיש לה ד' עוקצים שהם כתר למעלה וחכמה אל הימין ובינה אל השמאל וחסד תחת שלשתם זהו צורת הראש של הג'. והו"או שהיא זקופה הוא הת"ת והרגל שהוא מתוח הוא הימין הפשוטה לקבל שבים והעוקץ רמז למלכות והוא גמול הצדיקים היושבים ועטרותיהם בראשיהם. ויש מי שפי' גימ"ל רומז לחסד בשביל שגומל טוב לחייבים ומטהרם. ויש מי שפי' בענין אחר ז"ל ג' יש לה ב' צדדים מטה ועץ המטה אחוז באמצעיתו דוגמא של זוהר עשוי לקבל שפע האותיות של מעלה למטה והיא פתוחה לפנים כדי להשפיע מאותו כח באותיות שלמטה ממנה ויש לה חלון כדוגמתה מפני שכל האותיות הם צורות עומדת בהשוואת החלונות שנבראו בתוכם והם כמו אספקליראות מאירות דומות לזכוכית צבוע במיני צבעונים מזומנים לגמור בהם מעשה. ויש שפי' בראשי תיבות בג"ד בינה גמול דלים. והדלים הם יסוד ומלכות ונקראו עניים כמו שנתבאר בערכי הכנויים והם מקבלים מן הבינה. וכן היא ג"כ גומלת חסדים בסוד השפעתה דרך החסד והיינו עוקצה אל הימין צנור השפע: שער כז פרק ז